Adam Kadmon and the Cosmic Fall

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּר חֲנִינָא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָוֵי הַיּוֹם. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – הוּצְבַּר עֲפָרוֹ, שְׁנִיָּה – נַעֲשָׂה גּוֹלֶם, שְׁלִישִׁית – נִמְתְּחוּ אֵבָרָיו, רְבִיעִית – נִזְרְקָה בּוֹ נְשָׁמָה, חֲמִישִׁית – עָמַד עַל רַגְלָיו, שִׁשִּׁית – קָרָא שֵׁמוֹת, שְׁבִיעִית – נִזְדַּוְּוגָה לוֹ חַוָּה, שְׁמִינִית – עָלוּ לַמִּטָּה שְׁנַיִם וְיָרְדוּ אַרְבָּעָה, תְּשִׁיעִית – נִצְטַוָּוה שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל מִן הָאִילָן, עֲשִׂירִית – סָרַח, אַחַת עֶשְׂרֵה – נִידּוֹן, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – נִטְרַד וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם עַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם״. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳״. קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? אִידֵּי וְאִידֵּי חֲדָא מִידָּה הִיא.

Rabbi Yoḥanan bar Ḥanina says: Daytime is twelve hours long, and the day Adam the first man was created was divided as follows: In the first hour of the day, his dust was gathered. In the second, an undefined figure was fashioned. In the third, his limbs were extended. In the fourth, a soul was cast into him. In the fifth, he stood on his legs. In the sixth, he called the creatures by the names he gave them. In the seventh, Eve was paired with him. In the eighth, they arose to the bed two, and descended four, i.e., Cain and Abel were immediately born. In the ninth, he was commanded not to eat of the Tree of Knowledge. In the tenth, he sinned. In the eleventh, he was judged. In the twelfth, he was expelled and left the Garden of Eden, as it is stated: “But man abides not in honor; he is like the beasts that perish” (Psalms 49:13). Adam did not abide, i.e., sleep, in a place of honor for even one night. Rav Yehuda says that Rav says: Adam the first man spanned from one end of the world until the other, as it is stated: “Since the day that God created man upon the earth, and from the one end of heaven unto the other” (Deuteronomy 4:32), meaning that on the day Adam was created he spanned from one end of the heavens until the other. Once Adam sinned, the Holy One, Blessed be He, placed His hand on him and diminished him, as it is stated: “Behind and before You have created me and laid Your hand upon me” (Psalms 139:5), that at first Adam spanned “behind and before,” meaning everywhere, and then God laid His hand on him and diminished him. Rabbi Elazar says: The height of Adam the first man was from the ground until the firmament, as it is stated: “Since the day that God created man upon the earth, and from the one end of heaven unto the other.” Adam stood “upon the earth” and rose to the end of the heavens. Once Adam sinned, the Holy One, Blessed be He, placed His hand on him and diminished him, as it is stated: “Behind and before You have created me and laid Your hand upon me.” The Gemara asks: The interpretations of the verses contradict each other. The first interpretation is that his size was from one end of the world to the other, and the second interpretation is that it was from the earth until the heavens. The Gemara answers: This and that, from one end of the world to another and from the earth until the heavens, are one measure, i.e., the same distance.

פרצוף א' כנ"ל) כמו שנבאר לפי שלא קבלה כל האור רק החלק שקבל היסוד לתת לה גם שלא קבלה ע"י צנור. ופי' מה שאמרנו שנשברו המלכים פי' כי האורות נסתלקו למעלה למקומן ועכ"ז עדיין נשארו קצת ניצוצי קדושה בכלים ונפלו באלו מאנין תבירי למטה ומהם נתהוו שורש הקלי'. ואע"פ שנתברר האוכל מהפסולת ועלה למעלה עכ"ז עדיין ניצוצי הקדושה נשארו בתוכם. וזהו מה שנשאר לנו לתקן ע"י תפלה ומע"ט וכן ע"י נשמת הצדקים כשהם נפטרים מעוה"ז עוברים בעולם העשיה ומעלין מהם ניצוצי קדושה שבקליפה ליצירה וכן עד"ז בעלותם מיצירה לבריאה ומבריאה לאצילות ומחזירין האור הגדול למקומם. וז"ס מ"ן וז"ס עשרה הרוגי מלוכה שהיו בזמן החרבן והעונות גרמו שאז גברה הקליפה ולא היה כח להעלות מ"ן שהם הניצוצין ההם והיה העולם שמם ומתמוטט לכן מסרו גופם למלכות והיו מ"נ למלכות ונפשותם העלו למ"ן לאו"א אותן הניצוצין שבתוך הקלי'. וז"ס כך עלה במחשבה לפני הנז' אצל ר"ע וז"ס ג"כ סבת המלכים שמלכו ומתו וז"ס בונה עולמות ומחריבן. ואע"פ שאמרנו שהמלכים שמתו הם הז' מאנין תבירין מחסד עד מל' והוצרכו תיקון. הנה חו"ב ג"כ הוצרכו תיקון כי הלא בינה היתה תחלה מקלת האור אב"א כי לא היתה יכולה לסבול פב"פ ואז נקטן ונתמעט הכלי שלה וזה המיעוט נפל למטה. (פי' אחוריים דאו"א הם נפלו ונעשה מהם יעקב ולאה) וכן חכמה מאר שהבינה לא יכלה לקבל האור הנ"ל גם חכמה לא קיבל האור הראוי לה אם היתה משפעת פב"פ לבינה ובחי' זו ירדה למטה. וז"ס ע"ד הצדיק אבד כי הצדיק שהוא היסוד כמשפיע לשכינה אז נותנים לו חלקו וחלקה אך כשהוא אינו משפיע לשכינה אז אין לו רק חלק א' ולא מחמת פגם שלו ח"ו רק מחמת חסרון המל' המקבלת שאינה יכולה לקבל באופן אחר. באופן שגם מהאור שהיה ראוי לקבל החכמה יותר על מה שקיבל עתה וגם מן הבינה ירד מהם חלק למטה במקום ז"א. וז"ס שארז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה ונובלות בינה שלמעלה שכינה כי אור שנפל ונובלת מאור חכמה עליונה שהוא אבא ממנו נעשה התורה שהוא ז"א ומה שנפל מבינה שהיא אמא ממנה נעשה שכינה נוק' כמ"ש כי ז"א כשעולה למעלה מעלה עמו מן אותו אור שנפל מלמעלה במקוו מ"ן לאו"א וחוזר עתה להעלות את הנובלות וניצוצי הקדושה שירדו למטה. כי כמו שנשמת הצדיקים מעלין מ"ן לצורך זווג זו"ן כן זו"נ מעלין מ"ן לצורך זווג או"א מן אותן הנובלות שנפלו מהם למטה. ופי' הדברים כי מ"ן ששל רחל הוא שאנו מוסרין נפשותינו למיתה ע"י נפילת אפים ועם אותה העלאה של נפשותינו אנו מעלין שם מן ניצוצי הקדושה שבתוך הקליפות אל רחל. וכן הצדיקים במיתתן עולין ומעלין ניצוצי הקדושה עמהן לצורך מ"ן של רחל להזדווג ז"א בנוק' ודוגמא זו בזו"ן כשעולין באו"א בסוד יחוד שמע ישראל ואז מעלין את ניצוצי הקדושה שירדו מן נובלות של או"א ומעלין אותם עד בינה להיות שם בסוד מ"ן להזדווג עם אבא:

...והוא סוד גדול, היאך האדם מן הפעם הראשון שנברא מסוד זה נברא שלא לעמוד באותה המדרגה שנברא בה, אלא להסתלק ממנה אחר כך ולעלות אל מדרגה אחרת, ולכן היה ראוי למיתה, ולא כמיתה הנמצאת עתה מתוך צער ובטומאה, אבל מיתה ודאי שהיא הסתלקות ממדרגה למדרגה, אך הכל צריך שיהיה מושרש בהכנת המאורות, שעל פי סדר זה יהיו מתפשטים שיוכלו להוליד זה הדבר באדם...

והנרצה בשער הזה הוא לבאר כל הכנויים שנמצא ביאורם בזהר ושאר מפרשים רבים אשר קדמונו במלאכה הזאת כתבו הכנויים ע"ד הספירות לכל ספי' וספי' הכנויים המתייחסים לה. ואנו לפי דרכנו מפני שפעמים יקרה למעיין בבקשו כנוי מהכנויים יכבד עליו מבוקשו מפני שנעלם ממנו מקומו. בזולת זה פעמים יהיה כנוי אחד מתייחס אל כמה ספי' לסבות ידועות. ולפעמים עקרו במדה זו ויתייחס אל זולתה מפני סבה ידועה ולא יתן המעיין לבו אל הדבר אלא אל הספירה המכונה אליו לבד. לכן ראינו לכתוב הכנויים בערכים לפי סדר האותיות ובו נבאר כל ענין וספירה המתייחסת אליו ובזה יקל על המעיין מבוקשו:

וְאִם כֵּן, הַחַיּוּת הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם רַב וְעָצוּם, כִּי צְרִיכָה תְּחִלָּה לְהִתְצַמְצֵם צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, עַד שֶׁיִּתְהַוֶּה מִכֹּחָהּ וְאוֹרָהּ עֶצֶם הַנִּבְרָאִים כְּמוֹת שֶׁהֵם, בַּעֲלֵי גְבוּל וְתַכְלִית. כִּי מְקוֹר הַחַיּוּת – הוּא רוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמִּתְלַבֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, וְלִבְרוֹא עוֹלָמוֹת אֵין קֵץ וְתַכְלִית לְכַמּוּתָם וְאֵיכוּתָם, וּלְהַחֲיוֹתָם עֲדֵי עַד, וְלֹא הָיָה נִבְרָא עוֹלָם הַזֶּה כְּלָל (שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין־סוֹף״, כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו וּפְעוּלּוֹתָיו, דְּ״אִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד״, הַיְינוּ הַחַיּוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִמִּדּוֹתָיו, שֶׁהֵן חֶסֶד וְרַחֲמִים וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּרוּחַ פִּיו – ״כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי״, וְ״עוֹלָם״ – עַל יְדֵי – ״חֶסֶד יִבָּנֶה״ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו, הַנַּעֲשֶׂה כְּלִי וּלְבוּשׁ לְחֶסֶד זֶה, כְּ״הָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ״). אֶלָּא שֶׁצִּמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָאוֹר וְהַחַיּוּת, שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט מֵרוּחַ פִּיו, וְהִלְבִּישׁוֹ תּוֹךְ צֵירוּפֵי אוֹתִיּוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְצֵירוּפֵי צֵירוּפֵיהֶן בְּחִילּוּפֵי וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן וּבְחֶשְׁבּוֹנָן וּמִסְפָּרָן. שֶׁכָּל חִילּוּף וּתְמוּרָה, מוֹרֶה עַל יְרִידַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, דְּהַיְינוּ, שֶׁיּוּכַל לִבְרוֹא וּלְהַחֲיוֹת בְּרוּאִים שֶׁמַדְרֵגוֹת אֵיכוּתָם וּמַעֲלָתָם הִיא פְּחוּתָה מִמַּדְרֵגוֹת אֵיכוּת וּמַעֲלַת הַבְּרוּאִים הַנִּבְרָאִים מֵאוֹתִיּוֹת וְתֵיבוֹת עַצְמָן שֶׁבַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֶׁבָּהֶן מִתְלַבֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו.

Hence, the life-force which is invested in them is greatly and powerfully contracted, for it must undergo numerous and powerful contractions until there are brought into existence from its power and light created beings, as they are finite and limited. For the source of the life-force is the “breath of the mouth” of the Holy One, blessed is He, which clothes itself in the Ten Utterances of the Torah. And the “breath of His mouth,” blessed be He, could have diffused without end and limit and created worlds infinite in their quantity and quality and given them life forever, and this world would not have been created at all. (For just as the Holy One, blessed is He, is called “Infinite,” so are all His attributes and actions [infinite], for “He and His attributes are One,”—i.e., the life-force which emanates from His attributes, namely, kindness and mercy and His other holy attributes, by means of their clothing themselves in the “breath of His mouth,” “For He spoke and it was” and “The world is built through kindness” “By the word of G–d and the breath of His mouth,” which becomes a vessel and “garment” for this kindness, “like the snail whose garment is part of his body.”) The Holy One, blessed is He, however, contracted the light and life-force in order that it should be able to diffuse from the “breath of His mouth” and invested it in the combinations of the letters of the Ten Utterances and their combinations of combinations, by substitutions and transpositions of the letters themselves and their numerical values and equivalents. For each substitution and transposition indicates the descent of the light and life-force degree by degree so that it will be able to create and give life to creatures whose quality and significance is lower than the quality and significance of the creatures created from the letters and words of the Ten Utterances themselves, in which the Holy One, blessed is He, in His Glory and Essence, is clothed, for [the Ten Utterances] are His attributes.

א"ל קב"ה וכי אתון יכלין על יצרא בישא, אמרו קמיה יכלין. אמר להם הקב"ה, וכי יכולים אתם להתגבר על יצר הרע השולט בארץ, אמרו לפניו, אנו יכולים. מיד אפיל לון קב"ה, כד"א, הנפילים היו בארץ, וכתיב הגבורים וגו'. מיד הפיל אותם הקב"ה משמים לארץ וז"ש הנפילים וגו', וכתוב הגבורים וגו'. ובשעתא דנחתו לארעא עאל בהו יצרא בישא, שנאמר ויקחו וגו' חבו ואתעקרו מקדושתייהו. ובשעה שירדו לארץ נכנס בהם יצה"ר, שנאמר, ויקחו להם נשים וגו', חטאו ונעקרו מקדושתם.