Sources explore the biblical and rabbinic imperative to conduct commerce and daily affairs with honesty, truthfulness, and integrity. The material ranges from scriptural imagery of trust in God to specific halakhic prohibitions against deception, false measures, and exploitation in financial dealings.
נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The starting point is Shabbat 31a, where Rava teaches that the very first question a person is asked in judgment after death is whether he conducted his business dealings with faithfulness, making integrity in commerce the foundational test of a life well lived.
This is rooted in the pasuk that Chavakuk 2:4 states, that the righteous person lives by his faithfulness, which Makkot 24a identifies as the single principle upon which Chavakuk established the entire body of 613 mitzvot.
Later authorities describe faithfulness as a defining trait of character: Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13 describes the Torah scholar's business dealings as conducted in truth and faithfulness, meticulous with himself while generous toward others, so that his word stands firm, and Kad HaKemach, Faith 1:1 extends this to demand that one's yes and no be true and that one stand by his word in all business dealings, comparing a doubled affirmation or denial to an oath.
Mesillat Yesharim 11:15 states that the Holy One desires nothing but faithfulness, citing several verses that God's providence rests upon those who keep faith, while Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 1:1 explains that trust itself depends on confidence that the one trusted will keep his word and do what he pledged.
On the practical plane, Mishneh Torah, Sales 14:1 rules that one who buys and sells faithfully, openly stating his profit margin, is exempt from the laws of ona'ah even on a very large markup, showing that transparent dealing removes what would otherwise be exploitative.
The Shulchan Arukh codifies the concrete demands of faithful dealing: Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 231:1 forbids any deception in weighing or measuring and treats it as an extremely severe transgression, while Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 228:6 forbids deceiving people in buying and selling or misleading their impressions, including concealing a blemish in merchandise or creating a false impression of favor.
The Gemara in Bava Metzia 36b and Bava Metzia 94b builds the laws of the four types of bailees around the trust the owner places in the bailee, ruling for example that a bailee who transfers a deposit to another custodian remains liable because the owner trusted specifically him.
Mishneh Torah, Creditor and Debtor 1:4 extends the theme of faithful financial dealing to the collection of debts, ruling that a court must collect a creditor's due in full regardless of the debtor's hardship, reflecting the seriousness with which financial obligations are treated.
חבקוק ב׳:ד׳
Habakkuk 2:4
The verse contrasts the inflated soul with the righteous person who lives through faithfulness. It is a central biblical formulation for emunah as a way of life.
הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה׃ {ס}
Lo, their spirit within them is puffed up, not upright, But the righteous are rewarded with life For their fidelity.
ירמיהו י״ז
Jeremiah 17:8
Those who trust in God are compared to a tree planted by water, remaining fruitful even amid heat and drought. The imagery expresses resilience grounded in trust rather than visible circumstances.
וְהָיָ֞ה כְּעֵ֣ץ ׀ שָׁת֣וּל עַל־מַ֗יִם וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שׇׁרָשָׁ֔יו וְלֹ֤א (ירא) [יִרְאֶה֙] כִּי־יָ֣בֹא חֹ֔ם וְהָיָ֥ה עָלֵ֖הוּ רַעֲנָ֑ן וּבִשְׁנַ֤ת בַּצֹּ֙רֶת֙ לֹ֣א יִדְאָ֔ג וְלֹ֥א יָמִ֖ישׁ מֵעֲשׂ֥וֹת פֶּֽרִי׃
שבת ל״א א — ד"ה אָמַר רָבָא
Shabbat 31a:11
In Hillel's famous formulation of the questions asked when a person faces judgment, the first question is whether one conducted business dealings faithfully, followed by fixed Torah study and other priorities. This is the classic source for 'נשאת ונתת באמונה.'
אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.
With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value.
מכות כ״ד א — ד"ה חָזַר יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם
Makkot 24a:27
The passage organizes the Torah's moral and spiritual demands around foundational principles, culminating in 'the righteous shall live by his faith.' It places emunah at the center of religious life.
חָזַר יְשַׁעְיָהוּ וְהֶעֱמִידָן עַל שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה״. בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ לְבֵית יִשְׂרָאֵל דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵימָא דִּרְשׁוּנִי בְּכׇל הַתּוֹרָה! אֶלָּא: בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״.
Isaiah then established the 613 mitzvot upon two, as it is stated: “So says the Lord: Observe justice and perform righteousness” (Isaiah 56:1). Amos came and established the 613 mitzvot upon one, as it is stated: “So says the Lord to the house of Israel: Seek Me and live” (Amos 5:4). Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this: There is no proof that the verse in Amos is establishing all the mitzvot upon one; say that Amos is saying: Seek Me throughout the entire Torah, as the verse does not specify the manner in which one should seek the Lord. Rather, say: Habakkuk came and established the 613 mitzvot upon one, as it is stated: “But the righteous person shall live by his faith” (Habakkuk 2:4).
בבא מציעא ל״ו ב — ד"ה אָמַר רָבָא
Bava Metzia 36b:3
Chachmei Bavel state that a bailee who transfers a deposit to another bailee is liable, even when an unpaid bailee gives it to a paid bailee, because the owner trusts the first bailee’s oath but not the second bailee’s.
אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, מַאי טַעְמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימְנַתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה.
Rava says: The halakha is: A bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay. It is not necessary to say that this is the halakha if he was a paid bailee who conveyed the deposit to an unpaid bailee, as in that case the first bailee diminished the level of his safeguarding, as an unpaid bailee is exempt from paying in instances where a paid bailee is obligated to do so. But even if it was initially an unpaid bailee who conveyed the deposit for safeguarding to a paid bailee, the first bailee is liable to pay. What is the reason that he is liable in that case? He is liable, as the owner of the deposit can say to him: You are trustworthy to me when you take an oath that the item was stolen or lost. That person is not trustworthy to me when he takes an oath.
בבא מציעא צ״ד ב — ד"ה תְּנַן הָתָם
Bava Metzia 94b:4
The passage explains that an unpaid bailee swears regarding any loss and is exempt, a borrower pays for every outcome, and a paid bailee or renter swears concerning unavoidable injury, capture, or death but pays for loss or theft; these laws derive from three Torah passages concerning the respective types of bailees.
תְּנַן הָתָם, אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים הֵם: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל, וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר – נִשְׁבָּעִין עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה, וּמְשַׁלְּמִים אֶת הָאֲבֵידָה וְאֶת הַגְּנֵיבָה. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה נֶאֶמְרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם, שְׁנִיָּה – בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, שְׁלִישִׁית – בְּשׁוֹאֵל.
§ The Gemara analyses the halakhot of the four types of bailees that were delineated in the previous chapter: We learned in a mishna there (93a): There are four types of bailees: An unpaid bailee, and the borrower, a paid bailee, and the renter. The mishna there continues: If the item was stolen, lost, or broken, or if the animal died in any manner, the halakhot with regard to them are as follows: An unpaid bailee takes an oath over every outcome; whether the item was lost, stolen, or broken, or if the animal died, the unpaid bailee must take an oath that it happened as he described, and he is then exempt from payment. And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft. The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verses in the Torah about bailees can be divided into three passages. The first passage (Exodus 22:6–8) is stated about an unpaid bailee; the second (Exodus 22:9–12) is about a paid bailee; and the third (Exodus 22:13–14) is about a borrower.
משנה תורה, דעות ה יא והלאה
Mishneh Torah, Human Dispositions 5:13
Maimonides codifies the obligation to conduct one's business honestly, avoid deception, and speak truthfully. This supplies a practical halakhic expression of faithfulness in commerce.
מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה. אוֹמֵר עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן. מְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וְנוֹתֵן וּמְוַתֵּר לַאֲחֵרִים כְּשֶׁיִּקַּח מֵהֶן וְלֹא יְדַקְדֵּק עֲלֵיהֶן. כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִבּוּרוֹ וְלֹא יְשַׁנֵּהוּ.
רבינו בחיי, כד הקמח אמונה
Kad HaKemach, Faith 1:1
Rabbenu Bachya states that one must speak truthfully even in incidental storytelling and must be trustworthy in business and all dealings, keeping one’s affirmative and negative statements accurate; repeating “yes” or “no” constitutes an oath, and one who retracts a commitment in a transaction incurs the curse of מי שפרע.
ובא הכתוב הזה להזהיר את הבריות שיהיו טהורים בדבורם שלא ידברו רק אמת אפי' בספור דברים אע"פ שאין הספור ההוא עיקר ואיננו מעלה ומוריד ואין צ"ל במשאם ומתנם שיש להם לעסוק באמונה ולעמוד בדבורם ושיהיה הן ולאו שלהם אמת וכמו שדרשו רז"ל (ויקרא יט) איפת צדק והין צדק שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק ואין צריך לומר אם כפל דבורו בהם הן או לאו שני פעמים שהרי זה לשון שבועה הוא וכן דרשו רז"ל לאו לאו תרי זימני שבועה הוי שנאמר (בראשית ט) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול וכתיב (ישעיה נד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ולא מצינו שבועה בכל פרשת המבול אלא כפל הלאו ומדלאו לאו שבועה הן הן אין צריך לומר ואמרו ז"ל כי כל מי שאינו עומד בדבורו במקח וממכר ובכל משאו ומתנו שבינו לבין חבירו והוא חוזר בו יש לו לקבל עליו מי שפרע והוא שאמרו (פרק הזהב דף מט) מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה יפרע ממי שאינו עומד בדבורו.
חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון א׳ — ד"ה אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ
Duties of the Heart, Fourth Treatise on Trust 1:1
Rabbeinu Bachya defines trust in God as an inner reliance that does not eliminate responsible action. The treatise frames honest labor and financial life within a broader theology of divine provision.
אַךְ מַהוּת הַבִּטָּחוֹן הִיא מְנוּחַת נֶפֶשׁ הַבּוֹטֵחַ וְשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ עַל מִי שֶׁבָּטַח עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַנָּכוֹן לוֹ בָּעִנְיָן אֲשֶׁר יִבְטַח עָלָיו כְּפִי יְכָלְתּוֹ וְדַעְתּוֹ בְּמָה שֶׁמֵּפִיק טוֹבָתוֹ. אֲבָל הָעִקָּר אֲשֶׁר בַּעֲבוּרוֹ יִהְיֶה הַבִּטָּחוֹן מִן הַבּוֹטֵחַ וְאִם יִפָּקֵד לֹא יִמָּצֵא הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ בָּטוּחַ בְּמִי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ שֶׁיְּקַיֵּם מָה שֶׁאָמַר וְיַעֲשֶׂה מָה שֶׁעָרַב וְיַחְשֹׁב עָלָיו הַטּוֹב בְּמָה שֶׁלֹּא הִתְנָה לוֹ וְלֹא עָרַב עֲשֹׂהוּ שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ נְדָבָה וָחֶסֶד.
Trust is peace of mind of the one who trusts. That one relies in his heart that the one he trusts in will do what is good and proper for him on the matter he has trusted him with, according to his ability and his understanding of what will further his good. But the main factor, which leads one to trust in the one trusted, and without which trust cannot exist, is for one's heart to be confident that the one trusted will keep his word and will do what he pledged, and that he will also think to do what is good for him even on what he did not pledge out of pure generosity and kindness (this will be explained).
recovered from “Mishneh Torah, Theft 11:7”
משנה תורה, הלכות מכירה י״ד:א׳
Mishneh Torah, Sales 14:1
Maimonides rules about prohibited commercial deception and misleading another person in a sale. The passage clarifies that honest dealing is not merely an ideal but a binding religious norm.
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנּוֹשִׂא וְנוֹתִן בֶּאֱמוּנָה וְאָמַר כָּךְ וְכָךְ אֲנִי מִשְׂתַּכֵּר אֵין לוֹ הוֹנָיָה. וַאֲפִלּוּ אָמַר זֶה לָקַחְתִּי בְּסֶלַע וּבְעֶשֶׂר אֲנִי מוֹכֵר מֻתָּר.
We have already explained that if a person buys and sells in a faithful manner, saying "This is the extent of profit that I am making," the laws of ona'ah do not apply. Even if he says: "I purchased the article for a sela, and I am selling it for ten," this is permitted.
משנה תורה, הלכות מלוה ולוה א א, וראה שם עוד
Mishneh Torah, Creditor and Debtor 1:4
Rambam rules that a lender may collect a borrower’s debt to the last perutah from all available movable and immovable property, even property pledged to another creditor or the borrower’s wife’s ketubah, and that claims that the movable property is deposited, rented, or borrowed are disregarded unless proven.
כְּשֶׁיִּתְבַּע הַמַּלְוֶה הַלְוָאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשִׁיר וְהַלּוֶֹה דָּחוּק וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹת אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא גּוֹבִין לוֹ חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה מִכָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ. וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ הַמִּטַּלְטְלִין גּוֹבִין לוֹ מִן הַקַּרְקַע אַחַר שֶׁמַּחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ מִי שֶׁיָּדַע לוֹ מִטַּלְטְלִין וְלֹא יְבִיאֵם לְבֵית דִּין. וְגוֹבִין מִכָּל קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁקָּדַם גּוֹבִין לָזֶה וְאִם יָבוֹא הָרִאשׁוֹן וְיִטְרֹף יִטְרֹף. טָעַן הַלּוֶֹה שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי אֵינָן שֶׁלִּי אֶלָּא פִּקָּדוֹן הֵם בְּיָדִי אוֹ שְׂכוּרִין אוֹ שְׁאוּלִין אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אוֹ יָבִיא רְאָיָה אוֹ יִגְבֶּה מֵהֶן בַּעַל חוֹבוֹ:
מסילת ישרים י״א — ד"ה וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ אֶלָּא
Mesillat Yesharim 11:15
The chapter on clean conduct examines the many subtle forms of theft and financial impropriety, including exploiting another's trust. Ramchal presents scrupulous honesty as a demanding stage of spiritual refinement.
וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ אֶלָּא בֶּאֱמוּנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים לא): אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'. וְאוֹמֵר (ישעיה כו): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים. וְאוֹמֵר (תהלים קא): עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי. וְאוֹמֵר (ירמיה ה): עֵינֶיךָ הֲלֹא לֶאֱמוּנָה.
The Holy One blessed be He desires only faithfulness (honesty). In regard to this scripture states: "G-d guards those who are faithful" (Tehilim 31:24), and "Open the gates and let the righteous people that keep faith enter in" (Isaiah 26:2), and "My eyes shall be on the faithful of the land so that they may dwell with Me" (Tehilim 101:6), and "are Your eyes not to faithfulness?" (Jeremiah 5:3).
שולחן ערוך, חושן משפט רל״א — ד"ה שלא לרמות במדה ובמשקל כיצד יעשה
Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 231:1
Joseph Karo states that using deficient measures or weights, even against a non-Jew, violates the prohibition against dishonest measures, requires official oversight, and carries severe punishment because genuine repentance is considered especially difficult and the offender is likened to one who denies the Exodus from Egypt.
שלא לרמות במדה ובמשקל כיצד יעשה אותם וכיצד ישקול וחייבים להעמיד ממונים על המדות ועל השערים. ובו כה סעיפים: המודד או שוקל חסר לחבירו או אפילו לעכו"ם עובר בלאו דלא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה: עונש המדות והמשקלות קשה מאוד שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה והרי הוא ככופר ביציאת מצרים:
See also
שולחן ערוך, חושן משפט רכ״ח
Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 228:6
This siman addresses ona'ah and the prohibition of misleading or exploiting another party in commerce. It grounds faithful business behavior in concrete civil law.
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח אף אם הוא עכו"ם לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה ואין לגנוב דעת הבריות בדברים שמרא' שעושה בשבילו ואינו עוש' אסור כיצד לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני וזה סובר שפתחם בשבילו אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו אין צריך להודיעו:
See also
חפץ חיים, פתיחה להלכות לשון הרע ורכילות, לאוין — ד"ה הַמְרַגֵּל
Chafetz Chaim, Introduction to the Laws of the Prohibition of Lashon Hara and Rechilut, Negative Commandments:1
The passage states that talebearing—relaying what one person said or did to another, even truthfully—violates a negative commandment and destroys the world; speaking true disparagement is the greater sin of lashon hara, while spreading falsehood is motzi shem ra.
הַמְרַגֵּל (א) בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ט ט"ז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶךָ" אֵיזֶהוּ רָכִיל? זֶה שֶׁטוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר: כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי עָלֶיךָ, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא עָשָׂה לְךָ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת, הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא לָשׁוֹן הָרָע וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה, וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִמְצָא מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל חֲבֵרוֹ.
1) One who bears tales against his friend transgresses a negative commandment, viz. (Vayikra 19:16): "Do not go talebearing among your people." What is talebearing? "Loading oneself" with words and going from one to another, saying: "This is what ploni [so and so] said about you"; "This and this is what I heard ploni did to you." Although what he says may be true, it destroys the world. And there is a sin much greater than this — lashon hara, which is included in this negative commandment. And that is speaking disparagingly of one's friend, even if what is said is true. But one who speaks falsely [about his friend] is referred to as a "motzi shem ra" [one who spreads an evil report].
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים מ״ב — ד"ה אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא הַהֶרְגֵּל
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 42:19
The Alter Rebbe explains how faith and fear of Heaven are awakened and sustained through contemplation and spiritual influence. The chapter offers an inward Hasidic account of how emunah becomes operative in daily behavior.
אֶלָּא הָעִיקָּר הוּא הַהֶרְגֵּל, לְהַרְגִּיל דַּעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ תָּמִיד, לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּלִבּוֹ וּמוֹחוֹ תָּמִיד, אֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, הַכֹּל הֵם לְבוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְעַל יְדֵי זֶה – יִזְכּוֹר תָּמִיד עַל פְּנִימִיּוּתָם וְחַיּוּתָם. וְזֶה נִכְלָל גַּם כֵּן בִּלְשׁוֹן ״אֱמוּנָה״, שֶׁהוּא לְשׁוֹן רְגִילוּת, שֶׁמַּרְגִּיל הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ, כְּמוֹ אוּמָן הַמְאַמֵּן יָדָיו וְכוּ׳. וְגַם לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן תָּמִיד – לְשׁוֹן חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, ״קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם״, שֶׁהוּא כְּעִנְיַן ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר וְכוּ׳, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, וּמְיַיחֵד מַלְכוּתוֹ עָלֵינוּ וְכוּ׳, וַאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים וְכוּ׳, וְזֶהוּ עִנְיַן הַהִשְׁתַּחֲוָואוֹת שֶׁבִּתְפִלַּת י״ח, אַחַר קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּדִבּוּר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, לַחֲזוֹר וּלְקַבֵּל בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
The essential thing, however, is the [mental] training to habituate one’s mind and thought continuously, that it ever remain fixed in his heart and mind, that everything one sees with one’s eyes—the heavens and earth and all that is therein—constitutes the outer garments of the King, the Holy One, blessed is He. In this way he will constantly be aware of their inwardness and vitality. This is also implicit in the word emunah (“faith”), which is a term indicating “training,” to which a man habituates himself, like a craftsman who trains his hands. There should also be a constant remembrance of the dictum of the Rabbis, of blessed memory, “Acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven,” which parallels the injunction “You shall surely set a king over yourself,” as has been explained elsewhere, and so on. For the Holy One, blessed is He, forgoes the higher and lower worlds and uniquely bestows His Kingdom upon us, and so on, and we accept it, and so forth. And this is the significance of the obeisances in the prayer of the Eighteen Benedictions, following the verbal acceptance of the yoke of the Kingdom of Heaven in the recital of the Shema, whereby one accepts it once again in actual deed, with a [positive] act, and so forth, as is explained elsewhere.
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא, שהוא דן כפי מה שיודע. כיצד, הרי שנתחייב אדם שבועה בבית דין ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה, יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול, הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד...
from our library copy — not yet checked against the original
תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר, מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד, לך והצטרף עמו, אם נצטרף הרי זה עד שקר. אמר לו בוא ועמוד עם העד ולא תעיד, כדי שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו, הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד אף על פי שאינו מעיד, ועל זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק. השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: שומר שכר
Filed under: Trust
Filed under: שומר אבידה
Filed under: Trusted Individuals
These sources explore the concept of 'עת מצאת' — a critical moment when divine grace becomes accessible and demands human response. From the Talmud's interpretation of pivotal life moments to the Hasidic understanding of divine revelation, the sources collectively teach that recognizing and seizing such windows of opportunity is a matter of wisdom, faith, and spiritual urgency.
These sources explore the spiritual and ethical meaning of conducting commerce honestly, grounding the prohibition of dishonest weights and measures in divine service. They present faithful business dealings not as a mere commercial virtue but as a cardinal test of character, sanctification of God's name, and proper relationship with the Divine.
These sources explore the foundational Jewish concepts of emunah (faith/belief in God's existence and providence) and bitachon (trust in God's benevolence and care). Together they form the theological and spiritual basis for Jewish religious life, from Talmudic teachings on accepting divine will to medieval and Hasidic expositions on the nature of trust as an ontological reality.
These sources explore the principle that genuine achievement in Torah study and spiritual growth requires sustained, effortful labor rather than passive reception. From the Talmudic dictum 'yagati umatzasi ta'amin' (if you toil, you will find) through rabbinic, biblical, Hasidic, and Mussar teachings, the sources collectively affirm that meaningful discovery—whether of Torah knowledge or inner transformation—is the fruit of sincere, ongoing spiritual exertion.
These sources explore emunah (faith and trust in God) as the animating principle of Jewish life and practice. From the Tanakh through rabbinic tradition and medieval philosophy, they examine emunah both as intellectual conviction and as the lived experience of relying on God's justice, providence, and oneness.
These sources explore emunah (faith) as the cornerstone of Jewish spiritual life and practice. They span biblical teaching, rabbinic interpretation, medieval philosophy, and Hasidic devotion, examining emunah both as intellectual conviction in God's truth and as lived, internalized awareness of divine presence.