Mar'it Ayin and Rabbinic Prohibitions

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן — אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר. תְּנַן: וְלֹא בְּזוֹג אַף עַל פִּי שֶׁפָּקוּק. וְתַנְיָא אִידַּךְ: פּוֹקֵק לָהּ זוֹג בְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּיל עִמָּהּ בֶּחָצֵר. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא:

Rav Yehuda said that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even in the innermost chambers, where no one will see it, it is prohibited. When prohibiting an action, the Sages did not distinguish between different circumstances. They prohibited performing the action in all cases. The Gemara raises an objection. We learned in the mishna that an animal belonging to a Jew may not go out on Shabbat with a bell around its neck, even though it is plugged and makes no sound, due to the appearance of prohibition, as it appears as if he were taking the animal to the marketplace. And it was taught in another baraita: He may plug the bell on the animal’s neck and walk with it in the courtyard. Apparently, although the Sages prohibited this action due to the appearance of prohibition, they permitted it in the courtyard. The Gemara answers: It is subject to a dispute between tanna’im in this matter, as it was taught in a baraita:

רָבָא אָמַר: מַאי ״לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים״? מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גוֹיִם. דִּכְוָותַהּ, הָכָא נָמֵי, לֹא חַשּׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם יוֹם אֵידָם. מַאי ״אֵינוֹ נִרְאֶה״? אִילֵּימָא דְּלָא מִתְחֲזֵי, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר! אֶלָּא אֵימָא: אִם אֵינוֹ נִרְאֶה כְּמִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר.

Rava said that there is a different explanation. The Sages were not lenient in the face of a potential violation of Torah law, but were lenient in a case where it was rabbinic law that might be violated. As for Rabbi Ḥanina’s comparison to pots in Tyre, there is no concern that a gentile might throw his meat into the pot of a Jew, as he would derive no benefit from doing so and would be afraid that the Jew might see him. By contrast, here the gentile is engaged in business. Rather, what is it that the Sages were not concerned about in the case of the pots? Although the gentile is cooking food next to the Jew, there is no concern with regard to the possibility that the gentile might cook the Jew’s food, causing the latter to violate the rabbinic prohibition against eating food cooked by gentiles. Rava concludes: Here too, in the corresponding situation, it is referring to a case where the coins were the gentile’s own money. The Sages were not concerned about engaging in business transactions in the bazaar of Gaza, even due to the possibility that the Jew might be engaging in business with residents of Gaza on their festival day, which would be a violation of rabbinic law. The Gemara asks: What does the baraita mean when it states: If he is not seen? If we say it means that he is not seen by others, doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, it is prohibited even in the innermost chambers where no one will see it, as the Sages did not distinguish between different circumstances in such cases. Accordingly, the fact that he is not seen by anyone should make no difference with regard to whether or not the action is prohibited. Rather, say: If he is not seen as one who bows down to an object of idol worship, i.e., he turns his side or back to the idol, then it is permitted.

אִינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: מַחְלוֹקֶת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, דְּבֵית שַׁמַּאי אִית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וּבֵית הִלֵּל לֵית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Yehuda say that Rav said: Wherever the Sages prohibited an action due to the appearance of prohibition, even if one performs the act in his innermost chamber, where no one will see it, it is prohibited. The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: One whose clothes fell into water on Shabbat or a Festival may spread them out to dry in the sun, but he may not do so opposite the masses, i.e., in a place where people can see him, lest they suspect him of laundering on Shabbat. However, Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon prohibit doing so even in private. Some say a different version of this discussion. Rav Ḥanan bar Ami said: The dispute applies to the private domain, as Beit Shammai are of the opinion that the halakha is in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said, and therefore Beit Shammai apply the decree to the private domain. And Beit Hillel, by contrast, are of the opinion that the halakha is not in accordance with that which Rav Yehuda said that Rav said. However, in the public domain, everyone agrees that it is prohibited to move the ladder.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְהִרְהוּרָא, וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דְּתַנְיָא: הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ פֶּרֶק אֶחָד מִלְּפָנָיו, וְהָאִשָּׁה, שְׁנֵי פְּרָקִים — אֶחָד מִלְּפָנֶיהָ וְאֶחָד מִלְּאַחֲרֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ עֶרְוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה! אָמַר רַבָּה: הָכָא טַעְמָא מַאי — שֶׁמָּא תֵּצֵא מִבֵּית דִּין זַכָּאִית, וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה. הָתָם — הָא מִסְתַּלְּקָא. וְכִי תֵּימָא: אָתֵי לְאִיגָּרוֹיֵי בְּאַחְרָנְיָיתָא — הָאָמַר רָבָא: גְּמִירִי דְּאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת.

The mishna continues by citing that Rabbi Yehuda says: If her heart was attractive he would not reveal it, and if her hair was attractive he would not unbraid it. The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Yehuda, who maintains that it is prohibited to uncover an attractive woman, is concerned about onlookers having sexual thoughts, and the Rabbis, who permit it, are not concerned about this? But we have heard the opposite from them, as it is taught in the Tosefta (Sanhedrin 9:6): Although a man condemned to stoning is stoned unclothed, the court covers him with one small piece of material in front of him, to obscure his genitals, and they cover a woman with two small pieces of material, one in front of her and one behind her, because all of her loins are nakedness, as her genitals are visible both from the front and from the back. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say: A man is stoned while naked, but a woman is not stoned while naked, but fully clothed. Apparently, Rabbi Yehuda is not concerned that the onlookers seeing the woman unclothed will lead to sexual thoughts, but the Rabbis are concerned about this. Rabba said: What is the reason here, with regard to a sota, that Rabbi Yehuda is concerned? Perhaps the sota will leave the court having been proven innocent, and the young priests in the Temple who saw her partially naked will become provoked by the sight of her. There, in the case of a woman who is stoned, she departs from this world by being stoned and there is no concern for sexual thoughts. The Gemara comments: And if you would say that the fact that she is killed is irrelevant to their sexual thoughts, as the onlookers will be provoked with regard to other women, this is not a concern. As didn’t Rava say: It is learned as a tradition that the evil inclination controls only that which a person’s eyes see.

אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרי' בבישול ובהנאה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול ובהנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן: הגה ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו לענין דם (ד"ע): אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור: הגה ונראה לפי זה דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה או בשר טמא בחלב טהור (ד"ע) ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש:

The prohibition of the mixture applies only to that of meat and milk from a pure animal: if one of the two comes from an impure animal, cooking as well as enjoyment is permitted. Cooking and enjoyment are permitted if the meat comes from a wild animal or poultry, even if both the meat and milk come from pure animals. Such a mixture is even prohibited to eat only by rabbinic ordinance. Whereas the flesh of fish and locusts is not even prohibited by rabbinic ordinance. GLOSS: It is customary to put poultry meat in almond milk, seeing that such a mixture, even if the milk were real, is only prohibited by rabbinic order; but when it comes to beef, a few almonds must be left in the milk to avoid suspicion, as stated earlier, § 66, regarding blood. It is forbidden to cook meat in a woman's milk, due to suspicion; if such milk mixes with food, it is considered dissolved, without the food needing to present a specific quantity. GLOSS: It apparently follows that it is all the more forbidden to deliberately cook a mixture where one of the elements comes from an impure animal. But only the flesh of beef; whereas that of poultry presents no problem, its prohibition being only rabbinic.

דברים האסורים משום כלאי בגדים. ובו ב' סעיפים: אין אסור משום כלאים אלא צמר רחלים ואילים עם פשתן אבל צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכל שאר מינים מותרים בפשתן וכן קנבוס וצמר גפן וכל שאר מינים מותרים אפי' בצמר רחלים ואילים וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר לפי שדומה לפשתים וכן כלך והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר אסרוהו מפני מראית העין עם הפשתן והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן: רחל בת עז צמרה אסור עם פשתן מפני מראית העין: הגה ואסור לתפור בגד קנבוס תחת בגד צמר במקום דלא שכיח קנבוס משום מראית העין (טור בשם הרא"ש) ובמקום דשכיח שרי:

דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו"ם. ובו ב סעיפים: לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו ועכו"ם זה עושה בו מלאכה בשבת דסתם מרחץ לאו לאריסותא [פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו] עביד ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את העכו"ם בכך וכך ליום ונמצא שהעכו"ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל אבל שדה מותר שכן דרך לקבל שדה באריסות ואף ע"פ שיודעים שהוא של ישראל אומרים העכו"ם לקח' באריסו' ולעצמו הוא עובד ותנור דינו כמרחץ ורחיים דינו כשדה: הגה ואע"פ שלא לקחה העכו"ם רק לשליש או לרביע ויש לישראל הנאה במה שהעכו"ם עובד בשבת שרי דעכו"ם אדעתא דנפשיה עובד. [ב"י בשם מיי' פ"ז וב"י סי' רמ"ה בשם סה"ת]: אפילו מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות מותר להשכיר' לעכו"ם או ליתנם לו באריסות: הגה ואפילו במקום האסור אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו [א"ז בשם גאונים] וכן אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו עכו"ם שרי [ב"י בשם מהרי"א ור"ח וא"ז] ואם עבר והשכירו במקום האסור י"א ששכרו מותר [ב"י בשם הגאוני'] וי"א שאסור [מרדכי פ"ק דשבת וכן עיקר] [וע"ל ס"ס רמ"ה]:

One shouldn’t rent out his bath house to a non-Jew because the bath house is known to be his. The non-Jew will do work with it on Shabbat. The average bath house isn’t rented out according to a percentage (meaning the worker takes a percentage of the profits). People will say all the profits go to the Jew and wages go to the non-Jew, and as a result the non-Jew is doing work as an agent of the Jew. But to rent out a field is allowed, since it’s common to rent out a field according to a percentage, even though people know it’s the Jew’s field. They will say the non-Jew is working according to a percentage so he’s working for his own sake. An oven is treated like a bath house in this sense. A millstone is treated like a field in this case. RAMA: Even if a non-Jew receives only a third or a fourth of the profits, and the Jew receives a benefit from the non-Jew’s work on Shabbat, it’s permissible to set up this arrangement, since the non-Jew is working for his own sake. Even for a bath house or an oven: if he rents it out year after year and this matter is publicized that the workers are not getting wages, rather they are rented, or similarly if the custom of the place is that most people rent or stipulate that the profits go according to percentages, then it’s permissible to rent it out to a non Jew or to have profits go according to percentages. RAMA: Even in a place where it is forbidden, if the Jew is hired to work the bath house or oven by a non-Jew, then he rents it out to a non-Jew, it is permissible, since the property isn’t recognized to be owned by the Jew. Similarly, if there is a bath house in living quarters and only those that live there use the bath house, and they know that they hired a non-Jew, then it is permissible. If one transgressed, and rented it out in a situation that is forbidden, some authorities say the rent money is permissible, others say forbidden.

לא ישכיר. דע ששלושה חילוקים יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה: (ג) מפני שנקרא - פירוש דמדינא שרי להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא יסיקנו וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה ואיסור דאמירה לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו לא"י רק חלק בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף הסעיף אלא שאסור בכל זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות דשכיר יום הוא ושלוחו הוא ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י לימים שיתן לו הא"י כל יום ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של ישוב ישראל:

כב) וה"ה בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת אלא מדרבנן ודלא כהרב מגלת ספר ריש לאוין ק"מ שכתב דאסור מה"ת. ער"ה או' י"א. פ"ת או' ז' בשם תפארת למשה. חי' רע"ק על סעי' ו' מק"מ או' י"א.

דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט אסור שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא ויש מתירים אם הוא של כסף: הגה ומ"מ אסור לצאת בתיק של ברילי"ן אע"פ שהתיק הוא של כסף דהבתי עינים בעצמם הם משוי [ב"י] ואם המפתח של נחושת וברזל אפי' מחובר וקבוע בחגורה אסור [מרדכי פ' במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א] ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר [ב"י בשם תשובה אשכנזית סי' פ"א והרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז:]

Something that is made to be an ornament and is meant to be used, like ornamental silver keys that resemble jewelry, is forbidden. [Because] the one who sees it might say that he is taking it out to use as an implement and not as an ornament at all. And there are those who permit this if [the key] is made of silver. Rema: In any case, it is forbidden to go out into the public domain with a case [hanging around one's neck, commonly for eyeglasses]. This is so even though the case is silver and eyeglasses are inside them - they are [considered] a burden. [Beis Yosef]. And if the key is copper or iron and is hanging around one's neck, even if it is connected and affixed to the belt, it is forbidden. [Mordechai, Beis Yosef in the name of the Teshuvot HaRashba]. There are those who wrote that it is customary to allow this [Beis Yosef in the name of the Teshuvot Ashkenazit; the R"if; the Agudah and such is also heard in the Ohr Zarua].

(כה) פטור שהם וכו' - ומ"מ אסור משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:

כל מקום שאסרו חכמים כו' עיין להרב מלא הרועים במערכת מראית עין אות חי' שהמציא מתוספות שבת דף ס"ב ע"א דדוקא בדבר שאם יעשנו ברשות הרבים יראו אותו אז אסרינן בחדרי חדרים אבל אם ברשות הרבים עצמו יוכל לימלט על ידי איזה תחבולה שלא יראו אותו לא אסרינן בחדרי חדרים עי"ש וקצת תימה שלא זכר בזה דברי הרב שער המלך הלכות יום טוב פרק ה' הלכה ד' שכתב כן על פי דברי התוספות הנ"ל ויישב בזה קושית הרב באר שבע על דברי רש"י בכתובות ד' ס' אההיא דדם שבין השנים מוצצו ואוכלו (שכתב דליכא דחזי ליה) והקשה דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור ויישב עפ"י חילוק זה עי"ש:

תמול הגיעני מכתב ממח"ו הרב המאה"ג מו"ה שמחה נתן נ"י עם העתק תשו' הדר"ג בהיתר נישואי אשת חמיו ותמהתי על ההעתק ההוא אם יצאו הדברים מפי קדשו ע"כ אציע לפניו דברים התמוהים שראיתי בהעתק הנ"ל. שם נאמר דמראית עין דאשת חמיו אינו משום אשת אביו או חותנו אלא משום אי' בתה כמ"ש רמב"ן ורשב"א וריטב"א דמשו"ה נקטו ברייתא להתירא לאפוקי דלא נימא דאסורה משום בתה אלו דבריו והנה ענין מראית עין הוא שמדינא מותר רק שיסברו הרואים ויטעו שחמיו הוא אביו נמצא נשא אשת אביו או יטעו שאשת חמיו היא אם אשתו ונושא חותנתו אשה ואמה ובאתרא דלא יחכמון יסבון. אמנם אי ליכא למיחש להאי טעותא שוב ליכא למיחש למראית העין הואיל ובתה אסורה משום אחות האשה מה מראית עין איכא וכי יטעו שהאם ג"כ אחות אשתו זה לא שמענו מעולם אך יש לאסור מטעם שניות לא משום טעות ולא משום מראית עין אלא גדר לערוה שלא יגע לערוה גופי' ואין זה ענין למראית עין וע"כ יפה כ' הראשונים דברייתא נקטה היתר אשת חמיו דסד"א שתיאסר משום שניות לבתה קמ"ל אבל משום מראית עין שיטעו בגופי' הללו א"א אלא כמ"ש האחרונים שיסברו שחמיו הוא אביו או שהיא אם אשתו: ובמס' ד"א איתא שאשת חמיו אסרו חכמים מפני מראית עין ובתה מותרת ואם הכוונה בתה מותרת אחר מות אשתו אחותה א"כ הרי אפ"ה אשת חמיו אסורה דלא כנב"י ועצי אלמוגים אמנם נ"ל לפרש האי בתה ר"ל מאיש אחר וה"ל עם אשתו של זה ב' חורגת דמותרת זע"ז ולעולם שהיא בחיים ועכ"פ מדשביק מס' ד"א איסור בתה מבעלה של עכשיו ונקיט התירא דבתה של בעל אחר משמע דאין מראית עין של אשת חמיו משום אי' הבת אלא שיטעו הרואים וכמו כל מראי' עין דש"ס:

שאלת על הא דאמרינן אין מבטלין איסורין לכתחלה אם הוא כלל אפי' באיסורין דרבנן ואפי' בלוע כללא דשאלה צריכין אנו לדעת פרטי דין זה: תשובה דבר מוסכם הוא דאין מבטלין איסורין דאורייתא ואם עבר ובטלו מבוטל ואע"פ כן קנסו את מי שבטלו ודעת הרב ז"ל שלא קנסו אלא זה שעבר ובטלו אבל לאחרים מותר. אבל איסורין דרבנן מבטלין לכתחלה ובדבר שאין לו עיקר מן התורה מבטלין לכתחלה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה איכא מאן דאמר דאין מבטלין אותו לכתחלה וכן נראה מלשון הרב ויש לחוש לדברי המחמירין שלא לבטל לכתחלה אבל אם עבר ובטל אין קונסין אותו והבו דלא לוסיף עלה. וא"כ האיסור הבלוע אשר שאלת אם הוא אסור מדרבנן אפי' שיש לו עיקר מן התורה פשיטא דמבטלין אותו לכתחלה חדא שהוא בלוע ותו דאיסורו מדרבנן ואפי' אם הבלוע הוא מרובה יכול להוסיף עליו היתר כשיעור לבטלו. אבל אם הבלוע הזה הוא מאיסורי תורה התיר הרשב"א בשם הראב"ד לבטלו בשני תנאים האחד שיהיה הבלוע מעט וכשבא לבטלו שהיה ההיתר שמוסיף עליו בשופע שלא יוכל לבא לידי נתינת טעם וז"ל ומ"מ לא בכל מקום אמרו לבטל איסור לכתחלה ואפי' באיסור בלוע אלא במקום שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם כגון בלע שבקנקנים של יין נסך שדרכן להשתמש בהן בשפע וכן בקדרה וכן במנורה וטעמא דמילתא משום דאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל בלע משהו שבקערה וכיוצא בזה לא לפי שאפשר לבא לידי נתינת טעם שפעמים נותנין בה היתר מועט ע"כ. וא"ת הך אסור דמנורה לא בלוע הוא הא תריצו לה בתרומות חוצה לארץ (א"כ) [א"נ] בתרומה בזמן הזה מדרבנן. והרמב"ם פי' ההיא דמנורה בתרומה דאורייתא וצריך לתרץ לדעתו ז"ל שדבר מועט בזה שהם גרגרים הנשארים במנורה שאין דרך בני אדם להקפיד עליהם מבטלין אותן לכתחלה. נמצאו ד' דינין בביטול איסורין הא' איסור תורה אפי' שאין שיעורו אלא מדרבנן אע"פ שנפל להיתר מעצמו ואין בהיתר שיעור לבטלו אין מוסיפין עליו ואצ"ל שאין מערבין אותו לכתחלה כדי לבטלו עבר ובטלו או שרבה עליו ובטלו אם בשוגג מותר ואם במזיד קנסו את העובר ואסור לו ולאחרים מותר. דין שני אם היה איסור של תורה בלוע אם היה מרובה אסור לבטלו ואם הוא מועט מרבה עליו בשופע באופן שלא יבא לידי נתינת טעם. דין שלישי איסורין מדרבנן אבל יש לו עיקר מן התורה אין מערבין אותו לכתחלה בידים כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר ובמזיד אסור. ואם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו פלוגתא דרבוותא ודעתי להחמיר בחלוקה זו כיון שיש לו עיקר מן התורה אין מבטלין אותו לכתחלה וכן נראה דעת הרב ז"ל מדנקט בשר עוף בחלב ולא נקט חצי שיעור ושוב ראיתי בהגהה במרדכי פרק כל הבשר שדקדקו כן מלשון הרב ז"ל וכן דעת הרא"ש להחמיר ואם היה איסור זה בלוע מותר לבטלו לכתחלה אפי' שהיה מרובה והבו דלא לוסיף עלה. דין רביעי אם היה איסור מדרבנן ואין לו עיקר מן התורה גם זו פלוגתא ודעתי להקל בה ומותר לבטל אותו לכתחלה. וכן דעת הרב והמחמיר תע"ב:

מה שהארכת בענין מוכר בעין יפה מוכר ובקשת לכתוב לך בזה. הנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בב"ב דף ס"ד דר"ע סבר מוכר בעין יפה מוכר ולכך צריך לקנות לו דרך או יפרח באויר וכבר בארנו בתשובה לק"ק בוטשאטש דאף תרקבי דינרי יכול הלוקח לומר שיתן לו וכדמשמע בש"ס דרבנן ס"ל דאין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר אלמא או דיתן מאה מנה או שיפרח באויר וק"ל מה דמבואר בטוש"ע בחו"מ סי' קנ"ד סק"ח בהג"ה דמכר בית ושייר החצר לעצמו י"א דא"י לסתום חלונותיו דמוכר בעין יפה מוכר וי"ח ומקור הי"ח הוא הנמו"קי פ' לא יחפור בשמעתין דחרדל דאף שהי' החלון ברשותו ומוכר בעין יפה מוכר מ"מ לא מכר לו נזקו דכל שעה מזיק לו בראיתו ע"ש ובסמ"ע ס"ק ס"ח וא"כ הדברים ק"ו מה שם דכבר הי' חלון אפ"ה כיון דמזיק לו צריך לסתום החלון לפי שמזיקו מכ"ש שא"צ לקנות דרך במאה מנה דהרי הוא נזוק בכל שעה ומ"ל דריסת רגל בביתו או שיסתום החלונות אדרבא סתימת החלונות מגרע גרע ועיין בסי' קנ"ד שם במ"ש הרמ"א שם על דברי המחבר וי"א דא"י לבנות והט"ז תמה דמ"ט די"א והוא תמוה דהא הטעם מבואר בהג"ה דנזקו לא מכר לו והשתי דעות במחבר וברמ"א אחת הן רק דהמחבר העתיק לענין לבנות נגדו והרמ"א כ' לענין סתימת החלונות וכן מבואר להמעיין בב"י שר"י בנל"א בהמשרים ס"ל כר"י אלברצלוני והנמוק"י בשם רבינו יונה ז"ל כהי"א דלעיל ואולי יש לחלק דדוקא כשמוכר ניזוק בהיזק ראי' א"כ מזיקו במה שנשאר לו הוא דהדין שצריך הלוקח להרחיק אבל שם דאינו ניזוק בשלו כלום רק שצריך לקנות דרך לבא לשלו אפשר דבזה מוכר בעין יפה מוכר אבל אכתי קשה דא"כ לבנות כנגדו אמאי לא יהי' מותר דאינו נזק המוכר רק שמזיקו להסתכל בלוקח ואולי כיון דמאפיל עלי' הוה נזק וצ"ע בזה. אמנם י"ל דלפמ"ש סי' רי"ב ס"ק י"א דהא דלא אמרו במשייר לעצמו בעין יפה משייר הוא משום דכיון דאפשר להתקיים ע"י שיקנה לו דרך ל"ש בעין יפה משייר לעצמו ע"ש ולפ"ז כאן שיזיקו שוב שייך משייר לעצמו בעין יפה משייר ולכך א"י להזיקו. ובזה יש לישב לשון הטור סי' קנ"ה ס"מ במ"ש ור"א הכריע שא"צ להרחיק משום דק"ל מוכר בעין יפה מוכר ותמה הט"ז על זה דמה חידש בזה דכבר התחיל רבינו ר"י אלברצלונ"י בזה ע"ש ולפמ"ש י"ל דהטור כוון שאף שלא הוה כקיבל עליו שיכול להאפיל מ"מ משום דס"ל מוכר בעין יפה מוכר אף בזה ולא אמרינן דשייר לנפשו דבזה ל"ש דשייר לנפשו דבזה לא עשה בשל מוכר רק בשלו ויכול הלוקח לעשות בשלו מה שירצה ודו"ק. ואגב אומר בהא דאמר שם דכ"ע ס"ל דבתר דעתא דלוקח אזלינן ומשום דיד לוקח על העליונה אף דבכ"מ יד הלוקח על התחתונה היינו באם דנו רק על המכירה דמוקמינן בחזקת המוכר אבל כאן דבאמת מכר לו הבור ודות רק לענין הדרך להבור ודות פליגי בזה שפיר יד לוקח על העליונה ודו"ק והוה כעין הא דהרשב"א שהובא במלמ"ל פט"ו מטוען. נחזור לעניננו לענין מוכר בעין יפה מוכר וק"ל מהא דמבואר בחו"מ סי' ר"כ דאף בשאמר שפחה מיניקה ופרה מיניקה אינו מכור הולד ואמאי לא נימא דמוכר בעין יפה מוכר וצ"ל דזה אינו בכלל המכירה דלא מכר רק הפרה ולא ולדה והרי גם המוכר הבית לא מכר בור ודות משום דאינו בכלל מכירתו רק לענין הדרך שע"ג ביתו דזה בכלל מכירתו בזה יש לומר דמוכר בעין יפה מוכר. והנה הרא"ש כתב שם דאף באומר שפחה סתם כל שהיא מעוברת הרי מכר גם ולדה וחולק על התוספתא דאמרו לא מכר הולד. ובאמת לפמ"ש י"ל בדברי התוספתא כיון דבלשון מכירתו אינו מוזכר רק השפחה או הפרה סתם ואין הולד בכלל בזה מה בכך שהיא מעוברת הא בזה יש לומר דמשייר בעין יפה משייר לעצמו וכקושית הסמ"ע סי' רי"ד ס"ק י"א ול"ש לומר דכיון דאפשר להתקיים ע"י שיקנה לעצמו דרך דזה שייך שם וגם מ"ש דהא לא שייר לעצמו רק דממילא נשארו דא"כ גם בפרה מיניקה אמאי שייר לעצמו ועכצ"ל דכמו שפחה אין הולד בכלל וא"כ גם פרה מעוברת אינו מוכר הולד ונ"ל דמכאן ראי' דולד הו"ל דשלב"ל וא"כ גם המשייר לעצמו שאף דמשייר לנפשו שייר בעין יפה עכצ"ל דמשום יתור לשון או אף בסתם לכל מר כדאית לי' עכ"פ שייר מקום הפירות וכמבואר בב"י סי' ר"ט בשם הרשב"ם והרמב"ן וכאן שהפרה מכרה כלה ולא שייר לעצמו בפרה שיהי' נקנה לנפשו הולד במה יקנה הולד ולזה כיון הב"י סי' רי"ב במה שהביא מדברי הרא"ש אלו ראי' דעובר חשוב דשל"בל ע"ש וכוון למ"ש. שוב מצאתי במהרי"ט אלגזי בחידושיו לרמב"ן הלכות בכורות דף ג' ע"א שהביא דברי הב"י ופירש כעין זה אף שלא ביאר הדברים כל הצורך והדברים ברורים. נחזור לעניננו דלכך ל"ש בזה לומר מוכר בעין יפה מוכר משום די"ל דזה שייר לעצמו בעין יפה. אברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמרו בב"ב דף נ' דאחין שחלקו אין לזה ע"ז לא דרך ולא חלונות והיינו משום דבעין יפה מוכר ולא אמרינן דמסתמא לעצמו שייר בעין יפה. אמנם י"ל דשם ל"ש לומר דמשייר לעצמו בעין יפה דכלם הם לוקחים זה מזה דהרי באמת הם יורשים רק דלא נתברר אם זה חלקו מקודם והוה כמו שלקחו וא"כ אדרבא שייך בזה בעין יפה מכר אבל לא שייך בזה בעין יפה שייר דלא ידע חלקו כלל וז"ב. ובזה נלפע"ד לפרש מ"ש רש"י ולא חלונות ערער על סתימת אורו ולא פירש דאינו יכול לומר סתום חלונך. ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה הדבר ספק אם זה חלקו מתחלה או לא ולפ"ז אם הי' חלקו מתחלה פשיטא דמשייר לעצמו בעין יפה וא"כ לכך אינו יכול לומר סתום חלונך דדלמא זה חלקו מתחלה וא"כ שייר לעצמו בעין יפה דלא יהי' צריך לסתום ולכך פירש דאינו יכול למנעו מלבנות בפניו דא"י לומר דלמא זה חלקי מתחלה ושיירתי לעצמי דז"א דבאמת הוא אינו מוציא כלום ובונה בתוך שלו רק שלזה מגיע היזק וא"כ כל שמכר לו בעין יפה א"י למחות בידו דהוא אינו רק ספק גרמי ובכה"ג לא נקרא מוציא אבל לכופו שיסתום חלונו פשיטא דא"י דהו"ל ספק וקולא לנתבע וז"ב. ובזה נלע"ד הא דאמרו בב"ב דף י"ח כדאמר רב פפא בלוקח ה"נ בלוקח ופירש"י דהמוכר נטע אילן בתוך שדהו ואח"כ מכר חצי השדה לאחר ועשה הלוקח בור דאין זה צריך לקוץ האילן שנטעו ברשותו ולכאורה צ"ב דלמה לא יקוץ האילן ונימא דמוכר בעין יפה מוכר ומכרו בעין יפה ויצטרך לקוץ וכמו שהקשיתי למעלה ולפמ"ש א"ש דמזה ראי' ברורה להי"ח דנזקו לא מכר לו והיינו משום דבעין יפה שייר לעצמו שלא יצטרך לקוץ. ובזה מיושב היטב קושית התוס' מה דמשני בלוקח הא הו"ל לומר במוכר ולפמ"ש א"ש דאדרבא מוכר בעין יפה מוכר ועיקר הסברא כיון דזה שייר לעצמו בעין יפה שייר וא"כ אדרבא עיקר המעלה משום דבהלוקח אמרינן דהמוכר שייר לעצמו בעין יפה אברא דלפ"ז צ"ב לשטת הפוסקים דס"ל דאף בשייר לעצמו אמרינן מוכר בעין יפה מוכר א"כ יקשה מה משני בלוקח. אבל אין זה קושיא דמלבד די"ל שמכר לשנים לזה שדה ולזה ירק וכמ"ש הרז"ה והרמב"ן במלחמות וברמ"ה י"ל דעיקר הוא כיון שעשה בהיתר ואין קושיא. שוב מצאתי בשו"ת אא"ז המגיני שלמה ובפני יהושע חלק חו"מ סי' ח' שהאריך בסוגיא דחרדל ובתוך הדברים האריך לפרש דברי רש"י במה שפירש דלענין לבנות כנגדו ולא פירש לענין סתימת החלונות וגם בענין לוקח והביא שו"ת הריב"ש סי' שכ"ב ואינו תח"י לעיין בזה והנלפע"ד כתבתי.

בדלעיל סי' צ"ב. ועי' בבאה"ט שם סק"י שכ' מהש"ך דאפי' באיסור דרבנן הדין כן דאמרינן חנ"נ ועיי"ש בדברינו (ס"ק מ"א): סעיף ד

איסור דרבנן. היינו אפי' אין לו עיקר מן התורה. ש"ך ס"ק י"ז (וע"ל בס"ק שאח"ז) ועי' ביד יהודה בפיה"א לעיל ס"ק ט"ו ובפיה"ק שם ס"ק י"ח שכ' דמ"מ בדבר שאינו אסור אלא משוה מראית עין מותר להוסיף עליו לכתחלה כדי שיתבטל ולא יהא מראית עין עיי"ש: