Kiddushin Through a Loan

אָמַר רַב: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה. נֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה, וּמָר סָבַר מִלְוָה לָאו לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה? וְתִסְבְּרָא?! אֵימָא סֵיפָא: וְשָׁוִים בְּמֶכֶר שֶׁזֶּה קָנָה. אִי אָמְרַתְּ מִלְוָה לְהוֹצָאָה נִיתְּנָה, בְּמַאי קָנֵי?! אָמַר רַב נַחְמָן: הוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אוּחְרֵי, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁאָמַר לַהּ: ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״ וְנִמְצָא מָנֶה חָסֵר דִּינָר. מָר סָבַר: כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא לְמִיתְבְּעֵיהּ. וּמָר סָבַר: לָא כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא לְמִיתְבְּעֵיהּ.

§ Rav says: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, since a loan is given to be spent. Consequently, from the moment the money is lent it no longer belongs to the lender, and he cannot betroth a woman with it. The Gemara suggests: Let us say that this is subject to a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: With regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed, and some say she is betrothed. What, is it not that they disagree with regard to this: One Sage holds that a loan is given to be spent, and one Sage holds that a loan is not given to be spent? The Gemara questions this suggestion: And how can you understand it that way? Say the latter clause of that same baraita: And they agree with regard to the case of a sale that he acquires it. Although they disagree as to whether one can betroth a woman with a loan he has given her, they agree that a lender can purchase an item from the debtor in exchange for forgiving the money he has lent him. If you say that a loan is given to be spent, with what has he acquired it? There is no money with which to effect an acquisition. No proof can be derived from this baraita, which cannot be understood as stated. Rav Naḥman says: Our colleague Rav Huna interprets the baraita as referring to other matters and not as referring to a straightforward case of a loan. And with what are we dealing here? A case where he said to her: Be betrothed to me with one hundred dinars, and it was found to be one hundred dinars less one dinar, the missing dinar is considered to be a loan that he has taken from her. One Sage, who said the woman is not betrothed, holds that the matter is embarrassing for her, preventing her from claiming the final dinar from him, and since he has failed to fulfill his statement she is not betrothed. And one Sage, who said that she is betrothed, holds that the matter is not embarrassing for her and is not preventing her from claiming the final dinar. He is therefore considered to have fulfilled his statement and borrowed one dinar from her, which he will repay in due course, but she is nevertheless betrothed.

אָמַר אַבָּיֵי: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. בַּהֲנָאַת מִלְוֶה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.

§ Abaye says: With regard to one who betroths a woman with a loan, i.e., he previously lent this woman money and he now says that she is betrothed to him by means of that loan, she is not betrothed. The reason is that a woman can be betrothed only through her acceptance of money, or an item that has monetary value, at the time of the betrothal. Although this woman owes the man money, at the time the man states that she is betrothed to him, the loan is not in fact money but an obligation. Therefore, he does not actually give her anything at the time of the betrothal. By contrast, if he betroths her by means of the benefit of the loan, she is betrothed. But it is prohibited to do so, due to the fact that betrothing a woman via the benefit of a loan is an artifice used to circumvent the prohibition of receiving interest, as this enables the husband to gain an additional benefit from the loan.

בְּמִלְוָה עַל פֶּה. בְּמַאי פְּלִיגִי? בִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן – קָנָה. מָר סָבַר: כִּי קָאָמַר רַב הָנֵי מִילֵּי בְּפִקָּדוֹן, אֲבָל מִלְוָה – לָא. וּמָר סָבַר: לָא שְׁנָא מִלְוָה וְלָא שְׁנָא פִּקָּדוֹן.

Having enumerated several possibilities for the dispute in the case of a loan with a promissory note, the Gemara explains the dispute in the case of a loan by oral agreement: In the case of one who betroths a woman with a loan by oral agreement, with regard to what do they disagree? They disagree with regard to the statement of Rav Huna, who quoted a statement that Rav says, as Rav Huna says that Rav says: If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, give it to so-and-so, if he stated this in the presence of all three parties, i.e., the one who had the money, the one who was the owner of the money, and the intended recipient, the intended recipient has acquired it. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that when Rav said that it can be acquired in the presence of all three parties, this applies in the case of a deposit, since the item is intact. But in the case of a loan, which is meant to be spent, he did not rule that it can be transferred this way, since there is no actual money but merely a debt. And one Sage, Rabbi Meir, holds: There is no difference whether it is a loan or a deposit. The third party acquires it in both cases. A woman is therefore betrothed if he gave her a loan in the above manner.

אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לַהּ ״הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמָנֶה״, וְהִנִּיחַ לָהּ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶ[ם] – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת,

§ Rava says that Rav Naḥman says: If one said to a woman: Be betrothed to me with one hundred dinars, and instead of giving it to her he gave her collateral for the money, she is not betrothed.

אָמַר רַב עוּלָּא בַּר אַבָּא אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה וּבָעַל, עַל תְּנַאי וּבָעַל, בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וּבָעַל — דִּבְרֵי הַכֹּל צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי מְנַחֵם אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמְקַדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה וּבָעַל, צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. בְּהָא הוּא דְּלָא טָעֵי, אֲבָל בְּהָנָךְ טָעֵי. אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל — צְרִיכָה הֵימֶנּוּ גֵּט. זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְלֹא הָיָה כֹּחַ בַּחֲכָמִים לְהוֹצִיאָהּ בְּלֹא גֵּט.

Rav Ulla bar Abba said that Ulla said that Rabbi Elazar said: In the case of one who betroths a woman with a loan by forgiving a debt she owes him, which does not effect betrothal, and subsequently engages in sexual intercourse with her; or one who betroths a woman conditionally and the condition was not fulfilled, and he subsequently engages in sexual intercourse with her; or one who betroths a woman with an item worth less than the value of a peruta, and he subsequently engages in sexual intercourse with her, in all of these cases, all agree that she requires a bill of divorce from him. Although the initial betrothal was invalid, they are betrothed due to the subsequent sexual intercourse. Rav Yosef bar Abba said that Rabbi Menaḥem said that Rabbi Ami said: In the case of one who betroths a woman with an item worth less than the value of a peruta and subsequently engages in sexual intercourse with her, she requires a bill of divorce from him. This is because it is in this matter that he does not err. He knows that betrothal must be performed with an item worth at least a peruta, and he therefore must have engaged in intercourse with her for the purpose of betrothal. But with regard to those other cases, i.e., a loan or a condition, he does err. He engages in intercourse based upon his initial betrothal, and therefore she does not require a bill of divorce. Rav Kahana said in the name of Ulla: In the case of one who betroths a woman conditionally and the condition was not fulfilled, and he subsequently engages in sexual intercourse with her, she requires a bill of divorce from him, in accordance with Rabbi Elazar. The Gemara relates: This was an incident that actually occurred. A man betrothed a woman conditionally and then engaged in sexual intercourse with her without specification, and the Sages did not have the power to allow her to leave her husband without a bill of divorce, since they could not definitively rule that the betrothal was invalid. Therefore, they forced him to give her a bill of divorce.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד בְּכֶסֶף? נָתַן לָהּ כֶּסֶף אוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף, וְאָמַר לָהּ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ מְאוֹרֶסֶת לִי״, ״הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִינְתּוּ״ – הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת. אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה, וְאָמְרָה הִיא: ״הֲרֵינִי מְקוּדֶּשֶׁת לְךָ״, ״הֲרֵינִי מְאוֹרֶסֶת לְךָ״, ״הֲרֵינִי לְךָ לְאִינְתּוּ״ – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: טַעְמָא דְּנָתַן הוּא וְאָמַר הוּא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל הִיא שֶׁנָּתְנָה לוֹ וְאָמְרָה הִיא – לָא הָווּ קִידּוּשִׁין. טַעְמָא דְּנָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, הָא נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – הָווּ קִידּוּשִׁין! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – פְּשִׁיטָא דְּהָווּ קִידּוּשִׁין. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנָּתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא, וְלָא הָווּ קִידּוּשִׁין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: נָתַן הוּא וְאָמַר הוּא – מְקוּדֶּשֶׁת. נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה הִיא – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא – סְפֵיקָא הִיא וְחָיְישִׁינַן מִדְּרַבָּנַן.

§ After discussing the sources for the modes of acquisition listed in the mishna, the Gemara analyzes these halakhot in greater detail. The Sages taught in a baraita (Tosefta 1:1): How is betrothal performed through money? If a man gave a woman money or an item worth money, and he said to her: You are hereby betrothed [mekuddeshet] to me, or: You are hereby betrothed [me’oreset] to me, or: You are to me as a wife, then she is betrothed. But if she is the one who gave the money to him, and she said: I am hereby betrothed [mekuddeshet] to you, or: I am hereby betrothed [me’oreset] to you, or: I am hereby to you as a wife, then she is not betrothed. Rav Pappa objects to this: This baraita contains an internal contradiction. The first part of the baraita states: If a man gave a woman money and said to her: You are hereby betrothed to me, from which it may be inferred that the reason the woman is betrothed is that he gave her money and he said the appropriate formula. This leads to the conclusion that if he gave her money and she said the formula, she is not betrothed. Now say the latter clause of the baraita: But if she is the one who gave the money to him, and she said: I am hereby betrothed to you, then it is not a valid betrothal. Rav Pappa infers: The reason that it is not a valid betrothal is that she gave money to him and she said the appropriate formula, from which it may be inferred that if he gave money to her and she said the appropriate formula, then this is a valid betrothal. Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of the following. This is what the baraita is saying: If he gave the money and he said the formula, it is obvious that it is a valid betrothal. If he gave the money and she said the formula, it is considered as though she gave the money and she said the formula, and therefore it is not a valid betrothal. And if you wish, say a different explanation of the baraita: If he gave the money and he said the formula, she is betrothed. If she gave the money and she said the formula, she is not betrothed at all. If he gave the money and she said the formula, the ruling is uncertain, and by rabbinic law we are concerned that this might actually be a betrothal.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּגְזֵילוֹ, וְכָאן בְּהַפְקָעַת הַלְווֹאָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: עֶבֶד עִבְרִי – הַפְקָעַת הַלְווֹאָתוֹ הוּא! רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי.

Rather, Rava said: It is not difficult because here, in the case of the slave, the halakha is stated with regard to an actual act of robbery committed against a gentile, but there, in the case of the baraita, where it would be permitted to employ deception if not for the desecration of God’s name, the halakha is stated with regard to abrogating his loan. Abrogating a loan owed to a gentile is permitted because it does not entail actually taking money. Abaye said to Rava: The release of a Hebrew slave from his gentile master is akin to the abrogation of his loan. The purchase price paid by the master is considered as a loan that the slave pays back over the years of his servitude until he goes free at the Jubilee. Consequently, deceptively bringing about his early release is akin to abrogating a loan, yet Rabbi Akiva derives from the verse that it is prohibited to do so. The Gemara answers that Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava says: The body of a Hebrew slave is owned by his master, and retaking him from the gentile by deceptive means would therefore constitute actual robbery.

הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף, וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״,

MISHNA: A woman is acquired by, i.e., becomes betrothed to, a man to be his wife in three ways, and she acquires herself, i.e., she terminates her marriage, in two ways. The mishna elaborates: She is acquired through money, through a document, and through sexual intercourse. With regard to a betrothal through money, there is a dispute between tanna’im: Beit Shammai say that she can be acquired with one dinar or with anything that is worth one dinar. And Beit Hillel say: She can be acquired with one peruta, a small copper coin, or with anything that is worth one peruta. The mishna further clarifies: And how much is the value of one peruta, by the fixed value of silver? The mishna explains that it is one-eighth of the Italian issar, which is a small silver coin. GEMARA: The mishna teaches that a woman can be acquired in three ways. The Gemara asks: What is different here that this mishna teaches: A woman is acquired, using the language of acquisition, and what is different there, in the beginning of the next chapter (42a), which teaches: A man betroths, using the language of betrothal? The Gemara explains: In this mishna the tanna utilized the language of acquisition because he wanted to teach about betrothal through money, which is the standard means of exchange in an act of acquisition. The Gemara continues its explanation: And from where do we derive that betrothal is accomplished by means of giving money? It is derived by means of a verbal analogy between the term expressing taking stated with regard to betrothal and from the term expressing taking with regard to the field of Ephron. How so? It is written here, with regard to marriage: “When a man takes a woman” (Deuteronomy 24:1), and it is written there, concerning Abraham’s purchase of the field of the Cave of Machpelah from Ephron the Hittite: “I will give money for the field; take it from me” (Genesis 23:13). This verbal analogy teaches that just as Ephron’s field was acquired with money, so too, a woman can be acquired with money.

הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה אֲפִלּוּ הָיְתָה בִּשְׁטָר אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ אֶצְלָהּ חוֹב דִּינָר וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּדִּינָר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדֵךְ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מִפְּנֵי שֶׁהַמִּלְוֶה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה וְאֵין כָּאן שׁוּם דָּבָר קַיָּם לֵהָנוֹת בּוֹ מֵעַתָּה שֶׁכְּבָר הוֹצִיאָה אוֹתוֹ דִּינָר וְעָבְרָה הֲנָאָתוֹ:

הָיָה לוֹ אֶצְלָהּ מִלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ הַמִּלְוֶה וְהֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת שֶׁהֲרֵי הִיא נֶהֱנֵית בַּמַּשְׁכּוֹן מֵעַתָּה וַהֲרֵי הִגִּיעַ הֲנָאָה לְיָדָהּ:

היה לו מלוה אצלה אפי' הוא בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד דהני מעות דידה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה השתא מידי ל"ש מלוה ל"ש שכירות ואפי' הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות ואפי' החזיר לה השטר כתב הרמב"ם ז"ל שאינה מקודשת אפי' יש בו ש"פ כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה ונתנו לה שמין הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו הוי ספק קדושין אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפילו לא מחל לה המלוה אלא אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן מקודשת שיש בהנאה זו ש"פ ואסור לעשות כן משום ריבית ובעל העיטור כתב שאין בו איסור אא"כ אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני ע"מ שתתקדשי לי בההוא הנאה וכיון דלא קץ לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית עד דאמר לה ד' בה' וכ"כ ר"ח שאם היה מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה אינה מקודשת אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני וכתב הרמב"ם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא הוי ספק קידושין ולא שריא לעלמא בלא גט ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם אבל אם היה לו משכון ממנה במלוה שיש לו אצלה וקידש בו מקודשת ואפי' משכנה בשעת הלואה ואפי' לא החזיר לה המשכון אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך כיון שיש לו משכון מקודם והרמ"ה כתב דוקא כשהחזיר לה המשכון וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון אע"ג דמדינא מצי למיתפשיה אזוזי דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת ואם יש לו מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת וא"א ז"ל כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת היה לו מלוה על אחרים ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן מקודשת אפי' היא מלוה על פה אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן אפי' היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת אלא שמין בנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי ואם לאו הוי ספק קידושין היה לו מלוה אצלה ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה זו מקודשת דדעתה אפרוטה לפיכך אם אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדש אני לך בשכר המלאכה אינה מקודשת דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומיד כשעשה קצת המלאכה היא מתחייבת לו בשכירות והוה ליה מקדש במלוה וכתב הרמ"ה לא שנא אם הוא שכיר יום על המלאכה ולא שנא אם הוא קבלן דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי וה"ל מלוה וכ"כ הרי"ף אבל ר"י כתב דקי"ל דאומן קונה בשבח כלי ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:

הַמְקַדֵּשׁ בַּהֲנָאַת מִלְוֶה הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. כְּגוֹן שֶׁהִלְוָה אוֹתָהּ עַתָּה מָאתַיִם זוּז וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לָךְ בְּמִלְוֶה זוֹ שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם וְאֵינִי תּוֹבְעָהּ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ הֲנָאָה מֵעַתָּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלְוֶה זוֹ עַד סוֹף זְמַן שֶׁקָּבַע. וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּרִבִּית.

When [a man] consecrates [a woman] with the benefit [derived from] a loan, the consecration is valid. The consecration is binding if he lends her 200 zuz [at the time of the kiddushin] and tells her: "Behold, you are consecrated to me through the benefit [you receive] by my extending the length of this loan for you. It may be in your possession for so many days, and I will not demand payment until this date." For she is receiving benefit now [from the opportunity] to use the loan until the end of the time period fixed. It is forbidden to make [such a condition], because it is like taking interest.

להוצאה ניתנה - הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי: ושוין במכר - אם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם אמר ליה מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו קנה הלוקח אם ישנה בעין: במילי אוחרי - בדבר אחר דהך מלוה לא במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה:

אלא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו - פ' דלת"ק דר"ש אינה מקודשת משום דמלוה ברשות לוה קיימא ור"ש בן אלעזר דאמר מקודשת משום דמלוה ברשות מלוה קיימא וא"ת אכתי נימא רב כתנאי אמרה לשמעתיה דהא איהו דאמר המקדש במלוה אינה מקודשת לא מצי סבר כר"ש בן אלעזר וי"ל דרב נמי סבר כוותיה ולא תיקשי מידי דהא דאמר רב אינה מקודשת מיירי במלוה שהתחיל להוציאה ובהא קאמר דאינה מקודשת אפילו נשתייר שוה פרוטה ור"ש בן אלעזר לא איירי אלא במלוה שהיא עדיין בעין ואע"ג דאמר במילתיה דר"ש אם נשתייר ש"פ מקודשת דמשמע אע"פ שהתחיל להוציאה י"ל דר"ש בן אלעזר מיירי שנגנבו או שאבדו שלא שלח בהן יד אבל אם התחיל להוציאה אינה מקודשת: לעולם שטר חוב דאחרים - אבל שטר חוב דידה אינה מקודשת וא"ת ומאי שנא והא אידי ואידי מלוה היא וי"ל דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין דין הוא דאינה מקודשת אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת דנהי דאין המלוה בעין מ"מ זכות הוא לו כאילו היה בעין:

לימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לה מלוה אצל אחרים והרשה עליהם. פירש"י ז"ל שכתב לה הרשאה עליה. ולא נהירא דאי בלא הרשאה נתנה לה כראוי למה לי הרשאה הא בהדיא מוכח בפרק גט פשוט דכיון שהקנה חובו לחבירו כראוי תו לא בעי הרשאה אחריתי כדכתיבא התם שלא כדברי הראב"ד ז"ל ואי דלא אקנייה ניהלה כראוי הרשאה מאי מהניא דהא בהרשאה לא קניא מידי בגוף המלוה ואינה אלא נתינת רשות כעין שליחות ובמאי מיקדשא בדברים בעלמא. לכך יש לפרש והרשה עליהם שהשליטה עליהם עד שזכתה בהם ונקט האי לישנא משום דבמלוה על פה איירינן דלית ליה שום הקנאה ממלוה אלא במעמד שלשתן וההיא נמי לאו הקנאה היא דמלוה היא אלא שעבוד שמשתעבד הלוה לזה כדכתיבנא במסכת גיטין וברשות המלוה ואמירתו נתחייב לה הלוה במעמד שלשתן ולהכי לא קתני ונתנה לה אלא והרשה עליהן כנ"ל: לעולם שטר חוב דאחרים ובמלוה בשטר ובמלוה על פה קמפליגי. פירוש ודקאמרת היינו מלוה ביד אחרים אצטריך לפרושי בהדיא מלוה בשטר ומלוה על פה משום דבכל חדא מנייהו פליגי באנפא נפשיה דלא פליגי באידך:

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה שָׁם תְּנַאי וְלֹא אָמַר מֵעַכְשָׁו. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי מֵעַכְשָׁו בְּדִינָר זֶה אִם אֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ מָאתַיִם זוּז הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ מִשְּׁעַת הַקִּדּוּשִׁין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה תְּנָאוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה. לְפִיכָךְ אִם קִדְּשָׁהּ הַשֵּׁנִי קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה הַתְּנַאי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן הַדִּין בְּגִטִּין וּבְמָמוֹן:

ואם זה המקדש לא גזלה בעצמו אלא קנאה מגזלן – וודאי דנאמן לומר שהנגזל כבר נתייאש והוה יאוש ושינוי רשות בידו וקנאה לכל הדיעות. אמנם לפי דעת רוב הפוסקים שנתבאר בחו"מ סי' שנ"ג בעינן שהיאוש יהיה קודם השינוי רשות, ולהרמב"ם אין חילוק בזה כמ"ש שם, מיהו בגזלן עצמו כשקדשה בהגזילה קודם יאוש, אף שאח"כ כשהיה בידה נתייאש – לא הוה קדושין אפילו להרמב"ם דלא מצריך יאוש קודם השינוי רשות, כיון דבעת הקדושין נתן לה דבר שאינו שלו, ואפילו אמר תתקדש לי לאחר היאוש – לא מהני, ולא דמי למקדשה לאחר שלשים יום, שהרי עתה אינו שלו [ב"ש סק"ד]. ועמ"ש בסי' ל"א סעי' ה'. וגם דברי רבינו הרמ"א יש ליישב כדעת רוב פוסקים, וזה שכתב דקדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן, משכחת לה יאוש בלי שינוי רשות כגון שקנאה מגזלן קודם יאוש דהו"ל שינוי רשות קודם יאוש דלא מהני לרוב הפוסקים, וכן הכריע רבינו הרמ"א בחו"מ סי' שנ"ו וקדשה בזה אחר שנתייאשו, ולכן אע"ג דאצלה הוי יאוש ואח"כ שינוי רשות, מ"מ לדידיה לא נקנה הדבר לעולם לפי מה שבארנו שם סי' שנ"ג סעי' ה' דמי שהגזילה באה לידו קודם יאוש דומה לאבידה שמצאה קודם יאוש ולכן אין הקדושין אלא מדרבנן, אבל פשטיות דבריו לא משמע כן. ולדינא יש לחוש לכל החומרות. וגם מ"ש רבינו הרמ"א דקדשה בגזל וגניבת מצרי מקודשת, הקשו עליו הא קיי"ל בחו"מ סי' שמ"ה דאין חילוק בין גזל וגניבה לישראל לאינו ישראל, ודבריו אינם אלא בהפקעת הלואתו [חמ"ח], וכן אם הוא לא גזלה אלא לקח מגזלן אפילו קודם יאוש – הוי קדושין, דדמי להפקעת הלואתו לפי שבא לידו בהיתר [ב"ש], אבל הגזלן עצמו שקדש – לא הוי קדושין גמורים, ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם [חמ"ח].

היה לו מלוה אצלה אפי' היא בשטר וא"ל הרי את מקודשת לי במלוה שיש אצלך אינה מקודשת כו' מימרות אמוראים בפ"ק דקדושין (ו:) ובפרק האיש מקדש דאמרי המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה: ומ"ש אפילו עדיין המעות בידה וכו' כן פרש"י שם וכ"כ הרא"ש והר"ן וכתב עוד הר"ן וכיון דלהוצאה ניתנה ה"ל כדידה ולא יהיב לה מידי ואיהי אין דעתה על הנאת מחילת מלוה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי והרמב"ם כתב בפ"ה כל' הזה המקדש במלוה אפי' בשטר אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועברה הנאתו עכ"ל כלו' דכיון דלהוצאה נתנה אע"פ שעדיין המעות בידה ה"ל כאילו כבר הוציאה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו:

היה אצלה מלוה על משכון אפילו במשכנו בשעת הלואה וקדשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון או שהיה המשכון ברשותה (ר"י בשם הרמ"ה) הרי זו מקודשת וי"א שאפי' לא החזיר לה המשכון מקודשת:

If [a man] gave [his fiancee] a loan as a collateral, even a collateral during the loan, they are married because of the loan, if she returns her collateral or if collateral that already belonged to her (Rav Yitzchok quotes the Rama), they are married. There are those that say that even if she did not return the collateral [loan], she is married.

וה"ה אם לא חזר וכו'. כבר כתבתי לפירוש הרא"ש לא מהני אם לא חזר ואמר תתקדשי דהא חזר ומקדש אותה מחדש במעות וט"ז כתב אפי' להר"ן לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי לי:

אבל יודעת סכום הפקדון. בב"ח כתב דבשאלה היא חייבת באחריות השאלה כל שנשתייר פרוטה מן השאלה הוי ליה מקדש במלוה ופרוט' וע"כ אף דיודעת סכום השאלה מקודשת:

שהמוכר נהנה במה שהוא מקבל ממנו. עיין ר"ן פ"ק דקידושין שהקשה לרב דס"ל כליו של קונה אבל בשל מקנה לא ואפילו הוא חשוב ואלו הכא מסקינן דבאדם חשוב קונה אפילו בשל מקנה משום טעמא דבהאי הנאה דמקבל מיניה וז"ל שם ולרב לא קשיא דאמר לך רב דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנ' מיקרי הנאה הני מילי כשמקבל מתנה גמור' אבל כשאינו מקבל אלא על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא ומש"ה דוק' בכליו של קונה אבל בכליו של מקנה לא ע"ש. ועיין ב"ח שהוליד מזה דאם נתן ע"מ להחזיר אפי' באדם חשוב לא מהני ומשום דמתנ' ע"מ להחזיר אע"ג דשמי' מתנ' אין הנותן מתחשב בשביל כך: ונראה דאינו מוכרח דודאי כל מתנה ע"מ להחזיר כיון דשמי' מתנה ואינו אלא תנאי שיחזור מקנהו לו וכמ"ש הרא"ש בפ' לולב הגזול. וא"כ י"ל דהנותן מתחשב במתנה זו כיון שהוא מתנה גמורה אבל חליפי סודר מלתא אחריתי הוא דשם אינו מתנה כלל ואינו אלא קני' על מנת להקנות וכדאי' בנדרים ס"פ השותפין ובזה ודאי ליכא שום מתנה כלל וזה שכתב הר"ן וסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא ע"ש ולא כתב חליפי סודר מתנה ע"מ להחזיר משום דלית ביה משום מתנה כלל אבל היכא דאי' שם מתנה אפי' ע"מ להחזיר יש לו' דמהני בי' אדם חשוב ודוק ועמ"ש בסי' קצ"ה ספ"ד. ולפי מ"ש בסק"ג דלרב דבעי כליו של קונה לא מהני כלל הנאת אדם חשוב דנהי דהוי הנאה אינו אלא כמו הנאת כסף ומהני בקרקע ובקידושין דסגי ליה בכסף אבל חליפין דבעינן שיקבל המקנה כלי והנאה זו לאו כלי הוא ע"ש א"כ ממילא מתרצה קושיות הר"ן ואפשר דהר"ן הקשה לפי מ"ש בשם ר"ח דכה"ג מהני בחליפין וע"ש בסק"ג. עוד שם בר"ן מקשה ללוי דס"ל בחליפין כליו של מקנה ובהאי הנאה דמקבל מיניה ומשמע אפי' אינו אדם חשוב וגבי קידושין משמע דבעי אדם חשוב וע"פ שכת' דבשאר בני אדם נמי אית ליה הנאה במה דמקבל מיניה אלא דהאי הנאה לית בי' שוה פרוטה אלא באדם חשוב הוי הנאה ש"פ ומש"ה בעי בקידושין אדם חשוב דקידושי אשה בש"פ אבל בחליפין דקונין בנעל אפילו אין בו ש"פ ומש"ה בסתם בני אדם נמי ה"ל הנא' פחות מש"פ על כל פנים וע"ש. ועיין בש"ע א"ח סי' רכ"ג סעיף ה' דאם נתנו לו כלים במתנה מברך הטוב והמטיב והוא מדברי הרא"ש וכת' בטעמא משום דאם המקבל עני טובה לו וטובה לנותן שזיכה אותו השם ליתן צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי נמי טובה לנותן. והקשה שם במגן אברהם דהא באה"ע סי' כ"ח איתא דוקא באדם חשוב הוי הנא' וא"כ מאי טובה לנותן והניח בצ"ע. ולפי מ"ש בשם הר"ן דאפילו באדם שאינו חשוב נמי הוי הנא' אלא דאינו הנאה בשוה פרוטה ולא מהני בקידושי אשה וא"כ גבי ברכ' דלא בעינן ש"פ אלא כל שנהנ' אפי' בפחות עש"פ בעי ברוכי ומש"ה צריך לברך הטוב והמטיב. ואין להקשות דהא לפי מאי דקי"ל בכליו של קונ' אבל בכליו של מקנ' לא א"כ צ"ל דס"ל דאפי' בפחות מש"פ לא הוי הנא' דאי הוי הנא' אמאי לא מהני בחליפין כליו של מקנה כיון דחליפין לא בעי ש"פ דלפי מ"ש לעיל בסק"ג דאפי' באדם חשוב לא מהני לרב בכליו של מקנה דאותו הנא' לאו כלי הוא א"כ ניחא דלא מהני כליו של מקנה לרב אלא אפי' לפי מ"ש ר' חננאל דמהני באדם חשוב היינו לפמ"ש שם סק"ג טעמא דר"ח דסבירא ליה דלא ממעט נעל אלא פירות המתרקבין שאינו הנאה קיימת אבל הנאה קיימת מהני כמו בעלי חיים והנאת אדם חשוב ה"ל הנאה קיימת דלעולם מתחשב הוא בכך שקיבל ממנו אדם חשוב וע"ש וא"כ היינו דוקא באדם חשוב הוא דהוי הנאה קיימת אבל באדם שאינו חשוב נהי דאית ליה הנא' אבל אינו הנאה קיימת ולא עדיפא מהנאת פירות דלא מהני גבי חליפין ודו"ק:

שאלת על האומר לאשה הרי את מקודשת לי והיה מונה והולך וכשהשלים לעשרה פסק ומיד השליכתם מידה לפניו אם יש חשש לאלו הקדושין: תשובה אין כאן בית מיחוש דתניא התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ואמרינן בגמרא וה"ה אם השליכתו לפניו אינה מקודשת וכן כתבו כל הפוסקים ותניא בתוספתא התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת דינר רע יחליף היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה כל שעה עד שיגמור וכתבה הריא"ף פ"ק דקידושין. הא למדת שכל זמן שלא נגמרו הקידושין יכולה היא לחזור בה ואין חזרה כהשלכת המעית מידה לפניו ואם (לא) נגמרו הקדושין אינה יכולה לחזור בה אפילו תוך כדי דיבור. ואע"ג דפשטה ידה ונתרצית להתקדש לו לא נתרצית אלא בממון יותר מזה שכן דרך הנשים להיות מקפידות וכיון שראתה שהוא מדקדק עמה לא רצתה להתחדש לו ומה שחלקו בגמרא בין מנה סתם למנה זה היינו כשקבלה בשתיקה אבל אם השליכה אותה כנ"ד בכל גוונא אינה מקודשת כיון שעדיין לא נגמרו הקדושין ואין חלוק בין אם היה מונה והולך סתם בין אמר לה התקדשי לי במעות אלו והיה מונה והולך כיון שעדיין לא נגמרו יכולה היא לחזור בה ואין לך חזרה גדולה מהשלכת המעות מידה לפניו וזה נראה לי ברור:

רצ"ט) שאלה מי שקדש אשה וא"ל ע"מ שאם יארע ממנו העדר ולא יהיו שם עדים שיהיו המעות מתנה מעכשיו מהו. תשובה אפשר יועיל תנאי זה לקודם שכנסה אבל אם כנסה כיון דקי"ל (כתובות ע"ג.) א"א עושה בעילתו ב"ז איכא למימר דבטליה לתנאיה:

צ"ו) שאלה האומרת תן חמצך לגוי בפסח ואתקדש אני לך מהו: תשובה מנה לפ' ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב (קדושין ז'.) וחמץ אינו תופס דמיו נמצאת אשה זו ערבנית ע"מ שהגוי חייב לישראל ומש"ה מקודשת ואיסורא דעבד עבד:

דברי פתיחה של הרב בישיבה לפני לימוד מסכת יבמות לד"ת, אצל בד"צ. ובההתראה יהי' גם כן מפורש שאם לא תתרצה לזה, יותן היתר להבעל ע"פ מ"ר [=מאה רבנים] לישא אשה אחרת בחו"ק [בחופה וקידושין] כדת מו"י [משה וישראל] ואז נוכל לסדר פה את סדרי ההיתר ולשלוח לכתר"ה, בעה"י. והנני בזה חותם בברכה נאמנה ברכת החג הק' הבע"ל [הבאה עלינו לטובה ל]שמחתו ויתרון הכשרו, כנה"ר ונפש ידי"ע המצפה לגאולה וישועה קרובה ֵמהַ ר הקודש מירושלים. הק' אברהם יצחק ה"ק

קידושין אסור לקדש אשה בשבת. [הערה 41] ראה שו"ע (סי' של"ט סעי' ד').

קידוש מתוך ספר בליל יו"ט שחל במוצאי שבת – צריך להקפיד לקדש מתוך המחזור, כדי לא לשכוח את ברכות ה"הבדלה". [הערה 9] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ח).

המקדש אשה בחמץ האסור מדרבנן, ובשעות דרבנן, יש לחוש לקידושיו, וצריכה גט. [שובע שמחות חלק א' חופה וקידושין עמוד תז, ילקוט יוסף על הלכות ערלה פרק ב' הערה כא] .