The Mitzvah to Believe in Mashiach

וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃

וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃

וְלֵ֨הּ יְהִ֤ב שׇׁלְטָן֙ וִיקָ֣ר וּמַלְכ֔וּ וְכֹ֣ל עַֽמְמַיָּ֗א אֻמַּיָּ֛א וְלִשָּׁנַיָּ֖א לֵ֣הּ יִפְלְח֑וּן שׇׁלְטָנֵ֞הּ שׇׁלְטָ֤ן עָלַם֙ דִּֽי־לָ֣א יֶעְדֵּ֔ה וּמַלְכוּתֵ֖הּ דִּי־לָ֥א תִתְחַבַּֽל׃ {פ}

נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵאַחֶ֙יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן׃ נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ׃

From among your own people, the ETERNAL your God will raise up for you a prophet like myself—whom you shall heed. I will raise up for them from among their own people a prophet like yourself, in whose mouth I will put My words and who will speak to them all that I command;

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

אָמַר רַב: כָּלוּ כׇּל הַקִּיצִּין, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּיּוֹ לָאָבֵל שֶׁיַּעֲמוֹד בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – נִגְאָלִין, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶן מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה וּמַחְזִירָן לְמוּטָב.

הָא הֶסְפֵּידָא מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי דּוֹסָא וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, וְחַד אָמַר: עַל יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּהֱרַג. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר עַל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר עַל יֵצֶר הָרַע שֶׁנֶּהֱרַג — הַאי הֶסְפֵּידָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד? שִׂמְחָה בָּעֵי לְמֶעְבַּד! אַמַּאי בָּכוּ? תָּנוּ רַבָּנַן: מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁעָתִיד לְהִגָּלוֹת בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁאַל מִמֶּנִּי דָּבָר וְאֶתֵּן לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲסַפְּרָה אֶל חוֹק וְגוֹ׳ אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ״. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנֶּהֱרַג, אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חַיִּים. אוֹמֵר לוֹ: חַיִּים, עַד שֶׁלֹּא אָמַרְתָּ כְּבָר הִתְנַבֵּא עָלֶיךָ דָּוִד אָבִיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לוֹ וְגוֹ׳״.

Apropos the eulogy at the end of days, the Gemara asks: For what is the nature of this eulogy? The Gemara answers: Rabbi Dosa and the Rabbis disagree concerning this matter. One said that this eulogy is for Messiah ben Yosef who was killed in the war of Gog from the land of Magog prior to the ultimate redemption with the coming of Messiah ben David. And one said that this eulogy is for the evil inclination that was killed. The Gemara asks: Granted, according to the one who said that the lament is for Messiah ben Yosef who was killed, this would be the meaning of that which is written in that context: “And they shall look unto Me because they have thrust him through; and they shall mourn for him, as one mourns for his only son” (Zechariah 12:10). However, according to the one who said that the eulogy is for the evil inclination that was killed, does one need to conduct a eulogy for this? On the contrary, one should conduct a celebration. Why, then, did they cry? The Sages taught: To Messiah ben David, who is destined to be revealed swiftly in our time, the Holy One, Blessed be He, says: Ask of Me anything and I will give you whatever you wish, as it is stated: “I will tell of the decree; the Lord said unto me: You are My son, this day have I begotten you, ask of Me, and I will give the nations for your inheritance, and the ends of the earth for your possession” (Psalms 2:7–8). Once the Messiah ben David saw Messiah ben Yosef, who was killed, he says to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, I ask of you only life; that I will not suffer the same fate. The Holy One, Blessed be He, says to him: Life? Even before you stated this request, your father, David, already prophesied about you with regard to this matter precisely, as it is stated: “He asked life of You, You gave it to him; even length of days for ever and ever” (Psalms 21:5).

לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאוּר דִּידַן, הָא בְּאוּר דְּגֵיהִנָּם. אוּר דִּידַן — בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אוּר דְּגֵיהִנָּם — בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאוּר דְּגֵיהִנָּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִיבְּרִי? וְהָא תַּנְיָא: שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וּתְשׁוּבָה, וְגַן עֵדֶן, וְגֵיהִנָּם, וְכִסֵּא הַכָּבוֹד, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״ה׳ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ״. תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: ״בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ״, וּכְתִיב: ״תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם״. גַּן עֵדֶן, דִּכְתִיב: ״וַיִּטַּע ה׳ אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״. גֵּיהִנָּם, דִּכְתִיב: ״כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תׇּפְתֶּה״. כִּסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ״. שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: ״יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ״!

The Gemara answers: This is not difficult. This baraita is referring to our fire, and that baraita is referring to the fire of Gehenna. The Gemara explains: Our fire was created at the conclusion of Shabbat, but the fire of Gehenna was created on Shabbat eve. The Gemara proceeds to ask: Was the fire of Gehenna created on Shabbat eve? Wasn’t it taught in a baraita: Seven phenomena were created before the world was created, and they are: Torah, and repentance, and the Garden of Eden, and Gehenna, and the Throne of Glory, and the Temple, and the name of Messiah. The Gemara provides sources for the notion that each of these phenomena was created before the world was. Torah was created before the world was created, as it is written: “The Lord made me as the beginning of His way, the first of His works of old” (Proverbs 8:22), which, based on the subsequent verses, is referring to the Torah. Repentance was created before the world was created, as it is written: “Before the mountains were brought forth, or ever You had formed the earth and the world, even from everlasting to everlasting, You are God,” and it is written immediately afterward: “You return man to contrition; and You say: Repent, children of man” (Psalms 90:2–3). The Garden of Eden was created before the world was created, as it is written: “And God planted the Garden of Eden in the east [mikedem]” (Genesis 2:8). The term: In the east [mikedem] is interpreted in the sense of: Before [mikodem], i.e., before the world was created. Gehenna was created before the world was created, as it is written: “For its hearth is ordained of old” (Isaiah 30:33). The hearth, i.e., Gehenna, was created before the world was created. The Throne of Glory and the Temple were created before the world was created, as it is written: “Your Throne of Glory on high from the beginning, in the place of our Sanctuary” (Jeremiah 17:12). The name of Messiah was created before the world was created, as it is written in the chapter discussing the Messiah: “May his name endure forever; his name existed before the sun” (Psalms 72:17). The name of Messiah already existed before the creation of the sun and the rest of the world. This baraita states that Gehenna was created before the world was created and not during twilight before the first Shabbat.

(צֶדֶ״ק גַּ״ם גֶּשֶׁ״ם קָ״ם סִימָן) שָׁאֲלוּ צַדּוּקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּיה מֵתִים? אָמַר לָהֶם: מִן הַתּוֹרָה, וּמִן הַנְּבִיאִים, וּמִן הַכְּתוּבִים. וְלֹא קִיבְּלוּ מִמֶּנּוּ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם״. אָמְרוּ לוֹ: וְדִילְמָא ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״? מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ״יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״. וְדִילְמָא מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל? מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. וְדִילְמָא רַחוֹשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ בְּעָלְמָא? כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל מִי שֶׁנֶּאֶמְרָה הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ בְּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם״. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָהֶם״. מִיכָּן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה אָמַר לָהֶם, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״. פְּשִׁיטָא דְּחַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם! אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלָּם מֵתִים – אַתֶּם חַיִּים. מָה הַיּוֹם כּוּלְּכֶם קַיָּימִין, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלְּכֶם קַיָּימִין.

The Gemara records a mnemonic for those cited in the upcoming discussion: Tzadi, dalet, kuf; gimmel, mem; gimmel, shin, mem; kuf, mem. Heretics asked Rabban Gamliel: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, revives the dead? Rabban Gamliel said to them that this matter can be proven from the Torah, from the Prophets, and from Writings, but they did not accept the proofs from him. The proof from the Torah is as it is written: “And the Lord said to Moses, behold, you shall lie with your fathers and arise” (Deuteronomy 31:16). The heretics said to him: But perhaps the verse should be divided in a different manner, and it should be read: “Behold, you shall lie with your fathers, and this people will arise and stray after the foreign gods of the land.” The proof from the Prophets is as it is written: “Your dead shall live, my corpse shall arise. Awake and sing, you that dwell in the dust, for your dew is as the dew of vegetation, and the land shall cast out the dead” (Isaiah 26:19). The heretics said to him: But perhaps the prophecy was fulfilled with the dead that Ezekiel revived. No proof may be cited from that verse with regard to any future resurrection. The proof from Writings is as it is written: “And your palate is like the best wine that glides down smoothly for my beloved, moving gently the lips of those that sleep” (Song of Songs 7:10), indicating that the dead will ultimately rise and speak. The heretics said to him: But perhaps merely their lips will move, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: Anyone in whose name a halakha is stated in this world, his lips move in the grave as if repeating the statement cited in his name, as it is stated: “Moving gently the lips of those that sleep.” No proof may be cited from that verse, as it is unrelated to resurrection. This exchange continued until Rabban Gamliel stated to them this verse: “That your days may be multiplied, and the days of your children, upon the land that the Lord took an oath to your forefathers to give them” (Deuteronomy 11:21). The phrase: To give you, is not stated; rather, it is stated: “To give them,” to the Patriarchs themselves, as in the future the Patriarchs will come to life and inherit the land. From here resurrection of the dead is derived from the Torah. And there are those who say that it is from this following verse that he said to them his ultimate proof: “But you who cleave to the Lord your God every one of you is alive this day” (Deuteronomy 4:4). Wasn’t it obvious with regard to the children of Israel whom God was addressing, that “every one of you is alive this day”? Rather, the meaning of the verse is: Even on the day when everyone is dead you will live; just as today every one of you is alive, so too, in the World-to-Come every one of you will be alive.

וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה עד"מ כן בשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ור"ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ.

וְכֵן לֹא יְחַשֵּׁב הַקִּצִּין. אָמְרוּ חֲכָמִים תִּפַּח רוּחָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי הַקִּצִּים. אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

האמונה בביאת המשיח מחוייבת על כל בעל תורת משה, כמו שבארנו בפרק כ״ג מהמאמר הראשון, וזה כי לפי שבא בתורה מפורש החיוב להאמין בדברי הנביא, שנאמר אליו תשמעון, והנביאים נבאו בביאת המשיח, הוא מבואר שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר בדברי הנביאים ועובר על מצות עשה, אבל מכל מקום אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם. ועל כן נאמר שאין האמנת ביאת המשיח עקר שהמכחיש ביאתו יקרא כופר בעיקר, אבל היא אמונה אמתית יחוייב כל בעל תורת משה להאמינה, ואולם לזכור הנבואות הפרטיות המורות על ביאתו אין זו כונת המאמר ויארך הספור בהם, לפי שהמפרשים עם שהם מודים בביאתו הנה הם חולקים בנבואות המורות עליו, שהרי יש מחכמי התלמוד מי שהבין שכל הנבואות הבאות בדברי הנביאים על המשיח כלם נתקיימו בשעבר, עד שאמרו קצתם שכבר נתקיימו כלם בימי חזקיהו מלך יהודה, אמרו אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו מלך יהודה, ורב אשי שהשיב על הדברים הללו לא השיב אלא מדברי זכריה, שאמר הנה מלכך יבא לך, והנה לא היה זה בבית שני, אבל מדברי ישעיה לא השיב עליו, נראה כי רב אשי עצמו סובר שאין בדברי ישעיה תשובה מכרחת על זה, וכן רבותינו ז״ל מסכימים שהנבואות נאמרו על חזקיה אלא שלא נתקיימו בו, אמרו בקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה משיח וכו׳, וכן מה שאמר הכתוב ביחזקאל ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך, פירשו שזה נאמר על בית שני, וראיה לדבר מה שנאמר בפרק חלק עשרת השבטים אינן עתידין לחזור וכו׳, והן דברי רבי עקיבא, ואם היתה נבואת יחזקאל עתידה איך יאמר רבי עקיבא שאין עשרת השבטים עתידין לחזור לימות המשיח, הרי דברי יחזקאל הם בהפך, אבל נראה כי ר׳ עקיבא היה מפרש אותן בזמן בית שני, כי אף על פי שנאמר שם ומלך אחד יהיה לכלם למלך, אפשר שנאמר זה על זרובבל פחת יהודה או על נחמיה אם היה זולת זרובבל או על הנשיא או על המלך המולך מבני חשמונאי.

Every adherent of the Law of Moses is obliged to believe in the coming of the Messiah, as we explained above. The Torah expressly commands us to believe the words of the prophet: “Unto him ye shall hearken.” But the prophets announced the coming of the Messiah, hence it is clear that any one who does not believe in the coming of the Messiah denies the words of the prophets and transgresses a mandatory precept. But the belief in the coming of the Messiah is not a fundamental principle, denial of which would nullify the entire Torah. We say, therefore, that belief in the coming of the Messiah is not such a fundamental principle that he who denies it should be called an infidel. But it is a true belief which every adherent of the Mosaic law must believe. We do not intend in this part of our treatise to mention the specific prophecies which refer to his coming, as that would take too long, for the commentators differ as to which are the Messianic prophecies, though they all agree that the Messiah will come. Some of the sages of the Gemara hold that all the prophecies which refer to the Messiah have already been fulfilled—according to some they were all fulfilled in the days of Hezekiah, king of Judah: “Israel has no Messiah, for they consumed him in the days of Hezekiah king of Judah.” Rab Ashi contradicts this opinion, and cites Zechariah in his favor: “Behold thy king cometh unto thee …,” but this was not at the time of the second temple. Since he does not cite Isaiah, it seems that according to Rab Ashi too there is no conclusive refutation of the former statement in the prophecies of Isaiah. Our Rabbis agree that the prophecies were said concerning Hezekiah, but were not fulfilled in him: “God wanted to make Hezekiah the Messiah, etc.” The passage in Ezekiel: “And I will make them one nation in the land, upon the mountains of Israel, and one king shall be king to them all,” is also interpreted as referring to the second temple. A proof of this is the statement by Rabbi Akiba that the ten tribes are not destined to return, etc. Now if the prophecy of Ezekiel referred to the distant future, how could R. Akiba say that the ten tribes will not return, when Ezekiel says the opposite? It seems, therefore, that R. Akiba referred the words of Ezekiel to the time of the second temple. The words: “And one king shall be king to them all,” may refer to Zerubbabel, the satrap of Judah, or to Nehemiah, if he was a different person from Zerubbabel, or to the Nasi, or to the reigning king of the Hasmoneans.

וכן אמונת ביאת המשיח על זה הדרך היא, כי הוא ענף מסתעף מן העקר השלישי שהוא השכר והעונש, והיא אמונה מקובלת באומה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, כמו שיתבאר במאמר הרביעי בעזרת השם, ואולם אינו שורש ולא עקר לתורת משה, כי כבר תצוייר תורת משה עקריה ושרשיה זולתה.

כָּל הַנְּבוּאָה בְּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נֶאֶמְרָה, וְיִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צח.) שֶׁאָמְרוּ בְּפָסוּק ״בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה״ – זָכוּ אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ בְּעִתָּהּ, וְהוּא רָחוֹק מֻפְלָג, וְזֶה לְךָ הָאוֹת הֵן אָנוּ בִּתְחִלַּת מֵאָה הַשִּׁשִּׁית לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, וּכְנֶגֶד שְׁנֵי קִצִּים אֵלּוּ דִּבֵּר הַכָּתוּב.

הנה רצה המאציל ב"ה שיהי' מלך המשיח סובל החולאים כמוזכר בדברי רז"ל והוא מה שהוא סובל סיתומי הס"א בעבור ישראל וזה לרע לס"א כי על זה נאמר באשר כרע שם נפל שדוד, בי כל המקומות שהס"א מתאחזת בהם בזמן עלייתה נשארה לכודה שם כצפור בפת

והנה ר' הלל בפ' חלק (סנהדרין צ"ט ע"א) אמר אין משיח לישראל פירש"י אלא הקב"ה בעצמו יגאלם בלי שליח ופי' זה מוכרח הוא דאל"ה אדמקשה לי' רב יוסף מעני רוכב על החמור דיש לדחות דקאי על נחמי' כמ"ש רמב"ן סוף פי' שיר השירים ולא דחאו מדברי זכרי' שיצאו מים חיים מבית ה' וראיה זו כ' הראב"ע סוף זכרי' ע"ש אע"כ מזה אין ראיה דודאי גם לר' הלל יש גאולה אלא שאין משיח מלך וגם בזה לית הלכתא כוותי' והאומר אין משיח וקים לי' כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה דכיילי אחרי רבים להטות כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותי' שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו כמו ע"ד משל במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה ואחר דאיפסקא הלכתא ע"פ רבי' מחכמי ישראל דלא כוותי' העושה כן בשבת בעדים והתרא' סקול יסקל ולא מצי למימר קים לי כר"א. והא דתני' במס' עדיות למה נישנו דברי היחיד ע"ש מילתא אחריתי כמובן ואין להאריך ועכ"פ הגאולה וביאת המשיח איננה עיקר אבל מי שאינו מודה בו כופר בעיקר של האמנת התורה ודברי נביאים:

וז"ש ז"ל אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם. ע"י שמתפללין בלב שלם שיחול מלכותו ית' על כל. זוכין אנו תחלה במלכות שמים:

בס"ד. אחרון של פסח ה'תשמ"ט [cup]והחרים[/cup] הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו וגו' , ומבאר בזה אדמו"ר מהר"ש (מלכתחילה אַריבער) בארוכה בהמשך והחרים, דנוסף שלע"ל יהי' והחרים גו' את לשון ים מצרים דוגמת קריעת ים סוף שהיתה ביציאת מצרים, יהי' גם והניף ידו על הנהר גו', דבקיעת הנהר היא למעלה יותר מבקיעת הים, כמבואר שם בארוכה . ועיקר החידוש דלע"ל הוא שאז יהי' בקיעת הנהר. וכמ"ש הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל, הפך ים ליבשה לשון עבר דקאי על קי"ס שהיתה בהגאולה דיציאת מצרים, בנהר יעברו ברגל לשו

וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ

It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.

סימן ח ביאור החיובמברכו ומוקירו משה פיינשטיין סימן ח ביאור החיוב לצפוח לביאת המשיח בכל יום בע״ה י״א ניםן תשל״ט. מע״ב אהובי בן אחי וחביבי הגאון מוהר״ר יחיאל מיכל פיינשטיין שליט״א כולכם תעמדו על הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כלעל הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כל ישראל לגאולה אשר אנחנו מצפים ומחכים תמיד, וגם לבנך בית הבחירה. ונקיים גם מצוות פסח, אף אם בטומאה, ובששת ימים עוד לקיים ראיה וחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשרוחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשר פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, אשר יש לפרש, אף כשליכא רסז, דהרי עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם, וא׳׳ב בכל חם שיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החםשיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החם מהקודמים, שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול לבא בכל רגע ורגע, ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק. דהא למ״ד שריב״ז סובר שבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשבילשבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשביל מהרה יבנה ביהמ״ק אף שהוא רק כשלא נבנה עד תמיסה, נאסר יום הנף כולו. ואם היה זה רק בחשיבות ספק, והוא גם רק ספק קטן, לא היה שייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משוםשייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעץ וודאי שיבא הי

מה שרבים מחסידיו מדמים שהגאון רממ"ש ז"ל הוא מלך המשיח הוא הבל ושטות אבל איני יודע איזו מינות ואפיקורסות יש בזה, הלא הם מצפים למשיח ומאי איכפת לן שלדעתם הטועה כבר היה ומת ועתיד לחיות שוב ולמלוך, סוף סוף הם מצפים למשיח שיבוא ועדיפא מרבי הילל במסכת סנהדרין דף צ"ח עמוד ב' שאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה עכ"ל ולא נידון על כך כאפיקורס. ומה שהם טועים בזהות המשיח אינו אלא כמי שמדמה לעצמו שהמשיח לא יהיה אלא מי שיש לו שיער אדום וששוקל כך וכך שכל אלה הם דברי הבל ושטות אבל אפיקורסות אין. ולכן בטועים אלה אם הם מקפידים במצוות אין חשש לאכול משחיטתם ושאר העניינים שהזכיר במכתבו.

ולא נמצא ברמב"ם חיוב להאמין שהמשיח עומד לבוא בכל רגע, אלא כמו שסיים בפרוש במשניות שם שמי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפרוש בפרשת בלעם ואתם נצבים עכ"ל. ובהלכות מלכים פרק י"א הלכה א' כתב, המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד וכו' עכ"ל והמשיך בתאור פרטיו, ובפרק י"ב הלכה ב' סיים וז"ל אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות וכו' וכן לא יחשב קיצין וכו' אלא יחכה ויאמין בכלל הדברים כאשר בארנו עכ"ל, הרי שלא הזכיר מועד בואו אם קרוב או רחוק אלא רק שיחכה לו ויאמין בכלל בואו.