Maharal and Shelah on Kabbalah

והנה שמעתי שהיה איש אחד בארץ פולן, כשקרא דברי אשר בספר גבורות השם (הקדמה שניה), אסף עליו רבים, ופער פיו לבלי חוק (עפ"י ישעיה ה, יד), כי דבר זה יוצא מן האמונה. והיה מרבה דברי הבל וסכלות, כל זה להתגדל ולהתכבד עצמו נגד בני אדם הבלתי יודעים, כמו שהוא בני דורינו זה, אשר הם קוראים בספרים שאין רוח חכמים נוח מהם, והם מן המדה השלישית אשר ליושבים לפני החכמים. וכל זה הרעיש עלי שאמרתי כי אין הידיעה עצמותו, והיא מפעולותיו. והנה הפוער, למה לא פער פיו ולא הקשה על דברי ספר הזוהר (ח"א פא:, וח"ג קט:), וכל הספרים הנכבדים אשר חברו בעלי הקבלה, וכי הם אומרים כי עצמותו הוא השכל, והרי לא המשילו הקב"ה רק לנשמה, אשר ממנה כל הכחות, ודבר זה תמצא בכל דבריהם, והוא דעת רז"ל כמו שאמרנו לך למעלה. וכתב הרב כבוד מורנו הרב רבי מאיר ז"ל בחלק היחוד בפרק (-יא-) [יב], וזה לשונו; וחכמי האמת קראו הקב"ה 'נשמה', כי הוא נשמה למדותיו וכו'. הרי לך כי הוא* יתברך נשמה למדותיו, שהם האצילות. ודבר זה יורה לך כי אין לומר כי הידיעה, שהיא החכמה והבינה, היא עצמותו. ולפי דברי אלו שאומרים כי הידיעה היא עצמותו*, אין מקום לכל דברי המקובלים, ואין להאריך במקום הזה. כלל הדברים; כי אלו האנשים הם חולקים על כל דברי הקבלה. ומי שיבין דברים בענין זה, ידע כי הכל נבנה על שורש חכמת הקבלה, כי כל דעתם של החולקים רק כי הכל הוא עצמותו יתברך, ואף שום תואר אין לתת לו, כמו שמבואר בדבריהם. ובני אדם ששמעו דבריהם אשר התפשטו בעוונותינו הרבים, שמים דבריהם אלו כמו שהיה דבר זה בתורת משה עליו השלום, ויבהלו כאשר אדם ידבר כנגד זה. אך כאשר ילמד דברי הקבלה, נותן לה* גם כן מקום, ומורה להם כי דבריהם אמת, וכאשר הם אמת, ולא ידעו כי הוא מקבץ שני דברים יחד שהאחד סותר והפך לשני, והלשון הוא שעושה הבדל ביניהם בלבד, כי זה נאמר בלשון חכמי הקבלה, וזה נאמר בלשון הפילוסופים, כאילו היה זה מתיר הסתירות שהם זה נגד זה. וכל זה מסכלות דעת האנשים אשר לא יבינו, כי כאשר ידע ויבין הדברים, אז ידע שהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. וכי יעלה על דעת אדם לומר כי לפי דברי חכמי הקבלה יהיה הכל עצמותו, ולא יהיה אליו יתברך שום תואר, ואם כן מה הם המדות, ועל מה יפול שם 'אצילות' אם אין כאן אף תאר אליו, כי אם בשלילה. ומי הוא זה שעולה על לבו דבר זה לעשות השוואה בין שני דברים אלו. וההולכים בדרכי הפילוסופים חשבו כי זהו היחוד הגמור, ומפני כך אמרו כל אלו דברים. ובני אדם חושבים כי הנוטה מדברים אלו חס ושלום שהוא נגד האחדות, וכל זה אין ממש כלל, כי אין דבר זה כלל נגד אחדותו יתברך, ואין כאן מקום זה. ואני אמרתי בראש דברי בספר גבורות השם (הקדמה השניה), כי אנחנו תלמידי משה רבינו עליו השלום אין הדבר כך אצלינו. ובודאי אינו כך, שאין לנו לומר הידיעה עצמותו יתברך, והרי דבר זה נראה מכל דברי חכמים, כמו שאמרנו למעלה. וכתב עוד הרב המופלא, וזה לשונו בחלק היחוד בפרק יב (בתחילתו); חלוקי השמות ומנין הספירות לא יחויב רבוי באלהות וכו', עד וכפי חלוף הבחינות בהצטרף אל פעולותיו כפי חלוף המקבלים יקראו בשמות רבים ויאמרו בו שהם עשר ספירות. והראיה לזה מה שאמרו בפרקי רבי אליעזר וכו', עד כי רבוי הספירות מצד רבוי הפעולות שלו יתברך. הרי לך כי רבוי הספירות, שבכללם נחשבים החכמה והבינה, הם לפי רבוי הפעולות. ודבר זה תמצא בכל פרקיו, שהספירות הם לפי פעולותיו, וכמו שתמצא בפרק ט', ובכל פרקיו של חלק היחוד. רק כי מבהילים הם השומעים, כאשר יאמרו כי הוא אחד פשוט, ואשר אינו מקבל דבריהם כאילו חס ושלום נוטה מן האחדות. ואין הדבר כך, כי בדברי חכמים יכול האדם לעמוד על זה הבנה גמורה, ולא יקבץ שני הפכים יחד. והנה הם אומרים כי השם יתברך הוא אחד פשוט, ואין לו שום תאר מצד החיוב, רק בשלילה. ומה מועיל אלו הדברים שהם נאמרים בפה. והנה הוא יתברך עלת העולם הזה ופועלו, וכי אפשר לומר בשום צד שלא יהיה דבר זה תאר מה, שהוא בורא העולם והוא אדון העולם, ומה יועיל זה* באמרנו שאין לו תאר, ותארי השם יתברך בשלילה, כך הם אומרים, והתוארים הם אל השם יתברך מצד שברא העולם, ואי אפשר רק כי העולם נותן אל השם יתברך, מצד שברא העולם*, התאר. וכבר השיג על זה הרב רבי חסדאי, כמו שהביא דבריו בעל נוה שלום במאמר י"ב דרוש א'. אף כי בעל נוה שלום דחה דברי הרב הנ"ל, דברי הרב רבי חסדאי ברורים. ולמה לא פער פיו על ספר מערכת אלקות [שכתב] בפרק תשיעי*, וזה לשונו; דע כי התוארים הם נשואים בעצם, וכל מקרה אין קיום בלתי נושא. ואינו מתקיים בו העצם, אבל הוא מתקיים מכח העצם. ולכן חכמי המחקר הרחיקו התארים מן השם יתברך בתכלית הריחוק. אמנם המקובלים יחסו לשם יתעלה תארים בלתי נוספים, כמו השמש ונצוציו, כי השמש שנקרא 'כדור חמה' או 'מאור הגדול', ונצוציו נקרא 'שמש', וידוע כי הנצוץ בלתי דבר נוסף על הכדור. ויש לה שני שמות, והם התוארים בלתי נוספים. והמקובלים יחסו אליו התוארים הבלתי נוספים, ואלו התוארים קראו המקובלים בשם אחד כללי, והוא לשון 'ספירות'. הרי לך מבואר כי חכמי הקבלה חולקים על הפילוסופים בדבר זה בעצמו; כי לדברי המקובלים יש תוארים בו יתברך עצמיים. ואם כן לפי דברי מערכת, הספירות שהם חכמה ובינה, ושאר ספירות, אינם רק תארים בלבד, ולא יאמר שהם עצמו כלל. ומה שכתב כי הם הרחיקו התארים מן השם יתברך, מפני כי אם היה לו תוארים היה זה נוסף על העצמות, כבר דחה הרב רבי חסדאי ענין זה בדעת ברור, כמו שהוא מבואר בספר נוה שלום.

And behold I heard that there was a certain man in Poland who, when he read my words in Gevurot HaShem (the second introduction), assembled the masses and 'expanded his mouth without measure' - [to say] that this thing departs from the Faith. And he spoke many words of emptiness and foolishness - all of this to become great and honored in front of people that do not know. They are like the people of this generation of ours who read books that the spirit of the Sages did not find pleasing and are from the third temperament among those who sit before the Sages (Avot 5:15, i.e. "the strainer, which lets the wine out and retains the sediment.") And he made all this noise against me, since I said that His knowledge is not His essence, but from His actions. And behold this 'expander' - why did he not 'expand his mouth' and question the words of the Zohar (1:81b, 3:109b) and all of the honored books authored by the masters of the Kabbalah. And do they say that His essence is the intellect? Rather behold they only compared the Holy One, blessed be He, to the soul, from which come all of the capabilities. And you will find this in all of their words, and it is the opinion of the Rabbis, may their memory be be blessed, as we said above (Paragraph 9). And our honorable teacher, the rabbi, Rabbi Meir (Gabbai), may his memory be blessed, wrote (in Avodat Hakodesh) in the Section on Unification in Chapter (11) [12] - and this is his language: "And the sages of the truth (Kabbalah) called the Holy One, blessed be He, Soul - for He is the soul to all of His characteristics, etc." Behold you see that He, may He be blessed, is the soul of His characteristics - which are the emanations. And this thing indicates to you that it should not be said that His knowledge - which is the wisdom (chokhmah) and the understanding (binah) - are His essence. So according to those that say that His knowledge is His essence, there is no room for the words of the Kabbalists. And we should not elaborate [about this] in this place. The general principle of [these] words is that these people are disagreeing with all of the words of the Kabbalah - such that anyone who understands things about this topic will know that it is all based on the wisdom of the Kabbalah. As the whole opinion of those who disagree is only that everything is His essence, may He be blessed, yet no description can be given to Him, as is explained in their words. And people who have heard their words, which - on account of our many iniquities - have spread, [situate these words of theirs as if the thing was in the Torah of Moshe, peace be upon him; such that they are bewildered when a man says something against it. However, when [one of them] studies the words of Kabbalah, he also gives them a place and instructs them, since they are words of truth. But given that [he thinks the previous idea is also] true, he does not know that he is gathering two things together, one of which contradicts the other. [He will then think] it is only the language that differentiates them - this is said in the language of the sages of the Kabbalah and that is said in the language of the philosophers - as if that resolved the contradictions found between them. And all of this is from the foolishness of the intellect of people who will not understand. For if one knows and understands the things, he will then know that they are as distant from one another as can be. And would it cross a person's mind to say that, according to the sages of the Kabbalah, everything would be His essence, and that there could be no description of Him, may He be blessed? And if so, what are His attributes? And if there can be no description of Him besides negations (i.e. He is not x), what would the word, emanations, refer to? And who is the one who would have this enter his mind, to make a comparison between these two things? And those that follow the philosophers thought that this is complete unity, and it is on account of this that they said these things. So people think that one who veers from these words of theirs is, God forbid, against [God's] unity. Yet all of this has no substance at all. For such a thing is not at all against His unity, may He be blessed. But this is not the place for this. And I said at the beginning of my words in the Book, Gevurot HaShem (the second introduction), that for us - the students of our teacher, Moshe, peace be upon him - the matter is not like this. And it is certainly not like this. For we cannot say that His knowledge is His essence, may He be blessed. And note that this thing can be seen from all the words of the Sages, as we said above. And the wonderous rabbi wrote further - and this is his language in the Section on Unification in Chapter 12 (at the beginning): "The diversity of [His] names and the number of the sefirot do not necessitate multiplicity in God, etc.... And they are called many names according to the variation of the aspects combined with His actions, according to the variation of the recipients; and they say about them, that they are the ten sefirot. And the proof of this is what they said in Pirkei DeRabbi Eliezer, etc." This is testimony that the multiplicity of the sefirot is from the angle of the multiplicity of His actions, may He be blessed. Behold you should note that the multiplicity of sefirot - among which wisdom (chokhmah) and understanding (binah) are counted - is according to the multiplicity of actions. And you will find this thing in all of his chapters - that the sefirot are according to His actions - as you will find in Chapter 9, and in all of the chapters of the Section on Unification. It is just that the listeners are bewildered when they are told that He is a simple Unity; and that anyone who does not accept their words is as if he, God forbid, is veering from [His] unity. But the matter is not like this. For one can master this with complete understanding from the words of the Sages, and not gather together two opposites. Yet behold, they say that God, may He be blessed is a simple Oneness and He does not have any positive description, only negative [ones]. But what help are these words that are [only] said with the mouth? As behold He, may He be blessed, is the Cause of this world and its Mover. And is it possible to say in any way that this thing - that He is the Creator of the world and the Master of the world - is not some type of description? And what help will it be when we say that He has no description and that the descriptions of God, may He be blessed, are [only] negative? They say this; yet the descriptions of God, may He be blessed, exist by virtue of His creating the world. And this is impossible unless the world refers back to God, may He be blessed, with a description, by virtue of His creating the world. And the rabbi, Rabbi Chasdai (Crescas) already critiqued this - his words cited by the author of Neveh Shalom, Essay 12, Teaching 1. Even though the author of Neveh Shalom dismisses the words of the aforementioned rabbi, the words of the rabbi, Rabbi Chasdai are [correct]. And why did [Maharal's critic, see Paragraph 11] not 'expand his mouth' against the [anonymous commentary on the] book Maarakhet Elokut, [who wrote] in the ninth chapter, and these are his words: "Know that descriptions are dependent upon a subject. So no activity (a type of description) can have existence without a doer (a type of subject). Whereas the subject does not depend on it, it depends on the subject. And so (since a description can be understood as an appendage or an addition,) the sages of [philosophical] inquiry completely distanced descriptions from God, may He be blessed. However the Kabbalists attached descriptions - that do not add - to God, may He be exalted. [This is] similar to the sun and its rays. For the sun is called, the sphere of the sun or the great light, and its rays are called, sun. And it is known that the rays are not something that adds to the sphere. And it has two names, such that [the rays] are descriptions that do not add. So the Kabbalists attached to Him, names that do not add to Him. And the Kabbalists gave these descriptions a general name - and that is the expression, sefirot." You should note that the sages of the Kabbalah disagree with the philosophers about this very thing: For according to the words of the Kabbalists, there are direct descriptions of Him, may He be blessed. And if so, according to the words of [the commentary on] the Maarakhet, the sefirot - which are wisdom and understanding, and the other sefirot - are only just descriptions. But it should not be said that they are His essence at all. And [about] that which he wrote, that [the philosophers] distanced descriptions from God, may He be blessed, since if He had descriptions, it would add to His essence - the rabbi, Rabbi Chasdai already dismissed this matter with clear intelligence, as it is explained in the book, Neveh Shalom.

התלונה הששית, באמרם כי היה נעלם מהם חכמה האנושית, הם החכמות אשר לפי השכל* האנושי. ולא שהיה נעלם מהם, רק דברו בהם בתכלית הזרות. ודבר זה אם היה כך, היה מורה זה על חסרון הידיעה והרחקה מן האמת. אבל אין האמת כך כלל, כי לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית, כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע, או לרופאים, לא לחכמים. אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע. אבל הדבר הוא כך, שהסבה אשר נתנה התורה הוא הסבה, שלכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה* הסבה הטבעית יש סבה אלקית, והוא סבת הסבה, ומזה דברו חכמים.

זבח רשעים תועבה ותפלת ישרים רצונו (משלי טו, ח), שלמה המלך עליו השלום בא לומר על העבודה שהוא אל השם יתברך, שאין לומר שהוא יתברך חפץ בעבודה הזאת בשביל שהוא ית' מקבל מזה תועלת מן העבודה, שאם היה הוא ית' מקבל תועלת מן העבודה זה אין חלוק אליו יהיה התועלת ממי שיהיה הן מרע או מטוב, אבל אצל השם יתברך אינו כך כי זבח רשעים הוא תועבה, וא"כ העבודה אינה בשביל שהיא לתועלת השם יתברך אבל היא לתועלת האדם בלבד. ומפני שהעבודה הזאת היא לתועלת האדם לכך זבח רשעים תועבה, שאין השם יתברך רוצה בתועלת הרשע, ותפלת ישרים רצונו כי התפלה היא גם כן עבודת השם יתברך והיא רצונו.

וביאור ענין זה, שיש לתורה ג' מדרגות; המדרגה האחת, מדרגה הנגלית לכל אדם. המדרגה השנית, הוא הנסתר בתורה, שאינו מובן רק לחכמים ולנבונים. המדריגה השלישית, הוא שיש בתורה דברים מורים על עולם הבא, ודבר זה לא יושג לשום אדם, כי "עין לא ראתה אלהים זולתך" (ישעיה סד, ג), וכל (הנבראים) [הנביאים] לא ראו רק עולם הזה, לא עולם הבא, שהוא עוד יותר במעלה, שעליו נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך".

ואנחנו תלמידי משה [רבינו] עליו השלום אין אומרים כך, וחס ושלום לומר כך עליו, אבל הוא יתברך שקראו רז"ל בשם "הקדוש ברוך הוא", ולא נקרא "השכל ברוך הוא", כי אמיתת עצמו לא נודע, רק שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר "קדוש ברוך הוא", שענין "קדוש" נאמר על מי שהוא נבדל, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות. ומזה בעצמו שהוא בתכלית הפשיטות, אין דבר נבדל ממנו, כי הדבר שיש לו גדר ומיוחד בדבר מה, בשביל אותו גדר נבדל ממנו דבר שאינו בגדרו. אבל מפני כי הוא יתברך פשוט ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו.

ומה שדברי תורה תומכין כל העולם, דבר זה מדברי חכמים, שאמרו (שבת פח.) כי לכך הוסיף ה"א ב"ששי" (בראשית א, לא), לומר כי כל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון; אם יקבלו ישראל התורה, מוטב. ואם לאו, יחזור העולם לתוהו ובוהו. ואם כן דברי תורה מחזקים ותומכים הכל, עד שיש לעולם קיום. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר* במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל. רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה, כי אי אפשר זולת זה, כי על האדם מוטל לשמור את הסדר הראוי לו, ולכך הדבר הזה נגלה במפורש לאדם. אבל סדר כל העולם כולו גם כן הוא בתורה, שאין התורה רק סדר מציאות העולם בכללו. וזה שאמרו במדרש (ב"ר א, א) שהיה מביט בתורה וברא את עולמו. רוצה לומר שהתורה בעצמה היא סדר הכל, ולכך כאשר רצה השם יתברך לברוא את עולמו ולסדר אותו, היה מביט בתורה, שהיא סדר הכל, וברא את עולמו. ומפני שהתורה היא סדר כל העולם, כל דבר שהוא מסודר הוא דבר אחד מקושר, כמו שהיא התורה היא סדר אחד, כי התורה אחת היא. ולכך אמרו (אבות פ"ה מ"א) "בעשרה מאמרות נברא העולם, והלא במאמר אחד יכול להבראות, ומה תלמוד לומר, לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולפרוע מן הרשעים שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ואין הפירוש שלכך נברא בעשרה מאמרות, אף שהיה יכול לבראותו במאמר אחד, כדי לתת עונש לרשעים, כי דבר זה אין הדעת נותן. אבל הפירוש הוא, כי מספר עשרה מורה על דבר שיש בו רבוי, והוא כלל אחד מקושר, כי כך הם עשרה. כי עד ט' מספר הפרטי, שכל אחד מחולק לעצמו, אבל עשרה הוא מספר כללי, שהכל הוא אחד מקושר. ולכך היו"ד מורה על מספר עשרה, כי היו"ד היא קטנה, עד שאין לחלוק היו"ד לשנים לקטנותה, שהיא כמו נקודה אחת, ומורה לך כי עשרה הם מסודרים יחד, עד שהם כמו דבר אחד. ולכך גם כן מספר עשרה הוא אחד במספר קטן, כי העשרה הם כלל אחד לגמרי. ומורה זה כי העולם מסודר יחד, עד שהעולם הוא אחד, כי סדר העולם היא התורה, שהיא סדר אחד לגמרי, כי התורה היא אחת.

וביאור ענין זה מה שהזכיר דברים אלו, לפי שבא לומר כי השם יתברך אליו הכל, וכל חלופי המציאות וחלופי הכחות הכל שלו. אמנם השביעי, שהוא האמצעי, ונקרא "היכל הקודש" (ספה"י פ"ד מ"ג) הוא מכוון באמצע, לפי שהאמצעי נבדל מהכל, שהרי אינו נוטה לשום צד מן הצדדין, ומפני כך האמצעי מתיחס תמיד אל הקדושה והמעלה הנבדלת מן הגשמית, כמו שהיתה הארץ הקדושה ובית* המקדש מכוון באמצע העולם. אבל האמצע אין לו רוחק כלל, רק עומד באמצע, נבדל מן הצדדים שהם רחקים, ולפיכך האמצעי נבדל מן הגשם.

וביאור ענין זה, לפי מעלתו העליונה, שיהיה בית המקדש דבק בעולם העליון הנסתר, שממנו הושפע ומשתלשל המציאות, ונטיעת העולם משתלשל ממנו. ולפיכך יוצא מן הקדוש הפנימי השפע, הוא הנחל, שיוצא מן המקום העליון. ומורה זה על הברכה העליונה בלי קץ, והבן זה.

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקום הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנו לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי:

When a good thing is known from its opposite, that is true knowledge. The knowledge of all things is acquired from their opposite. It is from the appearance of black that one can gain knowledge of the appearance of white. And smilarly with all opposites. From one is acquired the knowledge of its opposite. It is widely accepted that "the knowledge of opposites is all one thing". Because of this, the [Sages] say in Arvei Pesachim (The final chapter of Babylonian Talmud Tractate Pesachim 116a) that in the Haggadah "one begins with disgrace and concludes with praise". Why do they begin with disgrace? Only because true praise can only be recognised from its opposite. Therefore, we cannot explain the the concept of the final redemption [geulah], without explaining the concept of exile [galut] and churban [destruction of the temple in Jerusalem]. It is by this means that we can come to know the goodness and salvation which we hope for. When we come to explain the concept of exile with true knowledge, we will need to start with the cause of the exile, and matters connected to the exile. There is another reason to explain the concept of exile first. The exile itself is proof and clear imperative for redemption. This is because there is no doubt that exile is an alteration and departure from the normal order. The Blessed Holy One arranged each nation in the place which is appropriate for it, so he arranged the People of Israel into the place which is appropriate for it, namely the Land of Israel. Exile from their place is a complete alteration and departure [from that order]. Anything which departs from its natural place, which is outside its place, is unable to stay in the place which is not natural for it. Rather they need to return to their natural place. Because if they remain in a place which is unnatural for them, then the unnatural would become natural. And it is impossible for the unnatural to become natural. A metaphor: it is like trying to force fire to stay down, when it's natural state is to rise - or like trying to hold up solid matter, when its natural state is to fall to the earth. If you could achieve that, then you would be making the unnatural natural.

וכן הראיה שהביא מהא דאמר (ירושלמי שבת פט"ז ה"א) 'הכותבה אין לו חלק', חס ושלום שיאמר דבר כזה על האגדות, שכל סתרי תורה וחכמה צפונים שם, למי שידע להבין. אבל דבר זה, כי היו רגילים לכתוב אגדות, כי כל הלכות היו רגילים ושכיחים בהם על פה, אבל אגדות לא היו רגילים בה על פה, והיו צריכים לכתוב.

זאת החיה - ומה שאמר בהקומץ רבה שנתקשה משה בג' דברים עד שהראה לו הקב"ה באצבע, הוא דבר נפלא לחכמים, כי דברים אלו רחוקים מהנבואה, כי יוצאים מכלל מציאות העולם הזה, המנורה מפני מדרגתה העמוקה, שהיא למעלה מהמציאות, שהיא מקשה מעולם האחדות...

ביאור* זה כי כאשר עלו ישראל מן הים אז קנו ישראל עצם מדריגתן ומעלתן, כמו שמבואר בספר הזה, כי ישראל לא קנו עצם מעלתן עד אחר שעברו ים, ולכך שם ישראל "עברים" (שמות ב, ו), על שם "עבר ים" (שמו"ר ג, ח), כמו שנתבאר למעלה מדברי חכמים. ומפני זה כאשר קנו ישראל עצם מעלתן כשעברו ים, אז מיד אמרו שירה, כי במה שנעשו ישראל לעם ראוי שיהיה זה לכבוד השם יתברך, ואמרו שירה. ואמר הקב"ה בודאי ישראל יאמרו שירה תחלה, כי העלול בראשונה מורה על העלה תחלה, כי אין עלול בלא עלה. ולפיכך ישראל יאמרו שירה להקב"ה קודם מן המלאכים, אף כי הם גם כן נבראו מן השם יתברך* ועלולים ממנו, כיון שישראל הם עלולים בראשונה במה שהוא יתברך עלה, והמלאכים אם שגם הם עלולים ממנו, אין זה בראשונה כמו ישראל, כי נבראו לשמש בעולם מה שנשלחים מן השם יתברך, ולפיכך הם נמשכים וטפלים אחר דבר אחר. ולכך ישראל, שהם בניו, מורים תחלה על העלה, ולכך שירתם תחלה.

ואמר ריב"ל (שם, ב') בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מקריב מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. פירוש דבר זה, כי מי שרוחו נשברה כאלו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא יתב' הכל ואפס זולתו ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, ודבר זה מבואר במקומות הרבה כי זה ענין הקרבן, וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאלו הקריב כל הקרבנות שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כלם אינם נחשבים אפס זולתו ית', ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת

והזקינים שמדריגתם החכמה, כי אין זקן אלא זה* שקנה חכמה (קידושין לב:), והיו מוכנים הזקינים ההם לחכמה ביותר, והם מיוחדים לקבל מיהושע. כי החכמה היא מדריגה יותר קרובה אל יהושע ממה שהיו הנביאים, וזה כמו שאמרו (ב"ב יב.) חכם עדיף מנביא. והיינו מסתם נביא, אבל מדריגת משה ומדריגת יהושע, היו מיוחדים שהם כפני חמה וכפני לבנה, ובודאי מעלתם על מדריגת החכמה, ובמדריגתם נכללה החכמה מצד עלוי מדריגת נבואתם.

חבור נר מצוה. על נר חנוכה חוצבה. נופת צופים ומדבש עריבה.

והנה הרב הגדול שהיה מלא חכמה כים בכל החכמות טבעיות אלקיות למודיות, הוא הרמב"ם ז"ל, בהקדמת סדר זרעים, האריך בדברים היקרים, למד דעת את העם כגודל חכמתו בענין זה, ופתח לנו פתח חכמה, להודיע לנו כי דבריהם כולם מחמדים, והם עיקרי החכמה. ודברו בהם כאשר ראוי לחכמים להסתיר הדברים הנעלמים, כמו שהאריך הרב הגדול בנתינת טעם ודעת. ולכן נזהר הרב שלא לחלוק על הכוונה האלקית, שסתמו את הדברים.