Kavanah in Shemoneh Esrei

״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְלָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, וְלַמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן — ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״.

It was taught in a baraita: One who prays must focus his heart in all of the blessings. And if he is unable to focus his heart in all of them, he should focus his heart at least in one. Regarding this baraita, Rabbi Ḥiyya said that Rav Safra said in the name of one of the Sages of the school of Rabbi Yehuda HaNasi: In one refers to the blessing of Patriarchs.

מַאן דְּאָמַר ״כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹנֵן דַּעְתּוֹ עָלָיו״, דִּכְתִיב: ״וָאֶתְחַנַּן אֶל ה׳״. וּמַאן דְּאָמַר ״כְּדֵי שֶׁתִּתְחוֹלֵל דַּעְתּוֹ עָלָיו״, דִּכְתִיב:

MISHNA: One may only stand and begin to pray from an approach of gravity and submission. There is a tradition that the early generations of pious men would wait one hour, in order to reach the solemn frame of mind appropriate for prayer, and then pray, so that they would focus their hearts toward their Father in Heaven.

כַּוָּנַת הַלֵּב כֵּיצַד. כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵינָהּ בְּכַוָּנָה אֵינָהּ תְּפִלָּה. וְאִם הִתְפַּלֵּל בְּלֹא כַּוָּנָה חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה. מָצָא דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת וְלִבּוֹ טָרוּד אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. לְפִיכָךְ הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף אוֹ מֵצֵר אָסוּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים יִשְׁהֶה שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד שֶׁיָּנוּחַ וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל: כֵּיצַד הִיא הַכַּוָּנָה. שֶׁיְּפַנֶּה אֶת לִבּוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט קֹדֶם הַתְּפִלָּה כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים וְלֹא יַעֲשֶׂה תְּפִלָּתוֹ כְּמִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא מַשּׂאוֹי וּמַשְׁלִיכוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לֵישֵׁב מְעַט אַחַר הַתְּפִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִין שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּפִלָּה וְשָׁעָה אַחַת לְאַחַר תְּפִלָּה וּמַאֲרִיכִין בִּתְפִלָּה שָׁעָה:

Proper intention: What is implied? Any prayer that is not [recited] with proper intention is not prayer. If one prays without proper intention, he must repeat his prayers with proper intention. One who is in a confused or troubled state may not pray until he composes himself. Therefore, one who comes in from a journey and is tired or irritated is forbidden to pray until he composes himself. Our Sages taught that one should wait three days until he is rested and his mind is settled, and then he may pray. What is meant by [proper] intention? One should clear his mind from all thoughts and envision himself as standing before the Divine Presence. Therefore, one must sit a short while before praying in order to focus his attention and then pray in a pleasant and supplicatory fashion. One should not pray as one carrying a burden who throws it off and walks away. Therefore, one must sit a short while after praying, and then withdraw. The pious ones of the previous generations would wait an hour before praying and an hour after praying. They would [also] extend their prayers for an hour.

צריך שיהיה לו כוונה בתפלתו. ובו ה סעיפים: המתפלל צריך שיכוין בלבו פי' המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שיתבטל המחשב' וצריך שיחשוב בדברי' המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמי' ולא יחשוב בדברי' שיש בהם קלות ראש: הגה ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלו' האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו [הר"י ריש פ' אין עומדין] ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בב"ה כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא [בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין]: לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו [טור בשם ר"מ מרוטנבורג הגה"מ פ"ד מהלכו' תפלה] ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה:

One Needs to Have Concentration While Praying, containing 5 s'ifim: One who prays needs to concentrate on the meaning of the words which one brings forth from one's mouth. One should consider [it] as if the Divine Presence is opposite one, and remove all distracting thoughts from one, until one's thought and intention remain purely about one's prayer. And one should consider [it] as if one were speaking to before a king of flesh and blood, and one were organizing one's words beautifully and concentrating on them so as not to stumble, all the more [one should do so] before the King of kings of kings, the Holy One, who is Blessed, who examines all thoughts. And so did the pious ones and the men of action, who would seclude themselves and concentrate on their prayers until they would transcend [their] corporeality and strengthen [their] mental power, until nearly arriving at the level of prophecy. And if another thought comes to one in the midst of the prayer, one should be silent until the thought is eliminated. And one should think about things that humble the heart and concentrate it on one's Father in Heaven, and not think about things that contain levity ("light-headedness"). Gloss: Before prayer, one should think about the loftiness of God who is raised up and the lowliness of humanity, and remove all human pleasures from one's heart (Ri, beginning of chapter "Ein Om'din" [Berachot Chapter 5] ). And it is forbidden for a person to kiss one's small children in synagogue, in order to fix in one's heart that there is no love like the love of the Omnipresent Who is Blessed (Binyomin Ze'ev siman 163 and Agudah Chapter "Keitzad Mevarchin" [Berachot Chapter 6]). One should not pray in a place where there is something that negates one's concentration, and not at a time that negates one's concentration [Tur in the name of R. Meir of Rothenburg, Hagahot Maimoni on Chapter 4 from the Laws of Prayer]. And nowadays we are not careful with all of this since we are not able to concentrate so much during prayer.

מַחֲשַׁבְתּוֹ כֵּיצַד? הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". וְצָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כְּנֶגְדוֹ. וְיָעִיר הַכַּוָּנָה וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת אוֹתוֹ, עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ. וְיַחֲשֹׁב כִּי אִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּן בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל — קַל וָחֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן לְפָנָיו אַף מַחֲשַׁבְתּוֹ, כִּי לְפָנָיו הַמַּחֲשָׁבָה כְּדִבּוּר, כִּי כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הוּא חוֹקֵר.

(א) פירוש המילות - ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב אם לא מי שהוא בא בסוד ד' ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה עיין מ"א בשם הזוהר ובתשובת רש"ל סימן צ"ח כתב באורך והעיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו. ועיין בפני יהושע ר"פ א"ע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו"ע א"א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי"ש:

וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו.

And the sages (OBM) hinted at this in the Mishna, in the chapter dealing with morning prayers (Berakhot 28a): “intend your heart/mind towards the interior of the Holy of Holies.”