דר במעי אמו ואמר שירה, יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ובמזלות ואמר שירה, ינק משדי אמו ונסתכל בדדי' ואמר שירה, ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, נסתכל ביום המתה ואמר שירה.
הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, הוא לא יוכל להכיר רוממות ה' והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כדברי חוה"ל (חובת הלבבות), שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם. אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים, שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא יולד מהנה שום רוממות נפש. אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. ע"כ דוד ע"ה שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. דר במעי אמו, לפי החיצוניות אין להפליא כ"כ, מקרה האדם בזה כמו שאר החיים הבלתי מדברים, אז הוא במדרגת השרצים ג"כ שהם במדרגה הנמוכה של מערכת החי. אבל כשהתבונן, כי בהיותו במצב הנמוך הזה אז נגמרו ונוצרו כל יצוריו כולם, וכל האיברים המשמשים לכוחות הנפש היותר נשגבות אחד מהם לא נעדר. א"כ מה רבה התכונה הנעשה בבטן המלאה ביצירת האדם, שאז במצב רחוק משלמות והתפתחות כזה, צריכים שיוכנו לו כל הכוחות וכל הכלים הרוחניים והגשמיים שיצטרכו לו בהיותו אדם המעלה, המחבק זרועות עולם ומרחבי אין קץ בדעו ושכלו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה. לפי ההשקפה השטחית, אין העולם החיצוני פועל כלל על האדם עדי יגדל וישא עיניו, ובלמדו ספר ישכיל אז ערך העולם החיצוני הגדול והרחב. אבל בעומק הדעת נבין שלא לשוא נקשרו חושי האדם ורגשותיו עם כל הסביב לו. ויש לדעת שאין השכל השלם, שבחכם היותר נשגב נוצר בו מאין, רק הוא התפתחות ממה שהוכן בו מראשית יצירתו. וכיון שאנו רואים שבהשתלם האדם בשכלו, פועל עליו העולם החיצוני לאין ערך ושיעור, על רגשותיו ודעתו וכל כוחותיו הנפשיות, עלינו להכיר מזה שתיכף בהפתח עיניו ומצא עצמו בתוך העולם החיצוני, כבר התחילה החכמה לרקום את היחש הנפלא הזה, אף שלא הוכרו תוצאותיו כלל עדנה. ועל ההכנה הנפלאה הזאת, הנרקמת בסתר בחסד עליון לתכליתו הנשגב, אמר שירה.
from our library copy — not yet checked against the original
ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה, ר"י אומר בורא מיני דשאים, אמר ר"ז ואיתימא ר"ח בר פפא מאי קראה ברוך ד' יום יום, וכי כיום מברכין אותו וכלילה אין מברכין אותו, אלא ככל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, ה"נ כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו.
יש הבדל בין השגת החכמה הכללית לההשגה הפרטית בחכמת השם ית' ודרכי טובו. כדאי' בזוהר דעבד נקרא מאן דידע למרי' באורח כלל ובן נקרא מאן דידע לי' בדרך פרט. וכ"ה בחוה"ל שהחכמה שהיא אחת בעקרה מתחלקת לכמה חלקים. והמשכיל מחולף בזה מן השכל שידע לעיין בכל חלק מחלקי החכמה להביא ראי' על בוראו מברואיו. והנה השגת הלילה היא רק השגה כללית בכלל המציאות, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת . אבל ביום יראה האדם כל פרט ופרט מפרטי היצירה ויוכל להתבונן על החכמה הנמצאת בפרטיהם הרבים, ע"כ כשאמר ברוך ד' יום יום, דייק ליחס הברכה אל היום להורות על מעלת הידיעה הפרטית שהיא נעלית מהידיעה הכללית ועושה רושם יותר גדול. ע"כ אמר וכי ביום מברכין אותו ולא בלילה, אלא שבלילה היא ההשגה הכללית וביום הפרטית. ומזה למדנו לפרט ג"כ ההשגה לפרטי פרטי' בחילופי הזמנים והוראותיהם שבכולם מעשה ד' רבו. ע"כ בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית, וה"נ בכל מין ומין תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית על החכמה המתיחדת בכל מין ביחוד. וי"ל דר"י ס"ל שהדרישה במעשה ד' ע"פ ארחות הטבע לפרטי היצירות היא חובה, ע"כ נרמזה במטבע הברכות לשינוי המין ע"פ טבעו. ורבנן אולי ס"ל שאין זאת מדת כל אדם, ודי לכל איש להכיר בכלל מעשה ד' ולעבדו באמונה, והאמונה אינה צריכה לפרטי פרטים, כ"א בכלל שהשי"ת הוא עושה עשה ויעשה את כל המעשים, ע"כ אין מקום של חובה לדיוק הפרטי.
from our library copy — not yet checked against the original
תניא אר"ע פ"א נכנסתי אחר ר"י לכיה"כ ולמדתי ממנו ג' דברים.
יש הפרש בין הלימודים והדרישות הבאות במקצועות החכמות שהם מכלל האסתתיקה, להרחיב דעתו של אדם לבד להנעים חייו ולעדן רגשותיו, ובין החכמות הבאות מהמקצועות הדרושים לחייו וקיומו. למשל הסוג הראשון [] נועם הדיבור והמליצה, חוקי הכבוד והדרך ארץ, חכמת הציור והפסילה. ולשני, חכמת הרפואה לכל מחלקותיה, חכמת הכלכלה ועבודת האדמה וכיו"ב. החלק הראשון, המיוסד על הפינוק, צריכים שיבאו ג"כ דרכי לימודיו בסגנון מעדן ומפנק, וכל דרך ואופן הזר לפי הרגש של האדם מצד רגש פינוקו ראוי להשמט מלדבר בו ולפנות אליו. לא כן בחכמה הבאה לסדר דרכי החיים של האדם בנוגע לחייו וקיומו, שם הדברים נעלים מרגש הטעם של הפינוק והאסטיניסיות, לא תקפיד חכמת הרפואה העסוקה בחיי דברייתא, לא על לשון נקי' ולא על ענינים נקיים, כ"א תתעסק כפי תכונת אותה המציאות שהיא עסוקה בה. תהי' נאה או מכוערת. וכן צריך האיש ההוגה דעות להכיר את ידיעת התורה, המסדרת את חיי האדם היותר חיצוניים וגם היותר פנימיים שילכו בדרכי יושר, כדי שיפעלו עליו המעשים על תכונותיו ומדותיו להשכיל ולהיטיב. מדת הצניעות בפרטים אחדים יפלסו נתיב ליתר הפרטים המלאים ענין רב בחיי האדם המוסריים, חיי החברה וחיי המשפחה. ומי שרמה דעתו כ"כ להכיר את הלימוד התורי בערך חכמות המחיות כרפואה וכיו"ב, כאמרו "רפאות תהי לשריך"י, "כי אני ד' רופאיך" , הוא לא יחוש כלל על שום אמצעי איך לבא על ידו לידיעה תורית, יהיו מכוונים להפינוק האסתניסי או לו , כי אור התורה ודרכה עומד למעלה מכל זה.
from our library copy — not yet checked against the original
סו. כמאן כרבנן. [כרבנן], המבליעים את האור האלהי הזורח באדם, בדעתו ושכלו, בתוך האורה האלהית המפולשת העליונה, עד בלי צורך של מעברה פרטית והוספת דבר מדעת עצמו, גם בכדי הערך של הסכמת דעתו העליונה של הקב"ה, כי אם סוד האחדות האלהית בצירופה, אחרי אשר פונה דרכה ואבני המכשולות הורמו, הרי היא כמעין המתגבר ועולה, שאיננו צריך להארת מדריגות והופעות מחולקות מקבלות תוספת, "הכל יוכל וכוללם יחד".
from our library copy — not yet checked against the original
א"ל חזאי אפדנא דידי דנפל ואתו כו"ע ושקיל לבינתא לבינתא, א"ל שמעתתך מבדרן בעלמא.
החכם הגדול יש לו שיטה בנויה ומסויימת, שכל חלקי דיעותיו והגיונותיו הפרטיות הם כולם נארגים במסכת אחת בשיטתו הפנימית הקבועה, כערך חלקי הבנין לערך כללות הבנין בכללו. אמנם הקטנים מערכו לא יוכלו להשיג את ערך כללות השיטה של החכם וגדולת נפשו, ולהכיר איך כל אלו הפרטים נובעים משיטתו הבנויה כמו רמים ואיך הם מתיחסים זה לזה, אבל מקבלים כל דבר הפרטיות לפי פרטו. וכחו הגדול של החכם הנפלא המוסכם מדורו, מספיק שאינם מחפשים כלל להכיר את המהלך, המחבר אצל החכם את כל הפרטים לידי כלל גדול של בנין בית החכמה שלו כולו. רק הם מקבלים כל חלק וחלק ממנה, באשר הם פרי חכמתו של האדם הגדול שאי אפשר לבני הדור לרדת לסוף דעתו, ע"כ כל הפרטים חביבים גם בערכם הפרטי. מה שא"כ בחכם שאינו מוסכם, שמחפשים טעמים והוכחות כלליות לדבריו הפרטיים, ע"כ בערך אל הדור אין כאן אפדנא, אין כאן היכל של חכמה, כ"א לבינתא לבינתא, קובץ של דיעות הלכות ומוסרים, וכולם אהובים וברורים, והכל נהנים מהם ומשתעשעים בהם, אע"פ שאינם מכירים את ערכם בתור חלק מההיכל כולו, "בחכמה יבנה בית" . כ"א אתו כו"ע ושקלו לבינתא לבינתא. ולערכם האפדנא נפל, והשמעות מבדרן בעלמא, וכל אחד תופס לו חלק מהם באהבה, אע"פ שאי אפשר לו מתוך אותו החלק להקיף את כלל השיטה שחייבה אלה הפרטים, אבל הם יקרים בערכם גם בפיזורם, הם מלאים הוד ומושכים את הלבבות מפני גדולת בעליהם, והכרת רוממות ערכו בדור ובדורות הבאים.
from our library copy — not yet checked against the original
ואמנם דומה לזה הוא ענין כתבי הקדש, כי הנה הוא ית"ש בחכמתו הקיף וכלל כל הענינים האמתים שבנושאים האמורים בכתבי הקדש.
from our library copy — not yet checked against the original
פתח ואמר אנת שלמה מלכא, אן חכמתך אן סוכלתנותך, לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרים זא"ז.
הפלגת הערת התמיהה הבאה לפני הגלות אור החכמה בענינים עמוקים, הוא דבר מועיל מאד להיות הרושם שבא מאור החכמה מחוקק אח"כ בנפש בכל כחו . וזה יהיה לנו לאור על הערך של הענינים הסבוכים הבאים מצד סידור ההנהגה והדיעות המשובשות והשיטות הרעות שמתגברות בעולם להאפיל ולהקדיר את אור האמת, כי הוא מתוקן מראש כדי להרשים יפה בערכו את האמת של אור ד' כשיתגלה במועדו. שלפי אותה התגבורת שחקקה בנפש ההתרגשות של הפליאה שבאה בסערה ובהתנגשות עצומה, כן יותר יורגש בוהק זיו האמת. מובן הדבר שלדרוש פרטי, שהוא קטן בערכו וכלא נחשב לעומת כללות האורה העתידה להתגלות במלאת אור ד' את כל העולם, די התעוררות קלה של התנגדות היוצאת מפי מעיר בתור שאלה ותמיהה, אבל לגודל הערך של האור הגדול, אור הדעת את ד' שצריך שיתפשט יפה בעתיד, צריך שיהי' רושם התמיהה לפי ערך זה בא בכח גדול, עד שלשלימות רישומו צריך שיצא מנפשות כאלו שאינם מוצאים בנפשם שום התנגדות לכח התנגדותם, ובחוצפא גדולה יתנשאו לסדר את ערכי המבוכה. וזהו צד הטוב שיצא באחרית הימים דוקא מאותם החצופים שהתאמצו בכל עז לכסות ולהאפיל את האור האלהי, "כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה" . והנה יש חכם עיוני, שאין דרכי חכמתו משפיעים למעשה, הוא אם יהיו לפעמים דבריו סותרים זא"ז אין כ"כ הפסד. אבל מי שהוא ג"כ חכם מעשי שע"פ חכמתו צריכה הנהגה בכלל להיות נסדרת, הוא אם יהיו בדבריו ושטתו דרכים של הפכים וסתירות, אין קץ לכל הרעה המעשית שתצא מזה. ע"כ אנת שלמה מלכא, שחכמתך היא חכמה משפיעה להנהגה, היא מחוייבת ביותר שתהיה משוכללת ערוכה באין קרעים וסתירות. ומצד החכמה המקובלת שהיא חכמתך, אין ראוי שתמצא בהם סתירה לדברי דוד אביך. ומצד הסוכלתנות, שהיא התבונה הבאה מקירות לב עצמך, אין ראוי שיהיו דבריך סותרים זא"ז. רק חותם התמימות והשכלול, ההתאמה והאחדות, ראוי שימצא בהם, כי רק באופן כזה תראה האמת האחדותית.
from our library copy — not yet checked against the original
אר"ל כר חייא, היוצא מביהכ"נ ונכנם לביהמ"ד ועוטק בתורה זוכה להקביל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה. והנה אך אז יוכל האדם להיות מתעלה בידיעות נעלות ממושגים קדושים במה שהוא יותר רחב מערך נפשו רק אם השלים את ציורי נפשו הפרטית באורח הגון, ע"כ התורה צריכה ג"כ אל התפילה, עכ"פ לפרקים. ע"כ היוצא מביהכ"נ, ומשלים את כח רגשו הפנימי, ונכנם לביהמ"ד ועוסק בתורה להשלים כח שכלו בערך החיצוני שחוץ לנפשו, זוכה להקביל פני שכינה, לעומת ההנאה מזיו השכינה הנאמרת על הערך. שיש לההשגה האלהית אל המקבל וכחות נפשו, נאמרה ההקבלה של פני שכינה על הערך הגבוה מזה, ההתעלות אל הידיעה והנועם האמיתי אמור ד', כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית לא רק כפי הערך שראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה. אמנם רק אז תשלם הידיעה החיצונה כשתצטרף יפה אל הפנימית, מחיל אל חיל, מכח אל כח, אם ירצה לצייר את כח הכרת האדם בדעת אלהים מצד מושגי נפשו הפנימים, ראוי לאמר שהוא יראה את ד', כלומר ישיג כפי כחו. אבל נעלה מזה היא ההשגה שמצד העולם הכללי כל המציאות כולה, כל המושגים כולם שהם אפשרים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר יראה אל אלהים, כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית. והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כ'"א כאילו יראה הוא אל אלהים, ירגיש שהוא נראה אל אלהים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו שהם עצם נפשו הם גוף האמת העצמי, מה שהוא ככה צפוי בידיעה האלהיות. בציון, שם הוא מרכז ההתכנסות של התוכיות, של ההשגות החיצוניות עם הפנימיות, שהרי ירושלים משפעת כחותיה לחוץ לה, בתור ממלכת ישראל העומדת להיות לאור למלכי ארץ. וציון כוללת ג"כ הערכים הפנימיים השייכים רק לישראל ויחשם אל הערכים החיצונים, וההשגות הרחבות שללמד על הכלל כולו יצאו.
from our library copy — not yet checked against the original