Sanctifying God's Name for Noahides

אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְע֠וּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה׃ {ס} אָנֹכִ֥י אָנֹכִ֖י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥ין מִבַּלְעָדַ֖י מוֹשִֽׁיעַ׃ אָנֹכִ֞י הִגַּ֤דְתִּי וְהוֹשַׁ֙עְתִּי֙ וְהִשְׁמַ֔עְתִּי וְאֵ֥ין בָּכֶ֖ם זָ֑ר וְאַתֶּ֥ם עֵדַ֛י נְאֻם־יְהֹוָ֖ה וַאֲנִי־אֵֽל׃

My witnesses are you —declares GOD— My servant, whom I have chosen. To the end that you may take thought, And believe in Me, And understand that I am the One: Before Me no god was formed, And after Me none shall exist— None but me, GOD; Beside Me, none can grant triumph. I alone foretold the triumph And I brought it to pass; I announced it, And no strange god was among you. So you are My witnesses —declares GOD— And I am God.

״ה׳״ – זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְנֹקֵב שֵׁם ה׳ מוֹת יוּמָת״. ״אֱלֹהִים״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. ״עַל הָאָדָם״ – זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם וְגוֹ׳״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִצְטַוָּוה אֶלָּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְצַו ה׳ אֱלֹהִים עַל הָאָדָם״. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אַף עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל הַדִּינִים. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״אֱלֹהִים אֲנִי״ – לֹא תְּקַלְּלוּנִי, ״אֱלֹהִים אֲנִי״ – לֹא תְּמִירוּנִי, ״אֱלֹהִים אֲנִי״ – יְהֵא מוֹרָאִי עֲלֵיכֶם? כְּמַאן? כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.

With regard to the term “the Lord,” this alludes to blessing the name of God; and so it states in another verse: “And he who blasphemes the name of the Lord…shall be put to death” (Leviticus 24:16). “God,” this alludes to idol worship; and so it states: “You shall have no other gods before Me” (Exodus 20:2). “The man,” this alludes to bloodshed; and so it states: “One who sheds the blood of man, by man his blood shall be shed” (Genesis 9:6). Rabbi Yehuda says: Adam, the first man, was commanded only with regard to the prohibition of idol worship, as it is stated: “And the Lord God commanded the man” (Genesis 2:16). Rabbi Yehuda ben Beteira says: He was also commanded concerning blessing the name of God. And some say that he was also commanded concerning establishing courts of judgment. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Yehuda says that Rav says, in interpretation of the aforementioned verse: Since I am “God,” do not curse Me; since I am “God,” do not exchange Me with another god; since I am “God,” My fear shall be upon you? The Gemara answers: In accordance with whose opinion? It is in accordance with what some say, i.e., that the phrase “and the Lord God commanded the man” includes the prohibitions against cursing God’s name and idol worship, as well as the mitzva of establishing a system of law and justice, so that the fear of God will be upon the people.

יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּפַרְהֶסְיָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי״. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּצִינְעָא, אֲבָל בְּפַרְהֶסְיָא אֲפִילּוּ מִצְוָה קַלָּה – יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר.

The baraita continues: One might have thought that it is permitted to worship the idol in this circumstance even in public, i.e., in the presence of many people. Therefore, the verse states: “Neither shall you profane My holy name; but I will be hallowed among the children of Israel: I am the Lord Who sanctifies you” (Leviticus 22:32). Evidently, one is not required to allow himself to be killed so as not to transgress the prohibition of idol worship when in private; but in public he must allow himself to be killed rather than transgress. § When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: The Sages taught that one is permitted to transgress prohibitions in the face of mortal danger only when it is not a time of religious persecution. But in a time of religious persecution, when the gentile authorities are trying to force Jews to violate their religion, even if they issued a decree about a minor mitzva, one must be killed and not transgress. When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: Even when it is not a time of religious persecution, the Sages said that one is permitted to transgress a prohibition in the face of mortal danger only when he was ordered to do so in private. But if he was ordered to commit a transgression in public, even if they threaten him with death if he does not transgress a minor mitzva, he must be killed and not transgress.

נֶהֱרָג עָלָיו. אַשְׁכַּח רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא דַּהֲוָה כְּתִיב בְּסֵפֶר אַגַּדְתָּא דְּבֵי רַב: בֶּן נֹחַ נֶהֱרָג בְּדַיָּין אֶחָד, וּבְעֵד אֶחָד, שֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה, מִפִּי אִישׁ וְלֹא מִפִּי אִשָּׁה, וַאֲפִילּוּ קָרוֹב. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף עַל הָעוּבָּרִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר קְרָא, ״אַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״, אֲפִילּוּ בְּדַיָּין אֶחָד.

he is executed for killing him even though he acted in self-defense, and a descendant of Noah is also killed for this. § Rabbi Ya’akov bar Aḥa found that it was written in a book of Aggadot in the study hall of Rav: Contrary to the halakha with regard to a Jew, a descendant of Noah is executed on the basis of the verdict of even one judge, and by the testimony of even one witness, and without being given forewarning before committing the transgression. He can be judged or testified against only by the mouth of a man and not by the mouth of a woman; but even a relative may judge his case or testify against him. The Sages said in the name of Rabbi Yishmael that a descendant of Noah is executed even for killing fetuses. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says: They are derived from that which the verse states: “And your blood of your lives I will require; at the hand of every animal I will require it; and at the hand of man, even at the hand of every man’s brother, I will require the life of man” (Genesis 9:5). It is derived from the term “I will require,” which is stated in the singular, that a descendant of Noah is executed on the basis of the verdict of even one judge.

בן נח שאנסו אנס לעבור מצותיו מותר לו לעבור, שאין מצווין על קידוש השם. ואין עונשין מהם קטן חרש ושוטה שאינן בני מצוות...

היא שצונו לקדש את שמו והוא אמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה. ובגמרא (סנהדרין ע"ד:) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו, הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות המחוייבות לישראל, ושמו ראיתם על זאת המצוה מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל.

כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא מֵחַכְמֵיהֶם:

Anyone who accepts upon himself the fulfillment of these seven mitzvot and is precise in their observance is considered one of 'the pious among the gentiles' and will merit a share in the world to come. This applies only when he accepts them and fulfills them because the Holy One, blessed be He, commanded them in the Torah and informed us through Moses, our teacher, that Noah's descendants had been commanded to fulfill them previously. However, if he fulfills them out of intellectual conviction, he is not a resident alien, nor of 'the pious among the gentiles,' nor of their wise men.

כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְּלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". כֵּיצַד.

שהזהירנו מחלול השם והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה, והוא אמרו יתברך ולא תחללו את שם קדשי, והעון הזה יחלק לשלשה חלקים שנים כוללים והאחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בט' ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה.

מִצְוַת קִדּוּשׁ הַשֵּׁם – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כְּלוֹמַר שֶׁנִּמְסֹר נַפְשֵׁנוּ לָמוּת עַל קִיּוּם מִצְוֹת הַדָּת. וּכְבָר בֵּאֲרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה וּמִן הַכְּתוּבִים בְּאֵי זֶה עִנְיָן וּבְאֵיזוֹ מִצְוָה נִצְטַוִּינוּ בָּזֶה, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וָחַי בָּהֶם, דְּמַשְׁמַע וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם כְּבָר קִבְּלוּ הֵם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה בְּכָל עִנְיָן וּבְכָל עֲבֵרָה. וּמִפִּי הַקַּבָּלָה אָנוּ חַיִּין בְּכָל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין עד, א), כִּי שָׁלֹשׁ מִצְוֹת הֵם שֶׁחַיָּב הָאָדָם שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר בָּהֶם לְעוֹלָם, וְהֵם עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל אַבִּזְרַהָא. כְּלוֹמַר, כָּל עִנְיָן שֶׁלָּהּ, הָאָסוּר לָנוּ מִכֹּחַ הַלָּאוִין הַמְּיֻחָדִין בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ לְמַטָּה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וְכֵן גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְכָל אַבִּזְרַהָא, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים: שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לָאָדָם עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ נַהֲרָגְךָ יֵהָרֵג וְאַל יַעַבְדָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלִּבּוֹ תָּמִים בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִרְאַת הַשֵּׁם, אַף עַל פִּי כֵן נִצְטַוָּה שֶׁיֵּהָרֵג וְאַל יַעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה הָרַע הַהוּא וְלֹא יִתֵּן מָקוֹם אֶל הַמַּעֲבִיר לַחְשֹׁב שֶׁהוּא כָּפַר בַּשֵּׁם, וּלְשׁוֹן סִפְרָא (אמור ח ו) עַל מְנָת כֵּן הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁתַּקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמִי בְּרַבִּים. וּכְמוֹ כֵן בַּשְּׁתַּיִם שֶׁזָּכַרְנוּ, יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ, יָדוּעַ כִּי הָאָדָם לֹא נִבְרָא רַק לַעֲבֹד בּוֹרְאוֹ וּמִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסֵר גּוּפוֹ עַל עֲבֹדַת אֲדוֹנָיו אֵינֶנּוּ עֶבֶד טוֹב, וַהֲרֵי בְּנֵי אָדָם יִמְסְרוּ נַפְשׁוֹתָם עַל אֲדוֹנֵיהֶם, קַל וָחֹמֶר עַל מִצְוַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

The commandment of sanctification of the Name: That we were commanded to sanctify the Name, as it is stated (Leviticus 22:32), “and I will be sanctified in the midst of the Children of Israel” — meaning to say that we surrender our souls for the observance of the commandments of the religion. And they, may their memory be blessed, have already elucidated from the tradition and from the verses in which manner and for which commandment, we are commanded about this. And even though it is written in the Torah, “and live by them” (Leviticus 18:5), which implies, and not that you should die by them — they already received that this verse is not stated in every matter and for every sin. And [it is] through the tradition that we live in all [the] words of the Torah. And in explanation, they, may their memory be blessed, said (Sanhedrin 74a) that there are three commandments which one is always obligated to be killed and not transgress them. And these are: idolatry and any of its trappings — meaning, all of its matters that are prohibited on the strength of its specific negative commandments, as we will explain below with God’s help; and also, sexual immorality and all of its trappings; and murder. Such that if they say to a person, “Worship idolatry or we will kill you,” he should be killed and not worship. Even though his heart is pure in his faith with the fear of God, nonetheless he is commanded that he be killed and not commit this evil act, and not give room to the assailant to think that he has denied God. And the language of Sifra, Emor, Chapter 9:6, “For this reason I took you out of the land of Egypt, so that you will publicly sanctify My name.” And likewise for the other two that we mentioned — he must be killed and not transgress, as we said. The root of this commandment is well known. As Man was only created to serve his Creator. And one who does not sacrifice his body in the service of his master is not a good servant. And behold [since] people do give their souls for their masters, all the more so [should we] for the commandment of the King of kings, the Holy One, blessed be He.

וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים לא): אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'. וְאוֹמֵר (ישעיה כו): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים. וְאוֹמֵר (תהלים קא): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי. וְאוֹמֵר (ירמיה ה): עֵינֶיךָ הֲלֹא לֶאֱמוּנָה. אָמְנָם אִם לֹא יְדַקְדֵּק וְיִשְׁקֹל מַעֲשָׂיו הַרְבֵּה, הִנֵּה תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ (איוב ל"א:מ'): כִּי יַעֲבֹר בַּעֲוֹן הַהוֹנָאָה אֲשֶׁר הֻזְהַרְנוּ עָלֶיהָ (ויקרא כה): וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ. וְאָמְרוּ זַ"ל (חולין צד): אֲפִלּוּ לְרַמּוֹת אֶת הַגּוֹי, אָסוּר, וּקְרָא כְּתִיב (צפניה ג':י"ג): שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית. חִלּוּק גָּדוֹל יֵשׁ בַּדָּבָר, כִּי כָּל מָה שֶׁהוּא לְהַרְאוֹת אֶת הַקּוֹנִים אֲמִתַּת טוּב הַחֵפֶץ וְיָפְיוֹ, הִנֵּה הַהִשְׁתַּדְּלוּת הַהוּא טוֹב וְיָשָׁר. אַךְ מָה שֶׁהוּא לְכַסּוֹת מוּמֵי חֶפְצוֹ, אֵינוֹ אֶלָּא אוֹנָאָה וְאָסוּר. וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל בֶּאֱמוּנַת הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן.

The Holy One blessed be He desires only faithfulness (honesty). In regard to this scripture states: "G-d guards those who are faithful" (Tehilim 31:24), and "Open the gates and let the righteous people that keep faith enter in" (Isaiah 26:2), and "My eyes shall be on the faithful of the land so that they may dwell with Me" (Tehilim 101:6), and "are Your eyes not to faithfulness?" (Jeremiah 5:3). But if he does not meticulously examine his deeds very carefully, thorns will sprout instead of wheat. For he will transgress and stumble in the sin of Onaah (fraud) which we were warned against: "And you shall not oppress one another" (Vayikra 25:17) and our sages of blessed memory said: "even to deceive a non-Jew is forbidden" (Chulin 94a). And scripture states: "the remnant of Israel shall not do iniquity nor speak lies, neither shall a deceitful tongue be found in their mouth" (Tzefania 3:13). There is a great distinction in the matter. For whatever is in order to show the prospective buyer the true value and quality of the merchandise is good and upright. But anything which is to conceal its defects is fraud (Onaah) and forbidden. This is a general principle in faithful business dealings.

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם עמלקי היה מקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, היה פוקע ממנו דין 'עמלק'. לא זו בלבד, אלא גם כאשר לא קיבלו על עצמם מרצונם החופשי לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדם למלחמה, מצווה להציע להם שלום. היינו להציע להם שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח, להיות משועבדים לישראל ולהעלות להם מס, כדי להבטיח שלא יחזרו לסורם ללחום בישראל. אם קיבלו את תנאי השלום - אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו - נלחמים נגדם עד כלותם.

כלומר, וכי תימא, דשאני גזילה, משום דידע נכרי ואיכא חילול השם, והיינו טעמא דמאן דסבר גזל כנעני אסור, הא אף בגניבה יש חילול השם. אבל קשה, אי טעמא בגזילה משום חילול השם למה לי קרא לאסור בגזילה, הא אפילו בדבר דמותר אסור משום חילול השם, כמו דאמרינן באבידה. ודוחק לאמר דהנך תנאי סברי כר"ש דדריש טעמא דקרא, וסברי דהא דאסרה תורה בגזילה הוא משום חילול השם, ולפיכך ילפינן דבכל מקום דאיכא חילול השם אסור. חדא דגניבה כגזילה, ועוד הא איכא בגניבה חילול השם, ולפיכך אפילו לא יהיה כגזילה היה לנו לאסור.

"אין להטעותו במקום שהכושי יודע", משום חילול השם, דאם אפשר היה לפרש קרא משום חילול השם, אזי לא היה קשה כלל קושיא דלעיל, "וגזל עכו"ם מי שרי?" שהרי אפשר היה לפרש דהא דאסרה התורה למשוך אותו בע"כ דנכרי היינו משום חילול השם, דהא הכא איכא ודאי חילול השם. וכי תימא דקשה ליה מהא דמזכיר' ר' עקיבא בדבריו "מנין לגזל נכרי שהוא אסור", דמשמע דבלא חילול השם אוסרו ר"ע, דאי משום חילול השם אפילו אבידתו אסורה, א"כ תקשה לר"ע גופיה, מנ"ל למידק מקרא דגזל נכרי אסור אפילו בלא חילול השם, אפשר דטעמא דגאולה תהיה לו הוא משום חילול השם, כמו שמפרשינן גבי וחישב עם קונהו. אלא ודאי סבירא לן דאיסור הכתוב בקרא ליכא לפרשו משום חילול השם, דמשום חילול השם לא היה צריך לכתב.