Rabbi Tzadok: Life and Legacy

קָרֵי עֲלַהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: ״הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנוּגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ״. אִיכָּא דְּאָמְרִי: גְּרוֹגֶרֶת דְּרַבִּי צָדוֹק אֲכַלָה, וְאִיתְּנִיסָא וּמִתָה. דְּרַבִּי צָדוֹק יְתֵיב אַרְבְּעִין שְׁנִין בְּתַעֲנִיתָא דְּלָא לֵיחָרֵב יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הֲוָה אָכֵיל מִידֵּי הֲוָה מִיתְחֲזֵי מֵאַבָּרַאי. וְכִי הֲוָה בָּרֵיא, מַיְיתִי לֵיהּ גְּרוֹגְרוֹת, מָיֵיץ מַיַּיְהוּ וְשָׁדֵי לְהוּ.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai read concerning her a verse found in the section of the Torah listing the curses that will befall Israel: “The tender and delicate woman among you who would not adventure to set the sole of her foot upon the ground” (Deuteronomy 28:56). There are those who say that she did not step on dung, but rather she ate a fig of Rabbi Tzadok, and became disgusted and died. What are these figs? Rabbi Tzadok observed fasts for forty years, praying that Jerusalem would not be destroyed. He became so emaciated from fasting that when he would eat something it was visible from the outside of his body. And when he would eat after a fast they would bring him figs and he would suck out their liquid and cast the rest away. It was one such fig that Marta bat Baitos found and that caused her death.

עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה״, אֲנַן, עַל מִי לְהָבִיא? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? וִירוּשָׁלַיִם בַּת אֵתוֹיֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה הִיא? וְהָתַנְיָא: עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְזוֹ אַחַת מֵהֶן:

The Tosefta continues: Rabbi Tzadok then stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land... and it be not known who had smitten him; then your Elders and your judges shall come forth and they shall measure…and it shall be that the city which is nearest to the slain man…shall take a heifer” (Deuteronomy 21:1–3). And the Elders of that city took that heifer and broke its neck in a ritual of atonement. But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall on the city, Jerusalem, so that its Sages must bring the calf, or does the obligation fall upon the Temple courtyards, so that the priests must bring it? At that point the entire assembly of people burst into tears. The Gemara returns to the incident of the slain priest and discusses several details of it. It was related that Rabbi Tzadok stood up on the steps of the Entrance Hall of the Sanctuary and said: Hear this, my brothers of the house of Israel. The verse states: “If one be found slain in the land, etc.” But what of us, in our situation? Upon whom is the obligation to bring the heifer whose neck is broken? Does the obligation fall upon the city, Jerusalem, or does the obligation fall upon the Temple courtyards? The Gemara asks: Is Jerusalem subject to bringing a heifer whose neck is broken? Wasn’t it taught in a baraita: Ten things were said about Jerusalem to distinguish it from all other cities in Eretz Yisrael, and this is one of them:

ובירושלמי (פאה פ"א ה"א), רבי ברכיה ורבי חיא דכפר תחומין; חד אומר, כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה. וחד אומר, אפילו כל מצותיו אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שהתבאר, כי המצוה הם על ידי הגוף האדם, והתורה היא שכלית לגמרי, שעל זה אמר הכתוב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור", כמו שבארנו בהקדמת מסכת אבות. ולפיכך בודאי כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה, שהרי העולם הזה הוא גשמי, והתורה היא שכלית. ואף המצות יש להם התיחסות אל הגוף, כי המצות נעשות* על ידי גוף האדם, ומפני כך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה.

אמנם פנימית ענין מקומו של עולם. הוא ענין גדול מאד. כי מה שכנוהו ית"ש מקומו של עולם. אין ערך כלל לענין מקום הנושא כל חפץ העומד עליו שעצמות התהות וקיום הכלי יש לה מציאות בפני עצמה. והמקום רק מצלת אותה שלא תפול ותשבר. וכן ענין חיות וקיום הגוף ע"י הנשמה. הגוף יש לו מציאות בפני עצמו. ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו. אבל העולמות כולם כל עיקר התהוות מציאותם כל רגע הוא רק מאתו ית"ש. ואלו היה מסלק רצונו יתב' מלהוות אותם כל רגע היו לאין ואפס ממש. ורק מחמת שאין בכח שום נברא אף עליון כבעליונים להשיג מהות הענין איך כל העולמות וכל צבאם המה בעצם אין. ורק כל רגע המה מתהוים למציאות ממנו יתברך. לזאת בחרו להמשילהו יתברך ולהסביר לאזן שומעת בקרב חכמים. בתיבת מקום.

However, the inner meaning of the matter of “the universe’s Ma-kome” is a great matter indeed. For the reason why He (blessed be His name) is called “the universe’s Ma-kome” is not comparable at all to the matter of a physical place that supports an object placed upon it, for the essence of a physical object’s existence in this moment and its persistence over time is that it has an independent existence, and the physical place simply prevents it from falling and breaking. And similar to this is the matter of the body in relation to the soul-Neshama, regarding the body’s current vitality and persistence over time: the body has an independent existence and its existence doesn’t disappear, even when the soul-Neshama leaves it. But all of the worlds, the primary cause of their continued existence in each instant proceeds exclusively from Him (blessed be His name), and if He would remove His (blessed be He) Will from bringing them into existence anew in each instant, they would actually be a nil and nothingness. And only because no created being, not even the highest of the high, has the power to grasp the true nature of the matter—how all the worlds and their legions are [emphatically] in actuality nothingness, and only that in each instant they are [emphatically] being brought into existence by Him (blessed be He)—for that reason they chose to use a metaphor to describe Him (blessed be He) and to explain to the “ear-that’s able-to-listen-in-the-company-of-wise-sages” using the word Ma-kome.[*A]

שנת תרע"א ליל א' בזוה"ק אמור (ק':) ת"ח לקבל דא תלתא ספרין פתיחין כו' כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפיין ואתעברו מעלמא ומאן אינין אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאיתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים כ', כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד, כי הבחי' הזאת, כמו שהיא בכלל, כן היא אצל כל אדם בפרט, שנפרדו ממנו חלקי הרע הרשע הגמור שבו עכת"ד

כי כשלת בעונך. זה נאמר לכל איש ישראל. ואף שחטא והרשיע הרבה צריך להאמין כי עיקר נקודה ישראלית שבו היא במקומה. וכמ"ש אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות ונק' מכשול. וז"ש עד ה' אלקיך. חיות אלקי שיש בכל איש ישראל כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש ולא נאמר כו' אלקינו למעשה ידינו שזה עיקר התשובה לשוב להתדבק בעיקר חיות אלקי שבו, ולכך בשבת בנקל לשוב כי יש לכל הבריאה עלי' בשבת קודש. כדכ' ויכל כו' וישבות כו' אף שלא ברא ביגיעה עולמו רק כמ"ש ז"ל שבחול נעשה ע"י מלאכה בבחי' מלאכים ושלוחים וצמצום כחו ע"י כמה אמצעיות. ובש"ק מתיחדין ומתדבקין כולם בשורש העליון. ואיתא במד' כי אור הגנוז לצדיקים לא נגנז עד אחר שבת בראשית. אף שחטא המליץ שבת שלא יהי' נגנז עד מוצאי שבת ע"ש. והוא כנ"ל שבשבת יוכל להיות התגלות אף למי שנתרחק. כי מתגלה נקודה הפנימיות שגנוזה בכל איש ישראל. כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וכ' אור זרוע לצדיק כנ"ל: איתא בגמ' זדונות נעשין זכיות כו' כאן מיראה כאן מאהבה. ויש להבין כיון ששניהם שבו למקומם ושורשם מה הפרש בסיבה שבאה התשובה על ידה. אך האמת כי בלי אהבה אי אפשר לשוב. רק דכתיב אוהבם נדבה ופרש"י ז"ל שאף שאין ראוין אתנדב לאהוב אותם. והוא דבר פלא איך שייך נדבה לאהבה. איברא שגם על זה יש משפט ומדה במדה. מי שמקרב עצמו אף שאינו יודע איך. רק מגעגע לשוב להשי"ת ומתנדב עצמו אף שאינו יודע איך להתקרב. כמו כן השי"ת מתנדב לאהוב אותו. ונמצא השב מיראה השי"ת מקרבו ומתנדב לו אהבה בלבו. אבל מי ששב מאהבתו הוא גדול יותר. גם עשי"ת ושבת תשובה הוא ב' תשובות הנ"ל. בש"ק מאהבה. ובחול מיראה:

(ליל א) אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מה שמברכין שעשה נסים על ראיית נר חנוכה. כי הארת הנסים הם בהנרות. ובאמת כ' הנרות הללו קודש הם. ונראה כי מאחר שהיה הדלקת המנורה בימים אלו עפ"י נס אף שלא הי' שמן לבנ"י להדליק. א"כ גם עתה אף שאין לנו מנורה ושמן טהור. ג"כ שייך ההדלקה עפ"י הנס. מאחר שנס זה נשאר לדורות. רק הכלי להדלקה הזו הוא מצות הדלקת נר חנוכה דכתיב נר מצוה ותורה אור. הפי' נר הוא כלי לקבל שמן ופתילה ואור. כן המצות נגד רמ"ח איברים ויראה ואהבה גי' נר כ"כ בתיקונים. והוא שהמצות הם במעשה. ואור התורה נתלה בהם. שהרי המצות כתובים בתורה ועי"ז יתוקן המעשה ג"כ. והוא תיקון גוף איברי האדם. והתורה להביא דעת וחכמה לאדם. וגם לשון נר חנוכה שתיקנו חז"ל בברכת המצוה ג"כ כנ"ל דלא כ' להדליק נר בחנוכה. רק שיש נר חנוכה. ועל ידי קיום המצוה מדליקין זה הנר הידוע. ובאמת הלא המשכן נגנז וכן המנורה וא"כ בימים האלו שהי' ההדלקה אז עפ"י נס גם עתה היא דולקת. וכעין זה אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על נר מערבי כיון שדולק בנס. דולק גם עתה במקום שנגנז כנ"ל. ורק לעורר ולהדליק זה ע"י מצות נר חנוכה שתקנו חז"ל. שע"י המצוה נזכר הארת הנס. [וכן הלשון בטור להזכיר הנס ולא לזכור ע"ש סי' תרע"ט] וכל אלו הענינים משכן ומנורה הם נמצאים ברמז בכל איש מישראל שזה מה שיש לכל אחד מישראל חלק בתורה [והארת המנורה שגנוזים כמו כן באדם ובימים הללו יכולין לעורר ההארות הנ"ל שהם בחי' המדות]: בספר קדושת לוי פי' בזמן הזה ממש עתה שיש בכל שנה הארה מהנסים שהי' אז ע"ש. אך מ"מ להרגיש הארת הנס צריך האדם להיות נפרש מהטבע. וכפי מה שאינו משוקע בטבע וגשמיות יכולין להרגיש. כי נס הוא למעלה מהטבע. ומ"מ ע"י המצוה נ"ח להיות נדבק במה שלמעלה מהטבע. שזה עיקר בחי' המצות לדבק ולחבר האדם במה שלמעלה מן הטבע. אף שעושה עניני עוה"ז מ"מ יוכל להיות נדבק ע"י אור המצות שהם בבחי' עשי' גשמיות כנ"ל. ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר קבעום ימים טובים בהלל והודאה. שתקנו שע"י הלל והודאה יעורר האדם הארת הימים שיהיו נפתחים ומאירים לו. וכן פירש זכר עשה לנפלאותיו להיות נזכר הארת הנסים והנפלאות בכל שנה בימים ההם עכ"ד ז"ל: