Divine Foreknowledge and Human Free Will

שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה וְקֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה יֵדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ לֹא יֵדַע. אִם יֵדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק וְאִם תֹּאמַר שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע הֲרֵי לֹא יֵדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִדֵּעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם וְדַעְתָּם שְׁנַיִם. אֶלָּא הוּא יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ אֶחָד וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג כ) "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אָמַר (ישעיה נה ח) "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְרָכָי". וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲבָל נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ.

One might ask: Since The Holy One, blessed be He, knows everything that will occur before it comes to pass, does He or does He not know whether a person will be righteous or wicked? If He knows that he will be righteous, [it appears] impossible for him not to be righteous. However, if one would say that despite His knowledge that he would be righteous, it is possible for him to be wicked, then His knowledge would be incomplete. Know that the resolution to this question [can be described as]: "Its measure is longer than the earth and broader than the sea." Many great and fundamental principles and lofty concepts are dependent upon it. However, the statements that I will make must be known and understood [as a basis for the comprehension of this matter]. As explained in the second chapter of Hilchot Yesodei HaTorah, The Holy One, blessed be He, does not know with a knowledge that is external from Him as do men, whose knowledge and selves are two [different entities]. Rather, He, may His name be praised, and His knowledge are one. Human knowledge cannot comprehend this concept in its entirety for just as it is beyond the potential of man to comprehend and conceive the essential nature of the Creator, as [Exodus 33:20] states: "No man will perceive, Me and live," so, too, it is beyond man's potential to comprehend and conceive the Creator's knowledge. This was the intent of the prophet's [Isaiah 55:8] statements: "For My thoughts are not your thoughts, nor your ways, My ways." Accordingly, we do not have the potential to conceive how The Holy One, blessed be He, knows all the creations and their deeds. However, this is known without any doubt: That man's actions are in his [own] hands and The Holy One, blessed be He, does not lead him [in a particular direction] or decree that he do anything.

והבדל יש ביניהם, כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן, אבל פעל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן. כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן, אבל הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולפיכך פועלים בלא זמן. ולכך ברגע אחד יתהפכו המים לדם, שהוא פועל ברצונו בלבד, וברצונו נתהוה החומר והצורה לפי רגע אחד. ואין זה פעל טבעי שהוא פועל בזמן, והוא צריך אל הכנת החומר, אבל "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו), וזהו פעל הנבדל שהוא פועל בלי הכנת חומר כלל, דהיינו הכנה טבעית*.

ואולי יאמר עוד כשהוא יודע ‏מה שיהיה קודם היותו, כבר ידע שהאדם עתיד למרותו, ואי אפשר שלא ימדהו האדם כדי שתשלם ‏ידיעתו. וגלות הספק הזה יותר באור מן הראשון. והוא שאומרו, אין לו ראיה שידיעת הבורא את ‏הדברים הם סבת היותם, אבל זה מאמר שסבר אותו או הזיד בו. ובאור הפסד זה, שאם היתה ‏ידיעת הבורא את הדבר סבה להיותו, היו הדברים קדמונים, מפני שידיעתו אותם קדמונית לא סרו, ‏מפני שלא סר יודע אותם. אבל נחשוב שהוא יודע הדברים על אמתת הויתם, ומה שיש מהם ממה ‏שיחדשהו הוא כבר ידע שיחדשהו, ומה שיש מהם מה שיבחרהו האדם, כבר ידע שהאדם יבחרהו. ‏ואם יאמר, וכאשר ידע הבורא שהאדם עתיד לדבר, היתכן שיחריש או שישתוק? נאמר בלשון צח, ‏כי האדם אלו היה שישתוק תמורה שידבר, היינו משימים בעקר המאמר, כי הבורא ידע שהאדם ‏עתיד לשתוק, ולא היה נכון שנשים שהוא ידע שהאדם עתיד לדבר, כי הוא ידע העולה מפעל האדם ‏הנופל אחר כל מחשבה והקדמה ואיחור, והוא בעצמו אשר ידעו, וכמו שאמר (תהלים צ"ד י"א) י"י יודע ‏מחשבות אדם.

שֶׁמָּא תֹּאמַר וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה וְקֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה יֵדַע שֶׁזֶּה יִהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע אוֹ לֹא יֵדַע. אִם יֵדַע שֶׁהוּא יִהְיֶה צַדִּיק אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַדִּיק וְאִם תֹּאמַר שֶׁיֵּדַע שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע הֲרֵי לֹא יֵדַע הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. דַּע שֶׁתְּשׁוּבַת שְׁאֵלָה זוֹ אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם וְכַמָּה עִקָּרִים גְּדוֹלִים וַהֲרָרִים רָמִים תְּלוּיִים בָּהּ אֲבָל צָרִיךְ אַתָּה לֵידַע וּלְהָבִין בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר. כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִדֵּעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ כִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם וְדַעְתָּם שְׁנַיִם. אֶלָּא הוּא יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ וְדַעְתּוֹ אֶחָד וְאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה עַל בֻּרְיוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא אֲמִתַּת הַבּוֹרֵא שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לג כ) "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" כָּךְ אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא. הוּא שֶׁהַנָּבִיא אָמַר (ישעיה נה ח) "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְרָכָי". וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא אֵין בָּנוּ כֹּחַ לֵידַע הֵיאַךְ יֵדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּרוּאִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲבָל נֵדַע בְּלֹא סָפֵק שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשְׁכוֹ וְלֹא גּוֹזֵר עָלָיו לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וְלֹא מִפְּנֵי קַבָּלַת הַדָּת בִּלְבַד נוֹדַע דָּבָר זֶה אֶלָּא בִּרְאָיוֹת בְּרוּרוֹת מִדִּבְרֵי הַחָכְמָה. וּמִפְּנֵי זֶה נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁדָּנִין אֶת הָאָדָם עַל מַעֲשָׂיו כְּפִי מַעֲשָׂיו אִם טוֹב וְאִם רַע וְזֶה הוּא הָעִקָּר שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה תְּלוּיִין בּוֹ:

One might ask: Since The Holy One, blessed be He, knows everything that will occur before it comes to pass, does He or does He not know whether a person will be righteous or wicked? If He knows that he will be righteous, [it appears] impossible for him not to be righteous. However, if one would say that despite His knowledge that he would be righteous, it is possible for him to be wicked, then His knowledge would be incomplete. Know that the resolution to this question [can be described as]: "Its measure is longer than the earth and broader than the sea." Many great and fundamental principles and lofty concepts are dependent upon it. However, the statements that I will make must be known and understood [as a basis for the comprehension of this matter]. As explained in the second chapter of Hilchot Yesodei HaTorah, The Holy One, blessed be He, does not know with a knowledge that is external from Him as do men, whose knowledge and selves are two [different entities]. Rather, He, may His name be praised, and His knowledge are one. Human knowledge cannot comprehend this concept in its entirety for just as it is beyond the potential of man to comprehend and conceive the essential nature of the Creator, as [Exodus 33:20] states: "No man will perceive, Me and live," so, too, it is beyond man's potential to comprehend and conceive the Creator's knowledge. This was the intent of the prophet's [Isaiah 55:8] statements: "For My thoughts are not your thoughts, nor your ways, My ways." Accordingly, we do not have the potential to conceive how The Holy One, blessed be He, knows all the creations and their deeds. However, this is known without any doubt: That man's actions are in his [own] hands and The Holy One, blessed be He, does not lead him [in a particular direction] or decree that he do anything. This matter is known, not only as a tradition of faith, but also, through clear proofs from the words of wisdom. Consequently, the prophets taught that a person is judged for his deeds, according to his deeds - whether good or bad. This is a fundamental principle on which is dependent all the words of prophecy.

רָחוֹק מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין בַּעַל הַתּוֹרָה וּבֵין הַפִּילוֹסוֹף, כִּי בַעַל הַתּוֹרָה מְבַקֵּשׁ הָאֱלֹהִים לְתוֹעָלוֹת גְּדוֹלוֹת, זוּלַת תּוֹעֶלֶת יְדִיעָתוֹ אוֹתוֹ, וְהַפִּילוֹסוֹף אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא שֶׁיְּסַפְּרֵהוּ עַל אֲמִתָּתוֹ, כַּאֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּסַפֵּר הָאָרֶץ עַל הַדִּמְיוֹן שֶׁהִיא בְּמֶרְכַּז הַגַּלְגַּל הַגָּדוֹל וְאֵינֶנָּה בְּמֶרְכַּז גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת וְזוּלַת זֶה מֵהַיְדִיעוֹת, וְשֶׁאֵין מַזִּיק הַסִּכְלוּת בִּידִיעַת הָאֳלֹהִים אֶלָּא כְהַזָּקַת הַסִּכְלוּת בִּידִיעַת הָאָרֶץ לְמִי שֶׁאָמַר שֶׁהִיא מִשְׁטָח, וְהַתּוֹעֶלֶת אֶצְלוֹ אֵינֶנָּה כִּי אִם יְדִיעַת הַדְּבָרִים עַל אֲמִתָּתָם לְהִדַּמּוֹת בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל וְיָשׁוּב הוּא הוּא, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק בֵּין שֶׁיִּהְיֶה אֶפִּיקוּרוֹס לֹא יָחוּשׁ כְּשֶׁיִּהְיֶה פִּילוֹסוֹף

Ignorance of God would be no more injurious than would ignorance concerning the earth be injurious to those who consider it flat. The real benefit is to be found only in the cognizance of the true nature of things, in order to resemble the Active Intellect. Be he believer or free-thinker, it does not concern him, if he is a philosopher.

דעת הרמב"ם: ביקורת חריפה 4 מה שאני אומר הוא שהסיבה לכל מה שנכשלו בו היא שהם הניחו יחס בין ידיעתנו לידיעתו יתעלה. וכל קבוצה מסתכלת על הדברים שאינם אפשריים לגבי ידיעתנו, וחושבת שדבר זה מחויב לגבי ידיעתו, או שהיא מסופקת אם הדבר כך הוא. וראוי לנזוף בעיקר בפילוסופים בשאלה זו, יותר מבכל אחד אחר, כי א) הם אלה שהוכיחו שאין ריבוי בעצמותו יתעלה ושאין לו תואר חיצוני לעצמותו, אלא ידיעתו היא עצמותו ועצמותו היא ידיעתו. ב) והם שהוכיחו ששכלינו אינם מסוגלים להשיג את אמיתת עצמותו כפי שהיא, כמו שביארנו (א:נד1;נח6), ואם כן, כיצד הם טוענים שהם משיגים את ידיעתו, והרי ידיעתו אינה דבר מחוץ לעצמותו? אלא עצם חוסר היכולת הזה מצד שכלנו להשיג את עצמותו, הוא אותו חוסר יכולת להשיג כיצד היא ידיעתו את הדברים. ואין זו ידיעה ממינה של ידיעתנו כך שאנו יכולים להקיש מזו אל זו, אלא זהו דבר שונה לחלוטין. היקף אינסופי לידיעה האלוהית 5 וכמו שיש עצמוּת מחויבת המציאות שממנה מתחייב כל מצוי, לפי דעתם, או שהיא שעשתה את כל מה שזולתה לאחר ההעדר, לפי דעתנו – כך אנו אומרים שאותה עצמות משיגה את כל מה שזולתה, ולא נעלם ממנה שום דבר מכל מה שבא למציאות, ואין מכנה משותף בין ידיעתנו וידיעתו כמו שאין מכנה משותף בין עצמותנו ועצמותו. מה שגרם לטעות כאן הוא הרב־משמעיות של המונח "ידיעה", כי המכנה המשותף הוא המינוח בלבד והשונות היא במהות. בשל דבר זה מתחייבים אבסורדים, משום שאנחנו מדמיינים שהדברים המחויבים ביחס לידיעתנו מחויבים ביחס לידיעתו. ידיעה אינה מחייבת דטרמיניזם 6 עוד מתברר לי מפסוקי התורה, שידיעתו יתעלה את מציאותו של אפשרי מסוים שעתיד להיות, אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבע האפשרִיוּת בשום אופן, אלא טבע האפשריות נותר עמו. ושאין הידיעה של מה שיתחדש מן האפשריים מחייבת את היותו בהכרח באחת משתי האפשרויות. גם זה אחד מיסודות תורת משה שאין בו ספק ולא פקפוק. א) ולולא זאת לא היה אומר: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב,ח), ב) וכן דבריו: "[וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ,] פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר [יִקָּחֶנָּה]" (שם כ,ז), ג) וכן כל מתן התורה והציוויים והאיסורים נובעים מעיקר זה, שידיעתו את מה שיהיה אינה מוציאה את האפשרי הזה מטבעו. דבר זה קשה מאוד עבור השגתם של שכלינו קצרי היכולת. הפער בין ידיעת האדם לבין ידיעת האל 7 התבונן בכמה דרכים שונה ידיעתו מידיעתנו, לפי דעתו של כל איש דת. ראשית: בכך שהידיעה האחת מתאימה לידועים רבים ממינים שונים. שנית: בכך שהיא חלה על מה שלא הובא למציאות. שלישית: בכך שהיא חלה על האינסופי. רביעית: בכך שידיעתו אינה משתנה עם השגת המחודשים, אף על פי שנראה לכאורה שהידיעה שדבר עתיד להימצא אינה הידיעה לגביו שהוא כבר נמצא, אלא יש כאן תוספת מסוימת, והיא שמה שהיה בכוח הפך להיות בפועל. חמישית, לפי דעת תורתנו: שידיעתו יתעלה אינה בוררת את אחת משתי האפשרויות, אף על פי שהוא יתעלה ידע בבירור על אחת מהן שהיא תהיה לבסוף. 8 מי יתן וידעתי באיזה מובן דומה ידיעתנו לידיעתו, לפי דעתו של המאמין שהידיעה היא תואר נוסף, והאם יש כאן משהו מלבד שיתוף בשם בלבד. אכן לדעתנו, שאנו אומרים שידיעתו אינה דבר הנוסף על עצמותו – באמת מתחייב שידיעתו שונה מידיעתנו באופן העצמי הזה, כמו שעצם השמים שונה מעצם הארץ. הנביאים אמרו זאת במפורש: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה,ח-ט).

My opinion is this: the cause of the error of all these schools is their belief that God’s knowledge is like ours; each school points to something withheld from our knowledge, and either assumes that the same must be the case in God’s knowledge, or at least finds some difficulty how to explain it. We must blame the philosophers in this respect more than any other persons, because they demonstrated that there is no plurality in God, and that He has no attribute that is not identical with His essence; His knowledge and His essence are one and the same thing; they likewise demonstrated, as we have shown, that our intellect and our knowledge are insufficient to comprehend the true idea of His essence. How then can they imagine that they comprehend His knowledge, which is identical with His essence; seeing that our incapacity to comprehend His essence prevents us from understanding the way how He knows objects? for His knowledge is not of the same kind as ours, but totally different from it and admitting of no analogy. And as there is an Essence of independent existence, which is, as the philosophers, call it, the Cause of the existence of all things, or, as we say, the Creator of everything that exists beside Him, so we also assume that this Essence knows everything, that nothing whatever of all that exists is hidden from it, and that the knowledge attributed to this essence has nothing in common with our knowledge, just as that essence is in no way like our essence. The homonymity of the term “knowledge” misled people; [they forgot that] only the words are the same, but the things designated by them are different: and therefore they came to the absurd conclusion that that which is required for our knowledge is also required for God’s knowledge. Besides, I find it expressed in various passages of Scripture that the fact that God knows things while in a state of possibility, when their existence belongs to the future, does not change the nature of the possible in any way; that nature remains unchanged; and the knowledge of the realization of one of several possibilities does not yet effect that realization. This is likewise one of the fundamental principles of the Law of Moses, concerning which there is no doubt nor any dispute. Otherwise it would not have been said, “And thou shalt make a battlement for thy roof,” etc. (Deut. 22:8), or “Lest he die in the battle, and another man take her” (ibid. 20:7). The fact that laws were given to man, both affirmative and negative, supports the principle, that God’s knowledge of future [and possible] events does not change their character. The great doubt that presents itself to our mind is the result of the insufficiency of our intellect. Consider in how many ways His knowledge is distinguished from ours according to all the teaching of every revealed religion. First, His knowledge is one, and yet embraces many different kinds of objects. Secondly, it is applied to things not in existence. Thirdly, it comprehends the infinite. Fourthly, it remains unchanged, though it comprises the knowledge of changeable things: whilst it seems [in reference to ourselves] that the knowledge of a thing that is to come into existence is different from the knowledge of the thing when it has come into existence; because there is the additional knowledge of its transition from a state of potentiality into that of reality. Fifthly, according to the teaching of our Law, God’s knowledge of one of two eventualities does not determine it, however certain that knowledge may be concerning the future occurrence of the one eventuality.—Now I wonder what our knowledge has in common with God’s knowledge, according to those who treat God’s knowledge as an attribute. Is there anything else common to both besides the mere name? According to our theory that God’s knowledge is not different from His essence, there is an essential distinction between His knowledge and ours, like the distinction between the substance of the heavens and that of the earth. The Prophets have clearly expressed this. Comp. “For my thoughts are not your thoughts, neither are your ways my ways, saith the Lord. For as the heavens are higher than the earth, so are my ways higher than your ways” (Isa. 55:8-9).

ולא נשאר כי אם האדם. והתברר לנו כי הוא הענין ‏המכוון בלי ספק.

ולא נשאר בעניין זה אלא דבר אחד, שצריך לדבר בו מעט, כדי שתשלם כוונת הפרק – ואף על פי שלא הייתי רוצה לדון בו כלל, אלא שההכרח הביאני לכך – והוא: ידיעת האלוהים את המתהווה. היא הטענה שטוען עלינו מי שאומר שהאדם מציית וממרה בעל כורחו, ושכל מעשי האדם אין בחירה לו בהם, מאחר שבחירתו תלויה בבחירת האלוהים. ומה שהביא לאמונה זאת, שהרי הוא אומר: "איש זה, כלום ידע האלוהים בו שיהיה צדיק או רשע, אם לא ידע? אם תאמר ידע – התחייב שיהיה אנוס באותו מצב שידעו האלוהים מראש, או שתהיה ידיעתו ידיעה בלתי אמיתית; ואם תאמר שהוא לא ידע זאת מראש, התחייבו דברי הבאי גדולים ונהרסו חומות!"... לכך שמע מה שאומר לך, והתבונן בו יפה, שכן הוא האמת בלא ספק: כבר התברר בחכמה האלוהית, רצוני לומר: "מה שאחר הטבע", שהאלוהים יתברך אינו יודע בידיעה, ולא חי בחיים, עד שיהיה הוא והידיעה שני דברים כאדם וידיעתו, כי האדם זולת הידיעה והידיעה זולת האדם והרי הם שנים. ואלמלי היה האלוהים יודע בידיעה, היה מתחייב הריבוי, והיו הנצחיים רבים: האלוהים, והידיעה שבה הוא יודע, והחיים שבהם הוא חי, והיכולת שבה הוא יכול; וכן כל תאריו. ולא הזכרתי לך אלא טענה קרובה, מובנת להמון העם. כי הטענות והראיות המבטלות לזה, הרי שהן חזקות מאוד ומופתיות. וכבר התברר ב"מה שאחר הטבע" גם זה, שאין כוח בשכלנו להקיף מציאותו יתברך על בוריה. וזהו: לשלמות מציאותו וחסרון שכלנו; ואין למציאותו סיבות שיודע בהן; ושקוצר שכלנו להשיגו כקוצר אור העין להשיג את אור השמש. שהרי אין זה לחולשת אור השמש, אלא משום שאור זה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו. ודברו בעניין הזה הרבה, והכל דברים נכונים, ברורים. ולכך יתחייב שלא נדע גם את ידיעתו ולא נקיפנה בשום פנים, מאחר שהוא – ידיעתו, וידיעתו – הוא. ועניין זה תמוה נפלא. והוא אשר נעלם מהם ואבדו. כי הם ידעו שמציאותו יתברך בשלמות המיוחדת לו לא תושג, ובקשו להשיג ידיעתו, עד שיחול עליה שכלם. וזה דבר שאי אפשר: שאלמלי היקפנו ידיעתו, הקפנו מציאותו, מאחר שהכל דבר אחד. כי השגתו, בשלמות היא, שיושג כמות שהוא במציאותו עם הידיעה, והיכולת, והרצון, והחיים ושאר תאריו הנעלים. הנה כבר בררנו, שהמחשבה בהשגת ידיעתו היא בערות גמורה. רק יודעים אנו שהוא יודע, כשם שאנו יודעים שהוא נמצא. ואם ישאלונו: "איך היא ידיעתו?" נאמר: שאין אנו משיגים זאת, כשם שאין אנו משיגים מציאותו על בוריה. וכבר נדרש לגנאי מי ששואף לדעת ידיעתו יתברך ונאמר לו: "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא?" (איוב יא, ז). היוצא מכל מה שאמרנו, שמעשי האדם מסורים לו. וברשותו להיות צדיק או רשע, ואין האלוהים כופהו באחד משני המצבים. ולפיכך התחייבו ההצטוות והלמוד וההכנה, והגמול והעונש. ואין קשיים בכל זה. אמנם תיאור ידיעתו יתברך והשגתו את כל הדברים, הרי הוא למעלה משכלנו. וזה כל מה שכיוונו להגיע אליו בשער הזה. וכבר הגיעה השעה שאפסיק הדברים כאן ואתחיל בפירוש מסכתא זאת, אשר הקדמנו לה פרקים אלו.

There is, however, one thing more relating to this problem about which we must say a few words, in order to treat in a comprehensive manner the subject-matter of this chapter. Although I had not intended at all to speak of it, necessity forces me to do so. This topic is the prescience of God, because it is with an argument based on this that our views are opposed by those who believe that man is predestined by God to do good or evil, and that man has no choice as to his conduct, since his volition is dependent upon God. The reason for their belief they base on the following statement. "Does God know or does He not know that a certain individual will be good or bad? If thou sayest 'He knows', then it necessarily follows that man is compelled to act as God knew beforehand he would act, otherwise God's knowledge would be imperfect. If thou sayest that God does not know in advance, then great absurdities and destructive religious theories will result." Listen, therefore, to what I shall tell thee, reflect well upon it, for it is unquestionably the truth. It is, indeed, an axiom of the science of the divine, i. e. metaphysics, that God (may He be blessed!) does not know by means of knowledge, and does not live by means of life, so that He and His knowledge may be considered two different things in the sense that this is true of man; for man is distinct from knowledge, and knowledge from man, in consequence of which they are two different things. If God knew by means of knowledge, He would necessarily be a plurality, and the primal essence would be composite, that is, consisting of God Himself, the knowledge by which He knows, the life by which He lives, the power by which He has strength, and similarly of all His attributes. I shall only mention one argument, simple and easily understood by all, though there are strong and convincing arguments and proofs that solve this difficulty. Another accepted axiom of metaphysics is that human reason cannot fully conceive God in His true essence, because of the perfection of God's essence and the imperfection of our own reason, and because His essence is not due to causes through which it may be known. Furthermore, the inability of our reason to comprehend Him may be compared to the inability of our eyes to gaze at the sun, not because of the weakness of the sun's light, but because that light is more powerful than that which seeks to gaze into it. Much that has been said on this subject is self-evident truth. From what we have said, it has been demonstrated also that we cannot comprehend God's knowledge, that our minds cannot grasp it all, for He is His knowledge, and His knowledge is He. This is an especially striking idea, but those (who raise the question of God's knowledge of the future) fail to grasp it to their dying day. They are, it is true, aware that the divine essence, as it is, is incomprehensible, yet they strive to comprehend God's knowledge, so that they may know it, but this is, of course, impossible. If the human reason could grasp His knowledge, it would be able also to define His essence, since both are one and the same, as the perfect knowledge of God is the comprehension of Him as He is in His essence, which consists of His knowledge, His will, His life, and all His other majestic attributes. Thus, we have shown how utterly futile is the pretension to define His knowledge. All that we can comprehend is that just as we know that God exists so are we cognizant of the fact that He knows. If we are asked, "What is the nature of God's knowledge?", we answer that we do not know any more than we know the nature of His true existence. Fault is found, moreover, with him who tries to grasp the truth of the divine existence, as expressed by the words, "Canst thou by searching find out God? Canst thou find out the Almighty unto perfection?" Reflect, then, upon all that we have said, namely, that man has control over his actions, that it is by his own determination that he does either the right or the wrong, without, in either case, being controlled by fate, and that, as a result of this divine commandment, teaching, preparation, reward, and punishment are proper. Of this there is absolutely no doubt. As regards, however, the character of God's knowledge, how He knows everything, this is, as we have explained, beyond the reach of human ken. This is all that we purposed saying in this chapter, and it is now time for us to bring our words to an end, and begin the interpretation of this treatise to which these eight chapters are an introduction.

כי התורה שהיא שכלית לגמרי, והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף. ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי - וחטא, אין התשובה מועילה לו, כי התשובה בשביל שיאמר 'חטאתי', והוא מתחרט על מעשיו. והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים. ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי. אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור, תשובה וחרטה שייך בו.

רק יהיה אחר הקלקול יום הכפורים ואז יתן להם לוחות שניים שכלול בהם תורה שבעל פה שמזה בא חילוק מדריגות (כמו שנת' מא' א) ואף שהבחירה נתונה כבר כתב הרמב"ם ז"ל (סו"פ ה מה' תשובה) שעל זה נאמר כי לא מחשבותי מחשותיכם וגו' והראב"ד ז"ל כ' עליו שטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים וכו' ואמרנו מכבר שדברי הרמב"ם ז"ל מבוארים בסוף זוהר חדש ומהאר"י הק' בס' ארבע מאות שקל כסף שהשי"ת רואה הבחירה ואף שזה סתירה בתפיסת שכל בנ"א. במקום שיש ידיעה אין בחירה באמת אך בעולם הזה מקום שיש בחירה אין השי"ת מנהיג על פי הידיעה שזה רק לעתיד (ונת' וישב מא' יא) ועל זה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמ"ש הרמב"ם.

תורה אור והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות. ר"ל אם יהיו ראוים עפ"י מדתם להענש שתבואנה עליהם רעות רבות וצרות, אז וענתה השירה הזאת לפניו לעד הם יקחו השירה לעצמם לעד לזכות השירה (אשר לא תשכח מפי זרעו) תעיד כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה ידעתי היום גם בטרם אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי, ובזה לא אוכל להענישם אחר שידעתי וקבלתי:

וישמע ה' את קול דבריכם, ר"ל ששמע וקבל את דבריכם כמ"ש היטיבו כל אשר דברו, ר"ל כי ה' ברא את האדם שיהיה לו יצה"ר המסיתו לחטא ושיהיה לו בחירה לבחור בטוב וברע, כדי שיוכל לתת לו גמול ושכר טוב אם יבחר בטוב, משא"כ כל הנבראים חוץ מן האדם אין להם בחירה וא"כ אין מגיע להם שכר ועונש כיון שהם מוכרחים במעשיהם וזה תכלית הבריאה שימצא אדם שהוא חפשי במעשיו לטוב ולרע וכשבוחר בטוב מצד בחירתו מגיע לו שכר ולתכלית זה ברא את כל, כדי שיוכל להטיב לשומרי מצותיו, ובעת שעמדו ישראל במעמד הנבחר נעשו כמלאכי השרת והתפשטו מן חומרם וגבר הרוחני על הגשמי, וכמ"ש חז"ל שאז פקע יצה"ר מלבם, ואם היו נשארים במעמד הזה להיות כמלאכי השרת היו מוכרחים במעשיהם על הטוב ולא היה נשלם חפץ ה' שימצא אדם שי"ל יצה"ר ובחירה ושמגיע לו שכר על מעשיו

שהם נתנו מכחם את החלק השכלי שבאדם) וכאשר נבקש דבר שנמצא באדם שלא נמצא דוגמתו בכל העולמות כולמו וזה הוא החלק שיתיחס אל ה' לבדו ראינו שהוא כח הבחירה שניתן אל האדם מה שהוא חפשי במעשיו ומושל על עולמו הקטן, כי כל מה שברא ה' כולם מוכרחים ומוטבעים במעשיהם ואין להם ממשלה לשנות דבר ממה שהוטבע בם בטבעם, שהמלאכים אינם חפשים ואין להם יכולת לעשות דבר כפי בחירתם רק כפי רצון ה' וכ"ש כל הנבראים אשר בעולם הגשמי שכולם הם מוכרחים במעשיהם, לבד האדם לו ניתן ממשלה על עצמו לעשות או לחדול כפי בחירתו אף נגד טבעו, וכאשר נבקש דוגמתו באדם הגדול שהוא העולם נמצא שהאלהות השוכן בכל העולמות ומחיה אותם, היא לבדה יש לה ממשלה לשנות טבע המוטבע בכל העולם ולהנהיג את האדם הגדול כפי בחירתו נגד הטבע, שהוא ההנהגה הנסיית שבה ישדד האלהים את טבע העולם הגדול כמו שישדד האדם את טבע עולמו הקטן ע"י חפשיותו ובחירתו, לפ"ז במ"ש נעשה אדם בצלמנו שגם האלהות נתנה חלקה אל עשית האדם לא יתכן רק על הממשלה והחפשיות שיש לאדם לשנות את טבע עולמו הקטן ולפעול כפי הבחירה והחפשיות, וכבר בארתי בפי' ס' משלי שמלת לב מציין כח הממשלה אשר בנפש לפעול כפי בחירתו

אך הענין הוא עפמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' תשובה) שאעפ"י שגזר הקב"ה ועבדום וענו אותם מ"מ לא נפטרו המצרים מאחר שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד כו' וכל א' וא' מאותן המצרים והמריעים לישראל אלו לא רצה להרע להם הרשות בידו ע"ש והראב"ד השיגו כיון שאחד מוכרח ועל מי יחול הגזירה ע"ש. אך הפירוש נראה שהעונש על רצונם והנאתם שהיה להם בשעת מעשה שהצרו לישראל ואלו היו עושים רק לקיים הגזירה הקדומה מהשי"ת היו עושים כזבוב העושה בשליחות הבורא ואין לו שום הנאה כלל והצפרדעים במצרים נכנסו לאש לקיים גזרת הבורא ית"ש (כמ"ש פסחים נג:). ועל מה שנהנו בשעת מעשה שהצרו לישראל בא העונש שמזה מבואר שלא עשו מפני הכרח הגזרה שהרי לא נגזר שיעשו בחשק וברצון. וזה המכוון ג"כ שבזבובים וכדומה הקב"ה עושה בהן שליחותו כיון שאין עושים ע"י בחירתם ורצונם משא"כ אשור ונ"נ וכדומה אף שהם כלי זעמו של הקב"ה מ"מ לא שייך לומר שהקב"ה עושה בהן שליחותו כיון שעושים ברצון עצמם וחשקם מה שלא נגזר עליהם. ואם היה מי מהם עושה בלא רצון ובחירה רק כמו שאר בע"ח שעושה להשלים הגזירה שגזרה ידיעתו הקדומה לא היה נענש כלל.

הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה - יזכה בה. ולכך לא אמר 'אשר שם לבני ישראל', רק "לפני בני ישראל". כמו דבר המונח לפני[הם], כל הרוצה לזכות זוכה בה.

כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה.

And the situation is that before the sin, he certainly had the absolute freedom of choice to incline himself towards anything he desired, to do good or the opposite (heaven forefend), for this was the primary intention of the entirety of creation, and also [we can confirm that this is so], for later he sinned.