הלכה

מהות הטבל: איסור עצמאי או תערובת

המקורות בוחנים האם טבל (תבואה לפני הפרשת תרומות ומעשרות) מהווה איסור נפרד בפני עצמו או מייצג תערובת של חלקים מותרים וקדושים. גדולי הדורות עוסקים במעמדו ובחומרת אכילת תבואה שלא הופרשה ממנה.

מה תרומה טובלת, אף מעשר ראשון נמי

27 מקורות · 23 מאומתים

נפתח כדף עבודה — חקור, הוסף הערות וייצא.

מה אומרים המקורות

השאלה אם טבל הוא איסור עצמאי או תערובת חולין ותרומה עולה במפורש מן הסוגיה בחולין קל״ה ב, המתארת שדה שהיה בשותפות ישראל וגוי כמצב של 'טבל וחולין מעורבים זה בזה', כלומר הגמרא עצמה מגדירה את הטבל כתערובת של שני מרכיבים נפרדים ולא כאיסור חדש ועצמאי.

הרש״י על יבמות פ״ו א והתוספות על יבמות פ״ו א מבארים את ההיקש 'מה תרומה טובלת' – שכל זמן שלא הופרשה התרומה חייבים מיתה על אכילת הטבל, ומכאן שאיסור האכילה תלוי בכך שהתרומה עדיין נמצאת בתוך הפירות ולא הופרשה, דבר המחזק את התפיסה שהטבל הוא מצב של תרומה שטרם נוצרה ממנו הפרשה, ולא איסור חדש בפני עצמו.

הרמב״ם במשנה תורה, הלכות מעשרות ח׳ דן במקרה מעשי של טבל שנתערב בחולין מתוקנים מין במינו, וקובע שיש להוציא עליו תרומה ומעשרות לפי חשבון, ואם אין פירות אחרים – הכל אסור עד שיפריש; הלכה זו מניחה שהטבל הוא עירוב ממשי של חלקי תרומה ומעשר בתוך חולין, שניתן לפרקו חזרה על ידי הפרשה, ולא איסור מהותי החל על החפצא כולו.

עם זאת, הרמב״ם במשנה תורה, מעשר א א, וראה שם עוד ובשולחן ערוך בשולחן ערוך, יורה דעה של״א:ע׳ קובעים שהאוכל פירותיו טבלים חייב מיתה בידי שמים אף שאינו משלם את המתנות לבעליהן, דבר המראה שיש לטבל גם ממד של איסור אכילה עצמאי, שאינו תלוי רק בזכות הכהן והלוי בחלקם.

סוגיות מכות ט״ז ב ומכות י״ג א דנות בחיוב מלקות/מיתה על אכילת טבל כעניין בפני עצמו, תוך בירור כמה יש לאכול כדי להתחייב, וסוטה מ״ח א משווה בין עוון מיתה שבתרומה גדולה לעוון מיתה שבתרומת מעשר וטבל – כלומר חז״ל מתייחסים לטבל כבעל איסור עצמו עם חיוב עונש משלו, ולא רק כתוצאה טכנית של תערובת.

הספר החינוך שצ״ה:ג׳-ד׳ מבאר שמעשר ראשון שנטלה תרומתו נעשה חולין גמור, כגורן וכיקב, מה שמלמד שהמעבר מטבל לחולין הוא תוצאה של הפרשת התרומה הפיזית מתוך הערבוב, ותומך בתפיסת הטבל כתערובת שממנה יש להפריד.

המנחת חינוך שצ״ה:א׳ דן בשאלה אימתי חל הטבל מצד כוונת האדם (גמר מלאכה לאכילה), ומבחין בין לוקח שאינו מתחייב מדין טבל לבין הבעלים שגמר בדעתו לאכול, ובכך מראה שלדין הטבל יש גם ממד של חלות איסור תלוי-נסיבות ולא רק מציאות פיזית של תערובת.

סוגיית עירובין ל״ז ב עוסקת בשאלת ייחוד התרומה בתוך הטבל ובתנאי שאינו ברור בו חלות השם 'תרומה', וגיטין ל׳ ב דן בחשש שמא הופרשה תרומת מעשר מתוך מעשר שניתן, שתי סוגיות המבססות את ההבנה שהטבל הוא מצב שבו חלקי התרומה טמונים בתוך הערימה עד שייקבעו ויופרשו בפועל.

בכורות י״א ב דן בלוקח טבלים ממורחים מן הגוי ובפטור מתרומת מעשר, ויבמות פ״ב א דן בתערובת של תרומה וחולין שנפלו זה בזה והאם מותרים משום שאנו תולים שתרומה נפלה לתוך תרומה וחולין לתוך חולין – מקורות אלו ממחישים שדיני התערובת של תרומה וחולין (ולא רק טבל) נדונים כעניין אחד הנושא השלכות דומות.

המשנה תרומות א׳:ד׳ והתלמוד ירושלמי, ערלה טו ב עוסקים בשאלות נלוות של תרומה שנפלה לעיסה או לקדירה ומצבי ביטול, המראים שחז״ל כבר התייחסו לתרומה כגורם המתערב בחולין במובן ממשי, מה שמחזק את ההבנה שגם טבל נתפס כסוג של תערובת.

כתובות ל׳ ב דן בדיני זר שאכל תרומה במזיד וחיובי התשלום, מה שמבהיר שגם איסור תרומה לזרים נתפס כמערכת נפרדת של דינים התלויה במעמד האוכל, ורשב״א על יבמות פ״ו א דן בהשלכות ארוסין על זכאות למעשר ותרומה, שניהם מרחיבים את ההקשר ההלכתי שבו נדון מעמד התרומה בתוך התערובת.

הלבוש מלכות, Yoreh De'ah של״א:קט״ו קובע שכל שאסור לזרים לאכול מתרומה אסור גם מן הטבל, ואילו המותר לזרים בתרומה מותר גם בטבל, מה שמלמד שדין הטבל נגזר ישירות מדין התרומה הטמונה בו, ותומך בתפיסת הטבל כתערובת ולא כאיסור עצמאי נפרד.

השדי חמד, מערכת הטי"ת ט׳ דן בשאלה אם איסור הנאה של כילוי בטבל הוא מדאורייתא או מדרבנן, תוך דיון בשיטת רבינו שמשון והמשנה למלך, ומכך עולה שגם בין האחרונים לא הוכרע סופית אם הטבל נושא איסור הנאה עצמאי או שהוא תלוי במעמד התרומה שבתוכו.

השואל ומשיב מהדורא תנינא ג׳:ג׳ דן בביאור קושיית התוספות בסוכה על דמאי, ומבאר שאיסור דמאי נובע מהיותו ספק טבל, תוך הזכרת מחלוקת הרמב״ן והר״ן אם ניתן להפריש על הטבל ממקום אחר – דיון המניח שהטבל הוא עניין של תרומה שטרם הופרשה מתוך הערימה.

מנחת שלמה סי׳ ס״ז דן בשאלה אם איסור טבל שכבר חל על עיסה פוקע ממנה, או שהעיסה נעשית טבל שאין לו תיקון, ותולה זאת בשאלה אם ניתן עדיין לקרוא על התערובת שם תרומה — דיון הנוגע ישירות לשאלת אופיו של הטבל כאיסור עצמאי כנגד תערובת הניתנת לתיקון.

חזון איש, דמאי סי׳ י׳ דן בתערובת שיש בה תרומה ומעשרות וקובע שלמרות הספק אם מדובר בטבל יש לקרוא שם למעשר ראשון, למעשר שני ולתרומת מעשר, בעוד שתרומת המעשר עצמה נחשבת כמבוטלת כשבאים לאסור את התערובת — מה שמראה יחס ממשי של הפוסקים האחרונים לטבל כבעיית תערובת הניתנת לניתוח רכיב-רכיב.

דברי יציב, יו"ד סי׳ רי״ב דן בחומרת איסור הטבל לעומת התרומה, ומסביר שבמקרה של תרומה שחזרה למקומה נחלקו הפוסקים אם היא חוזרת להיבלע בטבל או נשארת כתרומה נפרדת, תוך העדפת החשש מאכילת טבל — מחלוקת זו מבטאת במישרין את שאלת היסוד אם הטבל הוא תערובת הניתנת להיפרדות או מצב איסור קבוע.

מודרנה נוספת, שבט הלוי, ח״ז סי׳ קע״ח מציין שנחלקו גדולי הקדמונים בעניין איסור טבל בתרומת חוץ לארץ ומפנה למקורות שונים העוסקים בכך, מה שמלמד שגם בדורות האחרונים נותר הנושא שנוי במחלוקת בין הראשונים.

מקור 1 · חז״ל
מאומת

Makkot 16b

מכות ט״ז ב — ד"ה ״אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן״ כּוּ׳

Makkot 16b:13-15

הסוגיה עוסקת באזהרת טבל וביחס שבין איסור הטבל לבין איסורי תרומה ומעשר, ומבהירה את מעמדו כאיסור מיוחד שאינו מצטמצם לאכילת תרומה מעורבת.

״אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן״ כּוּ׳. אָמַר רַב: אָכַל טֶבֶל שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי – לוֹקֶה. כְּמַאן – כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל הַטֶּבֶל שֶׁלֹּא הוּרַם מִמֶּנּוּ כׇּל עִיקָּר; הוּרַם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְלֹא הוּרַם מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וַאֲפִילּוּ מַעְשַׂר עָנִי, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וְגוֹ׳״ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״, מָה לְהַלָּן מַעְשַׂר עָנִי, אַף כָּאן מַעְשַׂר עָנִי, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תוּכַל״.

§ The mishna teaches that among those flogged is one who ate untithed produce or first-tithe produce whose teruma of the tithe was not taken. Rav says: If one ate untithed produce from which teruma and first tithe were separated and poor man’s tithe was not separated, he is flogged. The Gemara explains: In accordance with whose opinion did Rav issue this ruling? It is in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: One might have thought that one is liable for eating only untithed produce from which no gifts were taken at all; but if teruma gedola was taken from the produce, but first tithe was not taken from it, or if the first tithe was separated but not second tithe, or even if only poor man’s tithe was not separated, from where is it derived that the halakhic status of the produce is that of untithed produce and one is liable for eating it? The baraita continues: It is derived as the verse states: “You may not eat within your gates the tithe of your grain or of your wine or of your oil” (Deuteronomy 12:17), and there it states: “And you shall give to the Levite, to the convert, to the orphan, and to the widow, and they shall eat within your gates and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Just as there, with regard to the phrase “and they shall eat within your gates,” it is referring to poor man’s tithe, here too, “you may not eat within your gates” is referring to produce in which there is poor man’s tithe, as it has not yet been separated, and the Merciful One states a prohibition: You may not eat it.

מקור 2 · חז״ל
מאומת

Chullin 135b

חולין קל״ה ב — ד"ה וְאִיבָּעֵית אֵימָא

Chullin 135b:3-4

הקטע מביא מחלוקת תנאים בדין תבואה של ישראל וגוי שקנו שדה בשותפות: רבי רואה אותה כטבל וחולין מעורבים, ורבן שמעון בן גמליאל מחייב רק את חלק ישראל, אך לפי כולם שותפות של גוי מחייבת בתרומה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שׁוּתָּפוּת גּוֹי בִּתְרוּמָה, רַבָּנַן חַיּוֹבֵי מְחַיְּיבִי, דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשׁוּתָּפוּת – טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִים זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּיב, וְשֶׁל גּוֹי פָּטוּר. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה, וּמַר סָבַר אֵין בְּרֵירָה, אֲבָל שׁוּתָּפוּת דְּגוֹי – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיֶּיבֶת.

The Gemara provides an alternative explanation as to why the Rabbis do not derive the exemption of sheep owned in partnership with a gentile from the case of teruma. If you wish, say instead that with regard to teruma, the Rabbis hold that one who owns produce in partnership with a gentile is in fact obligated, as it is taught in a baraita: If there were a Jew and a gentile who purchased a field in partnership, the produce grown in that field is considered to be untithed produce, which is subject to the halakhot of terumot and tithes, and non-sacred produce, which is exempt from the requirements of terumot and tithes, mixed together; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The portion of the Jew is obligated in teruma and tithes, but the portion of the gentile is exempt. The Gemara explains the inference. They disagree only with regard to the following issue: That one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that there is retroactive clarification, which means that when they divide the produce it will be clarified who owned which produce from the outset; and one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that there is no retroactive clarification, and because it grew in a mixed state, it retains that status even after they divide the produce. But with regard to produce that a Jew owns in partnership with a gentile, everyone agrees that it is obligated in teruma.

מקור 3 · חז״ל
מאומת

Eruvin 37b

עירובין ל״ז ב — ד"ה רָבָא אָמַר

Eruvin 37b:15-17

רבא אומר שהפרשת תרומה אינה חלה כאשר השיריים אינם ניכרים, ואביי מקשה מדין שני רימונים של טבל ומהמשנה שבה רבי שמעון מכשיר ייחוד תרומה ומעשר בתוך הכרי אף שמקומם אינו מסוים.

רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן ״רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי רִמּוֹנִים שֶׁל טֶבֶל, וְאָמַר: אִם יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה, וְאִם לֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה, הָכִי נָמֵי בֵּין יָרְדוּ בֵּין לֹא יָרְדוּ דְּאֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: תְּרוּמַת הַכְּרִי הַזֶּה וּמַעְשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָרָא הַשֵּׁם!

Rava said: The distinction between the case of the wine and the other cases is not related to the principle of retroactive designation. Rather, there, the case of the wine of a Kuti, is different, as we require that the teruma be the first of your produce, whose remnants are recognizable. Since teruma is called the first, if it is not clear which portion was separated and which portion is left over, the designation of part of the wine as teruma is not effective, despite the fact that Rabbi Shimon accepts the principle of retroactive designation. Abaye said to him: Do you really think that this ruling is correct? But if that is so, if there were two pomegranates that were tevel before him, and he said: If rain falls today, this pomegranate shall be teruma for that other pomegranate, and if rain does not fall today, that second pomegranate shall be teruma for this first one, so too, whether rain fell or did not fall, there is no significance to his statement because the remnants that are not teruma are not immediately recognizable. And if you say that indeed, it is so, there is a difficulty. Didn’t we learn in a mishna that if one says: The teruma of this pile of produce and its tithes shall be inside it, without specifying the location of the produce that he is designating for these purposes, and similarly, if one says about a pile of first-tithe produce: The teruma of this tithe shall be inside it, without specifying the location, Rabbi Shimon says: He has given it a name, i.e., the designation of the teruma and tithes take effect, even though it is impossible to distinguish between them and the permitted portion of the produce? Therefore, it is not necessary for the remnants of the act of separation to be recognizable.

מקור 4 · חז״ל
מאומת

Jerusalem Talmud Orlah 2:8

תלמוד ירושלמי, ערלה טו ב

Jerusalem Talmud Orlah 2:8

הקטע מתאר משנה שבה שאור או תבלינים של תרומה ושל כלאי הכרם, שכל אחד מהם לבדו אינו מספיק להחמיץ או לתבל אך הצטרפו לכך, אוסרים לזרים ומותרים לכוהנים; רבי שמעון מתירם הן לזרים הן לכוהנים.

משנה: שְׂאוֹר שֶׁלְתְּרוּמָה וְשֶׁלְכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִיסָּה לֹא בְזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בְזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְנִצְטָרְפוּ וְחִימִּיצוּ אָסוּר לְזָרִים וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מוּתָּר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים. תַּבְלִין שֶׁלְתְּרוּמָה וְשֶׁלְכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ קְדֵירָה לֹא בְאֵלּוּ כְדֵי לְתַבֵּל וְלֹא בְאֵלּוּ כְדֵי לְתַבֵּל וְנִצְטָרְפוּ וְתִיבִּילוּ אָסוּר לְזָרִים וּמוּתָּר לַכֹּהֲנִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים.

מקור 5 · חז״ל
מאומת

Makkot 13a

מכות י״ג א — ד"ה אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה

Makkot 13a:12-13

הקטע מביא מחלוקת בשיעור האכילה המחייב על טבל, מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו: רבי שמעון מחייב בכל שהוא, וחכמים בכזית; רבי שמעון משווה זאת לאכילת נמלה ולחיטה שלמה.

אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּזַיִת. אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּיתָהּ. אָמַר לָהֶן: אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּיתָהּ.

מקור 6 · חז״ל
מאומת

Sotah 48a

סוטה מ״ח א — ד"ה אָמַר לָהֶם

Sotah 48a:4-5

הקטע קובע שטבל, תרומת מעשר ותרומה גדולה כרוכים בעוון מיתה בידי שמים, ומתקן שהקונה פירות מעם הארץ יפריש מעשרות מחמת הספק, אך לגבי מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחברו עליו הראיה.

אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאוֹמַר לָכֶם: כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה יֵשׁ בָּהּ עֲוֹן מִיתָה — כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְטֶבֶל יֵשׁ בָּהֶן עֲוֹן מִיתָה. עָמַד וְהִתְקִין לָהֶם: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מֵעַם הָאָרֶץ — מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן — מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לְכֹהֵן, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי עוֹלֶה וְאוֹכְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעְשַׂר עָנִי — הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!

He said to them: My sons, come and I will tell you something: Just as the halakhot of teruma gedola include a transgression punishable by death at the hand of God, as one who ate produce from which teruma has not been separated is punished with death from Heaven, so too, the teruma of the tithe, the portion the Levites must separate from their first tithe and give to priests, and untithed produce, these include a transgression punishable by death at the hand of God, if the produce is eaten without the tithes having been taken. Realizing that it was uncertain with regard to whether or not people were separating tithes, he arose and instituted an ordinance for them with regard to doubtfully tithed produce: One who purchases produce from an am ha’aretz, which may or may not have been tithed, must separate from the produce first tithe and second tithe due to the uncertainty as to whether or not the am ha’aretz separated them. As for first tithe, he then separates teruma of the tithe from it and gives it to a priest, and with regard to second tithe, he goes up and eats it in Jerusalem. However, with regard to the giving of first tithe to the Levite, and the poor man’s tithe, which can be eaten by anyone, as the Levites and the poor only have monetary rights to the produce, the burden of proof rests upon the claimant. Since the Levites and the poor cannot prove that these tithes had not already been set aside by the am ha’aretz, they cannot force the buyer to give them those tithes.

מקור 7 · חז״ל
מאומת

Yevamot 82a

יבמות פ״ב א — ד"ה וְסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּרוּמָה בִּזְמַן הַזֶּה

Yevamot 82a:11-13

הקטע מקשה על שיטת רבי יוחנן שלפיה תרומה בזמן הזה מן התורה, מתוך ברייתא המתירה תערובת כאשר מניחים שהתרומה נפלה לתרומה והחולין לחולין גם בלי שרבו החולין על התרומה, ומבאר שלריש לקיש נדרש ריבוי חולין משום שתרומה בזמן הזה מדרבנן.

וְסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּרוּמָה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא? וְהָתַנְיָא: שְׁתֵּי קוּפּוֹת, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, וְלִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי סְאִין, אַחַת שֶׁל חוּלִּין וְאַחַת שֶׁל תְּרוּמָה, וְנָפְלוּ אֵלּוּ בְּתוֹךְ אֵלּוּ — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִים, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: תְּרוּמָה לְתוֹךְ תְּרוּמָה נָפְלָה, וְחוּלִּין בְּתוֹךְ חוּלִּין נָפְלוּ. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁרַבּוּ חוּלִּין עַל הַתְּרוּמָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ חוּלִּין עַל הַתְּרוּמָה. בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ, קָסָבַר בִּדְרַבָּנַן נָמֵי רִבּוּיָא הוּא דְּבָעֵינַן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא?

The Gemara raises a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s opinion: And does Rabbi Yoḥanan maintain that teruma in the present applies by Torah law? But isn’t it taught in a baraita: There were two large baskets, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma, and before them were two one-se’a vessels, one filled with non-sacred produce and the other one filled with teruma. And these, the contents of each of the se’a vessels, fell into those, each of the baskets. It is possible that the teruma fell into the non-sacred produce, and it is prohibited for non-priests to eat a mixture of teruma and non-sacred produce. Nevertheless, the produce found in the basket containing the non-sacred produce is permitted, as I say that the teruma fell into the teruma and the non-sacred produce fell into the non-sacred produce. And Reish Lakish said that this is only the case if the non-sacred produce in the basket was greater in quantity than the teruma in the one-se’a vessel, so that even if the teruma fell into the non-sacred produce, it is nullified. And Rabbi Yoḥanan said: The mixture is permitted even if the non-sacred produce was not greater in quantity than the teruma, as one may rely on the assumption that each type of produce fell into its own type. Granted, according to Reish Lakish, who maintains that teruma nowadays applies by rabbinic law, this is logical, as he maintains that even with regard to teruma that is in effect only by rabbinic law, we also require the permitted portion of the mixture to be greater in quantity so that it can nullify the forbidden part. But according to Rabbi Yoḥanan, it is difficult because if he maintains that even nowadays teruma is mandated by Torah law, how can one disregard the concern and permit the mixture based merely on the assumption that the events occurred in a way that preserves the produce in its permitted state?

מקור 8 · חז״ל
מאומת

שוחזר מתוך "Mishnah Maaser Sheni 5a"

Mishnah Terumot

משנה תרומות א׳:ד׳

Mishnah Terumot 1:4

הקטע מביא מחלוקת בית שמאי ובית הלל: בדיעבד, בית שמאי אומרים שהתרומה חלה על הזיתים או הענבים עצמם, ואילו בית הלל אומרים שאין תרומתם תרומה.

וְאִם תָּרְמוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תְּרוּמַת עַצְמָן בָּהֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:

If one did: Bet Shammai says: there is terumah in [the olives or grapes] themselves. But Bet Hillel says: the terumah is not terumah.

מקור 9 · חז״ל
מאומת

Gittin 30b

גיטין ל׳ ב — ד"ה תָּנוּ רַבָּנַן

Gittin 30b:7-8

חכמי בבל מביאים מחלוקת בפירוש הברייתא: לפי אביי, יש לחשוש שהלוי הפריש את המעשר שבידי הישראל כתרומת מעשר על מעשרות אחרים כאשר הכמות ידועה, ולפי רב אשי החשש תלוי בשאלה אם הכמות הייתה קצובה, משום שבעל הבית מתקן את המעשר בהתאם לכך.

תָּנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי: ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״, אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ. מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי, וְהֵילָךְ דָּמָיו״, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא עֲשָׂאוֹ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל מָקוֹם אַחֵר. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, הָכִי קָאָמַר: בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לְלֵוִי ״כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא: מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי״ אוֹ ״מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי״ – חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, כֵּיוָן דְּלָא קִיץ לָא הֲוָה מְתַקֵּן לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת. ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְךָ בְּיָדִי״ אוֹ ״כּוֹר מַעֲשֵׂר לְאָבִיךְ בְּיָדִי״ – אֵין חוֹשְׁשִׁין לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבּוֹ, כֵּיוָן דְּקִיץ תַּקּוֹנֵי תַּקְּנֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת.

§ The Sages taught in a baraita (Tosefta 3:2): With regard to an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession that I separated from my produce on your behalf, one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it, i.e., the one-tenth of the tithe that is given to the priest and forbidden to both the Levite and the Israelite; rather it is assumed to be only first tithe. However, if he said to him: There is a kor of tithe of yours in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it. The Gemara asks: What is the baraita saying? Abaye said: This is what it is saying: In the case of an Israelite who said to a Levite: There is tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is not concerned that perhaps the Levite converted the tithe that is now in the possession of the Israelite into teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere. Since the Israelite did not specify how much tithe of the Levite’s he had, the Levite would not know how much of his other tithe could be exempted from teruma of the tithe by converting this tithe into teruma of the tithe. But if an Israelite said to a Levite: There is a kor of tithe of yours in my possession, and here is money in exchange for it, then one is concerned that since the Levite knows the amount of the tithe, perhaps he converted it into the teruma of the tithe for tithes that he has elsewhere. Rather, Rav Ashi said: This is what the baraita is saying: With regard to the son of an Israelite who said to a Levite: This is what my father told me, that there is tithe of yours in my possession, or that there is tithe of your father’s in my possession, then one is concerned about the teruma of the tithe that is in it that presumably was never separated. Since it is not a set amount, the homeowner would not have rendered the tithe fit for him by separating the teruma of the tithe. But if the son of an Israelite said to a Levite: My father told me that there is a kor of tithe of yours in my possession, or that there is a kor of tithe of your father’s in my possession, then one is not concerned about the teruma of the tithe that is in it. Since it is a set amount, the homeowner is assumed to have rendered the tithe fit by separating the teruma of the tithe.

מקור 10 · חז״ל
מאומת

Ketubot 30b

כתובות ל׳ ב — ד"ה מַאי אִיכָּא בֵּין רָבָא לְאַבָּיֵי

Ketubot 30b:3-4

הקטע מציג את נפקותא בין רבא לאביי בדין זר שאכל תרומה, ומיישב את הקושיה מדין גונב חלב בכך שמדובר במקרה שחבירו תחב את התרומה לתוך פיו.

מַאי אִיכָּא בֵּין רָבָא לְאַבָּיֵי? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה — לְאַבָּיֵי פָּטוּר, וּלְרָבָא חַיָּיב. וּלְאַבָּיֵי פָּטוּר?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: מוֹדֶה רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה בְּגוֹנֵב חֶלְבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וַאֲכָלוֹ, שֶׁהוּא חַיָּיב — שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁבָּא לִידֵי אִיסּוּר חֵלֶב. אַלְמָא דְּמֵעִידָּנָא דְּאַגְבְּהֵיהּ קַנְיֵיהּ, מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הֲוָה עַד דְּאָכֵיל לֵיהּ. הָכָא נָמֵי, בְּעִידָּנָא דְּאַגְבְּהֵיהּ — קַנְיֵיהּ, מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ לָא הָוֵי עַד דְּאָכֵיל לֵיהּ! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁתָּחַב לוֹ חֲבֵירוֹ לְתוֹךְ פִּיו.

The Gemara asks: What practical difference is there between the opinions of Rava and Abaye with regard to the rationale for the opinion of Rabbi Neḥunya ben HaKana? The Gemara answers: There is a difference between them with regard to a non-priest who intentionally ate teruma. According to Abaye he is exempt from paying the priest the value of the teruma, as a non-priest who ate teruma is liable to receive death at the hand of Heaven. Abaye maintains that the legal status of all forms of death at the hand of Heaven is equivalent to that of death at the hands of man, and therefore, one is exempt from payment. And according to Rava, who derives the rationale from the juxtaposition between karet and death at the hands of man, since a non-priest who ate teruma is not liable to receive karet, he is liable to pay the priest for the teruma that he ate. The Gemara asks: And according to Abaye, is a non-priest actually exempt from payment for the teruma? But didn’t Rav Ḥisda say that Rabbi Neḥunya ben HaKana concedes with regard to one who steals another’s forbidden fat and eats it that he is obligated to pay for the fat, even though he is liable to receive karet, as he was already liable for theft before he came to violate the prohibition against eating forbidden fat? Apparently, from the moment he lifts the fat to steal it he acquired it, and he bears responsibility to repay it, but he is liable to receive the death penalty only when he eats it. Here, too, with regard to a non-priest who ate teruma, at the moment he lifts the teruma he acquired it and is responsible to repay it, and he is liable to receive the death penalty only when he eats it. The Gemara answers: With what are we dealing here? It is a case where another inserted the teruma into his mouth. In that case, acquisition and liability to receive the death penalty are simultaneous.

מקור 11 · חז״ל
מאומת

Bekhorot 11b

בכורות י״א ב — ד"ה יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא

Bekhorot 11b:7-9

הקטע מבחין בין תרומה גדולה לתרומת מעשר, וקובע שטבלים ממורחים שנקנו מגוי פטורים מתרומת מעשר, שאינה ניתנת לכהן, מכוח דרשת הפסוק.

יָתֵיב רַב דִּימִי וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: טַעְמָא דִּמְסַפְּקָא לַן אִי חַלְּפִינְהוּ אִי לָא חַלְּפִינְהוּ, הָא וַדַּאי חַלְּפִינְהוּ — דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵי לְמִיתְּבִינְהוּ לְכֹהֵן, וְהָאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַלּוֹקֵחַ טְבָלִים מִן הַגּוֹי מְמוֹרָחִין — מְעַשְּׂרָן וְהֵן שֶׁלּוֹ! דִּלְמָא כָּאן בִּתְרוּמָה גְּדוֹלָה, כָּאן בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר! אַזְכַּרְתַּן מִילְּתָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לַלּוֹקֵחַ טְבָלִים מְמוֹרָחִין מִן הַגּוֹי שֶׁהוּא פָּטוּר מִתְּרוּמַת מַעֲשֵׂר? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, טְבָלִים שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל — אַתָּה מַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן, טְבָלִים שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי — אִי אַתָּה מַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָהּ לַכֹּהֵן.

Rav Dimi sat and stated this halakha of Rabbi Elazar. Abaye said to him: The reason that Rabbi Shimon disagrees is that we are uncertain whether the gentile exchanged it or whether he did not exchange it. But if he definitely exchanged it, everyone agrees that he is required to give the teruma and tithes to a priest. Why? But doesn’t Rabbi Shmuel say that Rabbi Ḥanina says: In the case of one who purchases untithed produce from a gentile that is gathered in smoothed piles, i.e., it was completely processed, he tithes and separates teruma from the piles of produce but they are his, and he is not required to give the teruma to a priest? Rav Dimi said to him: Perhaps here, in the mishna that indicates that he must give the teruma to a priest, it is referring to teruma gedola, i.e., the teruma that is separated from the produce before tithes, whereas there, Rabbi Ḥanina’s statement that he separates tithes from them but they are his is referring to the teruma that is separated from the tithe. Abaye said to him: You reminded me of a statement that Rabbi Yehoshua ben Levi said: From where is it derived that one who purchases from a gentile untithed produce that is gathered in smoothed piles is exempt from separating the teruma of the tithe? It is derived from a verse, as it is stated: “And you shall speak to the Levites, and say to them: When you take the tithe from the children of Israel…then you shall set apart of it a gift for the Lord, even a tithe of the tithe” (Numbers 18:26). It can be inferred from here that concerning untithed produce that you purchase from the children of Israel, you separate teruma of the tithe from it and give the teruma of the tithe to a priest, but concerning untithed produce that you purchase from a gentile, you do not separate teruma of the tithe from it and give it to a priest.

מקור 12 · ראשונים
מאומת

Tosafot on Yevamot 86a

תוספות על יבמות פ״ו א — ד"ה מה תרומה טובלת - פי' בקונטרס

Tosafot on Yevamot 86a:3

תוספות מבררים את מקורות איסור טבל ואת היחס בין פסוקי התרומה והמעשר לבין אזהרת האכילה, ובכך מציגים את ציר הדיון אם טבל הוא איסור נפרד או תערובת בלתי־מתוקנת.

מה תרומה טובלת - פי' בקונטרס בשלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא תרומה מיתה כתיבא ביה וקשה לר"י מעשר ראשון נמי כתיבא ביה תרומת מעשר ועוד אי מטעם זה לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה ופי' ריב"ן משו' דדרשי' בפ' הנשרפין (סנהדרין פג. ושם) ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול מתרומה: אף מעשר ראשון טובל - אבל איסור זרות לא ילפינן לרבנן אע"ג דאין היקש למחצה כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור אף ללוים כמו תרומה ועוד דמיסתבר לאוקומי היקישא אמאי דאסר קרא בדוכתא אחרינא כמו טבל דילפינן בסמוך מלא תוכל לאכול ואית ביה לאו ואתא היקישא לאתויי נמי מיתה אבל לאוקומי בה איסורא דלא אשכחן לא מקשינן:

מקור 13 · ראשונים
מאומת

Rashi on Yevamot 86a

רש"י על יבמות פ״ו א — ד"ה מה תרומה טובלת - שכל זמן

Rashi on Yevamot 86a:3

רש״י מפרש את לשון הסוגיה על טבל ואת חומרת האיסור, ומבהיר את הקשר בין חובת ההפרשה לבין האיסור הקודם לה.

מה תרומה טובלת - שכל זמן שלא הופרשה חייבין מיתה על אכילתו של טבל דהא מיתה כתיב ביה: אף מעשר ראשון טובל - ואע"ג דבדידיה ליכא מיתה חייבין מיתה על הטבל שלא הופרש מעשר ראשון ממנו:

מקור 14 · ראשונים
מאומת

Mishneh Torah, Tithes 1:5

משנה תורה, מעשר א א, וראה שם עוד

Mishneh Torah, Tithes 1:5

הרמב"ם קובע שאף שהאוכל פירות טבל או מעשר בטבלו חייב מיתה בידי שמים, אינו משלם את המתנות לבעליהן עד שיפריש אותן, ובחוץ לארץ מותר לאכול תחילה ולהפריש תרומות ומעשרות לאחר מכן.

הָאוֹכֵל פֵּרוֹתָיו טְבָלִין וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל הַמַּעֲשֵׂר בְּטִבְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן חַיָּבִין מִיתָה לַשָּׁמַיִם אֵין מְשַׁלְּמִין הַמַּתָּנוֹת לְבַעֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כד) "אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" אֵין לְךָ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּרִימוּ אוֹתָן. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר לְאָדָם לִהְיוֹת אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

מקור 15 · ראשונים
מאומת

Mishneh Torah, Tithes 8:2

משנה תורה, הלכות מעשרות ח׳

Mishneh Torah, Tithes 8:2

הרמב"ם פוסק שטבל שהתערב בחולין מתוקנים מאותו מין אינו בטל, ואם אין פירות אחרים להפריש מהם הכול אסור עד ההפרשה, שבמהלכה מפסידים מן החולין כשיעור תרומת המעשר שבטבל.

טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּחֻלִּין מְתֻקָּנִין מִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַלֵּךְ אַחַר הַטַּעַם. אִם יֵשׁ לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת מוֹצִיא עַל אוֹתוֹ טֶבֶל תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרוֹת לְהוֹצִיא עַל אוֹתוֹ טֶבֶל הֲרֵי הַכּל אָסוּר עַד שֶׁיַּפְרִישׁ. וּכְשֶׁהוּא מַפְרִישׁ מַפְסִיד מִן הַחֻלִּין הַמְתֻקָּנִין כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁבַּטֶּבֶל:

מקור 16 · ראשונים
מאומת

Mishneh Torah, Tithes 4:1

משנה תורה, הלכות מעשרות ד׳:א׳

Mishneh Torah, Tithes 4:1

הרמב"ם קובע שטבל אינו נקבע למעשרות מן התורה אלא לאחר הכנסת התבואה לבית דרך השער, ואילו הכנסת התבואה דרך גגות או חצרות פוטרת מתרומה וממעשרות.

אֵין הַטֶּבֶל נִקְבָּע לְמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לְבֵיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יג) "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת". וְהוּא שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יב) "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ". אֲבָל אִם הִכְנִיס תְּבוּאָתוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:

מקור 17 · ראשונים
מאומת

Sefer HaChinukh 395

ספר החינוך שצ״ה:ג׳-ד׳ — ד"ה מִדִּינֵי הַמִּצְוָה

Sefer HaChinukh 395:3-4

החינוך מונה את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ומבאר את תכליתן ואת האיסור לאכול מן התבואה קודם תיקונה; המקור מסייע לבחון אם האיסור הוא תוצאה של התערובת או דין עצמאי.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות פה ב) שֶׁהַמַּעֲשֵׂר הַזֶּה אֲשֶׁר לַלְּוִיִּם הוּא חֻלִּין גְּמוּרִים וּמֻתָּר לְאָכְלוֹ כָּל אָדָם, בֵּין לֵוִי, בֵּין יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ בְּטֻמְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנֶחְשָׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם", כְּלוֹמַר: הַמַּעֲשֵׂר שֶׁהוּא מוּרָם מִתְּרוּמַת הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא לָכֶם "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב". וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מָה גֹּרֶן וָיֶקֶב חֻלִּין לְכָל דָּבָר, אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ חֻלִּין לְכָל דָּבָר, פֵּרוּשׁ "שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ", כְּלוֹמַר אַחַר שֶׁהֵרִימוּ הַלְּוִיִּים מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם וּנְתָנוּהוּ לַכֹּהֲנִים, זֶהוּ הַנִּקְרָא "תְּרוּמָתוֹ" וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַעֲשֵׂר "קֹדֶשׁ" אוֹ "פְּדִיָּה" אֵינוֹ אֶלָּא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאָמְרוּ בְּסִפְרֵי שֶׁכָּל שֶׁהוּא אֹכֶל אָדָם, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, חַיָּב בַּמַּעֲשֵׂר וּבַתְּרוּמָה, וּמַיְתֵי לַהּ מִדִּכְתִיב בַּתְּרוּמָה "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ וְגוֹמֵר". שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מָה דָּגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר מַאֲכַל אָדָם וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וְיֵשׁ לוֹ בְּעָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "דְּגָנְךָ" אַף כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, חַיָּב בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. אֲבָל הַיְּרָקוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מַאֲכַל אָדָם אֵין בָּהֶם חִיּוּב מַעֲשֵׂר אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמַּעֲשֵׂר "כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד כב), וְיָרָק אֵינוֹ נִקְרָא תְּבוּאָה. וּמִדִּבְרֵי הַגְּמָרָא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִין בָּהּ יוֹתֵר, נִרְאֶה שֶׁגַּם בְּכָל הַפֵּרוֹת חוּץ מִדָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר אֵין חִיּוּב הַמַּעֲשֵׂר בָּהֶן, אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וְקָרָא דְּמַיְתוּ בְּסִפְרֵי אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא, הָכִי אַסִּיקְנָא בְּרֵישׁ פֶּרֶק "הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים" (ב"מ פח א) גַּבֵּי הַהִיא דְּפָרֵיק רַב פַּפָּא תְּאֵנָה עוֹמֶדֶת בַּגִּנָּה וְנוֹפָהּ נוֹטֶה לֶחָצֵר. אָמְנָם הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כָּתַב הֵפֶךְ מִזֶּה, וּכְמוֹ שֶׁמָּצָא בְּסִפְרֵי. וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, וְלֹא מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, וְלֹא מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוֹר, וְלֹא מִן הַפְּטוֹר עַל הַחִיּוּב. וְאִם עִשֵּׂר, אֵינוֹ מְעֻשָּׂר, אֲבָל מְעַשְּׂרִין שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף, אַף עַל פִּי שֶׁבַּתְּרוּמָה אֵינוֹ כֵּן, שֶׁאֵין תּוֹרְמִין אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף, וּמִכָּל מָקוֹם בִּשְׁאָר דְּבָרִים שָׁוִים הֵן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת. דְּכָל שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּרוּמָה "אֵין תּוֹרְמִין, וְאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה". כָּךְ בְּמַעֲשֵׂר "אִם הִפְרִישׁ, מַעַשְׂרוֹתָיו מַעַשְׂרוֹת". וְכָל שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה, פָּטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר, וּבְסֵדֶר שׁוֹפְטִים מִצְוַת הַפְרָשַׁת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, נַאֲרִיךְ בַּדְּבָרִים בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, וְתִרְאֶנּוּ מִשָּׁם. וְכֵן מֵעִנְיַן הַמִּצְוָה, מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין אָדָם חַיָּב לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא הַגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְאָכְלָן לְעַצְמוֹ, אֲבָל הַגּוֹמְרָן לְמָכְרָן בַּשּׁוּק, פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְגוֹמֵר וְאָכַלְתָּ" (דברים יד כב) וְכֵן הַלּוֹקֵחַ אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, כְּלוֹמַר, שֶׁנִּמְרְחוּ בְּיַד מוֹכֵר פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מִדִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (שם) כְּלוֹמַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן בִּרְשׁוּתְךָ. וְאֵין חִיּוּב מַעֲשֵׂר חָל בְּפֵרוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְעוֹנַת מַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר "מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ" (ויקרא כז ל), כְּלוֹמַר עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה פְּרִי. וְכֵן הַתְּבוּאָה עַד שֶׁתְּהֵא תְּבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" וּמִכָּאן לָמְדוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁהִיא מִשֶּׁיַּגִּיעוּ הַפֵּרוֹת לְהַזְרִיעַ וְלִצְמֹחַ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא, כֵּיצַד? הַתְּאֵנִים מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ רַכִּין שֶׁרְאוּיִין לֶאֱכֹל. הַתַּפּוּחִים וְהָאֶתְרוֹגִים מִשֶּׁיִּתְעַגְּלוּ. וְכֵן לְכָל פְּרִי וּפְרִי קָבְעוּ עוֹנָתוֹ לְמַעֲשֵׂר, כְּלוֹמַר: שֶׁקֹּדֶם זְמַן זֶה הַקָּבוּעַ לָהֶם, אוֹכְלִין מֵהֶן כָּל הַצָּרִיךְ, לְפִי שֶׁאֵינָם בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר כְּלָל, אֲבָל אַחַר זְמַן זֶה אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן אֶלָּא עֲרַאי, עַד שֶׁיִּקְבְּעוּ לָהֶם גָּרְנָן לְמַעֲשֵׂר, וְאַחַר שֶׁגָּרְנָן קָבוּעַ לְמַעֲשֵׂר, אָסוּר לֶאֱכֹל מֵהֶם אֲפִילּוּ אֲכִילַת עֲרַאי. וְאֵיזֶהוּ גָּרְנָן לְמַעֲשֵׂר? הַתְּבוּאָה מִשֶּׁיְּמָרֵחַ, כְּלוֹמַר שֶׁיְּמָרֵחַ פָּנֶיהָ בְּרַחַת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי אָדָם אַחַר שֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנָּה כְּרִי. וּבַיְּרוּשַׁלְמִי (מעשרות פ"א ה"ד) מָצִינוּ עוֹד, שֶׁאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְמָרֵחַ, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה מִתְּבוּאָתוֹ, הָוֵי גָּרְנוֹ לְמַעֲשֵׂר, דִּבְגֹרֶן תָּלָה הַכָּתוּב, וַאֲפִלּוּ בְּלֹא מֵרוּחַ, כֵּיוָן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לְמָרֵחַ, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה מִמֶּנָּה גֹּרֶן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, גַּם שָׁם עֹשֶׂה הַגֹּרֶן קְבִיעוּת לְמַעֲשֵׂר. וְהָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַעֲרִים אָדָם עַל תְּבוּאָתוֹ וּמַכְנִיסָהּ בַּמֹּץ שֶׁלָּהּ, כְּדֵי לְפָטְרָהּ מִמַּעֲשֵׂר, וְהִיא הֲלָכָה פְּסוּקָה, כִּדְאָמְרִינַן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (לא א) הַהִיא מַיְרֵי בְּשֶׁלֹּא הֶעֱמִיד מִמֶּנָּה עֲרֵמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא מֵרְחָהּ, אֶלָּא דָּשׁ וְזָרָה מְעַט מְעַט בְּלֹא מֵרוּחַ וְנָתַן לָאוֹצָר מְעַט מְעַט, זֶהוּ הַנִּרְאֶה בְּעִנְיָן זֶה, וּבְזֶה הַדֶּרֶךְ כָּל הַשְּׁמוּעוֹת עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁעוֹנַת הַקִּשּׁוּאִין וְהָאֲבַטִּיחִין וְהַדְּלוּעִין מִשֶּׁיְּשַׁפְשֵׁף, כְּלוֹמַר: שֶׁיָּסִיר אוֹתוֹ שֵׂעָר דַּק שֶׁעֲלֵיהֶן. וְעוֹנַת כַּלְכָּלָה שֶׁל פֵּרוֹת מִשֶּׁיְּחַפֶּה הַפֵּרוֹת שֶׁבָּהּ בְּעָלִין וּבְהוּצִין, וְכֵן לְכָל פְּרִי וּפְרִי קָבְעוּ זְמַן גָּרְנוֹ, לְפִי מָה שֶׁהוּא, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁבָּא בְּמַסֶּכֶת מַעַשְׂרוֹת (פ"א מ"ה). וְעוֹד רָאִיתִי בְּעִנְיַן קְבִיעוּת הַמַּעֲשֵׂר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁדַּעַת קְצָת מִן הַמְּפָרְשִׁים, שֶׁאֵין קְבִיעוּת מַעֲשֵׂר לְעוֹלָם בְּשׁוּם צַד, עַד רְאִיַּת פְּנֵי הַבַּיִת, וְגַם שֶׁיְּהֵא בַּיִת הָרָאוּי לְכָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת" (דברים כו יב); וְהוּא שֶׁיַּכְנִיסֵם לַפֵּרוֹת דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָכְלוּ בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ", אֲבָל הִכְנִיסָן דֶּרֶךְ גַּגִּין וְקַרְפֵּפוֹת פְּטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: נִרְאֶה לִי שֶׁאֵין לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה עַל אֲכִילַת הַטֶּבֶל עַד שֶׁיִּקָּבַע בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵיתוֹ, אֲבָל אִם נִקְבַּע בִּשְׁאָר דְּבָרִים הַקּוֹבְעִין לְמַעֲשֵׂר, אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּמַסֶּכֶת מַעַשְׂרוֹת (יו"ד סי' שלח). וְנוֹהֶגֶת בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, בְּיִשְׂרְאֵלִים וּבְכֹהֲנִים וּבִלְוִיִּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נוֹטְלִין הַמַּעֲשֵׂר מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּבִים הֵם לְעַשֵּׂר הַפֵּרוֹת שֶׁלָּהֶם בְּקַרְקְעוֹתֵיהֶם, וּבְאִסּוּר טֶבֶל הֵם עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם", וּבָא הַפֵּרוּשׁ עָלָיו: "אַתֶּם" הַלְּוִיִּם. "גַּם אַתֶּם", לְרַבּוֹת הַכֹּהֲנִים. אֲבָל אַחַר שֶׁיְּעַשְּׂרוּ אוֹתָן, אִם רָצוּ, אוֹכְלִין הֵם בְּעַצְמָם הַמַּעֲשֵׂר אוֹ יִתְּנוּ אוֹתוֹ לְכֹהֵן אַחֵר. וּמִצְוָה זוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר וְגַם מִצְוַת הַתְּרוּמָה, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבַדָּהּ, וּבִזְמַן שֶׁיִּהְיוּ שָׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. כֵּן פָּסַק הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּבְסֵדֶר "שׁוֹפְטִים" בְּמִצְוַת הַפְרָשַׁת תְּרוּמָה גְּדוֹלָה, נְבָאֵר עוֹד בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם הַחִלּוּקִין שֶׁיֵּשׁ בְּמַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה בֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְסוּרְיָא אוֹ חוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם חֶפְצְךָ בְּנִי לָדַעַת, גְּמֹר אוֹתוֹ מִשָּׁם.

From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Yevamot 85b), that this tithe that is of the Levites is completely non-sacred (chullin) and [so] permissible for any man to eat — whether a Levite or whether an Israelite — and even in impurity, as it is stated (Numbers 18:27), “This shall be accounted to you as your gift.” [That is] to say that the tithe which is given as the tithe of Israel is for you “as the grain from the threshing floor or the flow from the vat.” And they, may their memory be blessed, expounded [that] just like the threshing floor and the vat are non-sacred for all purposes, so too is the first tithe that had its tithe taken non-sacred for all purposes. [And] the explanation of “that had its tithe taken” is meaning to say after the Levites skimmed a tithe from their tithe and gave it to the priests. That is what is called “its tithe.” And every place that it is stated about the tithe, “holy” or “redemption” is only about the second tithe. And they said in Sifrei that all that is food for people and guarded and its growth is from the earth is liable for the tithe and the priestly tithe (terumah). And they [derive] it from that which is written about the priestly tithe (Deuteronomy 18:4), “The beginning of your grain, etc.” As they, may their memory be blessed, expounded [that] just like grain, grapes and oil are food of people and its growth is from the earth and it has owners, as it is stated, “your grain.” So too all that is similar to them are liable for the tithe and the priestly tithe. But even though vegetables are food of people, they are not liable for the tithe except rabbinically; as about the tithe it states (Deuteronomy 14:22), “all the produce of your seed,” and vegetables are not called “produce.” But from the words of the Gemara that we rely upon more, it appears that also in all [other] fruits besides grain, grapes and oil, is there no liability for the tithe, except rabbinically. And [according to this,] the verse that was brought [as a prooftext] in the Sifrei was only a memory device (asmakhta). This is the conclusion in the beginning of the chapter [entitled] Hasokher et HaPoalim (Bava Metzia 88a) concerning that which Rav Pappa answered that the fig tree stood in the garden, but its branches leaned into the courtyard. However, Rambam, may his memory be blessed, wrote the opposite of this, and like he found [it] in the Sifrei. And so [too] from the topic of the commandment is that which they said that we do not separate the tithe of the new crop for the old crop, and not from the old for the new, not from that which is liable for that which is exempt and not from that which is exempt for that which is liable. And if one separated the tithe [like this], it is not [considered] a tithe. But we do take the tithe from that which is not encircled (close to the produce for which one is liable), even though it is not like this with the priestly tithe, as we only separate the priestly tithe from what is encircled. And nonetheless, with other things the tithe and the priestly tithe are the same; such that anything about which we say regarding the priestly tithe, “we do not take the priestly tithe,” but if one [took it], his priestly tithe is a [valid] priestly tithe — so [too,] with the tithe, if he separated it, his tithe is a [valid] tithe. And everything that is exempt from the priestly tithe is exempt for the tithe. And in the Order of Shoftim, we will write at greater length, with God’s help, and you can see it there. And so [too] from the topic of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said that a person is only obligated to separate the tithe from Torah writ if he finished [the work] on his fruit to eat them for himself, but one who finished them to sell them in the marketplace is exempted, as it is stated (Deuteronomy 14:22), “You shall surely tithe, etc. and you shall eat.” And so [too,] one who buys [the produce] after its work has been completed — meaning to say it was put in the threshing floor by the seller — is exempt from Torah writ, but obligated from the words [of the Rabbis], as it is stated, “the produce of your seed,” meaning to say that the work was finished in your domain. And the obligation of the tithe does not rest on the fruits until they reach the time of the tithe, as it is stated (Leviticus 27:30), “from the seed of the land, from the fruit of the tree”; meaning to say until it becomes a fruit. And from here, they, may their memory be blessed, learned that the time of the tithe is from when the fruits reach [when they could] be seeded and grow. Everything is according to what [the specific] fruit is. How is this? Figs, from when they become soft such that they are ready to eat; apples and citrons from when they turn round. And so [too,] with each and every fruit, they established its time for the tithe. That is to say until this time that is established for them, we can eat as much as we need, as they are not in the category of the tithe at all. But after this time, it can only be eaten casually, until their threshing floor designates them for the tithe. And after their threshing floor has designated them for the tithe, it is forbidden to eat from them, even casually. And what is their threshing floor with regard to the tithe? Produce from when it is flattened, meaning to say that he flattens its top with a shovel, in the way that people do when they make it into a heap. And in the Talmud Yerushalmi Maasrot 1:4, we have found further that if his intention is not to flatten [it], it is a threshing floor for [the designation of] the tithe from when he sets up a pile from his produce. As the verse made it dependent on the threshing floor, and even without flattening, when his intention is not to flatten [it]. And even if he makes a threshing floor of it inside his house; even there, the threshing floor creates the designation for the tithe. And that which Rav Oshayah said, “A man may be crafty about his produce and bring it in with its chaff,” so as to exempt it from the tithe — and it is a set law, as we say in Tractate Berakhot 31a — that is speaking when he did not set up a pile inside his house, and so [too,] that he did not flatten it, but rather that he pounded it and winnowed it, little by little without flattening, and put it into the storehouse, little by little. This is what appears in this matter; and in this way, all of the discussions go up in one “stalk, healthy and well” (are all in agreement). And they, may their memory be blessed, said that the season of squash and watermelon and pumpkin is from when they are rubbed, meaning from when the thin hair that is upon them is removed; and the season of a basket of fruit is from when he covers the fruit inside of it with leaves and fronds. And so [too,] with each and every fruit, they established the time of its threshing floor, according to what it is — everything like it comes in Tractate Maasrot (Mishnah Maasrot 1:5). And I have also seen about the topic of designating the tithe by Torah writ that the opinion of some of the commentators is that there is never designation for the tithe from any angle until there is seeing the face of the house (that the produce enter the home), and also that the house be fit for it, as it is stated (Deuteronomy 26:13), “I have cleared out the consecrated from the house.” And that is when he brought it in through the gate, as it is stated (Deuteronomy 26:12), “and they shall eat in your gates and they shall be satiated.” But if he brought them in through the roofs or the enclosures, they are exempt from the tithe and the priestly tithe. And so did Rambam, may his memory be blessed, write (Mishneh Torah, Laws of Tithes 4:2), “It appears to me that we do not administer lashes from Torah writ for the eating of unseparated produce until they are designated by his bringing them into his house. But if it is designated with the other things that designate for the tithe, we do not administer lashes, besides [rabbinic] lashes of rebellion.” [This] and the rest of its details are elucidated in Tractate Maasrot. (See Tur, Yoreh Deah 338.) And it is practiced by males and females, by Israelites and by priests and by Levites. As even though the priests and the Levites take the tithe from [the Israelites], they are [still] obligated to tithe their [own] fruits on their lands. And it stands in the prohibition of unseparated fruit until they tithe them, as it is stated (Numbers 18:28), “So shall you give, also you.” And the explanation upon it comes, “You” [is] the Levites; “also you” [is] to include the priests. But after they tithe them; if they want, they can eat the tithe themselves, or [they can] give it to a different priest. And this commandment of the tithe and also the commandment of the priestly tithe is only practiced in the Land of Israel by Torah writ — so did Rambam, may his memory be blessed, determine. And in the Order of Shoftim in the commandment of separating the great priestly tithe, we will elucidate more, with God’s help, the differences that there are in the tithe and in the priestly tithe between the Land of Israel and Syria or (other places) outside the Land. If it is your desire to know, my son, learn it from there.

מקור 18 · ראשונים
מאומת

Rashba on Yevamot 86a

רשב״א על יבמות פ״ו א

Rashba on Yevamot 86a

הקטע דן בדין ארוסה בת כהן או בת לוי לעניין תרומה ומעשר, ומבאר שאירוסין פוסלים או מונעים אכילה בתרומה האסורה לזרים, אך אינם פוסלים מחלוקת מעשר המותר לכהן, ואף ניתן לחלוקו עבורה לכתחילה.

בת כהן שנתארסה ללוי הארוסין פוסלין אותה מן התרומה כתב כהן שנתארסה לישראל, ואין מכשירין אותה לחלוק לה מעשר בבית הגורן. ובת לוי שנתארסה לכהן הארוסין אין מאכילין אותה בתרומה מדעולא, כבת ישראל שנתארסה לכהן ולא נכנסה לחופה ופוסלין אותה מלחלוק לה מעשר בגורן, ויש לומר כיון דמעשר מותר לכהן אין האירוסין פוסלין בו, דאין האירוסין פוסלין אלא בדבר האסור לו באכילה כתרומה לזרים, אבל מעשר המותר לכהן חולקין אפילו לו לכתחלה משום אשתו כענין שאמרו לענין מתנות במסכת חולין (קלב, א) רב כהנא שקיל בשביל אשתו.

מקור 19 · אחרונים
מאומת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 331

שולחן ערוך, יורה דעה של״א:ע׳ — ד"ה האוכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 331:70

הקטע קובע שאוכל טבל, וכן לוי שאכל מעשר כשהוא טבל, חייב מיתה בידי שמים אך אינו משלם את המתנות לבעליהן עד שיפריש אותן; בחוץ לארץ מותר לאכול תחילה ולהפריש לאחר מכן, ויש להפריש במידה, במשקל או במניין, שכן ריבוי במעשרות מקלקל את המעשרות משום שהטבל מעורב בהם.

האוכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל המעשר בטבלו אע"פ שהם חייבים מיתה בידי שמים אין משלמין המתנות לבעליהם שנא' אשר ירימו לה' אין לך בהם כלום עד שירימו אותם ובח"ל מותר לאדם להיות אוכל והולך תחלה ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות: אין מעשרין באומד אלא במדה או במשקל או במנין וכל המדקדק בשיעור משובח והמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שהרי הטבל מעורב בהן ופירותיו מתוקנין:

מקור 20 · אחרונים
מאומת

Minchat Chinukh 395

מנחת חינוך שצ״ה:א׳ — ד"ה שנתחייבו ב"י לתת חלק א' מעשר

Minchat Chinukh 395:1

המנחת חינוך מנתח את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות ואת גדרי אכילת טבל, ובוחן את היחס בין חלות האיסור, חובת ההפרשה והאפשרות לראות את הטבל כתערובת של חולין ומתנות.

ומבואר בב"מ שם ברייתא עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעיך ולא לוקח וכן הלכה והיינו מן התורה אך מדרבנן חייבים ואני כותב לך כאן הדיני' מן התורה כי לכתוב כל הדינים צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ומצוה. וז"ל הר"מ פ"ב הל' א' א"ח להפריש מן התור' אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמן אבל הגומר למכרן פטור מן התורה וכו' שנאמר עשר תעשר ואכלת אינו אלא הגומר תבואתו לאוכל' ע"כ ומבואר בדבריו דבדעתו תלוי הדבר אם בשעת הגמר הי' דעתו לאוכלה חייב ונטבל אפילו אם אח"כ רוצ' למכור ל"מ כיון דבשעת גמר נטבל ואם אוכל בלא מעשר ממנו ה"ז אוכל טבל ואם נותן לאחר לאכול אין חבירו חייב דלוקח וה"ה ניתן לו במתנה פטור מחמת תבואת וכו' בלוקח לאחר גמר מלאכה כמבואר בסמוך ואם הי' דעתו למכור בשעת הגמר פטור והיינו אפילו אוכל בעצמו שנמלך לאוכלן מכל מקום פטור כיון דהגמ' הי' על דעת למכור לא נתחייב דאי באינו אוכל רק מכרן והאחר אוכל פטור אף דהי' הגמר לאוכלן דהלוקח לאחר גמר פטור אם כן אפילו הוא בעצמו פטור אם הי' הגמר ע"ד למכור. ונראה דלדעת הר"מ דאין נטבל מן התורה שום דבר רק בהכנס' לבית דבעינן שיראה פני הבית כמבואר בפ"ד אם כן תלוי הדבר בדעתו לאוכלו חייב ודעתו למכור פטור בהכנסה לבית דאז הוא הגמר ונטבל מן התורה והתורה כתבה עשר וכו' ואכלת היינו בעת שחייב אתה לעשר דוקא ואכלת ולא למכור והחיוב לעשר הוא רק בראיית פה"ב וע"ז כתיב ואכלת ולא המוכר וכו' ולדעת הראשונים דדגן תירוש ויצהר יש להם גורן ונתחייבו. אם כן אז הו"ל גמר דידהו בעת שיעשה גורן ותלוי הדבר בדעתו בשעת הגורן אם לאכול חייב ואם למכור פטור דעשר תעשר ולא מוכר וז"פ וברור. ולולא מה שנראה מדברי הר"מ דהגמ' תלוי בדעת הגומר לפענ"ד הפשט ולא מוכר היינו דהמ"ע של מעשר שמוטל עליו הוא רק באוכל אבל אם מוכר א"צ לעשר קודם שימכור ואין המצוה חל עליו ורשאי מן התורה למכור טבל הן לישראל והן לעכו"מ ולהפקיר ואין חל עליו המצוה כלל אבל אם אוכל חל עליו המצוה בכ"ע אף שגמרו אדעתא למכור מכל מקום כיון שאוכל חייב דה"ל נמלך ואין סברא כלל אם גמרן למכרן אף שאח"כ אכלן בעצמו יהי' פטור אך בהר"מ אינו משמע כן וצריך אני לע' בזה. עוד כ' הר"מ בהלכ' ב' שם וז"ל וכן הלוקח פטור מן התורה שנא' תבואת זרעך וכו' והוא ג"כ בש"ס דב"מ שם ויש בזה ג' שיטות דעת הר"מ ור"ת בתוס' שם ובבכורות דוקא אם לוקח אחר שנגמר ביד המוכר אז הלוקח פטור אבל הלוקח קודם שנגמר ונגמר ביד הלוקח חייב דקרינן בי' תבואת זרעך. והנה בתוס' מבואר חילוק בין לקח קודם מירוח ובין לאחר מירוח דסוברי' דזה גמר של התבואות כמ"ש למעלה ולדעת הר"מ דצריך בכ"ע ראיית פה"ב וזה גומר' מן התורה החילוק הוא בין לקח קודם ראיית פה"ב דלא נטבל מן התורה וביד הלוקח ראה פה"ב חייב ואם לקח לאחר ראיית פה"ב פטו' ועיין בר"ש פ"א דפאה משנה ו'. ודעת הריב"מ מובא בתוס' שם הוא להיפוך דאם לוקח קודם גמר פטור ואם לוקח לאחר הגמר כיון דהי' טבל שוב לא נפקע השם טבל אצל הלוקח ודעת הראב"ד כפי מ"ש הכסף משנה דבכל ענין פטור הלוקח בין קודם גמר בין לאחר גמר דלא הוי תבואת זרעך עיין במקומות הנ"ל בתוס' ולברר השיטות צריך אריכות גדול ואין כאן מקומו. וע"ש בתוס' שכתבו בדברי ר"ת דהלוקח פטור לאחר שיגמר אם חזר המוכר וקנה מהלוקח חייב כיון דהוא שלו ותבואת זרעך הוא. ואני מסופק אם המוכר מכר קודם שנגמר (ביד הלוקח) דלהר"מ ולר"ת ע"י שנגמר ביד הלוקח ה"ל תבואת זרעך של הלוקח אם חזר המוכר וקנאו לאחר שנגמר ביד הלוקח אפשר דהמוכר פטור דלא ה"ל ת"ז כיון דנגמר ביד הלוקח וה"ל ת"ז של הלוקח ולא של המוכר או אפשר כיון דנתגדל בשלו אף על פי שנגמר ביד הלוקח מכל מקום ה"ל ת"ז של המוכר ג"כ בחזר וקנה ממנו וצ"ע. ולשיטת הריב"ם דקודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב כתבו התוס' דזה דוקא בלוקח מישראל אבל בלוקח מעכו"ם הוי איפכא דלוקח לאחר גמר פטור דדגנך וכו' ודיגון עכו"ם פוטר ואם קונה קודם הגמר וגמרן הישראל הלוקח חייב כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י ה"ל תבואת זרעך של ישראל בגמרן ישראל ולברר כל שיטה ושיטה אין כאן מקומו. ולקט שכחה ופאה ופרט ועוללות והפקר פטורים מן המעשר כן מבואר במשנה ובר"מ ובמשניות בפאה ובתרומות. ובחלה אינו מבואר רק לקט שו"פ והפקר והר"מ מוסיף פרט ועוללות כי אין חילוק הכלל כל מ"ע פטור. ומבואר שם בראשוני' דמבואר בספרי ובירושל' דכתי' ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וכו' פרט לשו"פ והפקר שיש לו עמך. והנה לשו"פ עיין בר"מ פ"א מה' מ"ע דאפילו לקח לביתו וטחנו ואפאו צריך ליתן לעניים ולשיטתו דלקוח קודם הגמר חייב הלוקח דה"ל ת"ז של הלוקח שפי' איצטרך קרא דלשו"פ פטור דהניחו כדינו קודם הגמר והעניי' גמרו דה"ל ת"ז מכל מקום פטור מגזה"כ דלשו"פ פטור מקרא דבא הלוי וכו' וכן הפקר דהפקיר קודם הגמר פטור ממעשרות ממקרא זה דבא הלוי וכו' ולשיטת הריב"מ דלאחר שיגמור חייב אתי קרא דאם הוא בעצמו גמר ללשו"פ היינו הבע"ב או הפקיר לאחר שגמר דאז אינם פטורים הזוכים מחמת תבוא' זרעך רק פטורים מקרא דבא הלוי. אך לשיטת הראב"ד דלקוח פטור בכ"ע אם כן לכאורה למה צריך קרא דהפקר ולשו"פ פטור הא לא עדיף מלקוח דלא ה"ל ת"ז. רק באמת נ"מ גבי מפקיר והדר זכה בעצמו דמבואר בכ"מ בש"ס דהמפקיר כרמו וזכה בעצמו פטור מן המעשר דזה הוי שפיר ת"ז מיעטה התורה מפ"ז. וכן אם לקחה מן הזוכה דכתבתי לעיל דאם קונה בחזרה ה"ל ת"ז והתורה פטרה מקרא זה וכן בלשו"פ אם חזר וקנה מן העניי' ועי' בר"ש פ"א דפאה מ"ו שמקשה קושי' זו ותי' כמ"ש. וגם כ' דלשו"פ (עיין השמטות) כיון דהתורה זכתה לעניים בשדה שפיר ה"ל ת"ז וצריך קרא דפטור ע"ש באריכות ומכל מקום אני לך. ועיין במנ"ל פ"ב מן התורה הלכה ט' שנסתפק בפאה שפטור מן המעשר אם נפטרה תיכף משעת שהפריש אף שלא בא ליד העני א"ד דוקא כשבא ליד העני ולא קודם אף דבמשנה דפאה מבואר גבי שיבולת של לקט דנתערב' צריך להביא שני שבולי' ע"ש וחזינן דמיפטר קודם שבא ליד העני. שאני לקט מפאה שתלוי' בדעתו של בעה"ב ע"ש ומכל מקום אני לך. ואם בא התבואה לרשות יורש אם ה"ל ת"ז או ה"ל כמו לקוח לכל מר כדאי' לי' והבאנו לעיל ע' בקונט' תשע שיטות למהר"ץ ראזניש שדבר זה תלוי אם רשות יורש כרשות לוקח. ולפי מאי דקיימא לן דרשות יורש לאו כרשות לוקח ה"ל ת"ז גבי יורש וחייב מן התורה ולא הוי לקוח וע"ש פלפול בעניני' הללו של לקוח ולא עיינתי בזה ומכל מקום אני לך. ומבואר בספרי עשר וכו' ולא המוכר ולא הזורע וכו' היינו שמה"ת אם רוצה לזרוע יכול לזרוע ואין חייב ליטול מעשר מקודם ועיין בפ"א דפאה בהרע"ב ובר"מ פ"א כאן. ואפשר דלדעת הר"מ דכ' ולא מוכר היינו דגומר ע"מ למכור ה"ה נמי ולא זורע אם גומר ע"מ לזרוע עמש"ל. וע' פ"א דפאה מ"ו דמבואר דנותן משום פאה וכו' ונותן משום הפקר עד שימרח ופי' הרע"ב דלאחר שנמרח אין ההפקר פוטר וכו' וכבר כתבתי לדעת הראב"ד דבכ"ע פטור לקוח וה"ה הפקר ואחר זכה הו"ל כמו לקוח והתורה פטר' הפקר אפילו זכה בעצמו אם כן בכ"ע הפקר פטור כמו דהתור' כ' דלקוח פטור אף שכבר נתחייב חזינן דאע"פ שנתחייב בא הלקוח ופוטר אם כן מ"ש הפקר דלא יפטו' אף שנתחייב כבר וכן לשיטות הר"מ ור"ת ג"כ דסוברי' דלוקח אחר מירוח נפטר אם כן הפקר ל"מ באחר הזוכה פטור מטעם ת"ז ואפילו הוא בעצמו כיון דהתורה פטר' הפקר אפשר לאחר גמר נמי כי חזינן גבי לקוח אחר שנתחייב מכל מקום נפקע ה"נ. ונראה דדעתו נוט' לדעת הריב"ם כאן גבי לקוח דלאחר שנתחייב שוב לא נפקע אבל צ"ע האיך שבק דעת הר"מ והר"א והרהמ"ח וגם דעת ר"ת. והנראה דהתוס' הסכימו גם כן לדעת ר"ת ולא הביא דבריהם כלל. ולדעתי הפי' במשנה דקודם שנתמרח רשאי להפקיר וכו' ואינו מבטל מ"ע כי אין עליו חיוב לעשרן מן התורה אבל לאחר הגמר אסור להפקיר או ליתן משום פאה או למכור כיון דנתחייב במצוה צריך לקיים ל"מ לשי' אלו שנפטרו אם כן מבטל מ"ע בידים דמפקי' אותם והוא נתחייב במצוה ואפילו שאין מפקיע כגון לשיטת הריב"מ על כל פנים מפקיע המצוה מעל עצמו אבל שלא יפטור מחמת ההפקר מאחר שנתחייב כל הראשונים חוץ מהריב"מ חולקים ע"ז ועיין בר"ש שם וצ"ע. אח"ז ראיתי בס' שעה"מ בה' לולב ד"ה ושל דמאי וכו' כתב וז"ל כ' הר' מנוח ואי קשי' אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג ופטור מן המעשר ותי' הא דהפקר פטור ממעשר ה"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חייב מעשר תו לא פקע בהפקר וכו' ואב"א כיון דהדר זכה גלי אדעתי' וכו' וע"ש שכ' דד"ז אמת. ולפענ"ד תמו' דפשוט ל"מ בזכה אחר בודאי פטור מחמת ת"ז ונפטר אפילו שנתחייב כי כן סוברי' הר"מ והראשונים ואפילו בזכה בעצמו מכל מקום התורה פטרה וחזינן גבי לקוח דרוב הראשוני' סוברים דנפקע לאחר הגמר אם כן מ"ש הפקר בודאי נפקע והאיך פשוט אצלו דאחר שנתחייב שוב לא נפטר וע"ש ג"כ שכ' דממשנה זו אין ראי' דאף דנפקע מכל מקום אסור להפקיע כמ"ש. וע"ש שמביא בשם הר"ש כיון שנתחייב אינו נפקע ומהירו' שמביא שם מצא פירות וכו' אפשר דהוא רק מדרבנן הכלל ד"ז אינו פשוט אדרבא נראה דרוב הראשונים ס"ל דנפקע אחר החיוב אם כן ה"ה הפקר כמו לקוח דפטר' התור' ה"ה הפקר וכי היכי דלקוח מפקיע מיד חיוב ה"ה הפקר ובאתי רק לעורר כי המצוה זו הוא ענין ארוך מאוד. וראיתי בס' שעה"מ שהקשה קושיא עצומה אם נאמר דהפקר פטור אף הפקר לאחר שנגמר הא מבואר ביומא בפ' יוה"כ גבי מי שאחזו בולמוס טבל ותרומה וכו' כ"ה דאפשר לתקן וכו' כי פליגי דא"א ופרש"י דאפשר לתקן דדי לחולה לאחר הפרשה החולין גרידא כי פליגי היכי דא"א דאינו די לו רק אם יאכל כולו חד סובר דמוטב שיאכל הטבל כמו שהוא בלא הפרשה. וח"א דמוטב שיפריש ויאכל התרומה כי תרומ' קיל ע"ש בסוגיא ואם נימא דהפקר פוטר יפקירנו ויהי' פטור ולא יהי' שום חיוב כלל ומכאן מוכיח דלאחר שנגמר ל"מ הפקר לפוטרו ע"ש. והנה הפר"ד יש לו דרך אחר בסוגיא שם היכא דאפשר היינו שהבעלים כאן ויכולים לתקן והיכי דאי אפשר היינו שאין הבעלים כאן דא"י לתקנו ויש כזית טבל וכזית תרומה ע"ש שתירץ קושיא על הר"נ והדברים עתיקין ולפי זה א"א להפקיר דאין הבעלים כאן. ע' בשער המלך שדחי זה ודבריו צ"ע וא"י להאריך. אך לשיטתו צ"ע לשיטת הראב"ד דלקוח פטור בכ"ע אם כן אם הטבל אינו של החולה אין ח"מ על החולה אם אוכל הטבל ואם הטבל של החולה כפירש"י צ"ע מאוד קושית בעל שעה"מ דיפקיר ויהיה פטור וגם באפשר לתקן בשבת ע"ש בגמרא יפקיר ואין כאן איסור כלל. ולשיטת הפר"ד שכתבתי דלהראב"ד קשה דאין ח"מ בטבל של אחר קשה ג"כ לשיטו' הר"מ ור"ת דלאחר שנגמר פטור לקוח אם כן אם הטבל נגמר ביד הבעלי' וה"ל אצל החולה לקוח או מתנ' ואין ח"מ כלל. ולומר דאצל החולה נגמר דהו"ל ת"ז לשיטתם ז"א דלשיטתו של המנ"ל הוא של אחר ולא של החול' אם כן ז"פ לשיטתם דוק' בלקח ואח"כ נגמר אצל הלוקח חייב דהו"ל ת"ז. אבל אם אחד גמר פירותיו של חבירו בתורת שליח או פועל ואח"כ לקח בודאי פטור לדעתם דהגמר הי' ברשות מוכר מ"ל גמר בעצמו או ע"י שליח ואין הלוקח חייב בנגמר אצלו רק אם גמר לאחר הלקיחה בידו וז"פ וברור. אם כן קשה הסוגי' לדעת רוב הראשונים חוץ מדעת הריב"מ דלאחר גמר חייב אפילו אחר ומיירי לאחר גמר ויש על החולה חיוב טבל איך יפרנס הסוגי' לפי דעת גדולי הראשוני'. וע"כ מיירי דהטבל הוא של החולה בעצמו וא"כ קשה קושי' השעה"מ דיפקיר והפקר פטור ואין כאן חיוב מצוה כלל ולכאורה צ"ע. ואפ"ל כיון דהוא מסוכן ובודאי אינו מפקיר בלב שלם כי אולי יזכה אחר ולא ירצה ליתן וכיון שהנפש תלוי בו בודאי אינו מפקיר מרצונו ולא הוי דברים שבלב דהוי אומדנא דמוכח לכל העולם כסברת מהרי"ט והדברים עתיקים אם כן לא הוי הפקר כמו דאין קנין בכה"ג ואפשר זה כוונת הר' מנוח דלא הוי הפקר גמור כמ"ש בס' שעה"מ ע"ש. וראיתי בתוס' בגיטין ד"מ ע"ב ד"ה וכ' לי' וכו' שכתבו הא דמבואר דאפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ליתומים ואף על גב דקיימא לן אתם ולא אפטרופסים אלא הפקר ב"ד הפקר והפקירו בית דין התבואה של תינוק ונתנוהו לאפטרופס שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלי' עכ"ל מבואר דהפקר על כל פנים לאחר שנגמר חייב דאל"ה למה יעשרו האפטרופסי' כיון שהוא הפקר וצ"ל דזה מדרבנן שיתרומו כיון דבאמת לא הפקירו ורק מחמת הפקר בית דין מעשר מדרבנן ולא רצו לעקור תו"מ מתבוא' זו ובפרט דאין הכל יודעי' דהפקר ב"ד. ועיין בר"מ פ"ב מן התורה גבי לשו"פ בשדה חייבי' והיינו מדרבנן כמבואר בסוטה מחמת דאין לו קול ה"נ תורמין האפטרופסים מדרבנן. תדע דליטעמך דחייב מן התורה למה לא הפקירוה קודם מירוח ויהי' פטור אלא דרצו שיתרומו מדרבנן אם כן עכשיו נמי לא רצו להפקיע לגמרי ותורמין מדרבנן. והנה מדברי התוס' שכתבו דהפקר ב"ד וכו' ונתנוהו לאפטרופסים בהפקר לבד לא סגי דיכול לתרום כיון דאין אדם תורם ומעשר דבר שאינו שלו ה"ה דאין יכול לתרום של הפקר כיון דאינו שלו מ"ל אם הפירות של אחרים או של הפקר ה"ל אינו שלו וא"י לתרום ואין תרומתו תרומה כדין התורם שאינו שלו וגם מבוא' בדבריה' דהב"ד יכולין להפקיר ולהקנות ג"כ לא כסברת הג"פ דחז"ל אין להם כח רק להפקיר אבל לא קנין והדברים עתיקין דכאן בתוס' מבואר דמפקירים ומקנים כאחד ואין להאריך כי אין כאן מקומו והדברים ארוכי' ועתיקי'. והקונה אף דלקוח פטור מן התורה ואין הלוקח חייב אלא מדרבנן ועישר הלוקח ואח"ז חזר המוכר וקנה דהוא חייב מן התורה כמ"ש לעיל בשם התוס' מכל מקום א"צ לחזור ולעשר כיון שהקונ' עישר. אף דלכאורה היאך יפטור הפרש' דרבנן החיוב דאוריית' ז"א אף דאינו חייב להפריש רק מדרבנן מכל מקום כל דין תרו"מ יש על הפרש' שהפריש ועיין בסוף פ"א דתרומו' גבי תרם דבר שלא נגמר' וכו' תרומתו תרומה וע"ש בר"ש אף דבחל' אם הפריש קמח אינו פוטר כלל שאני כאן דרבי' קרא ע"ש ועיין בספ"י בביצה די"ג שכ' ג"כ אף דקוד' שרא' פה"ב לא הוי טבל מן התורה ואינו חייב על הטבל מכל מקום עיקר הפרשה הוא קודם כמו שמבואר בירוש' ע"ש אם כן חזינן כיון דנגמר הוי הפרשה ונתקן אף שאינו חייב על טבל ה"נ הפרשת הקונה הוי הפרש' וחוץ לזה יש עליו חיוב תורה לענין בעה"ב אם כן מהני הפרשה וכן מבואר כאן בתוס' דהאפטרופס תורם מדרבנן לשיטתם דלקוח פטור לאחר גמר מלאכ' אם כן הפקר וזכה בו אחר לא גרע כמ"ש לעיל ומכל מקום היתומים אוכלים אף שאצלם הוא טבל מן התורה וז"ב. ועיין ברע"ב פ"ד דפאה מ"ב דכ' ג"כ אף דלא נגמר מכל מקום חל שם מעשר ע"ש ועיין בהשגו' הראב"ד כאן בפ"ד שכ' להדי' דהפקר פטור אף שנתמרח וכו' ע"ש. והנה אחים או שותפים שחלקו בתבוא' אם נא' דאחין שחלקו הם לקוחות אם כן התבוא' דין לקוח יש לה ותלוי בשיטות הנ"ל מתי חלקו אם קודם גמר או לאחר גמר וגם הם לקוחות מספק כידוע לרוב שיטו' מחמת אין בריר' בדאוריי' אם כן הו"ל ספק תורה ואין להאריך. ועיין בסוגי' דהשולח בגיטין גבי טבל וכו' מעורבין זב"ז שיטת רש"י בהא דא"ב ובתוס' שם ומכל מקום אני לך. ועיין בתוס' בב"מ מביאים שם דהריב"ם מביא דהוא כמו הפקר דקודם מירוח פטור ולאחר מירוח חייב ע"ש וצ"ע בד"ז דהפק'.

ראה גם

מקור 21 · אחרונים
מאומת

Levush, Yoreh De'ah 331:115

לבוש מלכות, Yoreh De'ah של״א:קט״ו — ד"ה כל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה

Levush, Yoreh De'ah 331:115

הקטע קובע שדברים האסורים לזרים באכילת תרומה אסורים גם בטבל, במעשר שלא ניטלה תרומתו, במעשר שני ובהקדש שלא נפדו; ומה שמותר לזרים בתרומה מותר גם במצבים אלה.

כל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, כגון הגרעינין וכיוצא בהן – כך אסור לאוכלו מהטבל, והמעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו – כך מותר בטבל, ובמעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

מקור 22 · אחרונים
מאומת

Sdei Chemed, Maarechet Tet 9

שדי חמד, מערכת הטי"ת ט׳ — ד"ה טבל מותר בהנאה אבל בהנאה של

Sdei Chemed, Maarechet Tet 9

הקטע דן באיסור ההנאה של כילוי בטבל: האם הוא מן התורה או מדרבנן, ומביא דעות שלפיהן בטבל טהור ההנאה מותרת, לעומת דעות האוסרות אותה מדרבנן או מן התורה.

טבל מותר בהנאה אבל בהנאה של כילוי אסור כמו שכתבו התוספות בכמה דוכתי ועיין טור יו"ד סי' של"א ועיין למרן מלכא רל"ץ בספרו הבהיר מנחה טהורה ד' פ"ח ע"ד: ואם יש איסור טבל בפירות קודם הפרשת ביכורים נסתפק בזה הרשב"ץ בפירוש האזהרות במצות עשה סי' קנ"ו והרב משנת ר' אליעזר בח"ב בזכרונותיו ד' ד' ע"ג אות נ"א כתב על דבריו דמשנה מפורשת היא בפרק שני דביכורים משנה ג': כלל יו"ד) טבל דאסור בהנאה של כילוי אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן האריך רבינו המשנה למלך בפרק שני מהלכות תרומות הלכה י"ד ומסתפק לדעת רבינו שמשון דסובר דאיסור הנאה של כילוי בתרומה הוא מדרבנן אם בטבל מודה דאסור מן התורה ועיין להרב ארעא דרבנן במערכת הה' אות ד' ולהרב עפרא דארעא שם והרב מוהרש"ל מר בריה דרב נודע ביהודה במהדורא תניינא בחלק א"ח סי' קל"ד (בד"ה והנה ראיתי) הוכיח מדברי הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות איסורי מזבח הלכה ט' דאיסור הנאה של כילוי בטבל אינו אלא מדרבנן דאם לא כן מאי ואין צריך לומר בערלה וכלאי הכרם וכו' עי"ש ומדברי הרשב"א בחידושיו לשבת אההיא דבפרק במה מדליקין דף כ"ו ע"א אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת וכו' שכתב רש"י וכל שכן בטהור ולזה כתב הרשב"א שהקשו עליו וכו' ומסיק דדוקא בטבל טמא הוא דאין מדליקין אבל בטבל טהור מדליקין עי"ש משמע דהנאה של כילוי בטבל טהור מותר גמור הוא אף מדרבנן אלא שהרב בית המלך בפרק ששי מהלכות מעשר נדחק דכונתו דמותר מן התורה אבל ודא מודה דאסור מדרבנן עי"ש מה שכתב בדעת הרמב"ם:

מקור 23 · אחרונים
מאומת

Shoel uMeshiv Mahadura II 3:3

שואל ומשיב מהדורא תנינא ג׳:ג׳

Shoel uMeshiv Mahadura II 3:3

הקטע דן ביישוב קושיית התוספות מדוע דמאי אינו נחשב ראוי לאכילה לעני, ומבחין בין תרומה, שאסורה לישראל אך מותרת לכהן ולשאר הנאות, לבין דמאי, שאסור מחמת ספק וחומרת חכמים ולכן היתרו לעניים אינו מעניק לו דין «לכם».

במה שהגיד לי הרבני המופלג מוהר"ש שטאציר נ"י מה ששמע מפיך בישוב קושית התוס' בסוכה דף ל"ה שהקשו דלמה לא קאמר בדמאי ג"כ דיש בו היתר אכילה לעני כמו בתרומה לישראל דחזי לכהן ואמרת דהנה תרומה אותה התרומה דבר שאסור לישראל מותר לכהן משא"כ בדמאי לענים שרי משום דאמרינן דמעושר הוא אבל לעשירים אסור דחיישינן שמא לא הפריש וא"כ בצד הספק שמא לא הפריש אין בו צד היתר לענים ג"כ הנה לכאורה יפה חלקת והתימה על התוס' שלא ירדו לזה אך נראה דהנה כל הטעם דדמאי אסור משום דהו"ל טבל ובאמת שיטת הרמב"ן דאף בטבל יוצא דיכול להפריש ממקום אחר ורק דהר"ן נחלק עליו וכתב דסוף סוף לא שייך בטבל שלכם דעכ"פ כל שלא הפריש אסור אותו האתרוג וכן נראה לשיטת התוס' ד"ה אתיא דאתרוג של טבל אסור משום שותפות של כהן ולפ"ז נראה הדבר ברור דכל שיכול להאכיל לעניים דמאי עכ"פ ל"ש חלקו של כהן כיון דיכול לסלקו מזה דמה כשיכול להפריש ממקום אחר שיטת הרמב"ן דלא מקרי חלקו של כהן מכ"ש כשיוכל לסלקו ע"י שיהנהו לענים ובזה אף הר"ן והתוס' מודים דשם גוף הדבר הוא טבל בעצמותו ואסור כ"ז שלא הפריש ממקום אחר אבל כאן כיון שיכול לסלקו ע"י ענים שוב אין שייך חלקו של כהן ושפיר קרינן ביה לכם וז"ב כשמש לדעתי אך לפע"ד נראה בישוב קושית התוס' דל"ד לתרומה דבשלמא בתרומה כיון דאסורה לישראל הו"ל כתרומה טמאה דכל שאסרה הכתוב קרינן בי' לכם בשאר הנאות שיש בו כגון להסיק תחת תבשילו כיון דלא שייך בי' כל דרכי הנאתו וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה לפי משא"כ בדמאי דבאמת הוא חומרא בעלמא ורוב ע"ה מעשרין וא"כ ראוי באמת לכל דרכי הנאות וכיון שרבנן אסרוהו לא קרינן בי' לכם בשביל דחזי לענים דעכ"פ אינו ראוי לכל דרכי הנאות וכאן באמת ראוי לכל דרכי הנאות משא"כ בתרומה דלא חזי רק לכהן א"כ מקרי לכם שראוי לכהן וזו הנאה המותרת בו ודו"ק ובלא"ה י"ל לפי מה דקי"ל דמי שאין לו שמן של חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות כהן כמ"ש הרמב"ם פי"א מתרומות הלכה ח"י וגם לצורך הרבים מותר ועמלמ"ל שם ובפ"ב מתרומות הלכה ח"י א"כ מותר לישדאל ג"כ דכל הנאה שאינו של כילוי מותר גם לישראל ובפרט דמצות לאו להנות ניתנו ולכך קאמר דכל דחזי לכהן מותר לישראל ולכם קרינן בי' משא"כ בדמאי דבעינן שיהי' ראוי לו ובפרט אם נימא דטבל אסור בהנאה של כילוי מן תורה ותרומה אינו רק דרבנן ודאי א"ש ודו"ק. עוד יש לומר בישוב קושית התוס' לפי מה דכתב הרמב"ם פ"י ממעשר הי"א דמאכילין לענים דמאי וצריך להודיען ואם רצו לתקן מתקנין והוא מהירושלמי א"כ ל"ש לומר כיון דחזי לעניים דדלמא גם העני ירצה לתקן ועכ"פ הוא שהוא עשיר בודאי צריך לתקן ולכך אמר מיגו דאיבעי מפקיר לנכסי' והוא עני וחזי לי' ולא רצה לתקן ודו"ק היטב. ועיין בהרע"ב שכתב דלכך ב"ה מכשירין דהא חזי לעניים וכתב התויו"ט דהכונה דמקרי עי"ז לכם וע"ז תמה דהי' לו להרע"ב לפרש דאי בעי מפקיר נכסי וחזי לי' ולפמ"ש א"ש דכל דלעניים חזי שוב מקרי לכם וכמ"ש ודו"ק: ומדי דברי זכור אזכור מה שאמרתי בהא דאמרו שבת דף קכ"ז ע"ב דמאי הא לא חזי ליה ומשני משום דאי בעי מפקר נכסי' וחזי לי' והקשו התוס' דאמאי לא קאמר דחזי לכהן כמו בתרומה דאמר דחזי לכהן ולפענ"ד נראה בזה דהנה התוס' הקשו שם בהא דאמר גבי תרומה דחזי לכהן הא הו"ל מוקצה לגבי ישראל והוה מוקצה לכל העולם וכתבו דרק אריה דאיסורא רביע עלה אבל חזי לי' ע"ש ועמ"א סי' ש"ט בסופו ולפ"ז לדעת הטור ביו"ד סי' של"א דבדמאי התרומת מעשר יכול למכרה לכהן וא"צ ליתנו בחנם א"כ שוב הוה בודאי מוקצה דמחוסר ממונא הכהן ולע"ע הוא ביד ישראל ולישראל לא חזי בשום פנים דהוא צריך להפריש ולתתו ליד כהן דתרומה הוה בודאי לכהן ולא שייך מוקצה דלישראל מה דלא חזי הוא מצד ארי' דאיסורא אבל לכהן בודאי חזי אבל בדמאי דלישראל לא חזי והכהן צריך ליתן דמים שפיר הוה מוקצה ולכך קאמר מיגו דאי בעי מפקר לנכסי' והוה עני וחזי לי' ובודאי לא אקצי' כנלפע"ד. ואגב אומר במה שחידש הקצה"ח סימן ע"ר שהפקר כ"ז שלא זכה בו אדם הוה שלו עדיין רק דאינו ברשותו מקרי אבל של בעלים עדיין ע"כ לפ"ז לפמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' שי"ט וכ"כ בקצה"ח דקדושת הגוף אף בדבר שא"ב חייל כל שהוא שלו עדיין ע"ש א"כ יהי' יכול להקדיש עדיין הפקרו וזה לא שמענו וגם לקדש בו אשה דהיא בודאי קדושת הגוף יהי' יכול להקדיש ולקדש בו אשה וזה לא שמענו ואדרבא המקדש בחיטי קורדנייתא בשש שעות אין חוששין לקידושיו והרי חמץ משש שעות ולמעלה הוא מתורת הפקר דביטול הוא מטעם הפקר וא"כ מהראוי שיהי' יכול להקדיש וא"ל דעכ"פ הוה כהפקר ב"ד ולכ"ע הוה קנין כמ"ש בקצה"ח דז"א דבאמת אינו רק דרבנן דהיא חיטי קורדנייתא ורק שרבנן הפקירו ממונו מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש רש"י בפסחים דף וא"ו והרי בדבר שהוא עדיין תחת ידו לא שייך הפקר ב"ד הפקר כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב וכמ"ש בזה ואף אם נדחוק דכל דרבנן אסרו שוב הוה הפקר ב"ד ונעשה הפקר קנין ויצא מרשותו מ"מ יקשה בהא דאמרו שם ונבטלי' בשש ומשני כיון דרבנן אסרוהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל וקשה הא אדרבא באמת מצד עצמו הפקר אינו עושה קנין רק שכל שרבנן אסרוהו נעשה הפקר ב"ד עכ"פ ע"י מה נעשה קנין ע"י שביטלו והפקירו ולמה לא מצי לבטלו בעת ההוא דכל שלא מבטלו באמת התורה עשאו כאלו ברשותו ומה"ט כתב הקצה"ח שם דאף ברשותו מקרי וא"כ מכ"ש דיכול להפקירו וע"כ צ"ל דכל שהפקירו אם מעצמו או שרבנן הפקירו נפקע הקנין ונעשה קנין עי"ז ולכך ל"ש דאינו ברשותו מקרי:

מקור 24 · מודרני
חיצוני

Rav Shlomo Zalman Auerbach (Minchas Shlomo Kama 67)

מנחת שלמה סי׳ ס״ז

Minchas Shlomo Kama 67

הקטע דן בשאלה אם איסור טבל שכבר חל על העיסה פוקע או שהעיסה נעשית טבל שאין לו תקנה, ותולה זאת בדין טבל שנאסר או שאין אפשרות לקרוא עליו שם תרומה.

Minchas Shlomo Kama 67 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 41

Minchas Shlomo is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 25 · מודרני
חיצוני

Chazon Ish Demai 10

חזון איש, דמאי סי׳ י׳

Chazon Ish Demai 10

הקטע דן בתערובת שיש בה תרומה ומעשרות, וקובע שלמרות הספק אם מדובר בטבל, יש לקרוא שם למעשר ראשון, למעשר שני ולתרומת מעשר, ואילו תרומת המעשר נחשבת כבר כמבוטלת כשבאים לאסור את התערובת.

Chazon Ish Demai 10 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 48

Chazon Ish is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 26 · מודרני
חיצוני

Rav Shmuel Wosner (Shevet HaLevi 7:178)

שבט הלוי, ח״ז סי׳ קע״ח

Shevet HaLevi 7:178

הקטע מציין שנחלקו גדולי הקדמונים בעניין איסור טבל בתרומת חוץ לארץ, ומפנה למקורות שונים העוסקים בכך.

Shevet HaLevi 7:178 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 179

Shevet HaLevi is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקור 27 · מודרני
חיצוני

the Klausenberger Rebbe (Divrei Yatziv YD 212)

דברי יציב, יו"ד סי׳ רי״ב

Divrei Yatziv YD 212

הקטע דן בחומרת איסור טבל לעומת תרומה, ומסביר שבמקרה של תרומה שחזרה למקומה נחלקו הפוסקים אם היא חוזרת להיבלע בטבל או נשארת תרומה, תוך העדפת החשש מאכילת טבל במצבים מסוימים.

Divrei Yatziv YD 212 — סריקת עמוד ב-HebrewBooks
עמוד 197

Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

מקורות קשורים· נמצאו 8, טרם אומתוהתחבר כדי לאמת
  • אָמַר קְרָא: ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״, ״וְיָסַף חֲמִישִׁיתוֹ עָלָיו״. ״בּוֹ״ — וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר, ״עָלָיו״ — וְלֹא עַל מַעֲשֵׂר. וְרַבָּנַן, מָה תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת, אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נָמֵי טוֹבֵל. וְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל טֶבֶל שֶׁלֹּא הוּרַם מִמֶּנּוּ כׇּל עִיקָּר. הוּרַם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְלֹא הוּרַם מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וַאֲפִילּוּ מַעְשַׂר עָנִי, מִנַּיִן?

    אותו קטע כמו Makkot 16b:13-15

  • אֵינּוֹ חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא הַגּוֹמֵר פֵּרוֹתָיו לְאָכְלָן לְעַצְמוֹ אֲבָל הַגּוֹמְרָן לְמָכְרָן פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּב מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" וְגוֹ' (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ" אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַגּוֹמֵר תְּבוּאָתוֹ לְאָכְלָהּ:

    אותו קטע כמו Sefer HaChinukh 395:3-4

  • של כיליי אסור דאורייתא או דרבנן תלוי בשיטות רש״י ותוס׳ יבמות פ״ו דדעת רש״י דטבל בכלל אינו איסור מחמת עצמו אלא איסורו מחמת התרומה שיש בו א״כ כשחזינן דטבל אסור בהנאה של כילוי בגמ׳ שבת כ״ו ע״כ תרומה ג״כ אסורה בהנאה של כילוי

  • ה( ולפי הנ״ל נהי׳ צ״ל דהיכא ש די איסור טבג, אף אם נייצא בו בתרומה, ל״ה משום תרומה, נמו ביוצא מטבל ומתרומה, למ״ד דבעבל הוי מה״ת, ובתרומה ל״ה רק מדרבנן, מ״מ י״ל כיון ש די משוס איסור טבל קודם הפרשה, אף דלאחר ש שיפרי התרומה,

  • ממנו על תערובת אחר של טבל בחולין הואיל ועיקר כוונתו הוא רק לתקן את התערובת מאיסור טבל וה״נ גם כאן[, וכיון שכן אפשר רכל טבל טמא חשיב בזה״ז כיש לו שעת הכושר ע״י ביטול ברוב ואז הרי תיחשב התרומה ממש כטהורה, ואין זה דומה

  • בכלל אינו איסור מחמת עצמו אלא איסורו מחמת התרומה שיש בו א״כ כשחזינן דטבל אסור בהנאה של כילוי בגמ׳ שבת כ״ו ע״כ תרומה ג״כ אסורה בהנאה של כילוי לזר דאל״כ מאין יוקח איסה״נ לטבל אבל אי גימא דטבל איסורו מחמת עצמו אין ראי׳

  • י״א דהטבל אסור משום תרומה אין הכוונה משום שנתערב תרומה בטבל דהא ש יב ביבש חד בחד בטל אלא הביאור דטבל מטיל איסור על כל הכד וגם על הכהנים ובהרמחו אח התרומה ההרמה מתרח אח התרומה לכהנים והשדים של הכד לישראל. ודבד המאיד צדדם

  • י״א דהטבל אסור משום תרומה אין הכוונה משום שנתערב תרומה בטבל דהא ש יב ביבש חד בחד בטל אלא הביאור דטבל מטיל איסור על כל הכד וגם על הכהנים ובהרמחו אח התרומה ההרמה מתרח אח התרומה לכהנים והשדים של הכד לישראל. ודבד המאיד צדדם

דפים קשורים

הלכה

טֶבֶל: אִסּוּר עצמאי או מצב מעורב

תרומה

מקורות בוחנים האם טֶבֶל—תוצר שלא הופרשה ממנו תְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת—מהווה אִסּוּר נפרד בפני עצמו או ייצוג של ערבוב תְרוּמָה וּתְבוּאָה רגילה. טקסטים רבניים והלכתיים עוסקים במעמדו הרעיוני והחוקי של טֶבֶל, בהוראתו ברמת התורה, וביחסו להפרשות הנפרדות שהוא דורש.

צפה במקורות20 מקורות
הלכה

מראת עין בעניין איסורי דרבנן

המקורות דנים בשאלה האם עקרון מראת עין (הנראה כמו הפרת הלכה) חל על התנהגות שהאיסור הבסיסי בה הוא מדרבנן ולא מדאוריתא. הפסוקים בוחנים מקורות חז״ל המציבים את היקף מראת עין, לצד פסקי אחרונים המבחינים בין מקרים על פי מעמד ההפרה הנראית.

צפה במקורות18 מקורות
הלכה

אשת יפת תוער כהלכה מוסרית

המקורות בוחנים את הלכת אשת יפת תוער כתגובה הלכתית לדחפים אנושיים בתקופת מלחמה, תוך הדגשת המסגרת הרגולטורית של התורה—כולל תקופות המתנה, דרישות גיור והגנות מפני ניצול. פרשנים מכמה מסורות רואים בהלכה זו הקלה מוגבלת המעצבת את הרצון במסגרת אתית והלכתית.

צפה במקורות20 מקורות
הלכה

רב משה על יין מעורבב בוויסקי ובטול

מקורות עוסקים בעקרונות הלכתיים המנהלים האם יין ספוג בתוך תווך נוזל אחר מתבטל, תוך התמקדות בכללי טעם ובטול בשישים כשחלים על תערובות מסוגי חומרים שונים.

צפה במקורות6 מקורות
הלכה

טְרֵפוֹת: הרשימה הקנונית וההלכה

המקורות מתחקים את ספירת הטְרֵפוֹת מחז״ל דרך הראשונים והאחרונים, וחוקרים כיצד התבררה רשימת הטלמוד בהלכה ליהודית ואיך פירשו אותה סמכויות מאוחרות. המקורות תיעדו דיונים קלאסיים בדבר היותה של הרשימה סגורה ובלתי משתנה.

צפה במקורות15 מקורות
הלכה

האם ברכה לבטלה היא איסור דאוריתא?

מקורות בוחנים האם הברכה לבטלה מהווה הפרה של איסור תורה שלא לשא את שם השמיים לשווא, או שמדובר באיסור דרבנן בלבד. חכמים קדומים ומאוחרים נחלקו על מקור ומידת חומרת האיסור.

צפה במקורות14 מקורות