The Zohar on the Mishkan's Spiritual Significance

בְּאֲתָר דְּבֵי מַקְדְּשָׁא תַּלְיָין כָּל אַתְוָון דְּאַלְפָא בֵּיתָא, בְּרָזִין גְּלִיפָן דִּשְׁמָהָן קַדִּישִׁין, קְשִׁירִין, מְרֻקָּמָן עָלֵיהּ, וְכָל עָלְמָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, כֹּלָּא בְּרָזָא דְּאַתְוָון מִּתְחַמְמָן (נ"א מתחקקן) וּגְּלִיפָא, וְרָזִין דִּקְדֻשָׁא (ס"א דשמא קדישא) עִלָּאָה, עָלַיְיהוּ אִתְגְּלִיף. בְּמַשְׁכְּנָא אִתְגְּלִיפוּ וְאִתְצָיָירוּ אַתְוָון כַּדְקָא חֲזִי. דְּהָא בְּצַלְאֵל הֲוָה יָדַע חָכְמְתָא, לְצָרְפָא אַתְוָון דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּהוּ שְׁמַיָא וְאַרְעָא. וְעַל חָכְמְתָא דִּילֵיהּ, (נ"א דא) אִתְבְּנֵי מַשְׁכְּנָא עַל יְדֵיהּ, וְאִתְבְּרִיר מִכָּל עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל. וּכְמָה דְּאִיהוּ אִתְבְּרִיר לְעֵילָּא, הָכִי בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְבְּרִיר לְתַתָּא. לְעֵילָּא כְּתִיב, (שמות ל״א:ב׳) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל. לְתַתָּא (שמות ל״ה:ל׳) רְאוּ קָרָא יְיָ' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. וּשְׁמֵיהּ בְּרָזָא עִלָּאָה אִקְרֵי הָכִי בְּצַלְאֵל: בְּצֵל אֵל. וּמַאן אִיהוּ. דָּא צַדִּיק. דְּאִיהוּ יָתִיב בְּצֵל אֵל, הַהוּא דְּאִקְרֵי אֵל (לך לך ע"ז ע"א) עֶלְיוֹן. וְאִיהוּ יָתִיב כְּגַוְונָא דְּהַהוּא אֵל. הַהוּא אֵל נָטִיל שִׁית סִטְרִין, הַהוּא צַדִּיק נָטִיל לוֹן. אוּף הָכִי, הַהוּא אֵל אַנְהִיר לְעֵילָּא, הַאי צַדִּיק אַנְהִיר לְתַתָּא. הַהוּא אֵל, כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין. הַהוּא צַדִּיק, כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ שִׁית סִטְרִין.

All the letters of the Alphabet hang in engraved mysteries of the Holy Names in the Temple place; also Heaven and Earth, and all that is above and below; yea, the Holy Name itself is engraved there. So it was in the Tabernacle also, because “Bezalel possessed such great wisdom that he knew how to combine those letters of the Alphabet by which heaven and earth were created”, and so, on account of his great wisdom, the building of the Tabernacle was entrusted to him, and he was set apart from among all the children of Israel. And as one was set apart above, so the Holy One wished that he should be set apart also below. As the Lord said unto Moses: “Behold I have called by name Bezalel the son of Uri, the son of Hur, of the tribe of Judah” (Ex. 21, 2), so did Moses say unto the children of Israel: “Behold the Lord hath called by name Bezalel”, etc. (Ibid. 25, 30). Therefore his name was Bezalel, i.e. bezel El, “in the very shadow of God”. And who is that one? The Righteous, who sits in the shadow of Him whose name is “The Highest God” (El elyon). So this one holds a position below corresponding to that of El above: as El “took six sides”, so did the Righteous take six sides; as the El sends out light above, so does this Righteous shed light below; as that El is the synthesis of all the six dimensions, so is that Righteous.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (שיר השירים ו׳:י׳) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיוּמָה כַּנִּדְגָּלוֹת. מִי זֹאת, רָזָא דִּתְרֵין עָלְמִין מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא, וְדָא הוּא עוֹלָם וְעוֹלָם. מִ"י: הָא (בראשית ל"א ע"א) אוֹקִימְנָא דַּרְגָּא עִלָּאָה לְעֵילָּא, שֵׁירוּתָא דְּקַיְּימָא בִּשְׁאֶלְתָּא, וְאִקְרֵי מִ"י, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיהו מ׳:כ״ו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה. זֹא"ת: דַּרְגָּא תַּתָּאָה לְתַתָּא, עָלְמָא תַּתָּאָה. וְתַרְוַויְיהוּ, תְּרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא, בְּקִשּׁוּרָא חֲדָא כַּחֲדָא.

פָּתַח רַבִּי יוֹסִי וְאָמַר, בְּאִינּוּן רָזִין עִלָּאִין דְּמַשְׁכְּנָא כְּתִיב, (שמות כ״ה:מ׳) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם וְגוֹ', וּכְתִיב וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ וְגוֹ', אוֹלִיפְנָא דְּאָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, כָּל תִּקּוּנִין, וְכָל דִּיוּקְנִין דְּמַשְׁכְּנָא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ, דְּחָמָא לֵיהּ לִמְטַטְרוֹ"ן דְּקָא מְשַׁמֵּשׁ לְכַהֲנָא רַבָּא לְגוֹ. וְאִי תֵּימָא, וְהָא לָא אִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְעֵילָּא, עַד יוֹמָא דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, וְלָא (קמ"ג ע"א) שִׁמֵשׁ הַהוּא נַעַר דִּלְעֵילָּא, עַד יוֹמָא דְּשִׁמְשׁוּ לְתַתָּא, בְּהַאי מַשְׁכְּנָא אַחֲרָא. אֶלָּא וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּהָא מַשְׁכְּנָא לָא אִתְּקַם לְעֵילָּא, עַד דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, אֲבָל חָמָא מֹשֶׁה חֵיזוּ דְּכָל מַשְׁכְּנָא, וְלָא הֲוָה מִתְסַדֵּר בְּקִיּוּמֵיהּ, עַד דְּאִתְּקַם מַשְׁכְּנָא לְתַתָּא, וְחָמָא לֵיהּ לִמְטַטְרוֹ"ן מְשַׁמֵּשׁ לְבָתַר, לָאו דְּהֲוָה אִיהוּ מְשַׁמֵשׁ, אֶלָּא דְּהֲוָה מְשַׁמֵּשׁ לְבָתַר, וְלָאו בְּהַהוּא זִמְנָא.

פָּתַח וְאָמַר, וְעָשִׂיתָ (שמות כ״ה:כ״ג) שֻׁלְחָן וְגוֹ'. שֻׁלְחָן דָּא אִיהוּ לְתַתָּא, לְשַׁוָּאָה עָלֵיהּ לֶחֶם דְּאֲפָּיָא מַאן עָדִיף דָּא מִן דָּא, לֶחֶם אוֹ שֻׁלְחָן. אִי תֵּימָא דְּכֹלָּא אִיהוּ חַד. הָא (ס"א אי תימא לחם עדיף דהא) שֻׁלְחָן מִתְסַדְרָא לְגַבֵּי הַהוּא לֶחֶם. וְתוּ, שֻׁלְחָן לְתַתָּא וְלֶחֶם עָלֵיהּ. לָאו הָכִי, אֶלָּא שֻׁלְחָן אִיהוּ עִקָּרָא, בְּסִדּוּרָא דִּילֵיהּ, לְקַבְּלָא בִּרְכָּאן דִּלְעֵילָּא וּמְזוֹנָא לְעָלְמָא. וּמֵרָזָא דְּהַאי שֻׁלְחָן, נָפִיק מְזוֹנָא לְעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְיְהִיב בֵּיהּ מִלְּעֵילָּא.

Then he went on: ‘ “Thou shalt make a table.” This table was here below for setting the shew-bread upon. Now, which was of greater import, the table or the bread? It might be thought that the bread was more important, since the table was needed to put the bread on, and besides, it was, in the very nature of things, beneath the bread. This, however, is not so: the table was the essential article, being, through its arrangement, the receptacle of blessing from above and of food for the whole universe. Indeed, from the secret influence of that Table emanated nourishment to the whole world, in proportion to the abundance poured out upon it from above.

נָהֲמֵי דְּעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִינּוּן תְּרֵיסַר. וְהָא אוֹקִימְנָא רָזָא דְּנָהֲמֵי, דְּאִינּוּן רָזָא דְּפָּנִים. וְעַל דָּא אִקְרֵי לֶחֶם הַפָּנִים, דְּהָא מְזוֹנָא וְסִפּוּקָא דְּעָלְמָא, מֵאִינּוּן פָּנִים עִלָּאִין קָאַתְיָיא. וּבְגִין כַּךְ, לֶחֶם דָּא, אִיהוּ פְּנִימָאָה דְּכֹלָּא, אִיהוּ בְּרָזָא עִלָּאָה, כְּדְקָא יֵאוֹת.

עָבֵד לֵהּ חוּפָּאָה לְמַשְׁכְּנָא. וּמַאי נִיהוּ. יְרִיעוֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כ״ו:ז׳) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל וְלָא אֹהֶל. קוֹ"ף וְלָא אָדָם.

פָּתַח וְאָמַר (תהילים קל״ו:כ״ה) נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. מַאי קָא חָמָא דָּוִד דְּסִיוּם הַלֵּלָא רַבָּא, סִיֵּים הָכִי בְּהַאי קְרָא. אֶלָּא תְּלַת שַׁלִּיטִין אִינּוּן לְעֵילָּא, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתְּמוֹדְעָא בְּהוּ, וְאִינּוּן רָזָא יַקִּירָא דִּילֵיהּ, וְאִלֵּין אִינּוּן: מוֹחָא, וְלִבָּא, וְכַבְדָּא. וְאִינּוּן בְּהִפּוּכָא דְּהַאי עָלְמָא. לְעֵילָּא, מוֹחָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא נָטִיל וְיָהִיב לְכַבְדָּא, וּלְבָתַר כַּבְדָא יָהִיב חוּלָק לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין דִּלְתַתָּא, כָּל חַד וְחַד כַּדְקָא חֲזִי לֵיהּ. לְתַתָּא, כַּבְדָא נָטִיל בְּרֵישָׁא, וּלְבָתַר אִיהוּ מְקָרַב כֹּלָּא לְלִבָּא, וְנָטִיל לִבָּא שְׁפִירוּ דְּמֵיכְלָא. כֵּיוָן דְּנָטִיל, וְאִתְתָּקַף מֵהַהוּא תֻּקְפָּא וּרְעוּ דְּקָא נָטִיל, יָהִיב וְאִתְּעַר לְגַבֵּי מוֹחָא. וּלְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא, וּפָלִיג מְזוֹנָא לְכָל מְקוֹרִין דְּגוּפָא. (ביומא דבר נש אתער בתעניתא, אתער לעילא כגוונא ההוא ממש, וביומא דשבעא, לאו הכי) בְּיוֹמָא דְּתַעֲנִיתָא, בַּר נָשׁ מְקָרַב מֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָּא לְגַבֵּי כַּבְדָא עִלָּאָה, וּמַאי אִיהוּ מְקָרַב. חֶלְבֵּיהּ וְדָמֵיהּ וּרְעוּתֵיהּ. הַהוּא כַּבְדָא נָטִיל כֹּלָּא בִּרְעוּתָא. כֵּיוָן דְּכֹלָּא אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, נָטִיל וּמְקָרַב כֹּלָּא לְקָמֵי לִבָּא, דְּאִיהוּ רַב וְשָׁלִיט עָלֵיהּ. כֵּיוָן דְּלִבָּא נָטִיל וְאִתְתָּקַף בְּרַעֲוָא, מְקָרֵב כֹּלָּא לְגַבֵּי מוֹחָא, דְּאִיהוּ שַׁלִּיטָא עִלָּאָה עַל כָּל גּוּפָא, לְבָתַר אַהְדָּר כַּבְדָא וּמְפַלֵג חוּלָקִין לְכָל אִינּוּן מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא. בְּזִמְנָא אָחֲרָא, כַּד (ד"א כלא) מוֹחָא נָטִיל בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר יָהִיב לְלִבָּא, וְלִבָּא יָהִיב לְכַבְדָּא, וְכַבְדָּא יָהִיב לְכֻלְּהוּ מְקוֹרִין וְשַׁיְיפִין דִּלְתַתָּא, וּלְבָתַר כַּד בָּעֵי לְפַלְּגָא מְזוֹנָא לְהַאי עָלְמָא, בְּרֵישָׁא יָהִיב לְלִבָּא, דְּאִיהוּ מַלְכָּא דִּי בְּאַרְעָא. וּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, אִתְּעַר בְּקַדְמִיתָא מִכָּל שְׁאַר בְּנֵי עָלְמָא. זַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דַּהֲוֵי בְּחוּשְׁבָּנָא דְּפָתוֹרָא דְּמַלְכָּא, דְּהָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּהַהוּא טִיבוּ דִּלְעֵילָּא.

He then began by quoting the verse: “Who giveth good to all flesh: for his mercy endureth for ever” (Ps. 136, 25). ‘Why’, said he, ‘did David choose to end this great hymn of praise with this verse? Now there are three great channels above by which the Holy One, blessed be He, manifests Himself, which are His precious mystery: the brain, the heart, and the liver. These organs act above in the opposite manner from those below. Above it is the head which first receives nourishment, which it sends on to the heart, which eventually passes it on to the liver, which again gives sustenance to the lower members in due proportion. Here below it is the liver which comes first, which transfers the nourishment to the heart, in such a manner that it is that organ which receives the finest portions; then, when the heart is strengthened, it passes the nourishment on to the brain; while to the other parts of the body the liver apportions the amounts necessary. On a fastday, man sacrifices his food and drink to the supernal “Liver”, and what is it that he thus sacrifices? His fatness, nourishing food, his blood, heart and soul; that “Liver” accepts it gladly, and in turn offers it to the “Heart” that reigns over it; in turn the “Heart” offers it to the “Brain”, which rules over the whole body; then the “Liver” apportions to all the lower parts their share. At another time it is the Brain which receives first and gives to the Heart, which, again, gives to the Liver and the Liver to all the lower members; and when it distributes nourishment to this world it gives first to the heart, which on earth is the king; for the king must naturally be fed first. Blessed is he who is found worthy to eat at the King’s table, for thus does he come first in the enjoyment of the bounty from above!

אָתוּ רִבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, וַדַּאי לֵית אַנְתְּ כְּדַאי, לְטַיְיעָא אֲבַתְרָן. זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָן לְמִשְׁמַע דָּא, זַכָּאָה דָּרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁארֵי בְּגַוֵּיהּ, דְּאֲפִילּוּ בֵּינֵי טוּרַיָא, חָכְמְתָא אִשְׁתְּכַחַת תַּמָּן. נָחְתוּ רַבִּי יוֹסִי וְרַבִּי חִיָּיא, וְאָזְלוּ תְּלָתְהוֹן בְּאָרְחָא. פָּתַח הַהוּא טַיְיעָא וְאָמַר (תהילים ס״ט:י״ד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ' עֵת רָצוֹן אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנִנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, תָּנֵינָן, אֵימָתַי אִקְרֵי עֵת רָצוֹן. בְּשַׁעֲתָא דְּצִבּוּר קָא מְצַלָאן. שַׁפִּיר אִיהוּ, וְהָכִי אִיהוּ וַדַּאי. דְּהָא כְּדֵין צִבּוּרָא מְסַדְּרֵי וּמְתַקְּנִי תִּקּוּנָא דְּהַאי עֵת, וּכְדֵין אִיהוּ עֵת רָצוֹן, וְאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא, דִּכְתִּיב אֱלהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ דְּהָא כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתָּא. וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ', הָא הָכָא רָזָא דְּיִחוּדָא. וַאֲנִי: דָּא דָּוִד מַלְכָּא, (אמור צ"ה ע"ב) אֲתָר דְּאִקְרֵי גְּאוּלָה. תְפִלָּתִי: דָּא תְּפִלָּה. וְהָכָא אִיהוּ סְמִיכָא לִגְּאוּלָה, דְּאִיהוּ חַד. כַּד אִיהוּ סָמִיךְ גְּאוּלָה לִתְפִלָּה, כְּדֵין אִיהוּ עֵת (ר"ה) רָצוֹן. עֵת רָצוֹן: אוּף הָכִי, כְּלָלָא אִיהוּ כַּחֲדָא, עֵת חַד, רָצוֹן חַד, אִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא, וַהֲווּ חַד. וְדָוִד מַלְכָּא בָּעָא לְיַחֲדָא בְּהַאי קְרָא, יִחוּדָא חֲדָא.

Then R. Jose and R. Hiya kissed him on the brow, and R. Hiya said: ‘Surely, we are not worthy that thou shouldst go behind us. Blessed is the road on which we were privileged to hear such words! Blessed is the generation which is contemporary with R. Simeon; for in it wisdom is found, even among the mountains!’ The three then walked on, and the merchant said: ‘It is written, But as for me, my prayer is unto thee, O Lord, in an acceptable time (time of good will): O God, in the abundance of thy mercy hear me, in the truth of thy salvation (Ps. 69, 16), and we are taught that the time when the congregation is occupied with prayer is called the time of good will. This is certainly the case, for the congregation in this way prepare the supports for this time, so that it becomes a time of “good will”, propitious for the offering of petitions. “As for me, my prayer is unto thee, O Lord.” These words contain the mystery of Unity: “as for me” indicates King David, the realm called “Redemption” (the name of the Benediction which follows the Shem’a), and “my prayer” refers to the “Prayer” (the ‘Amidah), thus “joining the Redemption to the Prayer” without interruption,! because they are both unified in the “time of good will”.