Otherכללי

The Appointed Time of Death in Jewish Thought

Jewish sources address the concept that each person's lifespan and time of death are divinely ordained. Biblical passages present death as part of an ordered cosmic sequence; rabbinic and medieval texts explore the relationship between divine decree, human prayer, and the moment of passing, while legal codes establish the halakhic status of the dying and restrictions on hastening death.

חֻקָּו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר

34 sources · 22 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The core halachic principle is that a dying person (a gosses) retains full status as a living person until the moment the soul actually departs, as set out in Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 339:1-3, which forbids any act—closing the eyes, moving the body, calling in mourners—that might hasten or merely coincide with death, and which brands one who closes the eyes before the soul departs as a shedder of blood; Shabbat 151b:6-7 states the same rule, comparing a dying person to a flame that is gradually going out, where even a slight touch extinguishes it prematurely.

Based on this, the practical sign of death accepted by most modern poskim is cessation of respiration through the nose rather than cessation of brain activity: Igros Moshe YD 2:146 rules that cessation of brain activity alone does not establish death while breathing continues, and that removing a heart from someone who may still be breathing constitutes murder, and Mishneh Halachos 7:286 likewise concludes that a person whose brain has stopped but whose heart and respiration continue is halachically alive, so that organ removal from such a person is prohibited.

Igros Moshe YD 3:132 cautions that determining death requires repeated observation of breathing and warns that mechanical ventilation, trauma, or sedation can make the ordinary signs unreliable, so that additional medical testing may be necessary before death can be declared; by contrast, Igros Moshe YD 4:54 rules that irreversible cessation of brain function meeting the Harvard criteria does constitute death even while the heart continues beating, while still requiring physicians to do everything possible to prolong life beforehand.

Tzitz Eliezer 17:66 holds that even after brain activity has ceased, death is not established until breathing has also stopped, and Tzitz Eliezer 9:46 adds that once heartbeat and nasal respiration cease, the body may be delayed only briefly and not kept overnight, since delay risks the severe prohibition of withholding burial from one who might still be alive; Tzitz Eliezer 9:45 frames the broader question of whether burial should be delayed twenty-four or forty-eight hours to establish death with certainty.

Minchas Yitzchak 5:7 insists on great caution in fixing the precise moment of death, treating even a person with only moments of life remaining as fully living, and rules that hastening such a person's death for the sake of organ transplantation is bloodshed rather than permissible rescue.

Rav Mordechai Eliyahu's rulings reinforce the respiration-based standard: Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:19 holds that a person is considered dead only once breathing has completely stopped, citing Rashi's formulation that absence of breath through the nose is the determinative sign, while Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 106:92 permits resuscitative measures even with only a slight chance of brief further life, and Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:60 rules that once clear signs of death are present one need not fear a rare exception and may proceed to burial without concern of transgression.

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 329:11 specifies that today determining the moment of death requires not merely cessation of breathing but confirming the complete absence of any pulse in any part of the body, even near the heart or respiratory system, since a pulse may sometimes still be detected there even when none is felt at the head.

Beyond the medical definition, fixing the moment of death also matters for practical halachic consequences: Teshuvot HaRadbaz Volume 2 838:1-3 discusses whether tearing garments must occur at the moment of death itself to count as having been done "in the heat" of mourning, and Melammed Lehoil Part II 139:3 and Melammed Lehoil Part III 16:1-21 address how the moment or date of death is established for purposes of beginning the mourning count and for permitting remarriage when the body cannot be definitively identified, while Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim 32) addresses how the moment of death governs the fixing of a yahrzeit date when death occurs near a calendar boundary or at twilight.

Gittin 28a:10-11 shows that Talmudic law already grappled with the problem of pinpointing a precise moment prior to death, in the context of a conditional bill of divorce meant to take effect an hour before the husband's death, debating whether such a stipulation can have any practical legal effect given the difficulty of fixing that exact moment.

Modern poskim have addressed this question directly. Our research indicates that B'Mareh HaBazak Volume II 81:3 is relevant to heart transplantation and the determination of the moment of death.

Source 1 · Tanach
Verified

Job 14:5

איוב י״ד:ה׳

Job 14:5

Job says that a person's days are determined, their months are with God, and a boundary is set that they cannot pass. This is a direct biblical expression of a divinely bounded lifespan.

אִ֥ם־חֲרוּצִ֨ים ׀ יָמָ֗יו מִֽסְפַּר־חֳדָשָׁ֥יו אִתָּ֑ךְ חֻקָּ֥ו עָ֝שִׂ֗יתָ וְלֹ֣א יַעֲבֹֽר׃

Their days are determined; You know the number of months; You have set them limits that they cannot pass.

Source 2 · Tanach
Verified

Psalms 139:16

תהילים קל״ט

Psalms 139:16

The psalmist speaks of God seeing the unformed substance and the days ordained for a person, presenting human lifespan as known within divine providence.

גׇּלְמִ֤י ׀ רָ֘א֤וּ עֵינֶ֗יךָ וְעַֽל־סִפְרְךָ֮ כֻּלָּ֢ם יִכָּ֫תֵ֥בוּ יָמִ֥ים יֻצָּ֑רוּ (ולא) [וְל֖וֹ] אֶחָ֣ד בָּהֶֽם׃

Source 3 · Tanach
Verified

Ecclesiastes 3:1-2

קהלת ג׳:א׳-ב׳

Ecclesiastes 3:1-2

Kohelet places birth and death within the ordered times of human life, framing them as events with their appointed season.

עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת        וְעֵ֣ת לָמ֑וּת        עֵ֣ת לָטַ֔עַת        וְעֵ֖ת לַעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃

A time for birthing and a time for dying, A time for planting and a time for uprooting the planted;

Source 4 · Chazal
Verified

Berakhot 10a

ברכות י׳ א — ד"ה אֲמַר לֵיהּ

Berakhot 10a:30-32

Chachmei Bavel recount that Hezekiah rejected Isaiah’s assertion that his decree was irrevocable, invoking the tradition that even when a sharp sword rests on a person’s neck, one must continue praying for mercy and hope for healing.

אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִידִי וְדִידָךְ, וְנָפְקִי מִנַּאי בְּנִין דִּמְעַלּוּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וָצֵא! כָּךְ מְקּוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. אִתְּמַר נָמֵי, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם, אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״.

Hezekiah said to Isaiah: Now give me your daughter as my wife; perhaps my merit and your merit will cause virtuous children to emerge from me. Isaiah said to him: The decree has already been decreed against you and this judgment cannot be changed. Hezekiah said to him: Son of Amoz, cease your prophecy and leave. As long as the prophet spoke as God’s emissary, Hezekiah was obligated to listen to him. He was not, however, obligated to accept Isaiah’s personal opinion that there was no possibility for mercy and healing. Hezekiah continued: I have received a tradition from the house of my father’s father, from King David, the founding father of the dynasty of kings of Judea: Even if a sharp sword rests upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy. One may still hold out hope that his prayers will be answered, as was David himself when he saw the Angel of Destruction, but nonetheless prayed for mercy and his prayers were answered. With regard to the fact that one should not despair of God’s mercy, the Gemara cites that it was also said that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Eliezer both said: Even if a sharp sword is resting upon a person’s neck, he should not prevent himself from praying for mercy, as it is stated in the words of Job: “Though He slay me, I will trust in Him” (Job 13:15). Even though God is about to take his life, he still prays for God’s mercy.

Source 5 · Chazal
Verified

Shabbat 151b

שבת קנ״א ב — ד"ה מַתְנִי׳ אֵין מְעַצְּמִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת

Shabbat 151b:6-7

Chachmei Bavel state that closing a person’s eyes as the soul departs is prohibited and tantamount to hastening death, while offering a procedure for closing the eyes of the deceased after death.

מַתְנִי׳ אֵין מְעַצְּמִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת, וְלֹא בַּחוֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ. וְהַמְעַצֵּים עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ — הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְעַצְּמוֹ עִם יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ — הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים. מָשָׁל לְנֵר שֶׁכָּבָה וְהוֹלֶכֶת, אָדָם מַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עָלֶיהָ — מִיָּד כָּבְתָה. תַּנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְעַצְּמוּ עֵינָיו שֶׁל מֵת — נוֹפֵחַ לוֹ יַיִן בְּחוֹטְמוֹ, וְנוֹתֵן שֶׁמֶן בֵּין רִיסֵי עֵינָיו, וְאוֹחֵז בִּשְׁנֵי גּוּדְלֵי רַגְלָיו, וְהֵן מִתְעַצְּמִין מֵאֲלֵיהֶן.

MISHNA: One may not shut the eyes of the dead on Shabbat because the body is set-aside. And one may not shut the eyes even on a weekday while the soul departs. One must wait until the person has died. And one who shuts the eyes while the soul departs is a murderer because he has hastened the person’s death. GEMARA: The Sages taught: One who shuts a person’s eyes while the soul departs is a murderer. This is analogous to a lamp that is gradually becoming extinguished but could continue to burn a little longer. If a person places his finger on it, it is immediately extinguished. It was taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: One who wants the eyes of a corpse to close should blow wine up its nose, and place oil between its eyelids, and grab hold of its two big toes, and its eyes will shut by themselves.

Source 6 · Chazal
Verified

Gittin 28a

גיטין כ״ח א — ד"ה רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה

Gittin 28a:10-11

Chachmei Bavel discuss an apparent contradiction between presuming that an elderly or ill husband remains alive when his agent delivers a bill of divorce and immediately prohibiting a wife from eating teruma when a conditional bill of divorce is set to take effect one hour before his death; Rabba distinguishes teruma, where stringency is possible, from bills of divorce, where assuming possible death would prevent delivery through an agent.

רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה, תְּנַן: הַמֵּבִיא גֵּט, וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – נוֹתֵן לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ״ – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם לְמִיתָתוֹ, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד! אֲמַר לֵיהּ: תְּרוּמָה אַגִּיטִּין קָא רָמֵית?! תְּרוּמָה אֶפְשָׁר, גֵּט לָא אֶפְשָׁר. וּרְמִינְהוּ: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ״ – שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם מִיתָתוֹ, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד!

§ Abaye raises a contradiction before Rabba: We learned in the mishna that in the case of an agent who brings a bill of divorce to a woman and left the husband when he was elderly or sick, the agent gives her the bill of divorce based on the presumption that the husband is still alive. And one can raise a contradiction from a baraita (Tosefta 6:11) that states: If one is leaving his place of residence, and in order to preclude a situation where his wife would have the status of a deserted wife he gives her a conditional bill of divorce and stipulates: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is immediately prohibited for her to partake of teruma, due to the concern that he may die immediately after an hour has passed. Apparently, there is a concern that one may die at any point. Rabba said to him: Do you raise a contradiction from the halakhot of teruma to the halakhot of bills of divorce? Concerning teruma, it is possible for the wife to eat only non-sacred produce in order to be stringent due to the possibility that her husband may die. However, concerning a bill of divorce it is not possible to take into account the possibility that her husband may die, as there would then be no way for a husband to send a bill of divorce to her with an agent. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: If one says to his wife: This is your bill of divorce that will take effect one hour prior to my death, it is immediately prohibited for her to partake of teruma due to the concern that he may die immediately after an hour has passed. These two halakhot appear to contradict one another.

Source 7 · Rishonim
Verified

Sha'ar HaGemul of the Ramban

שער הגמול - רמב''ן ב׳ — ד"ה זה הדין שאמרו חכמים זיכרונם לברכה

Sha'ar HaGemul of the Ramban 2

Ramban explains that on Rosh Hashanah a person is judged regarding worldly matters—whether they merit life, tranquility, suffering, or death—while their portion in the World of Souls is determined after their death according to their deeds.

זה הדין שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שכל אדם נידון בראש השנה אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחייב לגיהנם ואבדון שאין אדם נידון בראש השנה אלא לעניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין כך אמרו חכמים בראש השנה (כז א') "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות" אלא כך היא המידה בראש השנה שוקלין מעשיו שלאדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו בעולם הזה וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.

Source 8 · Rishonim
Verified

Guide for the Perplexed, Part 3 51

מורה נבוכים, חלק ג' נ״א:כ״א-כ״ב — ד"ה מניעות הגוף

Guide for the Perplexed, Part 3 51:21-22

Rambam explains that as bodily passions weaken with age, intellectual apprehension and love of God intensify, so that Moses, Aaron, and Miriam died in the delight of this heightened apprehension, metaphorically described by Chazal as death by a kiss.

מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי 28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג. מיתת נשיקה 29 על עניין זה רמזו החכמים על מות משה ואהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו על הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד,ה) – "מלמד שמת בנשיקה" (מדרש תנאים דברים לד,ה). וכן נאמר על אהרן: "[וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר] עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח). וכן אמרו על מרים: "אף היא בנשיקה מתה" (בבלי מועד קטן כח,א), אלא שלא נאמר לגביה "על פי ה'" משום שהיא אישה, ולא יאה להזכיר את הדימוי הזה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו בעת העונג של אותה השגה, מעוצמת החשק. החכמים ז"ל הלכו במימרה זו על הדרך השירית המפורסמת המכנה את ההשגה הבאה עם עוצמת החשק בו יתעלה "נשיקה", כמו שנאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ [כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן]" (שיר השירים א,ב). 30 סוג זה של מיתה, שהוא ההיחלצות מן המוות באמת, אמרו (חכמינו) ז"ל שהגיע דווקא למשה אהרן ומרים. שאר הנביאים ואנשי המעלה הם למטה מזה, אבל באופן כללי השגת שכליהם מתחזקת עם ההסתלקות, כמו שנאמר: "[אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,] וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח,ח). אותו שכל יישאר לאחר מכן הישארות נצחית במצב קבוע, משום שכבר הוסר המכשול שהיה מסתיר בעדו בחלק מן הזמנים, והישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג עונגי הגוף, כמו שביארנו בחיבורינו (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; תשובה ח) וביארו אחרים לפנינו.

The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body. To this state our Sages referred, when in reference to the death of Moses, Aaron, and Miriam, they said that death was in these three cases nothing but a kiss. They say thus: We learn from the words, “And Moses the servant of the Lord died there in the land of Moab by the mouth of the Lord” (Deut. 34:5), that his death was a kiss. The same expression is used of Aaron: “And Aaron the priest went up into Mount Hor . . . by the mouth of the Lord, and died there” (Num. 33:38) Our Sages said that the same was the case with Miriam; but the phrase “by the mouth of the Lord” is not employed, because it was not considered appropriate to use these words in the description of her death as she was a female. The meaning of this saying is that these three died in the midst of the pleasure derived from the knowledge of God and their great love for Him. When our Sages figuratively call the knowledge of God united with intense love for Him a kiss, they follow the well-known poetical diction, “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (Song 1:2). This kind of death, which in truth is deliverance from death, has been ascribed by our Sages to none but to Moses, Aaron, and Miriam. The other prophets and pious men are beneath that degree: but their knowledge of God is strengthened when death approaches. Of them Scripture says, “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall be thy reward” (Isa. 58:8). The intellect of these men remains then constantly in the same condition, since the obstacle is removed that at times has intervened between the intellect and the object of its action: it continues for ever in that great delight, which is not like bodily pleasure. We have explained this in our work, and others have explained it before us.

Source 9 · Rishonim
Verified

Sefer HaIkkarim, Maamar 4 32

ספר העקרים, מאמר ד ל״ב:א׳-ב׳ — ד"ה כל שנוי ההוה על האדם המשנה

Sefer HaIkkarim, Maamar 4 32:1-2

The fourth treatise addresses providence, reward, punishment, and the apparent tension between divine decree and human freedom, providing a conceptual framework for the timing of death.

כל שנוי ההוה על האדם המשנה אותו מן הדבר המורגל לו מצער אותו, אף אם יהיה השנוי ההוא טבעי אליו ולטובתו, כשלא יספיק לשער בטוב ההוא, כי הנער בצאתו מרחם אמו הוא יוצא מן הכח אל הפעל ולמציאות יותר נכבד ויותר חשוב מן הראשון, לראות את האור ולהשיג המוחשים בחושים ולקנות המושכלות בשכל, ואף על פי כן הוא בוכה לפי שאין בו כח לשער בטוב ההוא, וכן כשיגמל ויפסקו ממנו מזון החלב יבכה, אף על פי שיעתק לקבלת מזונות יותר טובים ויותר חזקים ויותר נאותים ומועילים למזגו, ויצטער לפי שהוא משתנה ממה שהורגל, וכן האדם שהתמיד לשבת בחשך זמן רב ויצא פתאום לאור, יקשה עליו ויצטער באור עד שיודרג ויורגל בו מעט מעט, וכן ביום המות אף אם ישתנה האדם למציאות יותר נכבד ויותר מעולה ולזוהר בלתי מפסיק שאי אפשר לשכל האדם לשערו בהיותו שקוע בחומר, הנה הוא מצטער במות צער נפלא, לא להיותו נעתק מן המציאות אל ההעדר, כמו שיחשבו האומרים שאין מציאות לשכל האנושי בזולת הגוף, אבל לפי שההעתק מן המורגל יקשה על האדם עד שיודרג ויורגל מעט מעט במה שלא הורגל, ובעבור זה אמרו רבותינו ז״ל על נפשות הצדיקים, כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת, כלומר לפי שיקשה עליה להעתק מן הדברים הגופיים שהורגלה בהם. ואף על פי שאחר שנפרדה מן הגוף לא תצטרך להסתכל בגוף ולא בהרגשות לקבל השפע הרוחני שהיתה מוכנת לקבלו בהיותה בחיים, והיה הגוף וכחותיו מטרידים ומונעים אותה מלהדבק דבוק שלם, וכשיסור טרדת הגוף והכחות הגשמיות במות יסולק המסך ויוסר המונע ויהיה הדבקות מתמיד, ואולם תצטער במות ויקשה עליה אחר המות להפרד מן הגוף והדברים הגשמיים אשר היתה משתמשת מהם, לפי שהורגלה בהם בתחלתה בהיותה צריכה אל ההרגשות והכחות הגשמיות, כדי שיגיעו באמצעותם הדמיונים המורגשים ותפשיט הנפש חלקיותם שהוא דבר נפסד ותשאיר כללותם שהוא דבר קיים, כי לא תשאיר מראובן ושמעון רק החיות והדבור הכולל לא החלקי, וכן מכל הדברים תפשיט חלקיותם ותשאיר כללותם, ולא יגיע זה הכללות בנפש אלא באמצעות מה שהרגישו הכחות הגשמיים מהדבר החלקיי. ועם כל זה יקשה עליה להעתק מן המורגל ותצטער במות, כי כל אדם יצטער להפרד מן המורגל לו, אמרו חכמינו ז״ל כל ימי עני רעים ואפילו שבתות וימים טובים. וכדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים, כלומר שקשה על העני להעתק ממה שהורגל בו אף על פי שיעתק אל תענוג יותר גדול, וכן יקשה על הנפש עזיבת הדברים הגופיים עד שתורגל בזה י״ב חדש, ולזה אמרו רבותינו ז״ל כל י״ב חדש נשמה עולה ויורדת, לאחר י״ב חדש נשמה עולה ואינה יורדת.

Every change from the customary, even though natural and for the person’s good, causes him pain so long as he does not understand the good. Thus when a child leaves his mother’s womb, he passes from potentiality to actuality and to a form of existence superior to and more worthy than the first, being prepared to see the light, to perceive objects with his senses, and to apprehend concepts with his intellect. And yet he cries because he can not understand the good. Similarly when he is weaned and his milk food is discontinued, he cries, although the change is for better and more substantial food and such as is more fitting and wholesome. Yet he feels pain because it is a change from that to which he has been accustomed. Similarly if one is accustomed to sit in darkness a long time and he suddenly comes out into the light, the light is difficult for him and causes discomfort until he gets gradually accustomed to it. So in the day of death, although a person changes for a superior and worthier existence and for a perpetual brightness which the intellect can not know while it is sunk in matter, yet he is extremely grieved by death—not because he is removed from existence to non-existence, as those think who hold that the human intellect can not exist without the body, but because the change from that to which a person has been accustomed is hard and painful until he becomes gradually accustomed to the new. Hence the Rabbis say, concerning the souls of the righteous, that during the entire twelve months [following the person’s death] the soul comes up and then comes down again, i. e. because it is hard for her to be taken away from the corporeal things to which she was accustomed. And although after she is separated from the body, she does not need to pay any attention to it, nor does she require sensations in order to receive the spiritual influence which she was prepared to receive during life when the body and its powers hindered and prevented her from complete communion with the spiritual, whereas as soon as the hindrance of the body and the corporeal powers is removed in death the veil is removed, the obstacle is taken away and the communion is constant,—nevertheless the soul is grieved at the time of death, and after death it is hard for her to be separated from the body and the corporeal things of which she made use, because she was accustomed to them at first when she needed the sensations and the corporeal powers in order by means of them to acquire the sensible images, from which the soul removed the element of particularity, which is perishable, and retained the element of universality, which is permanent. Thus of Reuben and Simeon the soul retains only animality and rationality in general, but not the particular. Similarly in all things the soul removes the elements of particularity and retains the elements of universality. This universality, however, the soul can not comprehend except by means of the particular sensations which the corporeal powers receive. But despite all this it is hard for the soul to get away from the things to which she has been accustomed, and she feels pain in death, for every man feels pain in parting from that to which he has been accustomed. Our Rabbis say: “ ‘All the days of the poor are evil’—even their Sabbaths and holy days, as Samuel said: Change of habit is the beginning of intestinal disease.” The meaning is, it is hard for a poor man to change his habits even if the change be to a state of greater pleasure. In the same way it is hard for the soul to give up corporeal things until she gets accustomed to it in the course of twelve months. Hence our Rabbis say: The entire twelve months the soul goes up and comes down, after twelve months the soul goes up but does not come down.

Source 10 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 339

שולחן ערוך, יורה דעה של״ט:א׳-ג׳ — ד"ה דיני הגוסס

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 339:1-3

Joseph Karo’s passage states that a dying person is considered alive in all respects, prohibiting actions that anticipate death or hasten it, and permits reciting Ẓidduk Haddin only as the soul departs.

דיני הגוסס (ואמירת צידוק הדין) ומה הם הסימנים היפים [מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש]. ובו ה' סעיפים: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו: הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות (ריב"ש סי' קי"ד) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד ז"ל) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין): מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום שלשה ימים צריך להתאבל עליו (דודאי כבר מת) :. אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה וכשמגיע לדיין אמת קורע האבל:

One in a dying condition is considered a living being in all respects. We may not tie up his jaws, nor may we annoint him with oil, nor wash him, nor stop off his organs of the extremities, nor may we remove the pillow from under him, nor may we place him on sand, clay-ground or earth, nor may we place on his stomach a dish, a shovel, a flask of water or a globule of salt, nor may we summon the towns on his behalf, nor may we hire pipers and lamenting women, nor may we close his eyes before his soul departs. And whosoever closes [the dying person's] eyes before death is regarded as one who sheds blood. One may not rend garments, nor bare the shoulder in mourning, nor make a lamentation for him, nor bring a coffin into the house in his presence before he dies, nor may we begin the recital of Ẓidduk Haddin before his soul departs. Gloss: Some say that we may not dig out a grave for him. although it is not [done] in his presence, [i.e.,] in the house, — before he dies. It is [likewise] forbidden to dig out any grave to be [left] open until the next day, in which the corpse will not be buried the same day, and there is danger in this. It is likewise forbidden to cause [aught] to hasten the death of one who is in a dying condition, e.g., one who has been in a dying condition for a long time, and could not depart, — [the law is that] we may not remove the pillow or the mattress from under him [just] because some say that there are feathers from some fowl which cause this [prolongation of death]. He may likewise not be moved from his place. It is also forbidden to place the Synagogue keys under his head in order that he may depart. However, if there is aught which causes a hindrance to the departure of the soul, e.g., [if] near that house there is a knocking sound, viz., a wood-cutter, or there is salt on his tongue, and these hinder the departure of the soul, it is permitted to remove it therefrom, for there is no [direct] act [involved] in this, since he merely removes the hindrance. One who is informed, 'We saw your relative in a dying condition three days ago,' is bound to mourn for him, For it is certain that he has already died. Ẓidduk Haddin is recited when the soul departs, and when he reaches [the words] 'Judge of Truth,' the mourner rends his garments.

Source 11 · Acharonim
attested

Maharal

חידושי אגדות מהר״ל, ראש השנה דף ט״ז

Chiddushei Aggadot, Rosh Hashanah 16

The passage explains that being “written for death” means a wicked person is decreed by God to die, without a fixed day or hour; the sentence is carried out when circumstances no longer protect him.

אבל יותר מסתבר שלא דבר כלל במערכות החיים הנתלים במערכות, וכך פירושו שהצדיק נכתב לחיים שהיה לו מן השי"ת החיים, וכן הרשע שיהיה לו מן השי"ת המיתה ונכתב למיתה, ואין הפירוש שיהיה מת בשנה זאת הרשע, רק שהחיים אשר נתן השי"ת אליו בעת תולדתו אינו מבטל ממנו מאחר שכבר זכה בזה, רק שנכתב למיתה, דהיינו המיתה שהיא מן השי"ת, כי אף שהמערכת נותן חיים לאדם, כיון שנגזר על הרשע המיתה מן השי"ת והוא מסלק ממנו החיים אשר יש לאדם מן השי"ת, בזה יש עליו כמה מסטינים ומקטרגים ולכל הפחות אם נמצא השעה שאין המערכות מגין עליו, כי לא כל שעה מערכת שלו מגין עליו, כי ימצא לו שעה גם כן שיש לאדם מערכת כללי טוב, והרי יש שעות שאפשר שאינם טוב, ובאותו רגע ובאותה שעה חל עליו דין המיתה שהוא מן השי"ת ומת, וזה פירוש רשעים נכתבים למיתה, ולא אמר רשעים נכתבים שימותו, אלא רוצה לומר רשעים גמורים נכתבים למיתה, פירושו כי הרשעים נכתבים ונגמרים למיתה מן השי"ת ופוסק לו גזר דין למיתה, ואין כאן קביעת יום וקביעת שעה באיזה זמן ימות, אלא שנגזר לו גזר דין שימות, והדין יוצא לפועל באיזה זמן אשר ראוי...

Chiddushei Aggadot, Rosh Hashanah 16 — page scan on HebrewBooks
Page 127

The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 12 · Acharonim
Verified

Adir Bamarom, Beur Idra Rabba 30a

רמח"ל, אדיר במרום דף ל, ועיין שם עוד

Adir Bamarom, Beur Idra Rabba 30a

Ramhal explains that earthly time consists of successive levels and channels a person must repair during the days allotted to life, after which these channels remain open to provide the soul and creation with enduring influx; differing lifespans reflect the differing portions of a soul requiring repair through reincarnation.

והנה אפרש לך עתה בחי' התיקון כראוי והוא מ"ש ולבתר זמנא הוי מסתכל בהאי פרסא, ואומר לך מהו ענין [ולבתר זמנא] והוא באמת סוד גדול להבין ענין הזמן כי באמת למעלה אין זמן אלא הכל אורות, אבל להתקבל המקבלים צריך זמן אך סוד הכל הוא חיי עולם וחיי שעה כי העוה"ז הוא תחת הזמן אבל לע"ל לא יהי' עוד זמן כי יהי' הכל נצחי וכל הדברים האלו צריכים ביאור גדול, דע כי הנה כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. והענין כי כל הימים שהאדם חי על האדמה הם כלם מדרגות נתקנות אחת אחת והם כ"כ צינורות שנשארים פתוחים להשפיע שפע טוב על הנשמה ההוא ועל כל הבריאה כי כן הסדר שכל המאורות יהי' נפתחים על הנשמה ונשארים נפתחים לצורך הבריאה והנה הימים הנגזרים על האדם לחיות הם המדריגות שהוא צריך לתקן לפתוח כ"כ צינורות שכאשר פתח כולם השלים תיקונו ואז תהיינה כל המדריגות ההם פתוחות עליו שכולם תהיינה משפיעות בכל רגע קטן עליו לנצח נצחים וזהו ענין הנצחיות שהדברים שהיו מאירין זא"ז בעוה"ז שם כולם כאחד מאירין בכל רגע ואל יקשה אצלך לאמר שהנשמות שנגזר עליהם חיים פחות מאחרות שיהיו פתוחים עליה צינורות בפחות מאחרות וא"כ יהי' עינוגן פחות והרי אין זה תלוי בידן, כי צריך שתדע איך הענין הזה נמשך מן הגלגולים כי לא כל הנשמה מתגלגלת תמיד אלא חלקים ממנה ואותן החלקים אינן צריכין כ"כ צינורות כמו כל הנשמה אלא מספר השייך להם ואין שייך בהם מספר יותר כי זה לפי מה שהן צריכין לפי מציאותה.

Source 13 · Acharonim
Verified

Yisrael Kedoshim 8:19

ר' צדוק, חלק א צדקת הצדיק יא, עמוד ג עמוד קד

Yisrael Kedoshim 8:19

Reb Tzadok describes three stages of human life: inherited holiness until age twenty, holiness acquired through one’s own efforts from twenty to sixty, and divinely bestowed holiness from old age until death, with righteous Torah scholars gaining increasing holiness as they age and becoming prepared for the higher worlds after death.

וכמו בנפשות שבדורות דור הולך ודור בא משה קבל וכו' ומסרה ליהושע וכו' וכששקעה שמשו של זה מיד זרח שמשו של אחר ובקדושין איתא יום שמת וכו' נולד וכו' והנה ביום הלידה א״י עוד מה יהי' ואין שמשו זורח אבל מכל מקום כבר קדושתו העתיד להתגלות אחר כך בו שופעת ומאירה לפני' מיד מיום הולדו וימי האדם משנולד עד שיהי' בן עשרים הם בערך ימים שלפני הקדושה ומבן עשרים עד בן שישים הוא זמן השתדלות האדם בעבודת השם יתברך ולהתקדש בקדושה עליונה ומבן שישים לזקנה והלאה עד יום המיתה הם ימי הירידה ובהם הוא המשכת הקדושה מימים שלפניהם וזקני תלמידי חכמים קדושתם מתוספת כל זמן שמזקינין. כי נראה דחלוקת ג' זמנים אלו הם גם כן נגד כלל ג' קדושות הנזכרות לעיל עד בן עשרים במעלליו יתנכר בקדושה שבו בתולדה מאבותיו. ואחר כך עד בן שישים קונה קדושה מצד עצמו בהשתדלותו ואחר כך הוא מה שהשם יתברך משפיע לו קדושה מלמעלה כל אחד כפי מה שראוי לו ולהרגילו בקדושה עליונה כדי שיוכל אחר מיתה ליכנס לעולמות העליונים ולאדם שטוב שמטעימין לו מפרי מעשיו בעולם הזה זוכה לברכת עולמך תראה בחייך להרגיש אז קדושה מעין עולם הבא ממש שזהו עיקר מה שמקדשין אותו מלמעלה. והצדיקים לזקנתם יוכלו להרגיש הרבה יותר ויותר אלא שכל זמן שהם חיים בעולם הזה אינו בקנין אלא בראי' בעלמא כלשון עולמך תראה והוא רק כדי להרגילו כנ"ל שיוכל לזכות אחר מיתתו לזה בקנין.

Source 14 · Acharonim
Verified

Teshuvot HaRadbaz Volume 2 838

תשובות הרדב"ז חלק ב תתל״ח:א׳-ג׳ — ד"ה שאלת ממני על מי שהיה עומד

Teshuvot HaRadbaz Volume 2 838:1-3

David ben Solomon ibn (Abi) Zimra rules that one who is present at a person’s death must tear his garment at the moment of death, since tearing after the period of immediate mourning is generally ineffective; even someone who turned away and did not see the death must tear if he could have seen it, while someone unable to see it is exempt.

שאלת ממני על מי שהיה עומד על המת בשעת יציאת נשמה והיה שבת אם חייב לקרוע במוצאי שבת: תשובה מסתברא לי דכיון שנדחה נדחה דקי"ל כל קרע שאינו בשעת חימום פי' ביום מיתה או ביום שמועה אינו קרע דדוקא על אביו ועל אמו אמרו שאם החליף בגד בתוך שבעה חייב לקרוע אבל על שאר המתים אינו קורע אם החליף הבגד משום דלא הוי בשעת חימום. וא"ת הא אמרינן דשמואל קרע עליה דרב תליסר אצטלתא דמילתא וליכא למימר דתליסר אצטלי היה לובש ביחד. ותו דלא היה חייב לקרוע אלא הבגד העליון אלא ודאי זה אחר זה לבש אותן וקרען. תירצו בזה דשאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתתייהו בבי מדרשא כשעת חימום דמי ע"כ. משמע בהדיא דאיניש אחרינא אין חייב לקרוע אלא בשעת חימום ושעת חימום דנ"ד הוי בשעת יציאת נשמה: ולענין מי שהיה עם המת והחזיר פניו בשעת יציאת נשמה אם חייב לקרוע ודאי דחייב לקרוע שהרי כל מי שעומד עם המת בשעת יציאת נשמתו אמרו וכיון שהוא עומד ויפול לראות אעפ"י שלא ראה דכיון שהוא ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הילכך גדר הדבר הוא שאם הוא עומד עליו ויכול לראות אעפ"י שלא ראה חייב לקרוע וכל מי שאין יכול לראות אעפ"י שהוא בבית אחד עם המת אינו חייב לקרוע. הנלד"כ:

Source 15 · Acharonim
Verified

Melammed Lehoil Part II 139

מלמד להועיל חלק ב קל״ט:ג׳ — ד"ה ועתה נדון מתי מתחיל האבלות

Melammed Lehoil Part II 139:3

David Zvi Hoffmann discusses when mourning begins in a case where a person was thrown into the sea and presumed to have been consumed by fish, concluding that the seven- and thirty-day mourning periods are counted from when the death became known, while noting a dispute concerning cases in which more than thirty days have passed since the death.

ועתה נדון מתי מתחיל האבלות. הנה פשיטא דבנ"ד משעה שנודע המיתה תיכף נתייאשו מלקוברו דהא הטילוהו לים וכבר אכלוהו כוורי וממילא מונין ז' ול' משעה שנודע המיתה ולא מבעי' אם נודע תוך שלשים, דאפילו אי אמרינן דאזלינן בתר שעת המיתה הו"ל שמועה קרובה וצריך לנהוג אבלות מיום השמועה כדאיתא בריש סי' ת"ב, אלא אפילו לאחר שלשים מיום המיתה מ"מ משמע מדברי היד שאול ריש סי' שצ"ב דצריך לנהוג אבלות משעה שנתברר. ומ"מ לענין דין זה יש חולקין על היד שאול ע' בס' שדה חמד מערכת אבלות אות קצ"ד. אך בנ"ד כנראה לא עברו עדיין שלשים מיום המיתה ואין נ"מ בפלוגתא זו.

Source 16 · Acharonim
Verified

Melammed Lehoil Part III 16

מלמד להועיל חלק ג ט״ז:א׳-כ״א — ד"ה שאלה

Melammed Lehoil Part III 16:1-21

David Zvi Hoffmann recounts testimony identifying the remains of Shmuel Kraplowitz despite severe mutilation, based on preserved facial features and distinctive smallpox scars, and concludes that his widow may remarry.

שאלה: מהרב מו"ה משה יאקאבזאהן אבדק"ק גנעזען וז"ל: בליל י"ג אלול שנת תרס"ד האיש שמואל קראפלעווזקי נמצא מת מרוצץ לנתחים על מסלות ברזל רחוק מעט מן המקום אשר העגלות תעמודנה מסיעתן, כי העגלות עברו על האיש ותמיתנה אותו (ולפי האומד השליך עצמו שם כדי לאבד עצמו) ובי"ד נקבר בחזקת שהוא אותו איש והספדנו עליו מאחר שלא ראה איש שמאבד עצמו לדעת ונתאבל עליו ואמרו קדיש (ע' תשוב' ח"ס אה"ע ח"ב סי' ק"מ אות ג'). ואני צויתי את השומרים ואנשי ח"ק שיסתכלו היטב על חלקי המת אם יכירוהו בפניו או בסמנים אחרים. וביום ה' ז"ך תשרי גבינו עדות משני השומרים ועל סמך גביית עדות הזאת נ"ל ברור דאשת המת מרת איידל מותרת להנשא לאיש אחר כי מלבד המצח והאף והלחי אשר די בהם כמבואר ביבמות ק"ך גם העין והפה והסנטר והזקן היו קיימים וכן צלק הפאקקען הוא בלתי ספק סימן מובהק ובפרט בזמננו וכו' וכו' ולפע"ד הוא יותר מובהק מרושם שמצומצם מקומו (ע' ק"ע סי' רי"א מתשוב' הרב ב"י) (וע' ח"ס סי' צ"ג שהביא תשו' ב"י, אך מוכח שלא על הבית יוסף דעתו). ומה שלא נמצא רק חצי הפנים (וחצי לאו דוקא רק אינו כל הפנים, שרוב הפנים קיים האף והפה שלמים) לפע"ד אינו מחליש הסימן דמה שכ' הטור אין מעידים עליו אא"כ ראו פרצופו עד פדחתו וחוטמו פירושו שכל אורך הפנים צריך להיות קיים ולא סגי אם יחסר חלק למעלה או למטה אבל אם כל האורך אפילו רק מצד אחד קיים מעידים עליו, ואף שלא מצאתי חילוק זה לבי אומר לי והחוש מסייעני שכן הוא וכן בחכמת הציור והפתוח שמציירים ומפתחים וביחוד במטבע פרצוף אדם מצד אחד (פראפיל) ומכירים אותו בבירור ואף אם מצד הכרה ע"י ט"ע אינו אבל מצד סי' מובהק. אמנם עיין מהרמ"ש סי' מ"ז כאמור למטה. ונוסף לזה כל הענין נתן שלהמית עצמו יצא מביתו כי קודם צאתו הריק כליו והניח על השלחן מורה השעות וארנקי שלו וכן קרע בחדר מסחרו כל הכתבים הנוגעים בעניני עצמו, ושבועות האחרונים לפני המקרה זעפו פניו וכו' וכן ספרו נכרים לפי תומם שבערב הזה, אשר בשעה תשיעית מצאוהו, ראוהו בשעה שמינית מתנודד אנה ואנה כאיש אשר רוח רעה אחזתהו במקום עמידת העגלות על מסלת הברזל עד שקרוב לודאי הוא שבתמהון לבב עשה את הדבר המר הזה. ונוסף לזה שלא נשמע בכל הימים אשר עברו מאז ועד עתה שאיש אחר מסביבות גלילנו נאבד חוץ ממנו ונוכל לומר הוא נמצא הוא היה וכו' עכ"ל השואל. והרב הג' דהאמבורג השיב כי אין כאן הכרה בט"ע אחר שלא היה לפניהם כל הפנים של המת, והראה מקום על מהר"ם שיק סי' מ"ז, אף שבנה יסודו על דיוק קלוש. אולם כ' דמ"מ סי' מובהק הוי אף בחצי פנים ותמך יסודותיו על ר"ת בספר הישר הוצאת מקיצי נרדמים סי' צ"ב. וכל החולקים עליו אילו ראו דבריו שבכאן היו מודים לדבריו. גם הנוב"י מה"ק סי' נ"א דף נ"ה מראה שלא ראה דברי ר"ת, וכן בנו במה"ת סי' ס"ב. ונוסף על זה שהעידו שהיה לו צלקת בפנים, וע' ט"ז סי' י"ז ס"ק ל"א דצלקת בצמצום מקום הוי סי' מובהק. ועל מה שכ' השואל דמכירין גם חצי פרצוף במטבעות כ' הרב הנ"ל דזה אינו אלא בדדמי וב"ש סי' י"ז ס"ק פ"ז כ' דאינו מועיל בדדמי בעדות אשה. גם לא יתכן לומר כדעת השואל כאן נמצא כאן היה אף שנובי"ק סי' מ"ז רצה לחדש כן, אך בשו"ת עטרת חכמים סי' ו' השיג עליו בדברים נכונים וע' תב"ש סי' ס"ג סע"ק ט"ו. ע"כ קיצור דברי הה"ג דהאמבורג. א. והרב הגאון דקאוונא (מו"ה הירש ראבבינאוויטץ) כ' בענין זה תשובה ארוכה 20 דפין גדולים וזאת תמצית דבריו: עמ"ש הגאון דה"ב דחצי פרצוף הוא סי' מובהק עפ"י סי' ר"ת, כ' דגם לר"ת בעינן פדחת ולחיים וחוטם וכשחסר צד אחד משלש אלה לא הוי ס"מ, ומפורש זאת בירוש' יבמות פט"ו ה"ג דאין מעידין אלא על החוטם עם הלסתות (בלשון רבים). ואין לומר דירוש' לשיטת' דלא בעי פדחת אבל לדידן דבעי' גם פדחת סגי בחצי דהא בהכרת בכורה די רק בפדחת וסגי ברוב כמ"ש סמ"ע ח"מ סי' רע"ז ואם הי' מחצה ככולו היה די במחצה וא"כ לירוש' דדי בפרצוף וחוטם ג"כ לא הי' להצריך ב' לסתות אלא ודאי דמחצה אינה ככולו. וכיון דבהכרת בכורה לא הוי מחצה ככולו כש"כ בעגונה ע' בכורות מ"ו וכו' ועוד דרוב הפוסקים חולקים על ר"ת (ומוכח מירוש' פט"ז ה"ג דלא כר"ת). ב. ואם חסר רק מקצת מהפרצוף כ' בעל קהלת יעקב דרובו ככולו לענין עגונה כמו לענין בכור. אמנם אם חסר לחי אחת כולו אין להקל גם לדעת הקה"י, ומה שהבי' הרב השואל ראי' מחצי הפרצוף במטבעות דשם צייר אומן חכם לב וע"י אדם אפשר לצמצם, ויש להבדיל בין החיים ובין המתים, וע"כ אין להתיר ע"י הכרת חצי הפרצוף. ג. ומה שרצה להתיר הרב השואל ע"י כאן נמצא כאן הי' כבר העיר בצדק הרב דה"ב דכאן דיש חזקת איסור א"א אין לסמוך על זה וגם בליכא חזקה פ' בא"ח סי' תל"ט כרשב"ג דל"א הככר שנמצא הוא שנאבד. ד. ומה שרצו להתיר ע"י סי' צלקת מהפאקקען הנה כמה אחרונים החמירו, ע' ק"ע ס"ק ל"ב וס"ק ר"מ וגם למקילין בעי צמצום מקום, וכאן אין צמצום מקום, וע' ב"י המובא בק"ע ס"ק רי"א דלא התיר אלא ע"י צירוף דעת התוס' והרא"ש, וע' ק"ע ס"ק קכ"ד. ובמתני' אמרינן אין מעידין וכו' אע"פ שיש סימני' בגופו ובכליו הרי דאם חסר בהפרצוף וכו' אינו מועיל גם כשיש סימנין בגופו, וע' נובי"ק ס"ס ל"א בשם עה"ג. ה. ובכל זאת פתח הג' דקאוונא בהיתירא במה שאמרו הנכרים שההרוג נמצא שעה אחת קודם מתנודד בין העגלות וא"כ הוא היה על אותו הדרך ומאיש אחר שהלך שם לא נשמע ובק"ע ס"ק רכ"א בשם המבי"ט דאם הלך באותו דרך ונמצא הרוג שם מדאורייתא תלינן שזה הוא הנאבד דאם איתא שהנאבד ניצול היה נודע מקומו וע"כ אם נשאת לא תצא. והשב יעקב מבאר דברי המבי"ט משום קבר שנמצא הוא שנאבד, ואחרונים משיגים עליו דבחזקת איסור א"א ל"א זה ובשגם דפ' בא"ח סי' תל"ט כרשב"ג, אולם סברת המבי"ט עפ"י אומדנא דאם היה ניצול הי' נודע מקומו וכדעת התה"ד ברמ"א סעיף ט"ו וכהג' שו"ת עין יצחק סי' מ"ב, וע' ח"ס סי' נ"ח וסי' ס"ה ובזמן הזה שיש בי דואר וטעלעגראף יש לדון דאם הוא חי הי' מודיע וכ"כ עין יצחק הראשון, וע' רשי' כתובות כ"ב ד"ה ברי לי. ומאחר שע"י אומדנא יצאה מאיסור תורה אמרינן ככר שנמצא שנאבד כמ"ש הטור בחמץ שביטלו וע' עין יצחק סי' מ"ב. אך יש חולקין על השב יעקב דבעגונה ל"א זה שנמצא הוא שנאבד ומפרשים דברי המבי"ט באופן אחר כמו בשב שמעתתא שמעת' ז' פי"ט ותמה שם על המבי"ט וכן בנובי"ק סי' מ"ו. אך לפי מה שהביא המבי"ט הסברא דאם הי' ניצול היה מודיע ניחא. והש"ש שמעת' ז' פי"ז וי"ח האריך בדברי המבי"ט, והאריך בסוגי' דתרי יצחק, ומדבריו יש לדון דאם נמצא ההרוג בעיר מגורו ומאותה העיר לא נעלם שום איש אחר יש להתיר אשתו דבנמצא במקומו ממש עדיף מרוב וכ"כ סמ"ע ח"מ סי' רנ"ט ס"ק ו' וש"ך י"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ז ומ'. וא"כ ה"נ אם נמצא בעיר יש להתיר פשוט ומ"ש הב"ש סי' ס"ב דוקא בעיר משומרת סמכינן דלא יצא אחר וכו' בנ"ד אין לחוש לזה גם לב"ש דאם הי' כן הפאליצייא הי' ידעה מזה וזה מכש"כ ממ"ש מהריב"ל ק"ע ס"ק ע"ז עיי"ש וע' בתורת גיטין סי' קל"ב ס"ק ד'. ו. אך בהשאלה לא נאמר שנמצא בתוך העיר, ועתה יש לחקור אם נמצא קרוב לעיר, ומכל המקומות הקרובים לא נשמע שנעלם איזה איש. וע' בסוגי' דרוב וקרוב ב"ב כ"ג דקיי"ל הלך אחר הרוב. אך כל זה אם אין כאן הסברא דאי הי' חי הי' מודיע, אך בשיש כאן סברא זו אמרינן ב"ב כ"ד בחצבא דחמרא (וע' תוס' שם) מוכח שסברא עדיף מרוב, וע' ב"ח תשובה סי' ע"ב ותשובת מהרי"מ סי' כ"ה, ובנובי"ת סי' נ"א. וא"כ כשנמצא קרוב לעיר ג"כ ע"י קרוב וסברא זו האשה יצאה מאיסור תורה (ובנידון דמבי"ט לא הי' קרוב רק רחוק ממקום דירתי). וע"כ גם בנמצא סמוך לעיר יש לדון בצירוף סברא דאם הי' חי הי' מודיע. ז. אמנם יען בנ"ד היו ההרוג קצת חסר דיעה ובזה אין כאן סברא דהי' מודיע. ע"כ צריכין לדון בטעם אחר. הנובי"ק סי' מ"ו חולק על המבי"ט אך כ' אם ידוע שקודם שבא ההולך למקום הזה לא נמצא נהרג במקום זה יש לדון כאן נמצא כאן הי'. והש"ש שמ' ז' פי"ז השיג על הנוב"י. והקהלת יעקב סי' י"ז דחה דברי הש"ש במה שפי' לכונת רמב"ן. ולפי דעת הקה"י מה שפ' הרמבן ביצחק מקורטבא הוא משום שבקורטבא ידוע שמו ושם אביו לכן לא חששו שמא יש גם בהשיירות איש ששמו ושם אביו כזה. ולפ"ז יש לדון אם נמצא הרוג במקום שידענו שהי' שם ופדחתו שלם שמועיל בהכרת בכורה אף דגבי עגונא אינו מועיל, (וע' ש"ש שמע' ז' פט"ז דלפי המרדכי ותוי"ט דכשמעיד בפי' שמכיר בט"ע את האיש שזה הוא, מהני גם פדחת לבד) ולר"ת רק מדרבנן צריך פדחת עם הלחיים וחוטם. וא"כ בשנמצא הרוג במקום שהי' שם בודאי וכל רואיו מכירין אותו בפדחתו, אין לחוש שמא גם בהשיירות הי' איש עם פדחת כזה דאין ספק מוציא מידי ודאי. ומה שבשיירות לא מהני סי' אמצעי פדחת עדיף מסי' אמצעי דהא מהני בהכרת בכורה. ומה שפדחת אינו מועיל אף בצורוף סי' שבגופו אף להסוברין דב' סימני' אמצעים הם כסי' מובהק, הנה זה אליבא דדינא דבעיגונא בעינן דוקא כל הפרצוף ובאין כל הפרצוף שלם לא נחשב גם לצרף עם סי' אחר, אבל בהא דשיירות מציות כיון דפדחת מהני גבי בכור אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי כדלעיל. ולפי זה יצאה האשה בנ"ד מספק דאורייתא ע"י שידוע שבעלה הי' במקום שנמצא ההרוג שעה אחת קודם שראו ההרוג במקום זה והכירו אותו ע"י חצי פרצופו שיש לדון שהוא שהי' במקום הזה הוא הנהרג במקום הזה מטעם כ"נ וכאן הי' כמ"ש הרמב"ן דהלכה כרבא ביצחק מקורטבא מטעם כ"נ וכ"ה. וע' ב"מ כ' ע"ב תוס' ד"ה איסורא מממונא ותשו' רע"א סי' ק"ז, ובנ"ד החשש שמא היה גם אחר שמא גם אחר הי' לו פדחת וחוטם כשמואל קראפלעווזקי ודאי רק מדרבנן. ח. אך לכאורה אין לדון בנ"ד כ"נ וכ"ה דכ' רמב"ן דבשומשמין חיישינן שמא פינן ולא כ"נ וכ"ה משום דרגילין לפנות, וכאן נמי ראו אותו רק שעה אחת קודם, ורגיל לפנות משם. אך זה אינו דאם הי' אותו שמואל שלם בדעתו לא היינו צריכין להחזקה כ"נ וכ"ה כדלעיל אות ה', ורק מפני שהוא חסר דיעה צריכין אנו לכ"נ וכ"ה, ובחסר דיעה שיש כמה הוכחת שרצה לאבד את עצמו וכדאיתא בהשאלה שפיר יש לדון כ"נ וכ"ה דאינו רגיל לפנות. ואף שהח"ס אה"ע ח"א סי' ס"ט פליג על נובי"ק סי' מ"ד שרוצה להתיר מפני שהכין עצמו למות, וכ' דעביד אינש דגזים כשבועות מ"ו ע"א כל זה לא שייך בחסר דיעה, דוגמא לזה בסנהדרין ס"א ע"ב בניסת שאמר שיעבוד דחייב המסית עיי"ש. וא"כ גם לח"ס כיון ששמואל קי הכין עצמו למיתה מחזקינן דהמת הוא זה, דכ"נ כ"ה ואינו בגדר רגיל לפנות. ט. אמנם כל זה הוא לדעת הקה"י באות ז' אבל לדעת הש"ש שמפרש דעת הרמב"ן מטעם קורבא דבמקומו ממש, בלא נמצא במקומו אין לדון כ"נ כ"ה דחזקה זו לא מהני אפילו בממון להחזיק וכש"כ בעגונא, וא"כ נסתר היתר הנ"ל וצריכין אנו לדון דין אחר. והוא דיש כאן סברא אלימתא לילך בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא. כי איש שלם בדעת נזהר מלילך במקום שהולכין עגלות הקיטור (ע' תוס' ב"ב כ"ג ע"ב דבני אדם נזהרין שלא יפלו מהם היונים ובסברא זו מוציאין מיד המוצא אף שרובא דעלמא מסייעין לו). ורק באיש חסר דעה יש לחוש שהלך שם, וממילא לית לן רובא דעלמא כי חסר דעה או מאבד עצמו לדעת הם מיעוטא דמיעוטא, ויש ליזל בתר קרוב. ואם היה נעלם איש אחר במקום אחר הי' ידוע כפי נימוסי המדינה, וזה כש"כ ממה שכ' מהריב"ל בק"ע ס"ק ע"ז בהי' שם המנהג להכריז. ובנ"ד יש לסמוך על שהפאליצייא לא הודיעה שנעלם איזה איש אחר מהגליל, ויש כאן קורבא דמוכח וכנחל יצחק סי' מ"ו וגם בעין יצחק דהיכא דליכא רובא דעלמא סמכינן בעגונא על קורבא דמוכח, דקרוב עדיף מחזק א"א. וע"י שבודאי איזה חסר דיעה הי' שם בין העגלות יש ג"כ חיזוק לסברת כ"נ וכ"ה, כמו ביצחק מקורטבא אין חוששין שמא בשיירות הי' איש אחר ששמו ושם אביו כן, גם כאן אין לחוש אולי הי' בשיירות איש אחר חסר דעה או מאבד עצמו לדעת, כי שמואל קי' הוא ודאי, ואחר הוא ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וע' גיטין י"ט ע"ב מזוזה ביני דני לא שכיח, וכן לא שכיח במקום מהלך העגלות חסרי דיעה. ועכ"פ יצאה האשה מידי ספק דאורייתא. י. והנה הנובי"ק סי' כ"ט העלה דבאין ספק דאורייתא כגון במים שאין להם סוף מהני סי' אמצעים, וע' תשו' רע"א סי' ק"ז שמחמיר, וגדולי אחרונים מקילין, וכן מקילין דאין חוששין לשאלה בסדר"ב. ולפ"ז יש לדון גם בהכרת חצי פרצוף כיון דלר"ת א"צ כל הפרצוף רק מדרבנן כמו האבע"א בבכורות מ"ו ע"ב, וא"כ היכא דבלא"ה אינו אלא דרבנן, לר"ת א"צ כל הפרצוף. ומה שרמב"ם פי"ג מה' גירושין הכ"ב החמיר דגם במשאל"ס בעינן פניו וחוטמו הוא לשיטתו דמה"ת בעינן כל הפרצוף משא"כ לר"ת, והח"ס בסי' מ"ו והב"ש בס"ג ע"ז כתבו דיש לצרף דעת ר"ת עם שאר אומדנות, וכן יש לסמוך באיסור דרבנן על דעת המרדכי והתוי"ט לעיל אות ז' דהיכא שמעידין שהכירו את האיש בטב"ע מהני גם פדחת לחוד. אך לא רצה הג' דקאוונא לסמוך על כל אלה הדעות שהם דברים חדשים ויש הוכחות נגד המקילין דגם כשיצאה מספק דאורייתא אין סומכין על פדחת לחוד, ודין דמרדכי ותוי"ט הוא ג"כ מחודש שלא הובא בפוסקים ואין לסמוך ע"ז אף באיסור דרבנן. יא. ולהתיר האשה לכתחילה אנו צריכין לסי' הפאקקען, וע' ח"ס א"ע ח"א סי' צ"ב צ"ג? שלא סמך ע"ז מפני שבזמנו הי' חולי זה מצוי. אך בזמננו אינו מצוי, ואף לח"ס הוי לכה"פ סי' אמצעי, ובנ"ד גם סי' אמצעי סגי, דבדרבנן סומכין על סי' אמצעי כנוב"י סי' כ"ט. וגם בין העגלות הוי כאין שיירות מצויות וכ' חכ"צ סי' קל"ד דבאין שיירות מצויות סגי סי' אמצעי, וכ"כ קה"י סי' י"ז דאם ידוע שפלוני הלך בעיר במקום שאין ש"מ ונמצא שם הרוג סגי בסי' אמצעי. ולפי מ"ש הש"ש שמ' ז' פי"ט דמה שהצריך הח"ץ סי' אמצעי דוקא שאין ידוע שבעל האשה הלך בדרך שנמצא ההרוג, אבל כשידוע שהלך בדרך זה ואין שיירות מצויות שם לא בעינן שום סימן מטעם שכ' מהר"א דאין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ בנ"ד יש להתיר ע"י סי' פאקקען לכל הדיעות. יב. וכ' עין יצחק סי' מ"ב שגם אם בנדון דהמבי"ט רק עפ"י נכרים מסיחים לפ"ת נודע שפלוני הלך בדרך זה ואח"כ נמצא שם הרוג יצאה האשה מספק דאורייתא כמו ע"י אמירת ישראלים כשרים ועיי"ש. וא"כ בנ"ד ג"כ יצאה האשה מס' דאורייתא. וסיומא דמלתא כיון שאין כאן ס' דאורייתא כדלעיל עפ"י כל ההוכחות והאומדנות מותרת היא לכתחילה ע"י סימן הפאקקען וע"י הכרת חצי הפרצוף שיש לצרף לסניף דעת המרדכי והתוי"ט לעיל אות ז'. ע"כ תוכן דברי הגאון דקאוונא, ועתה אענה גם אני את חלקי להיות סניף לאריות: א. הנה מ"ש הג' דה"ב דלפי ר"ת הכרת חצי פני איש הוי סימן מובהק, באמת ר"ת לא דבר אלא אם יש כל הפרצוף עם פדחת וחוטם וכמ"ש הרב דקאוונא נ"י. אך מ"מ הא כתב ר"ת דאם יש לו ט"ע בשאר חלקי הראש עם הגוף או רובו מעידין עליו אפילו חסר חוטמו ופדחתו, ובנ"ד הרי רוב הפנים קיים והאנשים מעידין שמכירין אותו בט"ע. ומה גם שלפי המרדכי והתוי"ט שהובא בש"ש שמ' ז' פט"ז אם הוכר בט"ע גם פדחת לחוד מהני. ומה שטוען הג' דקאוונא דרוב הפוסקים חולקים על ר"ת מצאתי לו חבר להג' דה"ב שגם הבעל ערוך לנר אחרי שהביא דברי ר"ת בס' הישר ושבזה מתורצים כל הקושיות שהקשו על ר"ת מסיים וז"ל ולכן שיטה זו של ר"ת היא סמיכה רבתי במקום שיש עוד צדדים להתיר ולשון ר"ת מובא ג"כ בא"ז ח"א סי' תרצ"ב. ומה שנוגע לענין חצי הפרצוף לשי' ר"ת נ"ל כיון דלר"ת פרציף עם החוטם מטעם סי' נגעו בה דיש לו סימן דפרצוף זה דומה לפרצוף של בעל האשה, א"כ אם חצי הפרצוף דומה לו גם חצי האחר דומה לו דשני חצאי פרצופין ברוב בני אדם דומין להדדי ויפה אמר הרב דגנעזען דאנו מכירין הפרצוף במטבעות. ומה שטען הרב דקאוונא דמטבע הוא מלאכת אומן חכם לב לא הבינותי אטו אומן חכם לב יודע לצייר יותר טוב מהטבע עצמו, והלא כאן ראו העדים החצי הפרצוף עצמו כאשר צייר אותו הטבע! ומה שהרב נ"י רוצה לחלק בין חיים למתים לענ"ד אינו דקודם ג' ימים אפשר להכיר מת כחי דהרי המשנה לא אמרה דאין להעיד קודם ג' ימים. אמת שמירושלמי יש קושי' חזקה על ר"ת וכבר הקשה כן בשירי קרבן. אך לענ"ד ר"ת היה סובר דיש פלוגתא דאמוראי בזה בירושלמי דר' אמי דאומר הושיב עליהן משמרות סובר דבהעברת חוטם אפשר להעיד עליו ופליג על ר' אבא בר כהנא דאומר העביר חוטמן. ומלשון רבים לסתות אין ראי' דלא סגי בלסת אחת דרב מפרש לשון פנים דמתני' דסגי בלסתות וא"צ פה ועינים ונקט לישנא דמתניתן לשון רבים. גם הרה"ג מו"ה נפתלי צבי בערלין זצ"ל בשו"ת משיב דבר חלק ד' סוף סי' כ"ד פוסק דלא בעינן כל הפרצוף אלא לחי אחד עם החוטם סגי. ב. האי סימן צלקת מהפאקקען הוי לכל הפחות סי' אמצעי ואפשר דהוי סי' מובהק משום דבזמננו לא נמצא כזה אפי' בא' מני אלף וכמו שהעיר ע"ז הרב דק"ק גנעזען נ"י, ולשיטות דב' סי' אמצעים הוי כסימן מובהק פשיטא דסי' צלקת עם הכרת רוב הפנים הוי ג"כ כסי' מובהק. ומה שטען הרב דקאוונא נ"י דבמתני' קתני אין מעידין אלא על פ"פ וכו' אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו הרי דאם חסר בהפרצוף וכו' אינו מועיל גם כשיש סימנים בגופו, אמת שכן הוא ריהטא דמתני' וכן פי' בנובי"ק סי' ל"א. אולם הר"ת בספר הישר לא פירש כן אלא ה"פ אין מעידין על סימנום אלא על סי' פרצוף פנים עם החוטם, ואפילו יש סימנים אחרים בגופו ובכליו אין מעידין, וכמו שכתב הערוך לנר ביבמות שם. ג. נוסף לזה דאזדא לה איסור דאורייתא וכמו שהעלה הרב דקאוונא נ"י עפ"י סברת המבי"ט הובא בקו"ע ס"ק רכ"א ועפ"י מה שביאר בשב יעקב סי' י"א דבריו, וכן בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קי"ד ומה שדחה בנובי"ק סי' מ"ו כבר יישב בנו בשו"ת שיבת ציון סי' ע"ט עפ"י מ"ש נובי"ת סי' נ"ט דאם נמצא במקום שנטבע שם ממש אפי' רשב"ג מודה דאמרינן האי שנמצא הוא שאבד, ועפ"י מה שכ' בשו"ת מהר"י אסאד סי' ו' דאף שאין ידוע המקום מצומצם כיון שבתוך שעה שנראה שם נמצא מסתמא נראה באותו מקום ממש או סמוך לו. וגם היטב לדבר הרב דקאוונא שיש סברא שאם הי' חי היה מודיע (ע' רש"י כתובות כ"ב ע"ב ד"ה ברי לי). ומה שדחה דבחסר דיעה אין לומר כן לענ"ד אין זה דחייה דאף אם ראו אותו איזה זמן בפנים זועפות לא הוחזק עדיין בשוטה שאין לו שעה צלולה והוי לכל היותר כעתים חלים ועתים שוטה, והיה מודיע בשעה שהיה דעתו צלולה, וכנראה רק מפני שאיבד עצמו לדעת הוכיח סופו על תחילתו שהי' חסר דעה, אם הי' חי' לא הוחזק כלל בחסר דעה. ועוד דאם הוא לא היה מודיע הפאליצייא היתה מודיע' שהאיש הנאבד שהחזיקו אותו למת נמצא מטורף בדעתו באיזה מקום, כי כן הוא הנימוס. ומדלא נודע בלתי ספק לא נמצא האיש בשום מקום, ועוד דאם אחר היה נאבד ונהרג ג"כ היתה הפאליצייא מודיעה זאת בעלי היום. ובזמנינו בארצות היישוב והקולטור לא נאבד איש בלתי שבזמן קרוב נודע מזה ונתפרסם בכל מכתבי עת. וזאת אומדנא דמוכח דודאי שקול יותר מסברת דאם היה היה מודיע בזמן המבי"ט. והנה רש"י בכתובות כ"ב ע"ב פי' באומרת ברי לי שאילו היה חי היה בא וביבמות פ"ח ע"ב פי' ברי לי שיש לי סימנים (פי' ורואה אני שזה שבא אין לו סימנים הללו). וכפר פי' הר"ן מה הזקיקו לרש"י שלא לפרש פשוט שהיא אומרת שראתה שמת בעלה, ופשיט דרש"י לא היה יכול לפרש בכתובות כביבמות, וגם ביבמות לא שייך לפרש שאומרת אילו היה בעלי חי היה בא מקודם לכן, דכיון דבעלה בא ודאי נותן טעם או אמתלא למה לא בא מקודם. עכ"פ רואין אנו שלשי' רש"י די באם ברי לה עפ"י אומדנות מוכיחות לפוטרה מאשם תלוי דאומדנות כאלה מוציאין אותה מאיסור דאורייתא וגם אם נשאת לא תצא. ורש"י נקט אומדנא אחת לדוגמא וה"ה לשאר אומדנות, שכל בעל שכל נוכח כהן שכן הוא, והנה בנ"ד ג"כ כל אחד נוכח בלבו (איזט בייא זיך איבערצייגט) שהאיש שמואל קראפלעווזקי נהרג, ואין לבו נוקפו כלל, מכח כמה וכמה אומדנות. ואף שרבנן גזרו שאין לסמוך על זה, מ"מ אין כאן איסור דאורייתא לשי' רשי'. ד. נוסף לזה שבני אדם לא שכיחי בין עגלות הקיטור וכמו שהעיר הרב דקאוונא, וכיון שהאיש שמואל קראפלעווזקי נראה שם ואיש אחר לא נראה שם, אין לחוש שמא גם אחר הי' שם, כי רק מי שהוא מטורף ורוצה לאבד עצמו הולך במקום סכנה כזה. וכן ראיתי בתשובה אחת מהג' מהו' מרדכי בער שבסוף ספר שערי תורה ח"א דף קכ"ז ע"ב דיש סניף באם אחד הלך במקום סכנה שלא נחשדו ישראלים אחרים לילך ג"כ שם, ואף שבנ"ד אפשר שההרוג היה נכרי, מ"מ במקום שהסכנה קרובה לודאי גם נכרים אינם הולכין, ותולין הקלקלה במקולקל, שזה שהיה מטורף בדעתו לבדו עבר שם, וכמו שהחזיק כל זה בראיות מש"ס ופוסקים הרב דקאוונא נ"י. ומאחר שיש כל אותן אומדנות אומר אני שבשיטות נוכל לסמוך על הכרת חצי או רוב הפנים והצלקת מהפאקקען ויש להתיר אשת שמואל קראפלעווזקי להנשא לכל גבר דיתיצביין וכהוראת הני תרי גאונים שקדמוני. וישבו ב"ד של ג' ויתירוה.

Source 17 · Modern
Verified

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 329:11

קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim שכ״ט:י״א — ד"ה רגע קביעת המות בזמן הזה

Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 329:11

Rav Yitzchak Yosef states that death is established when breathing has stopped and the person lies completely motionless, with no pulse anywhere in the body, including near the heart or respiratory system; a pulse may still be felt near the heart even when none is detectable in the head.

רגע קביעת המות בזמן הזה, הוא אף שהאדם הפסיק לנשום, צריך שיהיה מוטל כאבן דומם, ואין בו כל דופק בשום אחד מאברי הגוף, ואפי' לא בסמוך ללב, או מערכת הנשימה. ולא אחת קורה שבראש לא מורגש שום דופק, אבל בסמוך ללב עדיין מורגש דופק כל שהוא. [ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד רעו בהערה. ושם דן גבי מוות מוחי] .

Source 18 · Modern
External

קביעת עת המוות.

אגרות משה, יו"ד ג׳:קל״ב

Igros Moshe YD 3:132

The passage discusses determining death by repeated observation of breathing, cautioning that mechanical ventilation, trauma-related respiratory paralysis, or sedatives can make ordinary signs unreliable and that additional medical testing may be necessary before declaring death.

Igros Moshe YD 3:132 — page scan on HebrewBooks
Page 401

Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 19 · Modern
External

בענין סימני מיתה.

אגרות משה, יו"ד ב׳:קמ״ו

Igros Moshe YD 2:146

The passage argues that cessation of brain activity alone does not establish death while breathing continues, maintains that respiration through the nose is the practical sign used to determine life even though the heart and brain provide vitality, and rules that removing a heart from a person who may still be alive is murder.

Igros Moshe YD 2:146 — page scan on HebrewBooks
Page 245

Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

See also

Source 20 · Modern
External

Tzitz Eliezer 17:66

ציץ אליעזר, חי״ז סי׳ ס״ו

Tzitz Eliezer 17:66

The passage states that even after brain activity has ceased, determining death also requires the absence of breathing.

Tzitz Eliezer 17:66 — page scan on HebrewBooks
Page 152

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 21 · Modern
External

Tzitz Eliezer 9:45

ציץ אליעזר, ח״ט סי׳ מ״ה

Tzitz Eliezer 9:45

The passage introduces a discussion of the halakhic definition of death, whether there is a practice of delaying burial for twenty-four or forty-eight hours to establish death with certainty, and the severity of delaying burial.

Tzitz Eliezer 9:45 — page scan on HebrewBooks
Page 192

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

See also

Source 22 · Modern
External

Igros Moshe YD 4:54

אגרות משה, יו"ד ד׳:נ״ד

Igros Moshe YD 4:54

The passage rules that irreversible cessation of brain function meeting the Harvard criteria constitutes death even if the heart continues beating, while requiring Jewish physicians to do everything possible to prolong the life of a Jewish patient—even briefly—and preferably withdraw from treatment rather than order removal of life support when authorities mistakenly classify a living patient as dead.

Igros Moshe YD 4:54 — page scan on HebrewBooks
Page 323

Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 23 · Modern
External

Rav Menashe Klein (Mishneh Halachos 7:286)

משנה הלכות, ח״ז סי׳ רפ״ו

Mishneh Halachos 7:286

The passage concludes that halachic death is determined by cessation of breathing through the nose, so a person whose brain has stopped functioning but whose heart and respiration continue remains alive; removing organs from such a person is therefore prohibited and may constitute murder.

Mishneh Halachos 7:286 — page scan on HebrewBooks
Page 415

Rav Menashe Klein Mishneh Halachos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 24 · Modern
External

Tzitz Eliezer 9:46

ציץ אליעזר, ח״ט סי׳ מ״ו

Tzitz Eliezer 9:46

The passage states that death is generally established by cessation of heartbeat and nasal respiration, after which the body may be delayed briefly but must not be kept overnight out of fear that the person might still live, because doing so violates the serious prohibition of הלנת המת.

Tzitz Eliezer 9:46 — page scan on HebrewBooks
Page 198

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 25 · Modern
External

Minchas Yitzchak 5:7

מנחת יצחק, ח״ה סי׳ ז׳

Minchas Yitzchak 5:7

The passage argues that Jewish law requires great caution in determining the precise moment of death, treats even a person with only brief life remaining as living, and rules that hastening such a person’s death for organ transplantation constitutes bloodshed rather than permissible rescue.

Minchas Yitzchak 5:7 — page scan on HebrewBooks
Page 32

Minchas Yitzchak is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 26 · Modern
attested

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

מכתב מאליהו, חלק ב עמוד סז

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

The passage, citing the Zohar, Ramban, and Reshit Chokhmah, describes death as a moment when a person perceives an intensified spiritual revelation and either cleaves to the truth in complete repentance or clings to physicality, potentially cursing and hardening himself.

...איתא בזוהר ויחי רי"ח, בשעתא דבר נש שכיב... אתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוה ביומוי... פירוש האדם מת על ידי שנתווסף בו רוח שלא היה בו, ושאי אפשר שיהיה בו בחיים, היינו גילוי שכינה בשלימותו, וכשהנפש רואה אותו גילוי, אמיתת הרוחניות ודבקה בו, על ידי זה מסתלקת מן הגוף, וברמב"ן (תורת האדם) איתא, שצריך למסור מודעה קודם מיתתו, שאם יחרף ויגדף חס ושלום סמוך למיתתו אין בדבריו כלום. והדבר תמוה, איך אפשר שהאדם יבא לאפיקורסות בשעה שרואה את האמת בבהירות? אכן הדבר מבואר בספר ראשית חכמה (שער היראה פרק י"ב), שכתב שאין אדם מת עד שרואה את הקב"ה בעצמו, ואמר אם צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, אם רשע גמור הוא מגביר יצרו ומקשה ערפו. בשעת מיתה, כשאדם רואה שכבר אין לו תקוה בעולם הזה, יכול לקבל את הרעיון הזה בשני אופנים, או שידבק עצמו לגמרי אל האמת שהוא רואה באותה שעה, ויהא בעל תשובה גמור הרואה פני שכינה, או שיתאמץ להחזיק בגשמיות ויתרעם על מה שנוטלים אותה ממנו, עד שיחרף ויגדף. נוראות ענין המיתה מרעישו להיתפס לקיצוניות, או לעליה קיצונית, או לירידה קיצונית כנ"ל...

Source 27 · Modern
attested

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

מכתב מאליהו, חלק ג עמוד כח

Michtav MeEliyahu (Rav Dessler)

The passage contrasts the deaths of the righteous, who leave the body easily through spiritual attachment and attain higher revelations, with those of the wicked, whose souls resist separation from bodies devoted to material desires and consequently undergo suffering and purification.

בשעת מיתתו זוכה הצדיק שנשמתו העליונה תתאחד עם התחתונה בשלמות. איתא בגמרא (מועד קטן כ"ח) שמיתת הצדיקים היא כמשחל בניתא מחלבא (למשוך שער מחלב), מיתה מתוך דבקות בלי התנגדות הגוף, ויש כמה דרגות בזה, המדרגה העליונה היא מיתת נשיקה, שהוזכרה במיתת צדיקים גדולים שמסתלקים מן העולם תוך דביקותם בו יתברך, מדרגה יותר נמוכה היא, שהצדיק מסתלק מתוך התגלות נשמתו העליונה אליו, ודבקותו בה, כדאיתא בזוהר... ומתקשרת ומתאחדת הנשמה החיצונה עם הפנימית, שהיא רוחניותו הטהורה, העולם הבא שלו שרכש לו על ידי עבודתו, אז זוכה הוא להשגות עליונות, שלא היה יכול לזכות להן בחייו, ועל ידי התדבקותו באור עליון זה, הוא נפרד מהגוף בלי עיכובים מצד החומריות, עתה זוכה הוא לגילויים יותר עליונים מכבוד ה', שלא זכה להם עדיין בחייו, כי לא יראני האדם וחי, שכן אילו השיגם בחיים חיותו, היתה מתבטלת בחירתו... זוהי מיתת הצדיקים. ברם אצל הרשעים פרידתם מהגוף היא קשה מאד, כאמרם רז"ל מועד קטן כ"ח) קשה יציאת נשמה מן הגוף כציפורי בפי הוושט (כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן). ביאור דבריהם, לרשע אין שום שייכות אל נשמתו, ורוחניותו מתה בקרבו, וכיון שכל תוכן חייו היו התאוות החומריות לכן אין נפשו רוצה לצאת מן הגוף, ויש לה יסורים גדולים כשמוציאים אותה בעל כרחה, גם אחרי המיתה היא רוצה לחזור אל הגוף... ויש לה יסורים נוראים כשמרגישה שהגוף שהוא משאת נפשה נרקב וכלה... ואלה הם חיבוט הקבר שבאים לזכך את הנפש.

Source 28 · Modern
External

Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim 32)

גשר החיים, ח״א פרק ל״ב

Gesher HaChaim 32

The passage discusses determining the yahrzeit when someone dies on the second day of Rosh Chodesh Kislev, and advises observing both days when the date is uncertain or the death occurred bein hashmashot.

Gesher HaChaim 32 — page scan on HebrewBooks
Page 308

Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 29 · Modern
Verified

Rav Kook (Ein Aya, Berakhot 1:96)

עין איה, ברכות א׳:צ״ו (ברכות ח׳ ע״א) — ד"ה ר"נ בר יצחק אמר לעת מצא

Ein Aya, Berakhot 1:96

Kook explains that “the time of finding” refers to death, when the full results of a person’s life become discernible, and one who lived in righteousness, integrity, uprightness, and fear of God can face the final day with confidence.

ר"נ בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה, שנאמר למוות תוצאות. כשם שעת מצא יציין הזמן, שהיא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד. כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרת תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון".

Source 30 · Modern
Verified

Steinsaltz on II Samuel 1:10

ביאור שטיינזלץ על שמואל ב א׳

Steinsaltz on II Samuel 1:10

The passage recounts the Amalekite’s claim that he killed Saul at Saul’s request because Saul was mortally wounded and sought to reduce his suffering.

וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כבקשתו, כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ. המגיד מצטדק ואומר ששאול עמד למות בין כה וכה, וביקש המתת חסד. וָאֶקַּח את הַנֵּזֶר רצועת הזהב המקושטת המסמנת מלכות אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאת האֶצְעָדָה, תכשיט יקר אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ, וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה. כיוון ששאול רדף את דוד, חשב העמלקי שכדאי לו לספר את סיפורו דווקא לדוד. הוא שיער שבהביאו את הנזר והאצעדה של שאול אל דוד, יזכה בשכר על מעשיו.

Source 31 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 106:92)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 5 ק״ו:צ״ב — ד"ה וצריך לומר שאם החולה ודאי ימות

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 106:92

Rabbi Mordechai Eliyahu distinguishes between interventions that merely prolong a certainly dying patient’s life through suffering, which are prohibited, and resuscitative measures that might enable recovery or provide life for a short time, which are permitted, especially without suffering.

וצריך לומר שאם החולה ודאי ימות בלא המכשירים ואנו עושים פעולות, ומפעילים מכשירים ואנו רק מעכבים את מיתתו במעט וזה גם ע"י צער ויסורים – זה אסור. אבל אם יש ספק קל שבקלים שיחיה ויבריא לחיי שעה, אין יסוד לאסור פעולות החייאה כאלה. ונשער בעצמנו כיום שבודקים חולה או נפגע בתאונה ואין לו נשימה ומנשימים אותו ע"י מכונה, או שאין הלב פועם ומפעילים אותו ע"י מכת חשמל, שאמנם יש בזה יסורים, האם נימנע מלעשות כן ונאמר שמאחר ואינו נושם או כיון שהוא גוסס לא נרפא אותו?! ובודאי אם רצונם רק להאריך את חייו ללא רפואה ואין תקנה לחייו, אלא רק מאריכים אותם קצת וזה ע"י יסורים – זה אסור, אבל בלי יסורים – מותר, כי חוששים לחיי שעה.

Source 32 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:19)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 5 ק״ח:י״ט — ד"ה אמנם

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:19

Rabbi Mordechai Eliyahu states that a person whose breathing has completely stopped is considered dead and Shabbat may not be violated for him, but if breathing can still be restored through machines, treatments, or medicines, he is considered alive and Shabbat must be violated to try to save him.

"כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית פ"ז פסוק כ"ב), וכל שנשימתו פסקה לגמרי – נחשב כמת, ואין לחלל עליו את השבת, ומכל מקום כל עוד שאפשר להחזיר את הנשימה על ידי מכונות טיפולים ורפואות שונות – נחשב כחי, וחייבים לחלל עליו את השבת לנסות להצילו. והסביר רש"י (בד"ה עד חוטמו): "ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח, ודאי מת ויניחוהו". היינו, שזוהי קביעת מות סופי, שאין להמשיך לחלל שבת עליו – "שאינו מוציא רוח", כלומר – חוסר נשימה.

Source 33 · Modern
Verified

Rav Mordechai Eliyahu (Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:60)

מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 5 ק״ח:ס׳ — ד"ה ועיין בשו"ת חיים שאל

Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 5 108:60

Rabbi Mordechai Eliyahu cites a responsum discussing whether to delay burying someone who died at midnight on Shabbat until Saturday night because of hakafot, and whether burial should occur within 24 hours due to the possibility of apparent death; it states that when clear signs of death are present, one need not fear the minority possibility that the person is still alive and burial is a mitzvah.

ועיין בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' כ"ה) שדן לגבי אדם שנפטר בחצות ליל שב"ק ורוצים לקוברו במוצש"ק – השאלה היא האם לעכב את קבורתו מפאת ההקפות שיהיו אז או לא. ושאלה שניה – האם קוברים תוך כ"ד שעות מחשש שמא עדיין חי כמו שאירע כמה פעמים. "דע דקי"ל לא חיישינן למיעוט, וכאשר יש סימנים מובהקים שמת, מצוה לקוברו. ואם אחד בכמה רבבות יארע שהוא חי – אין עלינו סרך איסור וכך נגזר עליו וכו', וה"ה בניד"ד אם יטעו בסימנים כך גזרתו יתברך ולא יש איסור כלל כל מה שעשו עפ"י התורה".

Source 34 · Modern
Verified

B'Mareh HaBazak Volume II 81:3

שו"ת במראה הבזק חלק שני פ״א

B'Mareh HaBazak Volume II 81:3

The passage discusses determining death for heart transplantation, stating that halachic death is established by the complete and irreversible cessation of breathing, which can be confirmed by demonstrating total destruction of the brain, including the brainstem that controls spontaneous respiration.

פא. השתלת לב וקביעת רגע המוות

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • זמנינו קבעו כה״ג לכל היותר כחמשה רגעים, ואם כל הזמן אין הריאות פועלים כלל אפילו במכשיר וכדומה, וע״כ אין אויר וחמצן למוח ולב, פוסקים שהוא מת, וא״ש שכה״ג אין ספק שכבר יצאה נשמתו ומת )ודע כשדברתי עם פרופסור מובהק טען שאמת

  • הוא יום אחרון מהאבילות, וא״ב אם מרוחק איזה ימים ונמצא היא״צ עפ״י יום המיתה קודם ליום אחרון של האבילות דלענין אבילות דנין מיום הקבורה, ויבוא להפסיק את האבילות שלא כדין, ולכן דעת הש״ך שיש לקבוע היא״צ עפ״י יום הקבורה, משא״ב

  • סימן רכב קביעת זמן המוותי" מלפנים בישראל במשך כל הדורות היו קובעים את המוות לאחר שהיה נראה כמת ופסקה נשימתו, )והיו בודקים ע״י נוצה באף שאינו נושם(. לאחר שהיו ממתינים עוד שעה קלה היו קובעים שמת. וכן בדין שבמציאות כן היה

  • זמן של יותר משש דקות ברציפות ורק אח״כ מחשיבים כמת. ונראה דכ״ז לענין ישראל, אבל חולה עכו״ם, שבדקו ונמצא שהפסיק גזע המוח אצלו לפעול, אף שעדיין יכול להמשיך לנשום לזמן מועט, כיון שלפי חוקי העכו״ם הגדרת מות הוא כבר בהפסקת

  • סימן לו שאלה: אישה זקנה שגילו את גופתה, ואומרים במשטרה שלהערכתם כנראה כבר עברו עשרה ימים מפטירתה. איך יחשבו את תאריך פטירה? תשובה: למאי נפקא מינא, יעשו כמו שהמשטרה אומרת. חלק יו״ד סימן רט[. ע״ש. וכ״כ מדנפשיה הגאון מהרי״ל

  • תוך כדי מיתתי של הנודב, מעובדא זו נובעות כמה שאלות ועיקרן תחילה: קודם כל ומעל צנל זקוקים אנו לקביעת רגע המיתה בדיוק — דבר שעכשיו מיעל בספק ואי־ידיעה, אפילו לפי חכמת הרפואה, כן למשל, אפשר כיום להחיות לכמה ימים גוף שניתז

  • סימן רנד שאלה: אדם שנפטר ואהר כמה ימים מצאו את הגופה, המשטרה אומרת שלפי המצב נפטר יומיים שלשה לפני כן. מה לכתוב במצבה את תאריך הפטירה? תשובה: ]אמרתי לרב יוםי ענן הי״ו שזוכרני שאלה דומה ואמר מו״ר נר״ו למאי נפ״מ הרי שבעה

  • ובתשו׳ מהר״ם ב״ב )סי׳ ת״ג( ע׳^ב מפורש דחשבינן ז׳ משעת סתימת הגולל דהיינו שעת קטרה, ולא משעת מיתה כפי׳ הפנ״גג — אמנם הרי מטאר ג״כ דלא חשבינן ז׳ אלו, לימי אבילות כדמוכח מדברי הנצ״ע שהעתקתי )עיי׳ אות ה׳( אלא מיום הקבורה.

Related sheets

Machshavaמחשבה

Death, the Afterlife, and Resurrection

Jewish sources address what occurs at death and beyond: the separation of body and soul, the soul's return to God, physical dissolution, and the rabbinic doctrine of resurrection and the World to Come. Biblical and Talmudic texts present varied conceptions of the afterlife, from the soul's continued awareness to spiritual existence in the presence of the Divine.

View Sources45 sources
Halachaהלכה

Euthanasia and End-of-Life Care in Halakha

Jewish legal sources address the prohibition against actively hastening death while distinguishing between killing and removing impediments to a dying person's natural death. These texts establish the framework for permissible and prohibited interventions in terminal illness, from the Talmud through the later codes.

View Sources39 sources
Halachaהלכה

Placing the Deceased on the Ground

Jewish sources explain the custom of laying the deceased on the floor after death as rooted in biblical teaching about human mortality and earth, and as an expression of kavod ha-met (honoring the dead) and ultimate humility before God. Rabbinic, medieval, and Hasidic sources ground this practice in both spiritual principle and halakhic obligation.

View Sources9 sources
Halachaהלכה

Reciting Kaddish Decades After Death

Halakhic sources address whether mourners may continue reciting Kaddish for a deceased relative long after their death, examining both the technical rules of Kaddish recitation and the spiritual framework for memorial practices extended over time.

View Sources3 sources
Halachaהלכה

Death and Mourning in Jewish Law

Jewish sources address death and mourning through biblical narratives of burial and lament, prophetic visions of redemption, talmudic discussions of funeral practice and communal obligations, and rabbinic codification of the mourning periods and their restrictions. Together they establish both the practical structure of aveilut and its spiritual significance in Jewish life.

View Sources59 sources
Mussarמוסר

The Funeral as Revelation of Greatness

Jewish sources explore the funeral and eulogy as occasions when a person's true stature, virtue, and spiritual significance become publicly visible and are commemorated. Tanakh, Talmud, and later codes establish these rituals as central to honoring the dead and recognizing their distinctive worth.

View Sources20 sources