The Guest's Blessing at Benching

כּוֹס־יְשׁוּע֥וֹת אֶשָּׂ֑א וּבְשֵׁ֖ם יְהֹוָ֣ה אֶקְרָֽא׃

I raise the cup of deliverance and invoke GOD’s name.

כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ, וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ. בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ — כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ — כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת. מַאי מְבָרֵךְ — ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִכָּלֵם לְעוֹלָם הַבָּא״.

The Gemara answers: Rabbi Abbahu holds in accordance with that halakha that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: The host breaks bread and a guest recites Grace after Meals. The host breaks bread so that he will break bread generously, whereas a guest might be embarrassed to break a large piece for himself and other guests; and the guest recites Grace after Meals so that he may bless the host in the course of reciting Grace after Meals, as the Gemara proceeds to explain. What is the formula of the blessing with which the guest blesses his host? May it be Your will that the master of the house shall not suffer shame in this world, nor humiliation in the World-to-Come.

וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ: דִּלְמָא אָתֵי עַנְיָא וְיָהֵיב לֵיהּ. דִּכְתִיב: ״הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ״, וּכְתִיב: ״וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה׳״, פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּים בְּשֻׁלְחָן! רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כׇּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְעַכְשָׁיו, שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִים יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם: מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב: ״כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ״. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ — דִּכְתִיב: ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״. וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת — דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קוֹדֶם לְאֶחָיו — מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת.

As for the virtue of prolonging one’s mealtime at the table, which Rav Yehuda mentioned, the Gemara explains: Perhaps a poor person will come during the meal and the host will be in a position to give him food immediately, without forcing the poor person to wait. The Sages elsewhere praised a person who acts appropriately at a meal, as it is written: “The altar, three cubits high and the length thereof, two cubits, was of wood, and so the corners thereof; the length thereof, and the walls thereof, were also of wood” (Ezekiel 41:22), and it is written in the continuation of that verse: “And he said unto me: This is the table that is before the Lord.” The language of this verse is difficult, as it begins with the altar and concludes with the table. Rather, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: As long as the Temple stood, the altar atoned for Israel’s transgressions. Now that it is destroyed, a person’s table atones for his transgressions. And Rav Yehuda said: Three things curtail a person’s days and years: One who is invited and given the Torah scroll to read and he does not read, one who is given a cup of blessing over which to recite a blessing and he does not recite a blessing, and one who conducts himself with an air of superiority. The Gemara details the biblical sources for these cases: One who is given the Torah scroll to read and he does not read, as it is written of the Torah: “It is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). A cup of blessing over which to recite a blessing and he does not recite a blessing, as it is written: “I will bless them that bless you” (Genesis 12:3); one who blesses is blessed and one who does not bless does not merit a blessing. And with regard to one who conducts himself with an air of superiority, as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: Why did Joseph die before his brothers, as evidenced by the order in the verse: “And Joseph died, and all his brethren, and all that generation” (Exodus 1:6)? Because he conducted himself with an air of superiority, and those who did not serve in a leadership role lived on after he died.

תָּא שְׁמַע: בֶּאֱמֶת אָמְרוּ בֵּן מְבָרֵךְ לְאָבִיו וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעֲלָהּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ.

Come and hear from what was taught in a baraita: Actually they said that a son may recite a blessing on behalf of his father, and a slave may recite a blessing on behalf of his master, and a woman may recite a blessing on behalf of her husband, but the Sages said: May a curse come to a man who, due to his ignorance, requires his wife and children to recite a blessing on his behalf.

ואחד מברך לכולן.

מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, חַיָּיבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת, וְהַכּוּתִי — מְזַמְּנִין עָלָיו. אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנׇּכְרִי — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים — אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? — עַד כְּזַיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה.

בַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמַשְׁלִים הַבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ. וְהָאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן בּוֹצֵעַ וְהוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן: בַּעַל הַבַּיִת מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמַשְׁלִים הַבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ. וְהָאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיוּ כֻּלָּן בַּעֲלֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן בּוֹצֵעַ וְהוּא מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:

מִנְהָגוֹת רַבּוֹת נָהֲגוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בַּסְּעֻדָּה וְכֻלָּן דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְאֵלּוּ הֵן. כְּשֶׁנִּכְנָסִין לַסְּעֻדָּה הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן נוֹטֵל אֶת יָדָיו תְּחִלָּה.

The Sages of Israel were wont to follow many customs at meals. All these are included in the realm of mannered behavior. Among them: When entering for a meal, the man of greatest stature should wash his hands first.

בְּרָכָה שְׁלִישִׁית פּוֹתֵחַ בָּהּ רַחֵם יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. אוֹ נַחֲמֵנוּ יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ בִּירוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְחוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם אוֹ מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלָיִם. וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּבְרָכָה זוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִנְיַן הַבְּרָכָה, שֶׁאֵין נֶחָמָה גְּמוּרָה אֶלָּא בַּחֲזָרַת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד:

גדול מברך אפילו בא בסוף ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי והני מילי כשאין שם אורח אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפילו אם בעל הבית גדול ממנו כדי שיברך לבעל הבית ומה ברכה מברכו יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ויצליח בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם ואם בעל הבית רוצה לוותר (פי' שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו רשאי:

אֲבָל אוֹרֵחַ וּבַעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת הוּא כֹּהֵן וְגָדוֹל בְּחָכְמָה — הָאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. וּמַה בְּרָכָה מְבָרְכוֹ? "יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְיַצְלִיחַ בְּכָל נְכָסָיו, וְיִהְיוּ נְכָסָיו מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְלֹא יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו, וְאַל יִזְדַּקֵּר לְפָנָיו שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

וה"מ כשאין שם אורח אבל אם יש שם אורח הוא מברך כדי שיברך לבע"ה בר"פ ג' שאכלו (שם.) וכתב הרא"ש ואפי' בע"ה גדול מן האורח כדאשכחן ברבי דא"ל לרב לברך ומיהו אם בע"ה רוצה לוותר בברכתו יברך לעצמו. ומה ברכה מברכו י"ר מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש וכו' פשוט בר"פ ג' שאכלו:

(א) גדול מברך - היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. (ג) אם יש שם אורח - היינו כשהוא אוכל מפתו של בעה"ב: (ד) מברך אפי' וכו' - ואם יש שם כמה אורחים תלוי לפי דעתו של בעה"ב ואפילו ליתן לקטן שבהם:

יב) שם כדי שיברך וכו' בברכה שמברך האורח לבה"ב אחר שיאמר הרחמן הוא יברך את השלחן הזה וכו' וכל צמא ממנו ישתה אז תכף יאמר והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ואחרי אמרו הרחמן הוא יברך את הבעה"ב הזה וכו' יאמר בנוסח זה בבנים שיחיו ובנכסים שירבו ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו.

למי שירצה. קשה ממ"נ אם נותן לברך לאחד מב"ב פשיטא דגם הם אורחים לענין זה שמברכין לבע"ה ונ"ל דאם סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו ואותו א"צ לברך לבע"ה רשאי ליתן לו לברך ונ"ל דאם ב' אוכלים בבית אחד וא' יש לו אורח על שלחנו יכול הוא ליתן לברך למי שירצה דמן הדין יש לאורח לברך ואם אותו הבע"ה רוצה לוותר על ברכתו יכול ליתן לברך למי שירצה:

(ה) ומה ברכה מברכו וכו' - בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:

יט) והא דאורח מברך דוקא בימיהם שהיה אחד מברך והאחרים יוצאים בברכת המברך דשייך האי טעמא כדי שיברך לבעה"ב משא"כ האידנא דנהוג עלמא להחזיק עצמן כל ישראל חבירים ומברך כל אחד בהמ"ז לעצמו ואין. מתכוונים לצאת בברכת המברך על הכוס א"כ מאי מפסיד בעה"ב בכך אם יברך בעצמו הרי מקיים המצוה החביבה ולא הפסיד ברכה. וכיון שכל אחד מברך לעצמו ובעה"ב ממילא מתברך יש לו לבעה"ב עצמו לברך ונזכות במצוה.

(ו) בבית האבל אומר - בין כשהאחרים האוכלין עמו מברכין ובין כשהוא עצמו מברך ואם בעינן לזה עשרה או לא עיין ביו"ד סימן שע"ט ובאחרונים שם:

(יב) מצות עשה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך וצריך שיברך ברכת המזון בנחת ובקול רם ובשמחת הלב כדכתיב ויאכל בעז וישת ויטב לבו ופירשו שבירך ברכת המזון ויכוין בארבע ברכות כנגד ד׳ אותיות שבשם הגדול ויכוין שישפיע שפע ברכות לד׳ עולמות אצילה בריאה יצירה עשיה וכתב בס׳ החינוך שקבל מרבותיו שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימי חייו, ממנין תרי״ג, והנשים ספק אי חייבין בבהמ״ז מן התורה:

ד) ברכה ג'. עלינו ועל כל ישראל עמך.

אותם שיורי מאכל הנשאים בעצמות ובקליפין של הפירות אם יש בהם נצוצי קדושה יתבררו ע"י ברכה אחרונה שאומר האדם על שלחנו אע"פ שסופם לזרקם לאשפה, לפיכך יזהר האדם שלא יסיר מעל השלחן עצמות וקליפין אלא עד לאחר ברכת המזון כמו שכתבו המקובלים וכן כתב בחסד לאלפים סימן ק"פ אות א', ולכך אזהרה שמענו שלא יוציא מעל השולחן דבר להאכיל לבהמה וחיה ועוף הטמאים קודם ברכת המזון וכנזכר שם

תניינא, בעל הבית וכו': מנהג שני. בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, ומשלים ברכת המוציא, ואח"כ בוצע. והעמידו חכמי המשנה, שאין המסובים מותרים לטעום עד שיטעום המברך. ואין הבוצע מותר לטעום עד שיכלה אמן מפי המסובים. ואם רצונו לחלק כבוד, לכבד אחר בבציעה, הרשות בידו. ועוד העמידו, שהארח מברך ברכת המזון, כדי שיברך את בעל הבית.