מה שמשיג בעל התאוה אחר רוב השתדלות בענין רע,נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלא עמל )בראשית ב ט,(וכמו בכבוד,שכל הבורח ממנו רודף אחריו )עירובין יג ע"ב(,כן הוא בכל התאות )ישעיה ז כב.( הצדיקים נקרא אורחות,שהן באתכסיא ומעט אשר דרכו בה,ודרך צר וקטן היא.ואמר ג"כ ג' נגד וכו' תורה ומצות ומדות והבן. אֹ ַרח חַ יִּים פֶּ ן תְּ פַ לֵּס נָעוּ מַ עְ גְּ תֶ יהָ א תֵ דָ ע.בהגר"א -ארח חיים פן תפלס כלומר פן ח"ו תניח שתפלס ותכריע האשה זרה את הארח חיים ותלך קצת בדבר מועט אחריה נעו מעגלותיה סביבוביה ומעגלותיה שהן דרכיה ינעו אותך עד אשר לא תדע כלל איזהו הדרך חיים כמ"ש למעלה כל בואה לא ישובון והיינו מפני שלא ישיגון אורחות חיים. נראה שכוונתו לפרק כ פסוק א:לֵץ הַ יַּין הֹמֶ ה שֵׁ כָר וְ כָל שֹׁ גֶה בּוֹ א יֶחְ כָּם.בהגר"א -לץ היין וגו',כי רוב ליצנות הוא בעת אשר ישבו לשתות יין,וזהו לץ היין,זה שרודף אחר היין.והומה שכר,שנוהם אחר שכר למצא.וכל שוגה בו,כלומר בליצנות לא יחכם,כמ"ש יביע שמן רוקח,למה נמשלה ד"ת לשמן,מה שמן כשנכנס בו מעט מים יוצא השמן,כך ד"ת שיכנס בה מעט ליצנות, יאבד תורה הרבה,וזהו לא יחכם. כִּ י נֹ כַח עֵ ינֵי ה' דַּ ְרכֵי אִ ישׁ וְ כָל מַ עְ גְּ תָ יו מְ פַ לֵּס.בהגר"א -כי נכח ה' דרכי איש,הוא נגד החמדה,אשר הם הולכי דרכים כנ"ל,לכן אמר שנוכח ה' דרכי איש.וכל מעגלותיו מפלס,הוא נגד התאוה,שמעגל הוא קטן מדרך,והיינו מפני שהבעל תאוה אינו הולך בדרך,אלא יושב בביתו ורואה למלאות תאותו ע"י גלגולים וסיבות,לכן אומר שמעגלותיו ה' מפלס,והיינו שלא יאמר אדם מה שהוא רודף אחר התאוה והחמדה,הוא לשם שמים,לכן אומר נגד החמדה שנכח ה' דרכיו,והוא יודע אם לשם שמים או לא.אך על החמדה,שהיא בגלוי,אמר נכח ה'.אבל תאוה הוא בהסתר,לכן אומר שהוא מפלס כמה כוונתו לשם שמים,וכמה כוונתו לשם תאוותו. " שנאי בצע" אילין הנאן דעלמא,והם בעלי עבודה,וכמו שידוע שהעבודה לא יתכן אלא אחר שהמית תאוות והנאות דעלמא.ובצע הוא הנאה כמו שנאמר )בראשית לז כו( מה בצע,וכמו שאמרו )תיקון ל דף עג ע"ב( "וכל חסדו כציץ השדה" דכל דעבדין לגרמייהו עבדין. נֶפֶ שׁ שְׂ בֵ עָ ה תָּ בוּס נֹ פֶ ת וְ נֶפֶ שׁ ְרעֵ בָ ה כָּל מַ ר מָ תוֹק.בהגר"א -נפש וגו',כמ"ש האומר במאי ניכול לחמא סב מיניה,אבל לנפש רעבה,אפילו כל מר מתוק.והענין,כאשר לא יחפוץ האדם בהגיון התורה,אז אינו טועם המתיקות,ואז תבוס נופת.אך כאשר נפשו רעבה,שמשתוקק ומתאוה לעסוק בתורה,אפילו כל מר מתוק לו,מחמת שיגע בה מאוד וציער את עצמו עליה.ועוד נפש שבעה,כאשר ימלא האדם תאות נפשו,אז הוא תבוס נופת,שאינו חפץ בתורה.אבל נפש רעבה שאינו ממלא תאותו,אלא מסגף עצמו ומרעיב את עצמו כל מר,כל היגיעות והמרירות יהיה לו מתוק וחביב מאוד,כי יגיע וישיג מתיקת התורה. לולא דביקות האדם בדברים החומרים,היה נפשו דביקה בעניני ה',ולא היה בוחר בדברים ערבים ומתוקים לפי שעה,כי כל הנעשה לבעל התאוה אחר רוב השתדלות בענין רע,נעשה לתמימי דרך בענין טוב בלי עמל ואון. אמרו חז"ל )עי' תנחומא ויקרא ג( כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו,כן הוא בכל התאוות.
from our library copy — not yet checked against the original