כתנאי ר"א אומר מפני שאוכל בה, ר"י אומר מפני שכותב בה, כו'.
יש אדם העומד במצב מוסרי כזה, שדרכיו החומריים עומדים באורח ישרה בתור הכנה לדברים הרוחניים, והמעלה הזאת של התאחדות החומריות היא השנויה בלשון "קרובה לפה". אמנם המעלה היותר שלמה היא שתהי' כ"כ ישרה נפשו של אדם, עד שכל דרכיו הם מכובדים לעצמם, החומריות והקדושה השכלית הם לא לבד דבקים יחש שכנות, כ"א ג"כ מעורבים התחברות מזגית, למעלה זו יש יתרון לא מצד הקרבה לפה כ"א מצד שאוכל בה. אמנם עוד יש יתרון יותר גדול בפעולות החומריות, שמצד זה ראויים לכבוד חלקי הגוף, להכיר יתרונם בנטיתם המעולה אל צד המעלה, שהרי לא רק לזמנו ודורו של אדם ישאירו הכחות הגשמיים את הפעולות הרוחניות, כ"א לדורות לעד ולעולם. וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות. לאלה ב' מערכות הפעולות ראוי לחלק את יחס הימין מול השמאל, ולתן יתרון לימין למען יתעורר האדם לתן יתרון אל הדברים הטובים שראוי לו לעבוד בשביל הכלל בתור נחלת עולמים, יותר ממה שהוא יכול לעבוד בגללו בתור ההוה העובר ובלתי מתקיים, מפעולות קטנות תוצאות גדולות.
from our library copy — not yet checked against the original
אר"י אמר רב, יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב בדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל.
הכשרון האמיתי של המצייר האמן כשהוא ברום מעלת כשרונו, ובפרט מי שהגיע למדה זו שכשרונו נקדש ברוח אלהים, הוא להיות מכיר בעמקי טבעי המציאות בין מצד הגשמי שלהם בין מצד הרוחני שבהם. והנה כללות בנין המציאות נאמר עליו "בחכמה ובתבונה ובדעת". והדברים כוללים יחש המציאות כולה בכללה, ויחש חלקיה זה לזה, הרוחניות והגשמיות. ובכלל הננו מכירים את הכוחות הגשמיים לנפעלים ואת הכוחות הרוחניים לפועלים עליהם, לשכללם ולפתחם. החכמה תאמר על העמדת המציאות כולה בעצה עמוקה, שהיא מלאה כח ועז של קיום נפלא והערכה של שיווי ויושר נהדר. אמנם התבונה תאמר על ערך המציאות לא כפי מה שהיא לפנינו, או כפי מה שהוא בתחילת בריאתו, שזה הערך יוכל להאמר גם על המציאות הגשמית לבדה שגם בחוקי' אנו רואים חכמה נפלאה, כ"א תאמר עוד על הכונניות שנתכוננו בהמציאות בכללה להיות הולכת וטוב, הולכת ומתעלה, עד שתבא לידי ערך רם ומאד נעלה ככל היעודים הגדולים שיהיו לעתיד לבא. "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" , וברכת הטבע כולה, שאמנם הכל הוכן בחכמת אלהים, שמזה המעמד הירוד יתכונן המצב הנעלה שלעתיד. וההפעלה הזאת פועלים רק הכוחות הרוחניים. ע"כ אמר " ד' בחכמה יסד ארץ", החכמה של העמדת המציאות כמו שהיא נראית ג"כ בגשמותה של המציאות. "כונן שמים בתבונה", הרוחניות של המציאות, הכוחות הפועלים לרומם ולשכלל אותה, היא בתבונה, הבנה של תולדה וחידוש דבר מדבר, כלומר השתלשלות של תולדות חדשות העולות ברום מעלות גבוהות. אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא. ואמר " בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראיית'. והנה בכל פעולה וכל כח פרטי שבבריאה צריך לשיתוף של שלש אלה, להעריך את כח החכמה בקיום והעמדה של חוזק המציאות, עם ההכשר להיות מתעלה במעלות ועליות של רוממות שונות, בצירוף הדיוק הנמרץ של מניעת ההשמטה של כל נקודה קלה וקטנה הדרושה להשכלול הכללי והפרטי. והנה כל אלה הדברים הנאמרים בכללם ביוצר כל ית"ש בהעריכנו את פלאות חכמת היצירה כולה, צריכין להמצא מעין דוגמתן בחכם שלם לחכמת מלאכת מחשבת. ועל ערך היותר נשגב ויותר רם נתברך בזה בצלאל ע"פ רוח אלהים. להשלים ציור אמיתי צריך חכמה גדולה בהעמדת החלקים הגשמיים שבו, בחלוקות אורותיו וצלליו חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות הכיוון. אמנם יותר מזה תגדל ערך חכמת הציור בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כי הציור צריך שיהיה מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור, ועם זה לא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות, ואין ספק שגמר תכלית החכמה בכל שלימותה לפי המטרה הקדושה שהיתה במעשה המשכן א"א להגיע לזה כ"א ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה, נגד חלק הגשמי של מלאכת המחשבת. בתכונה נגד החלק הרוחני שבה, ובדעת החלק הדייקני היותר פרטי בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות. ויותר ממה שהי' כל אחד טאלה שלשת השלמויות שלם במלאכת הקודש הזאת של בצלאל מצד עצמו, היו נערכים כל אלה בצירוף נפלא באותו הצירוף של הרוחניות והגשמיות והדייקנות הפרטיות שיש בבריאה הכללית עצמה מצד גשמיותה ורוחניותה, ודייקנותה לעומת כל המשאלים היותר דקים שבכל נפש מרגשת. ומצד הרגש הקדוש שפעם בקרבו, הי' יודע לצרף את האותיות הפרטיות שנהם נבראו שמים וארץ, לדמות מעשיו בציוריו דומים למעשה בראשית מצד גשמיותם ורוחניותם ודייקנותם. וההערכה של ההשויה הכוללת את שלשת אלה היתרונות אחד מול רעהו, ורק בהכנה של חכמת אלהים כזאת היה ראוי לגשת [] עבודת המלאכה של החרשת והמחשבת במשכן, שהיה צריך להשכין בו כבוד אלה נורא הוד, ולהשלים על ידי כל המלאכה את קדושת נפשות כלל ישראל ולהאדיר קרבתם אל ד' אלהי ישראל אדון כל המעשים ב"ה.
from our library copy — not yet checked against the original
ת"ר, מהו אומר המוציא לחם מן הארץ, ר' נחמי' אומר מוציא לחם מן הארץ.
ההתבוננות בגדולת השם יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני פנים. האחד הוא בהסתכלות מדעי בפעולותיו ית' השלימות הערוכות בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות המדעי תבא הסתכלות הרגשי, להשתוקק לאהבתו ית' ויראת רוממותו מצד עצם כבודו. אע"פ שאין דרך במדע להבין מהותו ית', מ"מ בהשערת הלב וחשק הנפש תתנוצץ חמדה למי שעושה כל אלה המעשים הגדולים. ואיך שיהי' האדם חייב להדריך עצמו, זהו דבר מסופק אם די לו בהסתכלות מדעי בפעולות ד' ית' ודרכיו והתרגשות הנפש הפנימית תבא מאילי', או שמחוייב ג"כ להיות משיב אל לבו כל הערך של המשפט השכלי הבא מהידיעה במעשי ד', ולהוליד בעצמו השתוקקות נעלה מכל מדע וחשבון אל עצם כבוד ד', שלא ניתן להאמר ולהחשב בדעת וחשבון מפני שהוא מרומם מכל חשבון. וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמורי "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.
from our library copy — not yet checked against the original
ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה, ר"י אומר בורא מיני דשאים, אמר ר"ז ואיתימא ר"ח בר פפא מאי קראה ברוך ד' יום יום, וכי כיום מברכין אותו וכלילה אין מברכין אותו, אלא ככל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, ה"נ כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו.
יש הבדל בין השגת החכמה הכללית לההשגה הפרטית בחכמת השם ית' ודרכי טובו. כדאי' בזוהר דעבד נקרא מאן דידע למרי' באורח כלל ובן נקרא מאן דידע לי' בדרך פרט. וכ"ה בחוה"ל שהחכמה שהיא אחת בעקרה מתחלקת לכמה חלקים. והמשכיל מחולף בזה מן השכל שידע לעיין בכל חלק מחלקי החכמה להביא ראי' על בוראו מברואיו. והנה השגת הלילה היא רק השגה כללית בכלל המציאות, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת . אבל ביום יראה האדם כל פרט ופרט מפרטי היצירה ויוכל להתבונן על החכמה הנמצאת בפרטיהם הרבים, ע"כ כשאמר ברוך ד' יום יום, דייק ליחס הברכה אל היום להורות על מעלת הידיעה הפרטית שהיא נעלית מהידיעה הכללית ועושה רושם יותר גדול. ע"כ אמר וכי ביום מברכין אותו ולא בלילה, אלא שבלילה היא ההשגה הכללית וביום הפרטית. ומזה למדנו לפרט ג"כ ההשגה לפרטי פרטי' בחילופי הזמנים והוראותיהם שבכולם מעשה ד' רבו. ע"כ בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית, וה"נ בכל מין ומין תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית על החכמה המתיחדת בכל מין ביחוד. וי"ל דר"י ס"ל שהדרישה במעשה ד' ע"פ ארחות הטבע לפרטי היצירות היא חובה, ע"כ נרמזה במטבע הברכות לשינוי המין ע"פ טבעו. ורבנן אולי ס"ל שאין זאת מדת כל אדם, ודי לכל איש להכיר בכלל מעשה ד' ולעבדו באמונה, והאמונה אינה צריכה לפרטי פרטים, כ"א בכלל שהשי"ת הוא עושה עשה ויעשה את כל המעשים, ע"כ אין מקום של חובה לדיוק הפרטי.
from our library copy — not yet checked against the original
ת"ש ששי, ששי בחודש ששי בשבת, קשיא לרבנן.
הא נמי ר"י היא. הערך של השקפת העולם האמיתית מצד המבוע האלהי שלו מחולק הוא לשתי מפלגות כלליות, שכל אחת משפיעה הגיונות מיוחדים והזלת חיים פנימיים בהלך הרוח, מיוחדים למיניהם. והם הם ערכי השבת וערכי החודש, ערך ה"תחילה למקראי קודש" 1 , וערך התחלת הסתעפות קדושת הזמנים ומקראי קודש. הערך של הארת ההויה ביסוד התחדשותה, עדות בריאת העולם והוצאתו אל היש בדבר אלהים חיים בורא כל, זהו ערך השבת, ותוספת קדושתו על כל מועד וזמן. הערך הסמוך לו הוא ערך המשטרי, ההשגחה וההנהגה, הסידור והתיאוריה, בכל מלא עולמים. בכמות, מתפשטת ההכרה הסדרנית לענפים רבים ומחשבות מתפצלות וחודרות מאד, אבל באיכות, הכל אחוז בברק העליון היוצא מיסוד העשיה היצירתית הקדומה בדבר ד', קדושת השבת, העולה על כל הגיון ודיבור, "לך דומיה תהילה" 2 ._ בהשפעת הקודש של הדרכת הדיעות, ישנם שני אופנים ע"ד ההתחברות של אלה שני הערכים הכלליים. יש שהם יותר מועילים לחדור אל מעמקי הנשמה הישראלית, כשהם מתגלים בצורה ממוזגה ומותאמת, הופעת השבת והחודש יחד בתכונה אחת, זאת היא השקפת האמת העליונה הרואה בסידור והנהגה בכל עת ורגע, יצירה חדשה כמו מקדם ומימות עולם. להשרשת עולמים כזאת, ראוי היה שבמתן תורה יתאים התוכן החדשי והתוכן השבתי, "ששי", ששי בחודש, ששי בשבת .
אבל ההתאמה הזאת קשיא לרבנן , אשר כבר הורו את הצורך האנושי לאחוז בכל אחד מאלה הערכים בסדר מיוחד בפני עצמו כדי שיוכל כל אחד מהם להתעמק יפה, להתפשט ברוחב, ולהתמלא בכל מילואי קדשיו בכל חדרי מהותיותנו: הופעת החודש הירודה אבל הקדומה, הארת החיים הרוחניים הבאים מזיו הסדר העולמי, הפועמים בכל נשמה המתעלה להתקדש בכל עז וכח, מעצם הנוכחיות העולמית הגדולה "מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" 3 , קדושת החודש; וקדושת השבת העמוקה היא עולה למרומים, מתעלה מכל הגה, מכל חוש ומוחש, שוכנת בחביון עוז תוינחורה רירפשב הפוצה המשנה רהוטב ההלגתמו, ד םעונב', המולעה תימינפה הרכההב. וז הראהל, אין ערכי החודש וערכי השבת מתחברים ביחד, אינם מתמזגים לערך אחד.
אמנם הא נמי רבי יוסי היא , שהאיר את שאיפת הרמת העולם ומלואו בסידורו המוחשי, אל רום המחשבה העליונה בערך יסוד היצירה, ע"י קדושתה של תורה, וביסוד מתן תורה חיבר את ערך החודש עם ערך השבת בהתעלותם של כל עולמי עולמים וזיו 4 כבודם. "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת" 4 . עד אשר יאצרו הדברים לבא אל "תורת ד' תמימה משיבת נפש", ואור החודש יזהיר כאור השבת, אור הלבנה כאור החמה ואור החמה )כאור( שבעתים ]כאור שבעת הימים[ 7 , "אור צדיקים ישמח" 8 , "תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ" 9 , "דל עדהוי אוה דחא םוי היהו' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" 10 ._ נ. .1 קידוש ליל שבת. .2 תהלים סה, ב. .3 ישעיה מ, כו. .4 בכתי"ק אולי: לזיו. .5 עפ"י תהלים יט, ב-ג. .6 שם שם, ח. .7 ישעיה ל, כו. .8 משלי יג, ט. .9 איוב לז, ג. .10 זכריה יד, ז.._
from our library copy — not yet checked against the original
מיתיביה "וקדשתם היום ומחר", קשיא לר"י, א"ל ר"י יום אחד הוסיף משה מדעתו.
הקדושה האלהית העליונה, צריכה היא להתמזג יפה עם הקדושה התולדתית, שבטבעו הקדוש של אור הדעת אשר נתן ד' לאדם. וע"י המיזוג הנפלא הזה של שלמות התורה ושלמות הדעה, אור ד' מופיע בעולם, והתורה מתקיימת ומתקשרת בכל מילואם של רוחות החיים המונהגים על ידה, וכל הנלוה עמהם ומסתעף מהם. ולפעמים נראים הדברים כאילו אור ד' העליון ואור הדעת התחתון, אור המקיף הגדול ורחב מרחבי שחקים, ואור הפנימי המרוכז באוצר הדעת אשר לבן אדם הם כסותרים זה את זה, והמקרא יהיה כלוחם על הדעת. אבל דוקא מקשיא כזאת, בנין קדוש ועליון יבנה, והתוספת של הדעה מתמזגת עם העיקר, ויחדו לאחדים יהיו וזה את זה ימלאו. ואם המהירות והדרך הקצרה של ההכנה הרוחנית תבלט מפשוטו של מקרא, משטחן של דברים, יבא אור הדעת ויאריך את התוכן, יגדיל את הדרישה, ואור תורה יצא כצאת השמש בהוד גבורתה. ואם היום ומחר קשיא לר"י, המסנף ביחוד את כל החול אל הקודש, באה ההופעה שיום אחד הוסיף משה מדעתו. וזאת היא מקור ברכת התוספת של הדעת אשר בה חדרים ימלאו הון יקר ונעים, ובו יבורך ישראל, הלא היא הדעת אותי אשר בזאת יתהלל המתהלל, ו"המתברך בארץ יתברך באלהי אמן", והמתהלל בארץ יתהלל באלהי אמן. "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". "איה, המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו". "ישמח משה במתנת חלקו".
from our library copy — not yet checked against the original
ואר" א אר"י כל הרואה קשת בענן צריך שיפול על פניו שנאמר כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפול על פני.
האור האלהי הבהיר לא יוכל להיות מצוי כלל לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם אנוש אנוש בעל בית חומר ע"כ לא יכון האדם לקבל את הרושם האלה, כ"א בהלבישו את האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות במושגי הצדק והשתפכות הנפש לפי הכרתו הפנימית כאשר ביארנו. אמנם סוף כל סוף דעת האלהים לא תמצא במעשים לבדם, ולא אפילו ברגשי הלב לבדם. אמנם האור האלהי הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כ"א ע"י מסך דברים מעשיים ומשאת נפש קרובים להרגשה טבעית, "על הענן יזרח האור". וההבהקה הזאת תהי' לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד', בדעת ובכל דרכי החיים. ע"כ המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך, ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כ"א לעשות רצונו כרצון קונו, איכה זה יזרח עליו אור להשיג קרבת אלהים בדעת נפש, הוא רק ע"י האור המבהיק על ידי הענן, שהוא מראה הקשת ממש, "הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם".
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: Teaching Torah