Chassidic Teachings on Bitachon and Trust

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.

He used to say: do His will as though it were your will, so that He will do your will as though it were His. Set aside your will in the face of His will, so that he may set aside the will of others for the sake of your will. Hillel said: do not separate yourself from the community, Do not trust in yourself until the day of your death, Do not judge your fellow man until you have reached his place.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״. אָמַר רָבָא: כׇּל הֵיכִי דְּדָרְשַׁתְּ לְהַאי קְרָא מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ — מִדְּרִישׁ, מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ — מִדְּרִישׁ: מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְּרִישׁ — ״מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא״, מַה טַּעַם? — ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳״. מִסֵּיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְּרִישׁ — ״נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה׳, מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא״. הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּשׁוּקָא דְצִיּוֹן. חַזְיֵיהּ דְּקָא מְפַחֵיד. אֲמַר לֵיהּ: חַטָּאָה אַתְּ, דִּכְתִיב: ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חֲטָאִים״. אֲמַר לֵיהּ: וְהָכְתִיב ״אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד״! אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

The Sages taught: There was an incident involving Hillel the Elder, who was coming on the road when he heard a scream in the city. He said: I am certain that the scream is not coming from my house. And of him, the verse says: “He shall not be afraid of evil tidings; his heart is steadfast, trusting in the Lord” (Psalms 112:7). Rava said: Any way that you interpret this verse, its meaning is clear. It can be interpreted from beginning to end or it can be interpreted from end to beginning. The Gemara explains: It can be interpreted from beginning to end: Why is it that: He shall not be afraid of evil tidings? Because his heart is steadfast, trusting in the Lord. The Gemara continues: And it can be interpreted from end to beginning: One whose heart is steadfast, trusting in the Lord is a person who shall not be afraid of evil tidings. The Gemara relates: This student was once walking after Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, in the marketplace of Zion. Rabbi Yishmael saw that the student was afraid. He said to him: You are a sinner, as it is written: “The transgressors in Zion are afraid, trembling has seized the ungodly” (Isaiah 33:14). The student replied: And is it not written: “Happy is the man that fears always” (Proverbs 28:14)? Rabbi Yishmael said to him: That verse is written with regard to matters of Torah, that one should be afraid lest he forget them. For everything else, one must trust in God.

ומה שהתחיל הכתוב בבטחון וסיים באמונה הנה זה לבאר כי מדת האמונה נכללת במדת הבטחון שהרי ידוע כי כל הבוטח הוא מאמין שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא את שאלתו וכיון שהיה קורא עצמו חסיד שנאמר (תהלים פו) שמרה נפשי כי חסיד אני מה היה מסופק אם יהיה לו חלק עם הצדיקים אם לאו אלא שמא יגרום החטא, וכל מי שיש בו מדת הבטחון בידוע שיש בו מדת האמונה כי הבטחון כדמיון פרי האילן והאמונה כמו האילן וכמו שהפרי הוא אות על האילן או על העשב הגדל בו ואין האילן אות על פרי כי יש כמה אילנות שאינן עושין פירות כמו אילני סרק כך הבטחון אות על האמונה ואין האמונה אות על הבטחון

וְאוּלָם תּוֹלְדוֹת הַמִּנְהָג הַזֶּה רָעוֹת מְאֹד לַחֲכָמִים וּלְבִלְתִּי חֲכָמִים, כִּי גּוֹרֵם שֶׁמֵּאֵלֶּה וּמֵאֵלֶּה יֶחְסַר הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְיִהְיֶה יָקָר מְאֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי יֶחְסַר מִן הַחֲכָמִים לְמִעוּט עִיּוּנָם בּוֹ, וְיֶחְסַר מִן הַבִּלְתִּי חֲכָמִים לְמִעוּט הַשָּׂגָתָם אוֹתוֹ. עַד שֶׁיְּדַמּוּ רֹב בְּנֵי הָאָדָם שֶׁהַחֲסִידוּת תָּלוּי בַּאֲמִירַת מִזְמוֹרִים הַרְבֵּה וּוִדּוּיִים אֲרֻכִּים מְאֹד, צוֹמוֹת קָשִׁים, וּטְבִילוֹת קֶרַח וְשֶׁלֶג, כֻּלָּם דְּבָרִים אֲשֶׁר אֵין הַשֵּׂכֶל נָח בָּהֶם וְאֵין הַדַּעַת שׁוֹקְטָה. וְהַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי הַנִּרְצֶה וְהַנֶּחְמָד, רָחוֹק מִצִּיּוּר שִׂכְלֵנוּ. כִּי זֶה דָּבָר פָּשׁוּט, מִלְּתָא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵהּ דְּאֱינַשׁ, לָאו אַדַּעְתֵּהּ

But few are those which devote thought and study to the matter of perfection of [divine] service: on love, fear, clinging, and the other branches of piety. This is not because they do not consider these things as fundamental. For if you ask them, each one will answer you that this is of utmost importance and that it is unimaginable for one to be considered truly wise if he has not fully comprehended these matters.

וזהו פירש צמצם שכינתו בין שני בדי ארון פי' כנפי ריאה השכינה והקב"ה שורה כמו שהוא מחשב ועין נקרא השכל והשכל הוא ביד הצדיקים אבל האיך זוכים למדריגה זו בחשבם שהם עפר ואינם יכולים לעשות שום מעשה בלי כחו של הקב"ה ונמצא מה שהוא עושה עושה זאת הקב"ה שאם לא הוא י"ת אינו יכול לעשות כלום.

In this way, he establishes the Holy One, blessed be He, through them.

וזהו קח צנצנת אחת פירוש כי באמת למה נקרא שמו מן כי לא ידעו מה הוא שהוא רוחניות עליון יורד מן השמים וגם עתה היום הזה יורד מן השמים לכל אחד ואחד מזונו כאמור על ידי התלבשות השכינה באיזה סיבה מן הסיבות רק שבדור המדבר ירד מן השמים בלי שום התלבשות באיזה סיבה ועתה נתלבש לפי הסיבה וזהו קח צנצנת אחת רצה לומר כלי ותן שמה מלא העומר מן שיתלבש בתוכו בחינת מן שהוא לחם מן השמים שיתלבש בכלי על ידי סיבה מן הסיבות וזהו למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר שידעו שהייתי נותן במדבר בלי שום התלבשות והתכסות באיזה סיבה לכן גם עתה שנתלבש ונתכסה באיזה סיבה מן הסיבות ידעו ויבינו כי זהו הלחם בעצמו שיורד מן השמים והבן:

A day's portion [davar] every day, which is to say by way of the words [dibburim] that they speak from day to day in words of Truth and Torah, until after they have returned to their materiality and their physicality has thickened – therefore the flow descends from above garbed in several garments according to the power of the recipients.

ה׳) את הנפש אשר עשו בחרן ותרגום אונקלוס דשעבדו לאורייתא הענין הוא כנ״ל כי הוא היה ראש מאמינים ופרסם אלהותו בתחתונים לכן אמר לו השם יתברך לך לך מארצך וגו׳ אל הכוונה הנ״ל לברר את התורה וללקט מה שנפל בין האומות וזהו דשעבידו לאורייתא רצה לומר ששיעבדו את התורה שנפל מהתורה וזהו שאמרו רז״ל ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות שם טומאה מסר להם וישלחם מעל יצחק וגו׳ כי זרעו של יצחק יש להם הכח לברר וללבן כאמור והן אדרבה כביכול מטמאין באומות העולם את התיבות שנקרא שם כי התורה כולה שמותיו של הקב״ה והבן וזהו חיותן שיש להם אחיזה בקדושה ולכן כשבא יעקב כתיב וישא יעקב רגליו כי זה שנפלו בין האומות מהתורה נקרא רגליו שנפלו במדריגה התחתונה וזהו וישא יעקב רגליו שהגביה את בחינת רגליו האמור לשורשם על ידי כי וילך אצה בני קדם ששם מקום בני הפילגשים אשר שלחם אברהם מעל יצחק קדמה אל ארץ קדם: וזה שאמר (ירמיה ב׳, י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר אל יכילו המים כי הנביא הוכיחן על שנתערבו במעשה הגוים ורחקו מהתורה אמיתית אשר היא באר מים חיים כמו שכתוב אצלנו על משנת רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו׳ ונעשה כמעין המתגבר וכו׳ ונפלו למדריגת העמים אף שגם שם הוא תורה כאמור מכל מקום הוא בחינת בור מים מכונסים אשר לא יכילו המים מים היא תורה ההיא שנפלה ביניהן בודאי לא יכילו לעולם כי סוף שיתברר מהם עד שלא ישאר כלום וזהו אשר לא יכילו המים הכלל שצריך לקרב הכל אל התורה כל הבחינות שנקרא בחינת בור אל בחינת באר מים חיים חיי החיים ב״ה והיינו על ידי עסק התורה לשמה לשם הוראת דרך לשמור ולעשות שהוא בחינת באר כנודע:

And so regarding Noah there was no Arousal from Below, [and Noah was saved] only because Blessed God wanted the preservation of the world, which would be preserved through Noah. Therefore Blessed Good needed to arouse him from Above, and needed to channel onto Noah the Desire to attach to Blessed God. And this is [what Rashi meant by] “Noah needed assistance to support him.” But Abraham our Ancestor, peace be upon him, “strengthened himself with his righteousness and walked independently” through Arousal from Below.

ונראה לפרש, כי באמת שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם בכאן טובת הגשמיות ולכך היה צריך מזבח והוא ענין הקרבה להקריב הטובה הזאת להבורא יתברך. וזו פירוש הפסוק בית אל מים והעי מקדם, רצה לומר שמקודם צריך להיות דבוק באין וזו בחינת עי מקדם הוא קדמונו של עולם ואחר כך כשהצדיק הביא השפעה לעולם בחינה זו נקרא בית אל מים ודוק. וזהו כוונת מלת שא"ה משם ע"ב מלשון שאיה ושממה, רצה לומר שהצדיק צריך להיות דבוק באין ולהיות בטל במציאות ואחר כך מביא כל הברכות לעולם. וזה שכתוב אחר כך ואברם כבד מאוד במקנה ובכסף ובזהב ודו"ק: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב, ט).

The second method of serving the Creator, i.e. the motivation ‎being love for the Lord, does so because he feels himself as totally ‎unworthy, possessing no so-called self-respect, but is part of the ‎אין‎, metaphysical aspects of the universe. Only he who serves the Lord ‎exclusively by trying to provide the Lord with a sense of ‎satisfaction, pleasure from His creatures, belongs to the category ‎of people serving Him from the dimension of ‎אין‎ a domain totally ‎devoid of anything remotely physical. When the Torah wrote of ‎Avram that ‎ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה‎, it testifies to the spiritual ‎accomplishment of Avram who had ascended to the level of ‎serving G’d from love, i.e. by totally negating himself as an ‎individual. The term ‎הנגבה‎ is used to describe something dried ‎out, i.e. no longer possessed of physical urges, not even serving ‎the Lord for the promise of a reward.‎ Another angle from which our verse may be viewed zeroes in ‎on the repetition of the words denoting traveling, journeying, i.e. ‎הלוך ונסוע‎.

אשמתי וכל הוידוי עד כלות כל כחותיו ובטול מדותיו, כי מגודל המרירות אש לא נופח אחזתהו, אשר אי-אפשר להכניסו בדיבור ואמירה כי-אם בקול הברה, גנוחי גנח וילולי יליל, וצועק סתם אל ה' והאלהים יעננו בקול, כי בזה מתעלים האותיות מן הרע, שהרי הוא העלה הדיבור שהם האותיות אל הקול שהוא למעלה מן הדבור, וזהו שנקרא שופר, ומן ההתבוננות בדעתו נכנס בבינה ומשם אל החכמה שהוא אהבת השי"ת שהגיע אליו מחמת קנאת ה' צבאות שקנא לעצמו בגודל רחמנותו על השי"ת, והוכרח עוצם צמצומו על-ידי חטאיו ומן הרחמנות בא אל אהבת הש"י בקנאו את קנאת ה' ועושה דין בעצמו עם מרירות לבו כפליים מכל העונשין, ונעשה פנחס קנאה, וקונה עולמו בשעה א', וזהו יפה מרדות בלבו של אדם כו' וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין וכו'

ועל כן אמרו רז״ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה בשמחה כך יברך ברכה הרעה בשמחה כי באמת הכל הוא טובה אפילו הרע ההוא גם כן לטובה יחשב כי מצד הצמצום הוא שמצמצם מדת החסד שחפץ הבורא להיטיב לו אחר כך מטבילו עד שיעור שיוכל אחר כך לקבלו וכפי הטובה הגדולה שבדעת הבורא ב״ה להביא עליו כך צריך להיות הצמצום גדול מקודם כי אם היה הטובה גדולה יהי הצמצום שמקודם שנראה לו לרעה גם כן גדול וכשמאמין בזה בודאי יברך על הרעה בשמחה כמו שמברך על הטובה כי זהו התחלת הטובה ובזה מכליל גבורות בחסדים והבן. ונעשה יחו״ד הוי״ה אלקי״ם שם מלא ומי שיש לו דעת ומשכיל על דרכיו ימצא הטובה שיבא לו אחר כך ואם אינו מוצא בודאי היה הדינים ההם לכפר עונותיו ולהביאו לחיי העולם הבא וכמאמר רז״ל יסורין ממרקין עונותיו של אדם ובודאי אין לך טובה גדולה מזו כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה עם כל תענוגיו וגם אין לך טובה גדולה ממה שעל ידי הדינים ההם נתקרב אחר כך בלבבו אל השם יתברך ומתיירא יותר ממנו כנודע והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל בדרכיו בזה.

And that is [the meaning of the Talmud’s statement], “Make himself as a mute,” meaning his essence. That is, he should not speak any speech unless he believes that of his own account he is mute, and his only speech is the world of speech, the characteristic of “Lord” as we have explained. And they ask: “Could this even apply to words of Torah,” that a person should not learn unless he believes as we have explained? “The verse teaches, speak righteousness,” it is a mitzvah to learn even if it is not for its own sake.

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. ידוע אהבת השם לישראל וכל המעשים אשר נעשים לישראל וכל המאורעות אשר לישראל הכל מאת השם יתברך לטובה על ישראל. ואף על פי שבתחלת המעשה לא נראה הטובה אבל סוף הטובה יהיה כי הכל לטוב לישראל אף על פי שתחלת המעשה אינו כל כך. וזהו בקשתינו הראנו ה' חסדך, יודעים אנו שסוף הכל הוא טובה לישראל לזה אנו מבקשים שהטובה יתראה תיכף בתחלת המעשה. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, לאמר הוא לשון אהבה כמאמר הפסוק (דברים כו, יח) וה' האמירך, כלומר שאהבתך, היינו החסד שלך עלי יתגלה עכשיו:

Still another aspect of the opening line of our Parshah. ‎When evaluating happenings on this earth we always proceed ‎from the premise that all G’d does or allows to happen, is meant ‎for the good, even though on occasion it takes a while to realize ‎that what started as apparently a dreadful event, will ultimately ‎be realized to have been the beginning of something good. ‎‎[According to the formula of Rabbi Nachum ish gam ‎zu. When we ask G’d in psalms 85,8 ‎הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו‎, ‎‎“show us, O Lord, Your kindness grant us Your deliverance,” ‎these words spring from our conviction that, of course, what G’d ‎has in mind is for our own good. Our prayer is to be granted to ‎live long enough to see this confirmed with our own eyes. The ‎word ‎לאמור‎ which we had questioned at the outset, is to be ‎understood as in Deuteronomy 26,17 and 18 ‎האמרת‎ and ‎האמירך‎, ‎where these words are expressions of love. Moses prays to be ‎granted to see with his own eyes this expression of G’d’s love.‎