Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 127:1
שולחן ערוך הרב, אורח חיים קכ״ז
Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 127:1
אדמו"ר הזקן מביא את דיני אמירת מודים דרבנן בתוך חזרת הש"ץ, ומבהיר שהקהל אומר הודאה משלו בשעה שהשליח הציבור אומר את נוסח הברכה.
וְאוֹמְרִים הַצִּבּוּר "מוֹדִים" שֶׁהוּא תִּקּוּן הַרְבֵּה חֲכָמִים, וְנִקְרָא "מוֹדִים דְּרַבָּנָן".
שוחזר מתוך "Arukh HaShulchan, Orach Chaim 127:2"
Arukh HaShulchan, Orach Chayim
ערוך השולחן, אורח חיים קכ״ז:ג׳ — ד"ה "מודים" זה נקרא "מודים דרבנן"
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 127:3
ערוך השולחן מבאר את חלוקת התפקידים בברכת מודים: השליח הציבור אומר את נוסח הברכה והקהל אומר נוסח הודאה מקביל, המכונה "מודים דרבנן".
"מודים" זה נקרא "מודים דרבנן". ונראה משום דנוסחתו הוא מכמה אמוראים, כמבואר בסוטה שם ובירושלמי שם, יש כמה נוסחאות אחרות. וגם מסיים בשם "ברוך אתה ה', אל ההודאות", עיין שם. אבל אנו נוהגין לומר כש"ס דילן ובלא שם לבסוף, וכבר ידועה הנוסחא בסידורים. ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וכתב רבינו הבית יוסף שטוב לחוש לדעה זו. ורבינו הרמ"א כתב שיש אומרים שצריך לומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג. עד כאן לשונו. ואצלינו לא הכל נוהגין כן. ורב שרירא גאון כתב: יש מי שחוזרין וכורעין שמסיימין, ויש מסיימין בזקיפה. ורבוותא לא מיחו לא לזה ולא לזה (בית יוסף). ובירושלמי יש: רבי זעירא הוה סמוך לקרובה, כדי שיהא שוחה עמו תחילה וסוף. ונראה דהכי פירושו: שהיה אומר "מודים" זה באריכות קצת כדי שיסיים בשווה עם שליח הציבור, וישחה גם בסוף עם שליח הציבור. ולכן יכולים לנהוג בזה אם כה ואם כה.
שוחזר מתוך "Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 127:1"
Kaf HaChaim, Orach Chayim
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים קכ״ז:ו׳ — ד"ה ו
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 127:6
כף החיים מביא את דיני ומנהגי אמירת מודים דרבנן, כולל משמעות ההודאה והיחס בין נוסח הציבור לנוסח השליח הציבור.
ו) שם ואומרים מודים וכו' ונקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים, ב"י בשם מ"כ פרישה אות ה' לבוש ש"ץ דקל"ט ע"א מש"ז אות ב' ר"ז אות א' ועיין בסוטה דף מ' ע"א:
Shulchan Arukh, Orach Chayim 127:1
שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ז
Shulchan Arukh, Orach Chayim 127:1
השולחן ערוך פוסק את דיני אמירת "מודים דרבנן" בתוך חזרת הש"ץ, וממקם את הנוסח כהודאה שאומרים הציבור בעת שהשליח הציבור אומר את ברכת מודים.
דין מודים דרבנן. ובו ב סעיפים: כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הצבור ולא ישחו יותר מדאי ואומרים מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו' וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף וטוב לחוש לדבריו (ויש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת וכן המנהג) (פסקי מהרי"א):
שוחזר מתוך "Mishnah Berurah 127:1"
Mishnah Berurah
משנה ברורה קכ״ז:א׳-ג׳ — ד"ה (א) ולא ישחו - היינו הצבור
Mishnah Berurah 127:1-3
המשנה ברורה מסביר את אופן אמירת "מודים דרבנן" ואת מעמדו של הציבור מול נוסח השליח הציבור; בכך הוא מבהיר מדוע הוא נקרא נוסח של חכמים ולא הברכה המרכזית של שליח הציבור.
(א) ולא ישחו - היינו הצבור ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה דלא ישחה הרבה עי"ש: (ב) יותר מדאי - פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן: (ג) ואומרים וכו' - ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:
Machatzit HaShekel on Orach Chayim 127:5:3
מחצית השקל על אורח חיים קכ״ז:ה׳:ג׳
Machatzit HaShekel on Orach Chayim 127:5:3
הקטע מבאר ש״מודים דרבנן״ נקרא כך משום שחכמים־אמוראים תיקנו את הנוסח, וכל אחד הוסיף על דברי קודמו, ולכן אנו אומרים את כל ההוספות; עוד מובאת מחלוקת אם שליח הציבור ימתין עד שהקהל יסיים את אמירתו.
ודע שנקרא מודים דרבנן כתב הרב ב"י משום שתקנוהו אמוראים רבנן רבי' וכ"א הוסיף על חבירו ואנו אומרים כל ההוספות. וכתב בספר א"ר דנראה מל' הרב"י ומלשון הלבוש דבשעת שהקהל אומרים מודים דרבנן יתפלל הש"ץ ויגמור ברכת הודאה ולא ימתין על הצבור וכתב שבתשו' הרא"ש משמע שהש"ץ ימתין עד שסיימו הקהל מודים דרבנן ע"ש:
Maadaney Yom Tov on Berakhot 431
מעדני יום טוב על ברכות תל״א
Maadaney Yom Tov on Berakhot 431
הקטע מביא בשם הבית יוסף שהנוסח נקרא «מודים דרבנן» משום שתיקנו אותו חכמים רבים.
דמשום מודים דרבנן דלקמן סימן כ'. וכ' הב"י שמצא כתוב שנקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים:
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 127:3
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים קכ״ז:ג׳
Kaf HaChayim on Shulchan Arukh, Orach Chayim 127:3
הקטע דן בזמן אמירת מודים דרבנן, ומביא מחלוקת אם יש לאומרו כאשר היחיד מסיים את תפילתו לפני שהשליח־ציבור מגיע למודים או רק בחזרת הש״ץ; לבסוף מציין שכך נוהגים למעשה.
ג) שם. שוחין עמו הצבור, כתב שכנה"ג בהגה"ט או' א' דאף אם התפללו הצבור והש"ץ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע הש"ץ למודים כשיגיע ש"ץ למודים שצריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה עכ"ד. והביאו העו"ת או' א' וכתב עליו דאין דבריו מוכרחים. וכ"מ בסוטה דף מ' ע"א דאין לאומרו כ"א בעת חזרת הש"ץ התפלה יעו"ש. וכן עמא דבר:
שוחזר מתוך "Mishnah Berurah 106:4"
Mishnah Berurah
משנה ברורה ק״ו:ג׳ — ד"ה (ג) מתפלה - הואיל והיא מדברי
Mishnah Berurah 106:3
הקטע מסביר שתפילה היא מדברי סופרים ונאמרת בעמידה, ולכן אין להשהות בה זמן רב; לעומת זאת, בקריאת שמע עיקר הכוונה והעמידה נדרשות רק בפסוק הראשון.
(ג) מתפלה - הואיל והיא מדברי סופרים ועוד שהיא בעמידה ואין יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש עיקר כונתה ועמידתה אינה אלא בפסוק ראשון ובקל יוכל לעמוד ולכוין. ואם עבר זמן תפלה עי"ז אין צריך להשלים בתפלה הסמוכה כיון דבשעת חובתו היה פטור מן הדין וכדלעיל בסוף סימן צ"ג עי"ש במ"ב:
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 127:1
ערוך השולחן, אורח חיים קכ״ז
Arukh HaShulchan, Orach Chaim 127:1
הקטע אומר שכשהחזן מגיע ל״מודים״, הציבור משתחווה עמו, ולכן הרמב״ם כתב שיש להשתחוות מעט.
וכשיגיע שליח ציבור ל"מודים" – שוחין עמו הציבור. והטעם: ולזה כתב הרמב"ם לשחות מעט.
Peri Megadim on Orach Chayim, Mishbezot Zahav 127:2:1
פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב קכ״ז:ב׳:א׳
Peri Megadim on Orach Chayim, Mishbezot Zahav 127:2:1
הקטע מסביר שתפילת מודים דרבנן נקראת כך מפני שחכמים רבים תיקנו את נוסחה, ומוסיף שאין צורך שהחזן יאריך ב״מודים״ עד שהקהל יסיים את מודים דרבנן.
וחותם עט״ז בלא שם לית חשש נקרא מודים דרבנן שהרבה חכמים תקנו נוסחו עב ״י ולבוש הביאו. א״צ החזן להאריך במודים כ״כ עד שיאמרו הקהל מודים דרבנן עיין לבוש ועא״ר א׳: