Kli Shemelachto Lissur: Moving Tools on Shabbat

אֲמַר אַבָּיֵי: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — אִין, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — לָא. וַעֲדַיִין בְּיָדוֹ אַחַת — אִין, בִּשְׁתֵּי יָדָיו — לָא, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי ״הִתִּירוּ״ קָתָנֵי, מַה לִּי לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, מַה לִּי לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּבֵין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ מֵחַמָּה לַצֵּל. וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא. וַעֲדַיִין, בְּאָדָם אֶחָד — אִין, בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם — לָא, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.

Abaye says: Initially, they permitted moving an object whose primary function is for a permitted use, for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action. And then they permitted moving an object whose primary function is for a permitted use, for the purpose of sitting in or utilizing its place. And then they permitted moving an object whose primary function is for a prohibited use, for the purpose of utilizing the object itself to perform a permitted action, yes; however, for the purpose of utilizing its place, no. And still, utensils that can be held in one of his hands, yes, they may be moved; however, utensils that can only be held in his two hands, no, they may not be moved, in order to signify that there is a prohibition to move certain items. This prohibition remained intact until they said: All utensils may be moved on Shabbat, and even those that can only be held in both hands. Rava said to him: After all, it was taught in the Tosefta: They permitted, what difference is there to me if it is for the purpose of utilizing the object itself, and what difference is there to me if it is for the purpose of utilizing its place; why introduce distinctions that are not explicitly stated in the Tosefta? Rather, Rava said that it should be explained as follows: Initially, they permitted moving an object whose primary function is for a permitted use, both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of sitting in or utilizing its place. And then they permitted moving that object from the sun into the shade. And then they permitted moving an object whose primary function is for a prohibited use, both for the purpose of utilizing the object itself and for the purpose of sitting in or utilizing its place, yes; however, moving that object from the sun into the shade, no, they did not permit it. And still, utensils that can be carried by one person, yes, they may be moved; however, utensils that can only be carried by two people, no, they may not be moved. This prohibition remained intact until they said: All utensils may be moved on Shabbat, and even those that can only be carried by two people.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין, חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין לְצֹרֶךְ וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵין נִטָּלִין אֶלָּא לְצֹרֶךְ:

תָּא שְׁמַע: הַמְעַשֵּׂר בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יֹאכַל, בְּמֵזִיד – לֹא יֹאכַל. הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְתַקּוֹנֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?! תָּא שְׁמַע: הַמַּטְבִּיל כֵּלִים בַּשַּׁבָּת; בְּשׁוֹגֵג – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, בְּמֵזִיד – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן! הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – גַּבְרָא לְטַהוֹרֵי מָאנֵי קָא מִיכַּוֵּין, אֲנַן לֵיקוּם וְלִיקְנְסֵיהּ?!

The Gemara attempts to adduce further proof: Come and hear what was taught in a mishna (Terumot 2:3): With regard to one who tithes produce on Shabbat, which is prohibited by rabbinic law because it appears as though he were repairing an article that requires repair, if he did this unintentionally, he may consume the produce, as it has been tithed and rendered fit for consumption. But if he did this intentionally, he may not consume it. Apparently, the Sages did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender, although tithing produce on Shabbat is prohibited by rabbinic law. The Gemara answers: How can these cases be compared? There, the man intends to do a worthy deed and repair the produce by tithing it; should we arise and penalize him? As above, Rabbi Meir would agree that in such a case the unintentional offender is not penalized. The Gemara brings yet another proof: Come and hear what was taught in that same mishna (Terumot 2:3): With regard to one who immerses utensils in a ritual bath on Shabbat, which is also prohibited by the Sages because it appears as if he were repairing an article that requires repair, if he immerses them unintentionally, he may use them. But if he immerses them intentionally, he may not use them. Here too the Sages did not penalize the unintentional offender due to an intentional offender. The Gemara answers as before: How can these cases be compared? There, the man intends to do a praiseworthy act and purify the utensils; should we arise and penalize him? The same distinction stated previously applies in this mishna as well.

הלכה: אֵין נוֹתְנִין דְּבֵילָה וּגְרוֹגְרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרִיֵּיס כו׳. תַּנֵּי נוֹתֵן דְּבֵילָה וּגְרוֹגְרוֹת לְתוֹךְ הַמּוּרִיֵּיס כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתֵן תַּבְלִין וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִסְחֲטֵם לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶם. וּבְתַבְלִין מוּתָּר שֶׁכָּךְ הוּא מְלָאכְתָן. צְרוֹר תַּבְלִין שֶׁנְּתָנוֹ לְתוֹךְ קְדֵירָה זוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ קְדֵירָה אֲחֶרֶת אִם בָּטֵל טַעֲמוֹ מוּתָּר וְאִם לָאו אָסוּר.

HALAKHAH: “One does not put fig cake or figs into muries”, etc. It was stated: “One puts fig cake or figs into muries in the way one uses spices on condition he not squeeze them to extract their juice. But spices are permitted, for that is what they are used for. A bundle of spices put into one pot and then transferred to another, if their taste is lost they are permitted, otherwise forbidden.”

אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״.

Rabbi Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon who said it in the name of Rabbi Akiva. Rabbi Zeira said: As long as he will not recite: Help us lie down [hashkivenu] as well, after reciting the evening Shema before sunrise, as the blessing: Help us lie down, is a prayer that we sleep in peace, which is inappropriate in the morning.

וְאִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ עַל הָדָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: גֵּר תּוֹשָׁב מוּתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת לְעַצְמוֹ כְּיִשְׂרָאֵל בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֵּר תּוֹשָׁב עוֹשֶׂה בַּשַּׁבָּת לְעַצְמוֹ כְּיִשְׂרָאֵל בַּחוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶחָד גֵּר תּוֹשָׁב וְאֶחָד עֶבֶד וְאָמָה הַתּוֹשָׁבִים עוֹשִׂין מְלָאכָה בַּשַּׁבָּת לְעַצְמָן כְּיִשְׂרָאֵל בַּחוֹל.

The Gemara comments: And there are those who teach this statement of Rav Adda bar Ahava with regard to this case, as the Sages taught in a baraita: A gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav] is permitted to perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on the intermediate days of a Festival, i.e., only for matters that, if unattended, will result in significant loss. The baraita continues: Rabbi Akiva says: A ger toshav may perform labor on Shabbat in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a Festival, i.e., only for the purpose of preparing food. Rabbi Yosei says: A ger toshav may perform labor on Shabbat for himself in the same manner that a Jew is permitted to perform labor on a weekday. Rabbi Shimon says: Both a ger toshav and a resident male or female slave may perform labor on Shabbat for themselves in the same manner that a Jew may perform labor on a weekday. According to this tradition, it is in relation to this baraita that Rav Adda bar Ahava said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר בִּכְלִי — פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ, אֶת הַחַי בַּמִּטָּה — פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה — חַיָּיב, וְכֵן כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ — חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין כְּשִׁיעוּר, אִם בִּכְלִי — חַיָּיב עַל הָאוֹכָלִין וּפָטוּר עַל הַכְּלִי. וְאִם הָיָה כְּלִי צָרִיךְ לוֹ — חַיָּיב אַף עַל הַכְּלִי. שְׁמַע מִינַּהּ, אוֹכֵל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד חַיָּיב שְׁתַּיִם! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן

MISHNA: One who carries out foods less than the measure that determines liability for carrying out food in a vessel on Shabbat is exempt, even for carrying out the vessel, because the vessel is secondary to the food inside it. Since one is not liable for carrying out the food, he is not liable for carrying out the vessel either. Similarly, one who carries out a living person on a bed is exempt, even for carrying out the bed, because the bed is secondary to the person. One who carries out a corpse on a bed is liable. And similarly, one who carries out an olive-bulk of a corpse, or an olive-bulk of an animal carcass, or a lentil-bulk of a creeping animal, which are the minimal measures of these items that transmit ritual impurity, is liable. And Rabbi Shimon deems him exempt. He holds that one is only liable for performing a prohibited labor for its own sake. One who carries out an object in order to bring it to its destination is liable. However, people carry out a corpse or an animal carcass only to be rid of them. GEMARA: The Sages taught in a baraita: One who carries out the measure that determines liability for carrying out foods in a vessel on Shabbat is liable for carrying out the food and exempt for carrying out the vessel. And if that vessel was needed by him for another purpose, he is liable even for carrying out the vessel. The Gemara wonders with regard to the second halakha: Can we conclude from it that one who eats two olive-bulks of forbidden fat in the course of one lapse of awareness is liable to bring two sin-offerings? In that case, one who carries out a vessel with food inside it has performed two actions that fall under the rubric of one prohibited labor. Why should he be liable to bring two sin-offerings? Rav Sheshet said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where

וְכָל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִסּוּר בֵּין הָיָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס אוֹ שֶׁל אֲבָנִים אוֹ שֶׁל מַתֶּכֶת מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ בֵּין לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אֲבָל בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ שֶׁל כְּלִי אָסוּר:

ולא אסרו אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן של מלכים ללפת בו הפת או לפרפרת אבל דבר הנאכל כמו שהוא חי אפילו הוא חשוב להעלות על שלחן מלכים או דבר שאינו נאכל על שלחן מלכים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג ולא אסרו אלא כשמכוין העו"ג לשם בישול אבל אם אינו מכוין לשם בישול כגון שהסיק התנור ליבש בו כלים והיה בו בשר ולא ידע בו ונצלה או שחרך ראש גדי להסיר שער ונצלו ראשי האזנים שהם רכין עד שראוין לאכילה מותר כיון שלא כיון לשם בישול אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו והיה בו בשר תחלה ונצלה אע"פ שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אפי' הכי אסור לפיכך אם ידע שהיה בשר בתנור אפילו חממו ליבש כלי אסור חיישינן שמא כיון גם לבישול כיון שידע בו ולא אסרו אלא כשכל הבישול ע"י עו"ג אבל היה תחלתו או סופו על ידי ישראל מותר כיצד הניח עו"ג התבשיל על הגחלים ובא ישראל וחתה בגחלים מותר אע"פ שהיה מתבשל בלא חתוי וכן אם הניח ישראל ובא עו"ג וחתה מותר בד"א שמצאה עו"ג על גבי הגחלים כשחתה אבל אם נתנו הישראל על האש וסלקו מיד ובא עו"ג והחזירו אסור אא"כ הגיע למאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישולו כשסלקו שכל שנתבשל ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי אפילו אם סלקו הישראל מן האש אם בא עו"ג והחזירו וגמרו אין בו משום בישולי עו"ג וכתב הרשב"א דהוא הדין נמי אם בשלו עו"ג כמאכל בן דרוסאי אין לו היתר אח"כ ע"י גמר בישול ישראל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דלהקל החשיבו כמאכל בן דרוסאי כמבושל ולא להחמיר הילכך אפילו אם בשלו כמאכל בן דרוסאי ובא ישראל וחתה בו וגמרו מותר. כתב הרשב"א הניח הישראל על גבי גחלים עוממות שלא היה ראוי להתבשל עליהם ובא עו"ג והפך בו ונתבשל הרי זה אסור הניח הישראל על גבי האש והניח העו"ג לשומרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו עו"ג עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי אם לאו ה"ז מותר ואין חוששין שמא סלקו דספק דבריהם להקל ולא אסרו אלא בבישול שעל ידי האש אבל שלא ע"י האש אע"פ שמליח כרותח וכבוש כמבושל שרי הלכך בשר או דגים קטנים שכבשן עו"ג או מלחן עד שראוין לאכילה מותרין אפילו בשלם אח"כ שהמליחה אינו אוסרתן וכשמבשלם אח"כ דבר שנאכל כמו שהוא חי הוא מבשל וכן אם עושין דברים הראוין לאכילה על ידי עישון מותרין: פנאד"ה של עו"ג שאפאה עו"ג אסורה אפי' למי שנוהג היתר בפת של עו"ג שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי עו"ג ונבלע בפת וכן ירקות הנאכלין כמו שהן חיין ובשלם עם בשר אסורין ששומן של בשר נבלע בהן וכתב הרשב"א וכן כלים שבשלו בהן עו"ג דברים שיש בהן משום בישולי עו"ג אסורין לפיכך צריך ליזהר בשפחות נכריות המבשלות לעצמן בבית רבן ישראל שלא יניחוהו על גבי האור ואם קדמו והניחוהו צריך שיהפך בו קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל וכתב שאין צריך לחוש לזה כלל שלא החמירו בבישולי עו"ג לאסור פליטתו:

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו [ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט] בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדום לחתוך בו דבילה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור: הגה כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה [מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבי ירוחם חי"ג והמגיד פרק כ"ה ות"ה סי' ס"ו וכל בו סוף דיני שבת] וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מקרי טלטול [תשובת מהרי"ו סי' רכ"ו]:

3. It is permitted to move a Keli she’melachto l’issur, (if it was used during twilight for a prohibition, for example a lamp that was lit, see above Siman 279), either in order to use the Keili, for example to use a goldsmith’s or blacksmith’s hammer to crack open nuts or an axe to cut dates, or to use its place, i.e. one needs to use the place the Keili is occupying. One is permitted to remove it and place it wherever one wants. However from sun to shade, i.e. if he is only moving it to prevent it from getting broken or from getting stolen, it is forbidden to move. RAMA: It is only forbidden to move Muktze, but touching without moving is permitted. Therefore it is permitted to touch the candleholders in Shul on which candles are placed, or the (portable) stove with fire within, and it is permitted to remove a non-Muktze item placed on top of Muktze [Mordechai, Perek Kol HaKeilim; Rish; Rabbeinu Yerucham; the Maggid]. It is also permitted to move a Muktze through blowing, as it is only moving the Muktze kil’achar yad (backhandedly) and is therefore not called moving. [Teshuvos Mahariv, Seif 226]

והנה במלאכתו להיתר נתבאר דמותר גם מחמה לצל וכדי שלא יגנב, וכתב רבינו הב"י בסעיף ד' דשלא לצורך כלל - אסור לטלטלו, ורק כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלן אף שלא לצורך כלל ע"ש. ואינו מובן, הא כיון שמטלטלן - וודאי יש לו איזה כונה בזה. וצריך לומר כגון דאינו אלא מתעסק בעלמא, ואין לו שום כונה בטלטולו. אך אם יש לו תענוג במה שמטלטלו, נהי דבמלאכתו לאיסור לא נחשוב זה צורך הגוף, מכל מקום במלאכתו להיתר - ודאי דמותר. (ובעיקר דין זה יש חולקין כמ"ש המ"מ שם, ומה שכתב שנראה כן מהרמב"ם, לעניות דעתי אין ראיה, דנקיט לשון הש"ס כדרכו, והר"ן מסתפק בזה בפרק כל הכלים. ומ"ש המ"מ דלמה ליה לרבא לומר 'מחמה לצל', לימא 'שלא לצורך כלל', לא אבין, דאטו בשופטני עסקינן, וגם בחול כשאדם מטלטל דבר הוא לאיזה כונה. וגם הרשב"א בכירה בשמעתא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כמסתפק בזה ע"ש, אלא מי יבא להקל בדבר שהב"י פסק ואין מי שחולק עליו ודו"ק)

דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים כְּלָל לַאֲכִילַת אָדָם כְּמוֹ שֶׁהֵן אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדְּחַק, שֶׁצְּרִיכִין בִּשּׁוּל, וְאַף עַל גַּב שֶׁרְאוּיִים לַבְּהֵמוֹת אוֹ לַכְּלָבִים, הֲרֵי כֵּיוָן שֶׁהֵם מוּכָנִים לְמַאֲכַל אָדָם לְאַחַר זְמַן, אֵינָם עוֹמְדִין לַבְּהֵמוֹת וְלַכְּלָבִים, וְכֵן דְּבָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִין בַּשַׁבָּת לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, כְּגוֹן עֵצִים וְנוֹצוֹת שֶׁל עוֹפוֹת, וְעוֹרוֹת בְּהֵמוֹת, וְצֶמֶר אוֹ פִּשְׁתָּן, וְכָל בַּעֲלֵי חַיִּים אֲפִלּוּ שֶׁהֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וּקְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי בֵּיצִים, וַעֲצָמוֹת קָּשׁוֹת, שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת אֲפִלּוּ לַכְּלָבִים, וּדְלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת הַבַּיִת, (דְּאָסוּר לִתְלֹתָן בַּשַׁבָּת), וְכֵן שִׁבְרֵי כֵּלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין עוֹד לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, כָּל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֲסוּרִין בְּטִלְטוּל. וּמִכָּל מָקוֹם כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ בְּמָקוֹם שֶׁיְכוֹלִין לְהַזִּיק, מֻתָּר לְפַנּוֹת הַשְּׁבָרִים (ש"ח).

The following are considered muktzeh and may not be handled on Shabbos: Food that is totally unfit for human consumption as is, even in extreme circumstances, because it requires cooking, although it is fit for animals or dogs. Since it is meant to be eaten by people afterwards, it is not [considered] food for animals and dogs. Similarly, things that are not fit for any use on Shabbos; such as wood, feathers, animal skins, wool or flax and all living animals, even if they are domesticated; nut shells, egg shells, hardened bones that are not fit even for dogs, doors and windows of a house, ([those] that are forbidden to be hung on Shabbos); as well as broken vessels that are no longer fit for any use; all these things and similar things are forbidden to be handled. Nevertheless, when broken glass vessels can cause injury, the broken pieces may be removed.

(יא) נשתמש - פי' שהיה מונח עליו בין השמשות דבר איסור וכדמסיים כגון נר שהודלק דנעשה אז בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו: (יב) בין לצורך גופו - ומיירי שאין לו כלי היתר לתשמיש זה דאל"ה אין לו להשתמש בכלי זה:

(קסב) להבריח הזבובים - ככל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ועיין מש"כ לעיל בסכ"ג: (קסג) מותר לטלטלם - אפילו מחמה לצל והמחבר אזיל לשיטתו דס"ל בסימן של"ז ס"ב דמותר לכבד קרקע המרוצף א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר אבל לפי מה שפסק הרמ"א שם דאפילו מרוצף אסור א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו לאיסור ואין לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו: (קסז) יש להסתפק - דדמי למדידת הזמן או הצל והוי בכלל כלי שמלאכתו לאיסור דמדידה בשבת אסור כשאינה של מצוה ואפילו אם הוא לומד על ידו מ"מ עיקר המדידה אינה של מצוה מיהו כשצריך לו לגופו או מקומו בודאי שרי דהא כלי הוא:

(ג) וחייב על שתי שערות - ושער אחד יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים וכן הדין בכל מלאכות שבת לא בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ולענין נטילת צפרנים כתב הא"ר דאפילו על צפורן אחד חייב וכן מוכח לעיל בסימן שכ"ח סל"א. ואשה ששכחה ליטול הצפרנים מע"ש ואירע טבילתה בליל שבת מסיק המ"א שתאמר לעו"ג ליטול ביד דהוי שבות דשבות במקום מצוה ואם א"א ביד מותר על ידו אפילו בכלי ואם אין עו"ג נראה שיש לסמוך בשעת הדחק על הנקור שתנקר תחת הצפורן ובלבד שתעיין היטב שלא יהיה בו שום טינוף:

תשובה בענין לאו שבכללות. לפענ"ד ע"פ מה דאמרו בריש מסכת מ"ק משום מאי מתרינן ביה ופירשו התוס' דצריך להתרות בו משום איזה מלאכה אתה מחייבו ע"ש ולפ"ז לאו שבכללות שכולל ענינים חלוקים או עכ"פ שני איסורים כגון נא ומבושל וכדומה לא ידענו משום איזה לאו מתרינן ביה ולכך אין לוקין ויש להאריך בזה במה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בשורש התשיעי לספר המצות בענין לאו שבכללות והנה הנימוק"י פרק מי שהפך גבי הא דאמר הלכות מועד כשבת יש מהן פטור אבל אסור פירוש הנימוק"י דכיון דיליף חוה"מ מאת חג המצות תשמור והוה לאו שבכללות. ולכאורה צריך ביאור דהא כל דגלי קרא דחג המצות תשמור דגם חוה"מ בכלל והרי מלאכת יו"ט מבואר בקרא בפירוש וכל דגלי קרא דגם חוה"מ בכלל ממילא הוה לאו מיוחד כמו ביו"ט ואמאי קרי ליה לאו שבכללות ועיין מכות דף ח"י בתוס' שם ודידן עדיפא מזה. והיא הערה גדולה. אמנם נראה דלפי מה דמסיק בחגיגה דף ח"י דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת ולפ"ז הו"ל לאו שבכללות שבכל היו"ט כל מלאכות אסורות ובחוה"מ ישנו מלאכות המותרות א"כ שפיר הו"ל לאו שבכללות ולכך אינו לוקה וזה דבר חדש: ובזה נראה מה דאמרו ר' יונתן אמר א"צ ק"ו והקשה בט"א שם דהא נ"מ דאי מצד ק"ו אין לוקין ומחג המצות תשמור השמר דלאו לאו ולוקין והקשה הגאון מוה' דוד דייטש ז"ל הובא באמרי אש סי' מ"ג בחלק או"ח הא גם חג המצות תשמור הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין כמ"ש הנימוק"י ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מחג המצות תשמור הוה לאו מיוחד רק לפי המסקנא דמסרן הכתוב לחכמים הו"ל לאו שבכללות אבל להס"ד דלא ידענו מזה שוב לא הוה לאו שבכללות. ובזה ניחא נמי מה דקשה לי על הט"א דמנ"ל דתשמור הו"ל לאו והרי השמר דעשה עשה ויוכל להיות דתשמור הו"ל עשה. ולפמ"ש אתי שפיר דתשמור גלי דהוא בכלל מלאכת יו"ט וא"כ שוב הו"ל לאו ועשה כמו יו"ט וז"ב. והנה בהא דאמר ר"ע א"צ הרי הוא אומר אלה מועדי ה' והקשה בט"א שם דהא מזה לא ידענו רק עשה והו"ל מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות ועכ"פ אינן לוקות ומקרא דכל מלאכת עבודה לא תעשו הו"ל לאו ואיתא בנשים ע"ש שהאריך ולפענ"ד הדבר נכון עפ"י מ"ש רש"י ובחג הסוכות כתיב ולא נודע הכונה. אך נראה דהנה ר' יאשיה ור' יונתן לא למדו רק על חג המצות ומנ"ל בחוה"מ סוכות לכך למד ריה"ג מקרא דכתיב גבי סוכות ולפ"ז שפיר אמר ר"ע דא"צ דכתיב אלה מועדי ד' וא"כ כל החוה"מ בכלל בין חוה"מ מצות וחוה"מ סוכות ולפ"ז כל דחוה"מ בכלל מועדי ד' ובמועד נשים גם כן נצטוו ממילא גם חוה"מ בכלל ודו"ק היטב:

כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מְיֻחָד לְתַשְׁמִישׁ הַמֻּתָּר בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן כּוֹס וּקְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶן — מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ הַכְּלִי עַצְמוֹ, שֶׁחוֹשֵׁשׁ עָלָיו שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר אוֹ שֶׁלֹּא יִגָּנֵב מִשָּׁם וּמְטַלְטְלוֹ מִשָּׁם לְהַצְנִיעוֹ, אוֹ שֶׁמְּטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לְצֵל שֶׁחוֹשֵׁשׁ שֶׁלֹּא יִתְבַּקֵּעַ בְּחַמָּה. אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל — אָסוּר לְטַלְטֵל שׁוּם כְּלִי אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, לְפִי שֶׁבִּימֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה שֶׁהָיוּ הָעָם מְזַלְזְלִים בְּאִסּוּרֵי שַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי בִיהוּדָה דּוֹרְכִי[ם] גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְגוֹ'", עָשׂוּ חֲכָמִים סְיָג וְגָדֵר לְאִסּוּר הוֹצָאָה, וְגָזְרוּ עַל כָּל הַכֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁמְּלַאכְתָּם לְהֶתֵּר שֶׁלֹּא לְטַלְטְלָם כְּלָל אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן הַמְּיֻחָד לָהֶם, חוּץ מִן כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת וְסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מֵהַכֵּלִים הַצְּרִיכִים בְּיוֹתֵר לִסְעֻדַּת הַשַּׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁחָזְרוּ הָעָם לְהִזָּהֵר קְצָת בְּאִסּוּרֵי שַׁבָּת — חָזְרוּ וְהִתִּירוּ לְטַלְטֵל כָּל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁרָאוּ שֶׁחָזְרוּ הָעָם לְהִזָּהֵר יוֹתֵר — חָזְרוּ וְהִתִּירוּ לְטַלְטֵל כָּל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַכְּלִי עַצְמוֹ, אֲבָל לְטַלְטֵל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל עֲדַיִן לֹא נִמְנוּ עָלָיו חֲכָמִים לְהַתִּירוֹ, וְנִשְׁאָר עוֹמֵד בְּאִסּוּרוֹ שֶׁנֶּאֱסַר בִּגְזֵרַת חֲכָמִים שֶׁבִּימֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה: אֲבָל כָּל מִינֵי אֹכָלִים וּמַשְׁקִים הַמֻּתָּרִים בְּשַׁבָּת, וְכָל מִינֵי סְפָרִים שֶׁמֻּתָּר לִקְרוֹת בָּהֶם — מֻתָּר לְטַלְטְלָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל, לְפִי שֶׁלֹּא גָזְרוּ בִּימֵי נְחֶמְיָה אֶלָּא עַל כֵּלִים וְלֹא עַל אֹכָלִים וּסְפָרִים, וַהֲרֵי הֵם עַכְשָׁו כְּמוֹ קֹדֶם הַגְּזֵרָה שֶׁבִּימֵי נְחֶמְיָה, שֶׁהָיָה מֻתָּר לְטַלְטֵל כָּל דָּבָר הָרָאוּי בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי בְּשַׁבָּת — הָיָה אָסוּר לְטַלְטֵל אַף בִּימֵי דָוִד וּשְׁלֹמֹה אוֹ קֹדֶם לְכֵן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כֵּלִים, אֲפִלּוּ כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת וְסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן ־כֻּלָּן הָיוּ בִּכְלַל הַגְּזֵרָה, שֶׁגָּזְרוּ גַם עֲלֵיהֶן שֶׁלֹּא לְטַלְטְלָן כִּי אִם לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן, וְלֹא לְצֹרֶךְ מְקוֹמָן וְלֹא לְצֹרֶךְ גּוּפָן כְּשֶׁאֵינוֹ תַּשְׁמִישׁ הַמְּיֻחָד לָהֶן, שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוּ אוֹתָן מִכְּלַל שְׁאָר כֵּלִים אֶלָּא מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ בְּתַשְׁמִישָׁן יוֹתֵר מִבְּתַשְׁמִישׁ שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים, אִם כֵּן אֵין לְהַתִּירָן אֶלָּא לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן בִּלְבָד. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, לְטַלְטֵל כָּל כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַכְּלִי עַצְמוֹ, גַּם כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת וְסַכִּין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן הָיוּ בִּכְלַל זֶה, וְלֹא הֻתְּרוּ אֶלָּא לְטַלְטְלָן לְצֹרֶךְ הַכְּלִי עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ כְּלָל: וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לְאָדָם לִשָּׂא הַסַּכִּין אֶצְלוֹ אַף כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֵרוּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ שָׁם לְסַכִּין, כֵּיוָן שֶׁיִּצְטָרֵךְ לוֹ אַחַר כָּךְ בּוֹ בַיּוֹם, וְלֹא אָסְרוּ טִלְטוּל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ כְּלָל כָּל הַיּוֹם, אֲבָל אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַיּוֹם וְהוּא נוֹשְׂאוֹ אֶצְלוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לוֹ בִּשְׁעָתוֹ — מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָפֵץ בְּכָךְ שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לוֹ — הֲרֵי זֶה טִלְטוּל לְצֹרֶךְ:

מוקצה / נעשה בכוונה חפץ של היתר שהונח עליו דבר שהוא מוקצה על מנת שיהיה מונח עליו בשבת, נעשה גם החפץ המותר מוקצה, מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. למשל, המניח כסף על שולחן, למרות שהשולחן מצד עצמו אינו מוקצה, כיוון שהניח עליו כסף שהוא מוקצה, נעשה השולחן מוקצה מפני שהוא 'בסיס לדבר האסור'. כלומר, בהחלטה להניח את הכסף על השולחן, גלומה הסכמה שלא להשתמש בשולחן בשבת, ונעשה השולחן מוקצה כמו הכסף שעליו. וגם אם הכסף ייפול ממנו באמצע השבת, כיוון שהשולחן היה מוקצה בבין השמשות – נותר השולחן מוקצה לכל השבת (שו"ע או"ח שי, ז). אבל אם לא התכוון שהכסף יהיה שם כל השבת אלא שכח אותו על השולחן, כיוון שלא החליט לעשות אותו בסיס לדבר האסור, השולחן לא נעשה מוקצה. אלא שלכתחילה אין לטלטל אותו עם המוקצה שעליו, ולכן יטה את השולחן כדי שהכסף ייפול הצידה, ולאחר מכן יקח את השולחן למקום שירצה. ואם ייגרם הפסד מהפלת המוקצה הצידה, כגון שהמוקצה הוא מחשב כיס; או שהמוקצה שעל השולחן הוא אבן, וליד השולחן ישנם כלי זכוכית שעלולים להישבר אם יפיל את האבן עליהם, מותר לטלטל את השולחן עם המוקצה שעליו עד למקום שבו יוכל להטותו הצידה בלא לגרום נזק (שבת קמב, ב; שו"ע או"ח שט, ד; שו"ע או"ח רעז, ג; להלן יד).

Muktzeh / Basis Le-davar Ha-asur and Conscious Placement If a muktzeh item was placed atop a non-muktzeh item with the intention that it stay there all of Shabbat, then the permitted item becomes muktzeh, as it serves as a basis (base) for a forbidden object. For example, if one placed money on a table, then even though the table is not in itself muktzeh, since he placed muktzeh money on it, the table becomes muktzeh because it is now a basis le-davar ha-asur. In other words, the decision to place money on the table implies consent not to use the table on Shabbat, making the table muktzeh just like the money on it. Even if the money were to fall off during Shabbat, it would not matter; since the table was muktzeh during bein ha-shmashot, it remains muktzeh all of Shabbat (SA 310:7). In contrast, if one did not intend for the money to stay on the table over Shabbat but simply left it there by mistake, then the table does not become muktzeh, since he did not decide to make it a basis for something muktzeh. Nevertheless, le-khatḥila one should still not move the table while the muktzeh item is on it. Rather, he should tilt the table so that the money falls off and then move the table wherever he wants. However, if the muktzeh item would be damaged if it slid offupon falling to the floor, then one may move the table along with the muktzeh item to a place where the latter can safely be slid off without being damaged. For example, if the muktzeh item is a smartphone, which would likely break if dropped, one may move the table elsewhere. Similarly, if the muktzeh item is a stone, and next to the table are fragile glass items that would likely break if the stone were to fall on them, one may move the table elsewhere (Shabbat 142b; SA 309:4; SA 277:3; section 14 below).