Commissioning a Scribe to Write a Torah Scroll

וְהָא דִּתְנַן: חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרוּ לְאֶחָד: ״צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ״, וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ, אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים עִמּוֹ. נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: מִנַּיִן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם״, וְכִי כָּל הַקָּהָל כּוּלָּן שׁוֹחֲטִין? וַהֲלֹא אֵינוֹ שׁוֹחֵט אֶלָּא אֶחָד! אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

The Gemara further clarifies the source for agency: Generally, the Paschal offering was brought by a group of people together. But there is that which we learned in a mishna (Pesaḥim 98b): In the case of a group whose Paschal offering was lost before it was sacrificed, and they said to one member of the group: Go and search for our Paschal offering, and when you find it, slaughter it on our behalf; and this person went and found the lost animal and slaughtered it on behalf of the entire group, but meanwhile, despairing of his return, they took a different animal and slaughtered it as a Paschal offering, the halakha is as follows: If his Paschal offering was slaughtered first, he eats from his offering, and they eat and drink with him. This demonstrates that one can act as an agent to slaughter the Paschal offering. The Gemara answers: He derives it from that which Rabbi Yehoshua ben Korḥa says, as Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: From where is it derived that the legal status of a person’s agent is like that of himself? As it is stated with regard to the Paschal offering: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). Is it so that the whole assembly slaughters the offering? But only one person from each group slaughters it. Rather, it can be derived from here that the legal status of a person’s agent is like that of himself.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַתּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ, צָרִיךְ דַּעְתּוֹ אוֹ לָא? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דִּזְכוּת הוּא לוֹ, לֹא צָרִיךְ דַּעַת. אוֹ דִּלְמָא מִצְוָה דִּילֵיהּ הִיא, וְנִיחָא לֵיהּ לְמִיעְבְּדֵיהּ. תָּא שְׁמַע: תּוֹרֵם אֶת תְּרוּמוֹתָיו וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו לְדַעְתּוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא מִן בַּעַל הַכְּרִי עַל שֶׁל בַּעַל הַכְּרִי, וּלְדַעְתּוֹ דְּמַאן? אִילֵּימָא לְדַעְתּוֹ דִּילֵיהּ — מַאן שַׁוְּויֵהּ שָׁלִיחַ? אֶלָּא לְדַעְתּוֹ דְּבַעַל הַכְּרִי. הָא קָמְהַנֵּי לֵיהּ דְּקָעָבֵיד שְׁלִיחוּתֵיהּ! אֶלָּא מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל הַכְּרִי. וּלְדַעְתּוֹ דְּמַאן? אִילֵימָא לְדַעְתּוֹ דְּבַעַל הַכְּרִי — הָא קָמְהַנֵּי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו, לְדַעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, וּמִשֶּׁלּוֹ תּוֹרֵם עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ צָרִיךְ דַּעַת — הָא קָמְהַנֵּי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו, אֵין צָרִיךְ דַּעַת.

A dilemma was raised before the Sages: In the case of one who separates teruma from his own produce on behalf of the produce of another, does he require the knowledge and consent of the owner of the produce or not? Do we say: Since it is a benefit for the other to have his produce tithed, it does not require his knowledge, as one may act in a person’s interest in his absence? Or, perhaps it is his mitzva, and it is preferable for him to perform the mitzva himself, and therefore, it does not benefit him to have the produce tithed on his behalf. Come and hear a proof from the mishna: For one for whom benefit from him is forbidden by vow, he separates his teruma and his tithes, provided that it is with his knowledge and consent. The Gemara analyzes this statement: With what are we dealing? If we say that he separates teruma from the produce of the owner of the pile for the produce of the same owner of the pile, the question is: And with the knowledge and consent of whom may he do so? If we say it is with the knowledge of the one tithing the produce, who designated him an agent to do so? One cannot tithe another’s produce unless he is designated as an agent. Rather, it must be that he is tithing with the knowledge of the owner of the pile. However, in that case, by tithing the produce isn’t he benefiting the owner, as he is performing the action in fulfillment of the agency of the owner? Rather, it must be that he separates teruma from his own produce on behalf of the produce of the owner of the pile. The Gemara asks: And with the knowledge and consent of whom is he doing so? If we say it is with the knowledge of the owner of the pile, isn’t he benefiting the owner? He is performing the action in fulfillment of the agency of the owner. Rather, is it not that he is tithing on the basis of his own knowledge, and he is separating from his own produce on behalf of the produce of another? And if you say that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of the owner, it requires the owner’s knowledge and consent, isn’t he benefiting the owner? Rather, is it not that one may conclude from here that in order to tithe from one’s produce on behalf of the produce of another, one does not require the knowledge and consent of the owner of the pile?

מִצְוַת עֲשֵׂה עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא יט) ״וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה״. כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זוֹ, לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַתּוֹרָה פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו סֵפֶר תּוֹרָה מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלּוֹ. ואִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִכְתֹּב אֲחֵרִים כּוֹתְבִין לוֹ. וְכָל הַמַּגִּיהַּ סֵפֶר תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ אוֹת אַחַת הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ כֻּלּוֹ:

הלכות ספר תורה מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת ומאד צריך לחזר אחריה דאמר רבי יהושע בן לוי הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו או שהגיה בו אפילו אות אחת כאילו קבלה מהר סיני וכל שכן שאין לו למוכרה אפילו יש לו הרבה מהם ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש אסור אפילו אין לו מה יאכל ומיהו אם צריך למוכרה כדי ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו דבר אחר למכור שפיר דמי וכת' א"א הרא"ש ז"ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני' שהיו כותבין ס"ת ולומדי' בה אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

לִכְתֹּב כָּל אֶחָד סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת לְכָל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה יח), אִם כְּתָבוֹ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות ל, א) כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכָתְבוֹ בְּיָדוֹ יִשְׂכֹּר מִי שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁירָה זֹאת.

For everyone to write a Torah scroll for himself: That we were commanded that each man in Israel must have a Torah scroll (Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 18). If he wrote it with his [own] hand, this is praiseworthy and very dear; and as they, may their memory be blessed, said (Menachot 30a), “If he wrote it” — meaning to say, with his hand — “Scripture attributes [it] to him as if he received it from Mount Sinai.” But one who is unable to write with his hand must pay someone to write it for him. And about this it is stated (Deuteronomy 31:19), “And now, write for yourselves this poem and teach it to the Children of Israel” — meaning to say, write for yourselves Torah, which contains this poem.

היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו, והוא אמרו כתבו לכם את השירה הזאת.

מצות עשה על (א) המלך לכתוב לו ס״ת יתר על ס״ת שהיה לו כשהי׳ הדיוט שנ׳ והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו׳ זה שהי׳ לו כשהי׳ הדיוט מניחו בבית גנזיו זה שכתב לו או שנכתב לו אחר שהיה מלך יהיה עמו תמיד אם יצא למלחמה ס״ת עמו נכנס והוא עמו מיסב בסעודה והוא כנגדו שנ׳ והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו לא היה לו ס״ת לעצמו קודם שהיה מלך צריך שיכתוב אחר שמלך שני ספרי תורות אחד מניחו בבית גנזיו והשני יהיה עמו תמיד לו יסור ממנו אלא בלילה או כשנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו ועיקר זה הדבר בסנהדרין בפ׳ כ״ג (סנהדרין ד׳ כ״א) ס״ת תפילין ומזוזות צריכין לכתוב על עור בהמה טהורה או חיה טהורה שנאמר למען תהיה תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיך ומיהו אפילו אינה שחוטה מותר לכתוב עליה כיון שהיא טהורה והיתה ראויה להיות מותרת בפיך כדאיתא בפ׳ ח׳ שרצים (שבת ד׳ ק״ח) וריש מס׳ סופרים וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לגוי בשעת עיבוד לשמן כדאיתא פ׳ הנזקין (גיטין ד׳ נ״ד) באחד שאמר ס״ת שכתבתי גווילין שלו לא עבדתי לשמן ופסליה ר׳ אבוה וגם רבא אמר בפ׳ נגמר הדין (סנהדרין ד׳ מ״ז) הזמנה לאו מילתא היא והלכתא כמותו שסובר שצריך עיבוד לשמה וסבר כרשב״ג דאמר [ד׳ מ״ב] עד שיעבדם לשמן גבי עור הבתים בפ׳ התכלת (מנחות ד׳ מ״ב) וכן פי׳ ר״ח ור״ת [בתו׳ פ׳ נגמר הדין (סנהדרין ד׳ מ״ח) בד״ה אע״פ] דרבא כרשב״ג וכן צריך להשחיר הרצועות מבחוץ לשמן כמו טוויה בציצית וצביעה בתכלת שמצריך רב ושמואל ורב אשי בפ׳ התכלת (מנחות ד׳ מ״ב) לעשות לשמן דסברי כרשב״ג וצריך שיאמר בפירוש שנותנם בעיבוד לשם דבר שבקדושה וכתיבה נמי לשמה צריך מדאמר בפ׳ הנזקין (גיטין ד׳ נ״ד) אזכרות שלו לא כתבתי לשמן ורצה לפסול ס״ת והשיבו נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס״ת ומסתמא משמע שצריך לכתוב לשמה ואמרינן נמי בפ׳ השולח (גיטין ד׳ מ״ה) גבי רשב״ג שמתיר לקנות ס״ת שכתבו גוי ומקשה עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי בתמיה וכן כשיכתבם צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה כי שמא אין די במחשבה וכן בגט שצריך לשמה צריך אמירה פסק רבי׳ יעקב [בתו׳ פ׳ הקומץ בד״ה הא דאפיצן ד׳ ל״א] שקליפים שלנו שהם בעבוד סיד ומלח כשרים לתפילין ומזוזות ומגילה וס״ת אף על פי שאינם בעיבוד עפצים ואע״ג דבמגילה פ״ב [ד׳ י״ז] אמרינן דפסולה על הדיפתרא וכן פרשת סוטה משום דכתיב בהן ספר והתם [בד׳ י״ט] מפרש דיפתרא היינו דמליח וקמיח ולא אפיץ מ״מ קליפים שלנו הם בעיבוד טוב כמו עיבוד עפצים וגם בימי התנאים פעמים היו כותבין בקליפים שאינן מעופצים ע״י עיבוד אחר טוב כדאמרינן בפ׳ הקומץ (מנחות ד׳ ל״א) גבי ס״ת הא דאפיצן הא דלא אפיצן אמרינן בפ׳ המוציא יין (שבת ד׳ ע״ט) ג׳ עורותיהן גויל קלף ודוכסוסטוס פי רב האי גאון [וכן פי׳ בתוס׳ שם] גויל קרוי שהוסר השער לבדו ולא נתקן לצד הבשר כדאמר גויל אבני דלא משפיין וכותבין בו לצד השחור שהיה בו שערו נתקן אבל קלף ודוכסוסטוס הוי שחותכין העור לשנים וכותבין בשתי הקליפות במקום החתך אותה קליפה שלצד הבשר קרוי׳ דוכסוסטוס וכותבין בו לכתחילה לצד החתך שזהו לצד השחור והקליפה שלצד השער קרויה קלף וכותבין בה לכתחילה לצד החתך שזהו לצד הלבן. הלכה למשה מסיני היא [בפ׳ הקומץ דף ל״ג ובירושלמי פ״ק דמגילה] שס״ת כותבין אותו על הגוויל במקום השער ושיהא כותבין תפילין על הקלף במקום הבשר ושיהו כותבין מזוזות על הדוכסוסטוס במקום שער וכל הכותב על הקלף במקום שער או בגויל במקום בשר וכן דוכסוסטוס במקום בשר פסול כתב רבינו משה [בפ׳ ראשון דתפילין ומזוזה וס״ת] אע״פ שכך היא הלכה למשה מסיני אם כתב ס״ת על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט הדוכסוסטוס שאם כתב עליו ס״ת פסול אמנם בפ׳ המוציא [ד׳ ע״ט] מסקינן שס״ת כשר אף אם כתבו על הדוכסוסטוס וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגויל כשר לא נאמר על הדוכסוסטוס אלא למצוה אבל תפילין אינן נכתבים לא על הגויל ולא על הדוכסוסטוס ואם כתב עליהם פסולין כדאיתא התם [בד׳ ע״ט והא דר״ת בתו׳ שם בד״ה קלף] ואומר רבינו יעקב דקליפין שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותם וגוררין אותם לצד הבשר ונשארת הקליפה לצד השער וצריך לכתוב עליהן ספר תורה תפילין ומזוזות לצד בשר דאי קליפין שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שגוררין אותם לצד שיער ומסירין קליפות קליפות ונשארה אותה שלצד הבשר ויש בהן דין לכתוב ס״ת ומזוזות לכתחילה למצוה לצד השער א״כ תפילין היכי כתבינן בקליפין שלנו הלא דינם הוא על הקלף לצד לבן ואם שינה פסול תניא בפ׳ הבונה [דף כ״ג] נכתב שלא בדיו יגנז ומוקי לה בס״ת בפ׳ הקומץ [מנחות דף ל״א וע״ש בתו׳ בד״ה עשאה כשירה] ואותו דיו שעושין מעפצים לעולם הוא לח ואינו קרוי דיו ופסול הוא לכתוב ממנו ס״ת ותפילין ומזוזות שהרי סתם דיו יבש וקשה כשלנו כדאמרינן בפ״ב דנידה [דף כ׳] שבקע קורט של דיו לבדוק בו את הדם וזה הלשון משמע בקורט קשה ויבש ועוד שנינו בפ״ב דגיטין [דף י״ט וכל הסוגי׳ בתוס׳ שם בד״ה דיו] בכל כותבין את הגט בדיו ומוסיף ר׳ חנינא בנמ׳ כתבו במי טריא ואפצא כשר אלמא אפצא אין זה דיו מותר לתת שיחור שהוא ארטמנט בלע״ז לתוך הדיו אפי׳ למאן דאמר בעירובין [דף י״ג] לתת קנקנתו׳ לתוך הדיו שכותבין ממנו ס״ת דשיחור וקנקנתו׳ שני דברים הם ששנינו [בפ״ק דגיטין דף י״ט] שכותבין הגט בדיו ובקנקנתום ותנא דבריי׳ מוסיף שם בגמ׳ כתבו בשיחור כשר ופי׳ רבינו שלמה דשיחור זהו ארמנט למדנו ששני דברים הם ופירוש רבינו שמואל לפני רבינו שלמה דקנקנתום זהו קרקע שקורין וידריואל והיא ירוקה ומאירה כזכוכית וע״ש כך נקר׳ ודריאולא וכך פי׳ בערוך [בע׳ קנקנתום] ולאחר שנשחקה הדק משחרת כדתנן בנידה [ד׳ י״ט] שחור כחרת ומפרש שהוא חרתא דאושכפי פירוש עושין מנעלים שמשחירין בו עורותיהן ובפ״ק דגיטין [דף י״ט] אמרינן מאי קנקנתום חרתא דאושכפי. גרסינן בפ׳ הקומץ רבה (מנחות דף ל״ב) ובפ״ב דמגילה [דף י״ח] הלכה למשה מסיני מזוזה צריכה שרטוט תפילין אין צריכין שרטוט ונכתבות שלא מן הכתב מפני שהכל בקיאין בהם בעל פה ופירש ר״ת בתוס׳ שם כל הסוגיא] דתפילין אין צריכין שרטוט זהו בין שיטה לשיטה אבל שיטה אחת למעלה או שמא אפי׳ מד׳ רוחות צריך לשרטט שהרי בה״ג פסק כר׳ יצחק דאמר בפ״ק דגיטין [דף ו׳] שתי תיבות מן המקרא כותב בלא שירטוט שלשה אין כותבין אבל מזוזה צריך לשרטט בין שיטה לשיטה וגרסינן בפ״ק דמגילה [דף ט״ז] דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה פי׳ רבינו יעקב דהיינו מזוזה שיש בפרשה ראשונה אמיתות מלכות שמים אבל רבינו שלמה פי׳ דהיינו ס״ת ורבינו יעקב אומר לא מצינו חומר בס״ת יותר מבתפילין לענין שרטוט ולא עוד אלא שהמשרטט נקרא הדיוט מאחר שפטורין כדאמר בירושלמי פ״ק דשבת ובפ׳ היה קורא סוף פירקא רב יצחק הוה קאכיל ושמע קל צלותא קם לצלויי אמר ליה ר׳ מישן לא כך אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אפס אם הסופר אין יכול לכוין כתיבתו אלא א״כ ישרטט בין שיטה לשיטה מותר לשרטט משום זה אלי ואנוהו ור״י מפרש כאמית׳ של תורה דהיינו כס״ת כפירש רש״י וכן מוכיח בירושלמי פ״ק דמגילה דקאמר נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריכה שרטוט אף מגילה כן ואמת קנה נא׳ על התורה תניא במס׳ סופרי׳ ריש פ״ק מסרגלין בקנה ופירש רבינו שמואל לאו לאפוקי סכין קאמר אלא לאפוקי עופרת וכיוצא בו שהשרטוט ע״י צבע אמרינן בפ׳ הקומץ רבה [כל הסוגיא מתחילה ועד סוף שם בדף ל׳] עושה אדם יריעה לס״ת בת ג׳ דפין ולא יותר מח׳ דפין ושיעור רחב הדף שלשה למשפחותיכם בשיטה אחת ובסוף הספר אפי׳ פסוק אחד בדף אחד פי׳ ר״ח בתוס׳ שם ג׳ למשפחותיכם מכתיבה דקה אבל מכתיבה גסה הכל לפי הנוי שלא יהיו עיניו משוטטות שהרי פי׳ ר״ח בשם הנאון ג׳ למשפחותיכם הוי טפח ואי מכתיבה גסה הוי טפי מטפח. וארכו של ס״ת ששה טפחים כלוחות וכן היקיפו [עיין בפי׳ רש״י פ״ק דב״ב דף י״ד] וכל זה למצוה אבל לא לעכב כל זה פירש בתיקון שלו ושיעור גליון מלמטה טפח ולמעלה שלש אצבעות ובין דף לדף רוחב שני אצבעות ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנ׳ ובין אות לאות כמלא חוט השערה נזדמנה לו תיבה בת ה׳ אותיות בסוף השיטה לא יכתוב חוץ לדף ג׳ אותיות כי אם שנים חוץ לדף שלשה בתוך הדף ואם נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יכתבם חוץ לדף כ״א בתחילת שיטה ופירש ר״ת בתוס׳ שם שאם נזדמן לו שם בסוף שיטה לא יכתוב חוץ לגליון אפילו אות אחת ומנין השיטין שבעמוד כדאיתא במס׳ סופרים בפ״ב או ס׳ או מ״ח ובהקומץ רבה [דל״ז] בסוף הבריי׳ שהבאתי דבסוף הספר אפי׳ פסוק אחד בדף אחד והבא לגמור ס״ת לא יגמור באמצע הדף כדרך שגומר בחומשים אבל מקצרו והולך עד סוף הדף ולעיני כל ישראל באמצע השיטה דווקא כך מסיק רב אשי שם ואמר בפ״ק דב״ב [דף י״ג] שבין חומש לחומש יניח ד׳ שיטין. תניא בפ׳ הקומץ רבה [כל הסוגיא בתו׳ שם] הטועה בשם גורר מה שכתב ותולה מה שגרר וכותב השם על מקום הגרר דברי ר׳ יהודא פי׳ ג׳ עניינים יש מחיקה גרירה תליה. גרירה הוא כשהחול יבש וגוררין אותו בראש תער ואין נכרת כ״כ שם מחיקה ויכתוב השם על הגרירה ומחיקה למחוק החול בעודו לח וכותב השם עליו ובגרירה ובמחיקה תולה בשניהם החול. תלייה שאינו גורר ולא מוחק החול אלא תולה השם בין השיטין וגרירה טובה ממחיקה ומחיקה טובה מתלייה וקאמר ר׳ יהודא שגרירה הטוב מכולם יש לעשות לכתחילה אבל מודה ר׳ יהודא בדיעבד שאם עשה תלייה שמועיל שהלכה תולין ואין מורין כן וזו היא ששנינו בברייתא דר׳ יהודא אומר תולין במס׳ סופרים וכ״ש מחיקה שטובה מתלייה ומסיים בהקומץ רבה [שם] ר׳ יוסי אומר תולין את השם פי׳ הלכה תולין ומורין כן ר׳ יצחק אף מוחק וכותב פי׳ ר׳ יצחק לאו אדר׳ יוסי קאי דלא שייך לומר אף התלייה שהרי מחיקה טובה יותר אלא אדר׳ יהודא קאי דאמר מעולה מכולם ור׳ יצחק אומר הלכה אף מוחקי׳ ר׳ שמעון שזורי אומר כל השם תולין מקצתו אין תולין פי׳ דר׳ שמעון שזורי אדר׳ יוסי קאי דאמר הלכה תולי׳ ומסקינן בפ׳ בהמה המקשה [דע״ה] דאין הלכה כר׳ שמעון שזורי כי אם במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הם שני עניני הלכות אחרות ר׳ שמעון בן אליעזר אומר משום ר׳ מאיר אין גוררים ומוחקים ותולין אלא מסלק את היריעה וגונזה והא דתניא במס׳ סופרים [בפ״ה דלעיל] ר׳ מאיר אומר מוחק וכותב תרי תנאי ואליבא דר׳ מאיר. [שם בפ׳ הקומץ דלעיל] אמר רב חננאל הלכה תולין את השם פי׳ הלכה ואין מורין כן דהא בירושלמי פ״ק דמגילה אמד רב חננאל אמר רב הלכה מוחק רב יצחק בר שמואל אמר הלכה מוחק [בתלמוד שלנו דלעיל וגם סוגית הירושלמי בתו׳ שם] וזה לשון הירושלמי אמר רב חננאל בשם רב הלכה מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול עליו תולין כגון אני ה׳ אלקיכם מותר ושואל שם למה אם מפני שיש בהם ג׳ תיבות ואינו כ״כ גנאי כבתלי׳ שם יחידי או מפני שיש בהם חול ואין נראה השם בטפל למה שבפנים ואומר שם דנ״מ דאל אלקים ה׳ האמור בס׳ תהילים ובס׳ יהושע שאם נאמר ההיתר מפני שיש שם שלשה תיבות מותר לתלותו ואם נא׳ מפני שיש בהם חול אין כאן חול ואסור לתלותו הרי לך דמוחק מותר ותולה אסור ומכאן יש ללמוד מה שפי׳ למעלה שמחיקה טובה מתלייה כך קבלתי מרבותי שיטה זו בשם רבינו יצחק מסקנא דמלתא גרירה מצוה מן המובחר לד״ה ורב חננאל אמר רב פוסק הלכה תולין ואין מורין כן אבל מוחק הלכה ומורין כן עוד גרסינן בירושלמי דמגילה [שם] תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות ומשמע דאפי׳ חול אין תולין ויש אומרים הטעם משום דאמרינן במכילתא [בסוף פרשת בא] כתבן שלא כסדרן יגנוזו ואינו מחלק בין בפרשיות בין בתיבות בין באותיות הנה כתב רבינו משה [ריש פ״ח דהלכות ס״ת] מה היא הפתוחה ומה היא הסתומה על פי הספר שהי׳ מקדם בירו׳ להגיה הספרים וזה לשונו פרשה פתוחה יש לה שתי צורות אם נגמר באמצע השיטה יניח שאר השיטה פנויה ומתחיל הפרשה פתוחה בתחילת השיטה שנייה כגון זה

אילימא לדעתיה דיליה - דהאי תורם מאן שוייה שליח דהא דרשי' מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: אלא לדעתו דבעל הכרי הא מהני ליה דעביד שליחותיה - וכל שעושה שליחותו הרי מהנהו:

הגה וה"ה לצורך פדיון שבויים מותר למכרו (גם זה שם ותוס' פ"ק דב"ב ואגודה שם) ועיין באלו הדינים בא"ח סימן קנ"ג שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו הרי זה כאלו כתבו (ב"י בשם נ"י) אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק (טור בשם ריב"ל פרק הקומץ) ואינו יוצא בזה:

איתא במנחות (מנחות ל א): הלוקח ספר תורה מן השוק – כחוטף מצוה מן השוק. כתבו – מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ואם הגיה אות אחת – מעלה עליו כאילו כתבו. ופירש רש"י (בחוטף) [כחוטף] מצוה – ומצוה עבד; אבל אי כתב – הוה מצוה יתירא טפי. עד כאן לשונו. ובתוספות כתבו: אם הגיה אות אחת בספר תורה שלקח מן השוק – לא נחשב עוד כחוטף מצוה. שהיתה אצל חבירו בעבירה, שהיה משהה ספר שאינו מוגה. ומעלינן על זה כאילו כתבו. עד כאן לשונם. ולמדנו מדברי רבותינו דגם בלוקח ספר תורה יצא ידי מצות כתיבת ספר תורה, אלא שבכתיבה הוה מצוה יתירא טפי. ואם הגיה אות אחת – הוה ככתבו ממש. ולפי זה ביכולת לצאת ידי חובת מצוה זו בקניית ספר תורה מאחרים. ולפי זה תמיהני על רבנו הרמ"א שכתב: שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו, והוא היה מוטעה והגיהו – הרי זה כאילו כתבו. אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר – הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה. עד כאן לשונו. מנא ליה לומר שאינו יוצא בזה? וכל הראשונים כתבו כרש"י ותוספות. (ועיין ט"ז סוף סעיף קטן א, שכתב שזהו נגד דברי רש"י. והגר"א סעיף קטן ג כתב דדברי רש"י עיקר, עיין שם. אבל מאין לקח דין זה? ודברי הלבוש תמוהים, שהרכיב שניהם ביחד דברי הרמ"א ודברי רש"י, עיין שם. אולי מדהרמב"ם לא הביא זה, שמע מינה דסבירא ליה דבלא כתיבה לא יצא. דכן מבואר מדבריו שכתב: ואם כתבו בידו – כאילו קבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבין לו. וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת – כאילו כתבו כולו. עד כאן לשונו. ונראה להדיא שהשמיט הך דלוקח ספר תורה, ומבואר דסבירא ליה דבזה לא יצא כדעת הרמ"א. ואף לפי דעתם נראה לי דהקונה מיד סופר הכותב למכור ספר תורה, דיצא. וראיה מפסחים לה א בחלות תודה ורקיקי נזיר: עשאן למכור בשוק – יוצאין בהן, עיין שם. וגם לדינא העיקר כדעת רש"י, כמו שכתב הגר"א. ודייק ותמצא קל.)

מִצְוַת עֲשֵׂה, עַל כָּל אִישׁ מִיִשְֹרָאֵל לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֵת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְקִבְּלוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֵּרוּשׁוֹ לִכְתֹּב אֵת כָּל הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַשִּׁירָה, וַאֲפִלּוּ יָרַשׁ סֵפֶר תּוֹרָה מֵאָבִיו, מִצְוָה לִכְתֹּב מִשֶּׁלוֹ. שָׂכַר לוֹ סוֹפֵר לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ שֶׁקְּנָאוֹ, וְהָיָה בּוֹ טָעוּת וְהִגִּיהוֹ, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כְּתָבוֹ. וְאָסוּר לִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה. אַךְ בִּשְׁעַת דְּחַק גָּדוֹל, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (יו"ד סִימָן ע"ר ובאוֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ג).

והכא נמי דכתיב: "כתבו לכם", וצריך לכל אחד לבדו. ועוד ראיה מהך דסנהדרין שהבאנו, שמקשה על רבה ממשנה דמלך כותב לו ספר תורה לשמו ומברייתא, עיין שם. ואם נאמר דהדיוט יוצא בשל שותפות, לימא דזהו ההפרש בין מלך להדיוט, דמלך אינו יוצא בשל שותפות והדיוט יוצא? ועוד ראיה מאחד מהגדולים הקודמים, שכתב דהכותב ספר תורה ומוסרה לבית הכנסת שתהיה של הקדש בית הכנסת – לא יצא ידי חובה (ת"ח בסנהדרין שם).

מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ס"ת בפ"ב דסנהדרין [כא:] אמר רבא אף ע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה פי' כיון דקי"ל דאין כותבין את התורה פרשיות דתורה חתומה ניתנה ע"כ לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר של תורה וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות ס"ת: ומאד צריך לחזר אחריה דאריב"ל הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה וכו' עד כאילו קבלה מהר סיני בפרק הקומץ רבה (מנחות ל.) ופי' נ"י כחוטף מצוה. שאין לו שכר גדול כ"כ כמי שטרח בכתיבתו ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר אלמלא שבא עליו בלא טורח לא היה עושה אותה. כתבו הוא בעצמו או שכר סופר לכתבו וטורח בתיקון הקלפים ולסבול עול הסופר עד שנכתב: כאילו קבלו. יש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני: אפי' אות אחת. שהיה טעות בו ותקנו: כאילו כתבו. שיש למדת רחמים לומר כמו שתיקן זה כך אם היה מוצא טעות רבות היה מתקן אותם :

וי"ל דס"ל להרא"ש דשאני התם שהיה הפסול בהטלאי שהטילו אומני אלכסנדרי בהמכתשת והיא היה גורמת שתפסל המכתשת או שתגרע כחה עכ"פ א"כ זה כבודו של אותו הטלאי להסירו מהמכתשת כדי לחזור ולשמש לפני מלך הכבוד ית"ש ומ"ט לא יוסר משם מפני כבודו הלא זה הוא כבודו שלא יהי' הטלאי הזה הגורם פסולו וכן בקריעת היריעה כיון שנפל דרנא בזה החוט היה הוא הגורם לפסול היריעה א"כ זה כבודו שיקרע ויתפור ויחזור לכשרותו ואה"נ דשם שנכתב בפסול או אפי' נכתב בכשרות ונפסל אח"כ כמו בנדון דידן מ"מ כיון שע"י זה השם היה גורם לכמה שמות קדושות שבהיריעה להביאם לגניזה וכדי בזיון שיהיה הוא הגורם לזה ע"כ זה כבודו לקדרו משם לכבודו ולהטיל אח"כ מטלית בנקב ולכתוב שם שם אחר אבל בנידון דהרא"ש שהיו השמות נכתבי' כדינן ומשו' פיסול אחר שהי' הפרשיות נכתבי' שלא כדין א"כ אין השם גורם הפסול אז בודאי אסור לקדור השם וכ"כ להדי' מהריעב"ץ מסברא דנפשי' בלי שום ראי' אלא כמכריע בין הפוסקים: ונ"ל דהר"י בן הרא"ש הוסיף על דברי אביו דהה"נ בנידון דילי' בנכתב שם יותר וצריך לקדור א' ונשאר מקומו נקוב דא"א לטלות שם מטלית וישאר חלוק כשיעור ג' אותיות שהוא שיעור פ' סתומה להרא"ש כמ"ש לעיל וע"כ ישאר מקומו נקוב ויהיה ניכר לעולם בזיון השם הקדוש שנקדר מכאן וכיוצא בזה לא מצינו במקדש ס"ל להר"י בן הרא"ש דגם זה אסור כן נ"ל ליישב דבריו אף שמ"מ דבריו הם נגד מס' סופרים אבל מ"מ בנדון דידן שנמחק השם של ויקרא שם בשם ה' ויהיה גרמא לגנוז כל היריעה לפע"ד לית דין צריך בשש לקדר השם ולטלות מטלית ולכתוב שם על המטלית דהא בלא"ה לרמב"ם ותוס' מותר להדי' והרא"ש ובנו אפשר דלא פליגי כה"ג כמ"ש נ"ל לסמוך בלי שום פקפוק:

אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן ת"ח לעולם וכן אסור לנהוג בהם קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ ולא יפסיעו על ראשי עם קודש וצריך שיסבול טורח הציבור ומשאם ומצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש לפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני ג' כדי שלא יתבזה בפניהם וק"ו שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר טור) בפני רבים: (כל דיין שאין לו מי שישמשנו אסור לו לקבל להיות דיין) (הגה"מ פכ"ה דסנהדרין):

מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו כאילו קבלו מהר סיני. ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. וכשהוא שוכר סופר שיכתוב לו, יאמר לו שהוא ממנה אותו שליח לכתוב עבורו ספר תורה, ושלוחו של אדם כמותו. [ילקו"י החדש, על הלכות ציצית ותפילין, הוצאת תשס"ו, עמ' תקמה] .

מי שיודע לכתוב בעצמו ספר תורה, עדיף שיכתוב הוא ולא ימנה סופר אחר שיכתוב בשליחותו, דמצוה בו יותר מבשלוחו. אבל מי שכתיבתו אינה מהודרת, וכתיבת השליח-הסופר היא מהודרת יותר, יש להעדיף שיעשה מצוה מהודרת בכתיבה נאה, על ידי שליח, ושלוחו של אדם כמותו. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית ותפילין, מהדרת תשס"ו, עמ' תקנ] .

מצווה מן המובחר שיכתוב בעצמו את התורה בדיו על קלף. אבל אם אינו יודע לכתוב, או שהוא טרוד במלאכתו ואין לו פנאי לכתוב את התורה, יכול לקיים את המצווה על ידי שישכור סופר שיכתוב עבורו את התורה וגם בזה יוצא ידי המצווה מן המובחר. אבל אם יקנה ספר תורה שכבר נשלמה כתיבתו, אע"פ שקיים את המצווה, לא קיים מצווה מן המובחר, שכן הספר נכתב שלא בשליחותו, ואמרו חכמים שהרי הוא כחוטף מצווה מן השוק. ולכן גם מי שאינו רוצה לטרוח בחיפוש הסופר אלא רוצה לקנות ספר מוכן, יקנה ספר שעדיין חסרות בו כמה אותיות, והסופר יכתבן בשליחותו ובזה יהיה שותף בהשלמת כתיבת התורה (מנחות ל, א; רש"י ונמוק"י, באור הגר"א ער, ג, ערוה"ש ער, ב; וע' רמ"א יו"ד ער, א).