Jewish sources address death and mourning through biblical narratives of burial and lament, prophetic visions of redemption, talmudic discussions of funeral practice and communal obligations, and rabbinic codification of the mourning periods and their restrictions. Together they establish both the practical structure of aveilut and its spiritual significance in Jewish life.
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
Death and mourning in halacha unfold in stages governed by sharply distinguished time-periods, beginning even before death: the Gemara in Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 339 and Tractate Semachot 1:1-12:15 insist that a dying person (a goses) retains full living status, so one may not hasten death by closing the eyes, tying the jaw, or performing any act associated with the dead, and Shabbat 151b reinforces that closing the eyes before the soul departs makes one a murderer.
Once death occurs, the obligations shift to the living community: Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 343 records that all townspeople are restricted from work and bound to attend to burial needs, a position echoed by Kitzur Shulchan Arukh 198:1, while Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 341 details the laws of aninut, the acute pre-burial period when the mourner is exempt from mitzvot and eats apart; Levush, Orach Chayim 71:1 explains this exemption as rooted in the mourner's preoccupation with burial needs, and Berakhot 18a similarly exempts an onen from Shema, prayer, and tefillin.
Eulogy and lamentation form their own halachic category: Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 344 requires a fitting hesped that stirs weeping while forbidding exaggeration of virtues the deceased did not possess, and Berakhot 62a shows that eulogizers are themselves held accountable for inaccurate praise. Mishneh Torah, Mourning 13:1-14:8 sets numerical limits—crying no more than three days, eulogizing no more than seven, except for Torah scholars where the pattern of Moshe's own thirty days of mourning (Devarim 34:5-8) and the twelve months accorded to Rabbeinu HaKadosh become the measure. Moed Katan 25a adds that when a Torah scholar dies, the whole community acts as mourners, tearing garments and eating the mourner's meal in his honor.
The structure of mourning proper begins with burial and proceeds through fixed intervals: Mishneh Torah, Mourning 1:1-2:2 teaches that only the first day of mourning is biblically mandated, deriving this from the verse in Vayikra about the day of Aharon's sons' loss, while the remaining days of the seven are rabbinic, tracing to Yosef's seven days of mourning for Yaakov yet reinstituted by Moshe. Mishneh Torah, Mourning 4:1-6:1 specifies what is forbidden uniquely on the first day—tefillin and eating one's own food—versus the fuller seven days, and Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 380-395 catalogs the broader prohibitions of the seven and thirty days: bathing, anointing, marital relations, Torah study, greetings, laundering, haircuts, and rejoicing. Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 375-376 fixes the moment mourning begins as the sealing of the grave. Gesher HaChaim treats this same architecture in depth: Gesher HaChaim perek 19 reviews when mourning begins and its application to varied cases, Gesher HaChaim perek 5 covers honor and guarding of the corpse before burial, Gesher HaChaim perek 21 details restrictions through the mourning periods, and Gesher HaChaim perek 22 extends this into the thirty days and the twelve-month mourning for parents.
Several sources treat specific practical questions that arise once the basic framework is in place: Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 664:3 rules that the rabbis of Jerusalem permitted a mourner on Sukkot to join the customary Hoshana Rabbah study session despite the general ban on Torah study for mourners, and Panim Meirot, Chelek 2 191 discusses whether relatives must be informed of a death during a festival so that they can recite Kaddish, concluding this is not an obligation during the festival itself given the demands of private mourning practice. Shevut Yaakov, Chelek 3 96 and Shevut Yaakov, Chelek 3 98 both take up practical mourning questions—reliability of a non-Jewish informant's report of a death for purposes of sitting shiva, and the degree of mourning observance shown by relatives who are otherwise disqualified witnesses. Beit Yosef, Yoreh De'ah 361 clarifies that Torah study is only suspended specifically at the moment of a funeral procession, not generally during burial arrangements, and Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 151:12 permits supporting, visiting, burying, eulogizing, and comforting non-Jews' mourners for the sake of peaceful relations.
Finally, several sources set the broader religious and moral frame for approaching death: Bereishit 23:1-20 and Kohelet 7:1-4 present mourning and reflection on mortality as occasions of wisdom, while Tehillim 90:1-12 calls on the living to count their days toward a heart of wisdom, and Chochma uMusar (Alter of Kelm) teaches that the halachos of the seven and thirty days exist specifically to ease the judgment upon the deceased through the mourners' grief and renewed repentance on his behalf.
Rav Moshe Sternbuch, addressing the practical question of mourning practice for calamities, rules in Rav Moshe Sternbuch (Teshuvos V'hanhagos 2:721) that one should not add an extra day of mourning or eulogy for tragedies nor move the observance earlier, even while describing the appropriateness of heavy lamentation and sighing through the day.
Moses’ death, burial, Israel’s thirty-day mourning, and the distinction between communal mourning and personal loss provide a biblical paradigm for aveilut.
So Moses the servant of GOD died there, in the land of Moab, at the command of GOD, who buried him in the valley in the land of Moab, near Beth-peor; and no one knows his burial place to this day. And the Israelites bewailed Moses in the steppes of Moab for thirty days. The period of wailing and mourning for Moses came to an end.
The Torah’s account of Sarah’s death, Abraham’s mourning, negotiation for the burial site, and burial in the ancestral grave establishes burial, lament, and the dignity of the dead as central Jewish responses to death.
Sarah died in Kiriath-arba—now Hebron—in the land of Canaan; and Abraham proceeded to mourn for Sarah and to bewail her. Then Abraham rose from beside his dead, and spoke to the Hittites, saying, “I am a resident alien among you; sell me a burial site among you, that I may remove my dead for burial.”
Ecclesiastes presents the house of mourning as a place where the living confront mortality and acquire wisdom, while contrasting mourning with superficial celebration.
A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth. It is better to go to a house of mourning than to a house of feasting; for that is the end of every mortal, and the living should take it to heart. The wise are drawn to a house of mourning, and the foolish to a house of merrymaking.
This psalm reflects on human mortality, the brevity of life, divine judgment, and the wisdom gained by numbering one’s days—central theological themes in Jewish reflection on death.
You return humans to dust; You decreed, “Return, you mortals!” The span of our life is seventy years, or, given the strength, eighty years; but the best of them are trouble and sorrow. They pass by speedily, and we are in darkness. Teach us to count our days rightly, that we may obtain a wise heart.
The prophetic vision that God will ultimately swallow up death and wipe away tears supplies a horizon of consolation and redemption beyond the immediate laws of mourning.
These chapters are a primary talmudic source for funeral practice, eulogies, comforting mourners, the dignity of the deceased, and the structure of the mourning period.
This minor tractate collects tannaitic laws and customs concerning death, burial, mourning, consolation, and cemetery practice, and is foundational for later halakhic codification.
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר לעולם (זקוק) [זוקק] ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל בתרומה ונוחל ומנחיל פרש ממנו אבר כאבר מן החי בשר כבשר מן החי וזורקין על ידו דם חטאתו ודם אשמו עד שימות: אין (מעמידין) [מעמצין] את עיני הגוסס הנוגע בו ומזיזו הרי זה שופך דמים שהיה רבי מאיר אומר משל לנר שהוא מטפטף כיון שנגע בו אדם מכבהו כך כל המעמץ את עיני הגוסס מעלין עליו כאילו הוא נוטל נשמתו: אין קורעין ואין חולצין ולא מספידין ואין מכניסין ארון עמו בבית עד שעה שימות:
A dying man is regarded as a living entity in respect of all matters in the world: he holds [his brother’s wife] tied to the leviratical marriage, he frees [his mother] from the obligation of a leviratical marriage and enables her to eat terumah, and he [may also] disqualify her from eating terumah; he inherits and transmits; if one of his limbs is severed, it is regarded as a limb cut off from the living; if [part of his] flesh [is severed], it is regarded as flesh cut off from the living; and the blood of his sin-offering and guilt-offering is sprinkled for him until the time he dies. We may not close the eyes of a dying man. Whoever touches and moves him is a murderer. For R. Meir used to say: He can be compared to a lamp which is dripping; should a man touch it he extinguishes it. Similarly whoever closes the eyes of a dying man is considered as if he had taken his life. We do not rend the garments or bare the shoulder, or deliver a memorial address, or bring the coffin into the house until he dies.
The sugya discusses how a person’s obligations toward a funeral and a deceased person can override ordinary social and ritual priorities, reflecting the principle of honoring the dead.
§ The Sages taught: One reroutes the funeral procession for burial of a corpse to yield before the wedding procession of a bride. And both this, the funeral procession, and that, the wedding procession, yield before a king of Israel. They said about King Agrippa [Agrippas] that although he was not required to do so, he rerouted his entourage before the wedding procession of a bride, and the Sages praised him for doing so. The Sages taught: One suspends the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. The Sages said about Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, that he would suspend the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. In what case is this statement said? In a case where there are not enough people with him, i.e., accompanying the corpse, to satisfy all his needs, i.e., to appropriately honor him. However, if there are enough people with him to satisfy all his needs, one does not suspend Torah study. The Gemara asks: And how many people constitute all his needs? Rav Shmuel bar Eini said in the name of Rav: Twelve thousand men and six thousand additional men each sounding a shofar to herald the approaching funeral procession. And some say: Thirteen thousand men and, among them, six thousand men sounding a shofar. Ulla said: All his needs means a crowd large enough so that the men in the funeral possession form a partition stretching from the gate of the city [abbula] until the cemetery. Rav Sheshet, and some say Rabbi Yoḥanan, said: The number of people required for taking of the Torah from the Jewish people with the death of a Torah scholar is equivalent to the number present at its giving to the Jewish people. Just as its giving took place with six hundred thousand men present at Sinai, so too, the taking of the Torah at the funeral of a Torah scholar is with six hundred thousand men. The Gemara notes: This applies only to one who read the Bible and studied mishna, i.e., one who is a student of Torah, and consequently worthy of that honor.
The Talmud discusses death, lament, the timing of communal prayer, and the obligations surrounding the dead, illustrating how mourning is integrated into Jewish communal life.
Following this discussion, another halakha that Rabbi Zerika said that Rabbi Ami said that Rabbi Yehoshua ben Levi said is cited: Before the dead, one may speak only of matters relating to the dead, as speaking of other matters appears to be contemptuous of the deceased, underscoring that he is unable to talk while those around him can. Therefore, one must remain fully engaged in matters relating to him. Two traditions exist with regard to the details of this halakha in the name of Rabbi Abba bar Kahana. According to one version, Rabbi Abba bar Kahana said: This halakha was only said with regard to matters of Torah. Speaking of other matters, however, is not prohibited, since no contempt is expressed for the deceased by the fact that he is unable to speak of such topics. Others say another version of this halakha in the name of Rabbi Abba bar Kahana: This halakha was said even with regard to matters of Torah, and all the more so with regard to other matters. If one must refrain from speaking of matters of Torah, regarding which one is commanded to speak, and limit himself to matters concerning the deceased, all the more so should he refrain from speaking of other matters, regarding which one is not commanded to speak.
Chachmei Bavel state that an onen is exempt from Shema, prayer, phylacteries, and Torah mitzvot, while on Shabbat he fulfills these obligations; they discuss whether conjugal relations are included and explain the exemption as applying while he is occupied with burying the deceased.
And there is no need for others to recite a blessing beforehand on his behalf, nor do others invite him to join in Grace after Meals, as he cannot be a member of the quorum of three required to recite the formula. He is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. On Shabbat, however, he reclines at the meal as per his custom, and eats meat and drinks wine, and recites blessings and recites the formula to invite the participants in the meal to join together in the Grace after Meals, and others may recite blessings on his behalf and invite him to join in Grace after Meals, and he is obligated in all mitzvot mentioned in the Torah. Rabban Shimon ben Gamliel says: Just as he is obligated on Shabbat to fulfill these mitzvot associated with Shabbat meals, he is obligated to fulfill all mitzvot. Rabbi Yoḥanan said: What is the practical difference between the apparently identical statements of Rabban Shimon ben Gamliel and the first tanna? The practical difference between them is with regard to conjugal relations. The first tanna holds that although there is no mourning on Shabbat, since refraining from addressing his wife’s conjugal rights would not be a public display of mourning, conjugal relations are prohibited. Rabban Shimon ben Gamliel holds that since there is no mourning on Shabbat, he must fulfill the mitzva of addressing his wife’s conjugal rights. In any event, the baraita teaches that one is exempt from the recitation of Shema, from the Amida prayer and from phylacteries, and from all mitzvot mentioned in the Torah. This is an apparent contradiction of our mishna which states that one is exempt only when the deceased is laid before him. To resolve this contradiction, Rav Pappa said: Explain the baraita as applicable only to the particular case when one turns his face away and eats, with the deceased laid out before him. In the other cases, when he is in a different room, he is obligated in all mitzvot. Rav Ashi says: The phrase: The deceased is laid out before him, is not to be taken literally, but rather, since it is incumbent upon him to bury the deceased, and he is not yet buried, it is as if he is laid out before him, as it is stated: “And Abraham rose up from before his dead” (Genesis 23:3), and when Abraham speaks with the Hittites, it is stated: “So that I may bury my dead from before me” (Genesis 23:4). As long as it is incumbent upon him to bury him, it is as he is laid out before him.
Chachmei Bavel teach that when a Torah scholar dies, everyone rends garments, bares a shoulder, and shares the mourner’s meal as though they were relatives, and that those present must likewise rend for the death of an upright person.
GEMARA: The mishna teaches that only the relatives of the deceased rend their clothes. The Gemara asks: And is this the case even if the deceased was a Torah Sage? But isn’t it taught otherwise in a baraita: When a Torah scholar dies, everyone is his relative. The Gemara clarifies: Does it enter your mind to say that everyone is his relative? Rather, this baraita should be understood as follows: Everyone is considered to be like his relative in the sense that everyone rends his garment in anguish over him, and everyone bares his shoulder over him in mourning, and everyone eats the mourner’s meal over him in the public square as mourners do. The death of a Torah scholar is a personal loss for every Jew. So why is the mishna limited to only relatives? The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to teach this halakha in a case where the deceased is not a Torah scholar. The Gemara asks: And if the deceased was an upright person who feared Heaven and performed good deeds, then aren’t all those present at his death obligated to rend their garments over his death? As it is taught in a baraita: For what reason do a person’s sons and daughters die when they are young? They die so that he will cry and mourn over the death of an upright person.
שבת קנ״א ב — ד"ה מַתְנִי׳ אֵין מְעַצְּמִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת
Shabbat 151b:6-7
Chachmei Bavel state that one must not close a dying person’s eyes, since doing so may hasten death, though after death certain procedures are described to make the eyes close; the passage also recounts Rabbi Ḥanina’s restraint from crying over his daughter because sorrowful tears were considered harmful to the eyes.
MISHNA: One may not shut the eyes of the dead on Shabbat because the body is set-aside. And one may not shut the eyes even on a weekday while the soul departs. One must wait until the person has died. And one who shuts the eyes while the soul departs is a murderer because he has hastened the person’s death. GEMARA: The Sages taught: One who shuts a person’s eyes while the soul departs is a murderer. This is analogous to a lamp that is gradually becoming extinguished but could continue to burn a little longer. If a person places his finger on it, it is immediately extinguished. It was taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: One who wants the eyes of a corpse to close should blow wine up its nose, and place oil between its eyelids, and grab hold of its two big toes, and its eyes will shut by themselves. The Gemara relates a story: When Rabbi Ḥanina’s daughter died, he did not cry over her. His wife said to him: Have you merely let a chicken out of your house, that you do not show any signs of sorrow? He said to her: If I cry, I will suffer twice, from bereavement and from blindness. The Gemara explains: He held in accordance with the statement that Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Yosei ben Ketzarta: There are six types of tears, three of which are good for the eyes and three of which are bad. Tears that come from smoke, and from crying out of sorrow,
Chachmei Bavel state that those carrying the bier and their replacements are exempt from mitzvot when needed before the bier, obligated when needed after it, and all are exempt from prayer.
Chachmei Bavel teach that stored garments generally require tzitzit, but a shroud made for an elderly person’s honor is exempt because it is not intended for covering; nevertheless, tzitzit are affixed at burial so as not to mock the deceased as no longer obligated in mitzvot.
Rav Tovi bar Kisna says that Shmuel says: Garments that are not being worn but are stored in a box are required to have ritual fringes, because the mitzva pertains to the garment, not the man. But Shmuel concedes in the case of an old man, where the garment was made as a shroud in his honor, that the shroud is exempt. What is the reason for this? The Merciful One states in the Torah that one must place ritual fringes on the corners of garments “with which you cover yourself” (Deuteronomy 22:12). This shroud is not made for the purpose of covering oneself. The Gemara comments: At that time, i.e., a person’s burial, we certainly affix ritual fringes to the shroud, because otherwise it would be a violation of: “Whoever mocks the poor blasphemes his Maker” (Proverbs 17:5). If we did not place them, it would be mocking the deceased, as if to taunt him that now he is no longer obligated in mitzvot.
Chachmei Bavel state that a get, teruma entitlement, or sin-offering may be handled on the presumption that the absent person is alive, except when he is an elderly man who has reached the age of eighty or is moribund, since most such people die.
MISHNA: In the case of an agent who brings a bill of divorce to a woman, and when he had left the husband was elderly or sick, the agent gives her the bill of divorce based on the presumption that the husband is still alive, and there is no concern that in the meantime he has died, thereby canceling the bill of divorce. Similarly, with regard to an Israelite woman who is married to a priest and may therefore partake of teruma, and her husband went to a country overseas, she may continue to partake of teruma based on the presumption that her husband is still alive. Similarly, in the case of one who sends his sin-offering from a country overseas, the priests may offer it on the altar based on the presumption that the one who sent it is still alive. GEMARA: Rava says: They taught that this presumptive status exists only concerning an elderly man who has not reached his years of strength, i.e., the age of eighty, and an ordinary sick person, as the majority of sick people continue to live and recover from their illnesses. But if the husband was an elderly man who had reached his years of strength, or if he was moribund, then, as the majority of moribund people proceed to die, he does not have this presumptive status.
Chachmei Bavel relate that Rav Naḥman challenged a eulogizer’s unsupported claim that the deceased was modest, teaching that the deceased, eulogizers, and those who affirm their praises are held accountable when virtues not possessed by the deceased are attributed to him.
The Gemara relates: There was a particular eulogizer who went to eulogize an important person in the presence of Rav Naḥman. Of the deceased, he said: This man was modest in his ways. Rav Naḥman said to him: Did you go to the bathroom with him and know whether or not he was modest? As we learned in a baraita: One can only describe as modest one who is modest even in the bathroom, when no one else is there. The Gemara asks: And what difference did it make to Rav Naḥman, that he was so insistent upon the details of whether or not this man was modest? The Gemara answers: Because it was taught in a baraita: Just as the deceased are punished, so too are the eulogizers and those who answer after them.The deceased are punished for transgressions committed in their lifetimes. The eulogizers and those who answer are punished for accepting the attribution of virtues that the deceased did not possess.
מועד קטן י״ח ב — ד"ה שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין
Moed Katan 18b:5-6
Chachmei Bavel list documents for ḥalitza, mi’un, arbitration, court rulings, and official correspondence, then discuss Shmuel’s ruling that betrothal is permitted during the intermediate days of a Festival lest another man precede him.
The list continues: Documents of the ritual through which the brother-in-law frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza], thereby freeing her from the obligation to marry one of her deceased husband’s brothers; documents in which the court records the refusal of a girl upon reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father; documents of arbitration, in which the court summarizes a conflict that had been resolved through arbitration; court rulings; and the official correspondence of the ruling authorities. GEMARA: Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. The Gemara asks: Let us say that the mishna supports Shmuel, who said: And these are the documents that may be drawn up on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal.
These chapters organize the practical stages and restrictions of mourning, including shivah, shloshim, haircuts, washing, greeting, and communal consolation.
On the first day alone, it is forbidden for a mourner to put on tefillin or to eat food of his own. He must sit on a overturned bed. During the remainder of the days of mourning, he may eat his own food, sit on a mat or on the ground, and put on tefillin. What is the source which teaches that a mourner may not put on tefillin on the first day? Instructions were given Ezekiel (Ezekiel 24:17 : "Your glory should be bound upon you." Implied is other people are forbidden. He was instructed: "Do not eat the bread of men." Implied is that other people should eat from others on the first day and are forbidden to eat their own food. These are the matters forbidden to a mourner on the first day according to Scriptural Law and on the remaining [six] days according to Rabbinic Law. He is forbidden to cut his hair, launder his clothes, wash, anoint himself, engage in sexual relations, wear shoes, perform work, study the Torah, stand his bed upright, leave his head uncovered, and greet others, eleven matters in total. According to Rabbinic Law, a mourner should observe some of the mourning practices for 30 days. Which source did our Sages use as a support for the concept of 30 days? Deuteronomy 21:13 states: "And she shall cry for her father and mother for a month." Implied is that a mourner will feel discomfort for a month.
Maimonides codifies the biblical and rabbinic foundations of mourning, including the mitzvah to mourn, the first day of mourning, and the relationship between death, burial, and aveilut.
It is a positive commandment to mourn for one's close relatives,1 as implied by Leviticus 10:19: "Were I to partake of a sin offering today, would it find favor in God's eyes?" According to Scriptural Law, the obligation to mourn is only on the first day which is the day of the person's death and burial. The remainder of the seven days of mourning are not required by Scriptural Law. Although the Torah states Genesis 50:10: "And he instituted mourning for his father for seven days," when the Torah was given, the laws were renewed. Moses our teacher ordained for the Jewish people the seven days of mourning and the seven days of wedding celebrations. From when is a person obligated to mourn? When the grave is covered. But until the corpse has been buried, a mourner is not bound by any of the prohibitions incumbent on a mourner. For this reason, King David washed and anointed himself when his son died, before he was buried.
Maimonides concludes with laws of comforting mourners, visiting the sick, accompanying the dead, and the broader obligation to practice loving-kindness toward the living and dead.
One should not cry over the deceased for more than three days and one should not eulogize him for more than seven. When does the above apply? To people at large. With regard to Torah scholars, by contrast, everything depends on their wisdom. In any case, we do not cry over them for more than 30 days, for we have no one greater than Moses our teacher and concerning him, Deutronomy 34:8 states: "The children of Israel cried over Moses... for 30 days and the days of crying in mourning for Moses concluded." We do not eulogize for more than twelve months, for we have no one of greater wisdom than our holy teacher Rabbeinu Hakodesh, and he was eulogized for only twelve months. Similarly, if a report of a wise man's death reaches us after twelve months, we do not eulogize him. A person should not become excessively broken hearted because of a person's death, as Jeremiah 22:10 states: "Do not weep for a dead man and do not shake your head because of him." That means not to weep excessively. For death is the pattern of the world. And a person who causes himself grief because of the pattern of the world is a fool. What should one do? Weep for three days, eulogize for seven, and observe the restrictions on cutting one's hair and the other five matters for 30 days. Whoever does not mourn over his dead in the manner which our Sages commanded is cruel. Instead, one should be fearful, worry, examine his deeds and repent. If one member of a group dies, the entire group should worry. For the first three days, one should see himself as if a sword is drawn over his neck. From the third day until the seventh, he should consider it as if it is in the corner. From that time onward, as if it is passing before him in the market place. All of this is so that a person should prepare himself and repent and awake from his sleep. Behold it is written Jeremiah 5:3: "You have stricken them, but they have not trembled." Implied is that one should awake and tremble.
Sefer Hasidim states that repentance, Yom Kippur, suffering, and death contribute to atonement in different circumstances, and defines complete repentance as abandoning sin, regretting past deeds, resolving not to repeat them, and resisting the same temptation when it recurs; even repentance at the time of death can bring forgiveness.
עבר על כרת ומיתת ב"ד ועשה תשובה תשובה וי"ה תולין ויסורים הבאים עליו גומרין לו את הכפרה ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורים ועליהם הכתוב אומר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם בד"א שלא חילל ה' בעת שעבר כמו שעשה העבירה בצנעה אבל מחלל ה' בפרהסי' אע"פ שעשה תשובה והגיע י"ה ועודנו עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אין כל אלה מועילין למרק עונו להתכפר כפרה גמורה עד שימות אלא תשובה וי"ה ויסורין שלשתן תולין ומיתה ממרקת ומכפרת שנא' (ישעיה כב יד) ונגלה באזני ה' צבאות וכו' איזהו תשובה גמורה זה שבא לידו דבר עבירה שעבר בה ויש בידו לעשות ופירש ולא עשאה מפני התשובה לוא מיראה ולא מכשלון רוח כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והיה בידו לעשות הדבר הזה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו וכבש את יצרו ולא עבר זהו בעל תשובה גמור. והוא ששלמה אומר וזוכר את בוראך בימי בחורותיך ואם לא שב אלא בימי זקנתו ובעת שא"א לעשות מה שהיה עושה בבחרותו מפני תשות כחו אע"פ שאין תשובה מעולה מועלת היא לו והוא בעל תשובה. ואפי' עבר כל ימיו ובסוף בשעת מיתתו עשה תשובה ומת בתשובה כל עונותיו נמחלין לו שנאמר (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש והאור וגו' שהוא יום המיתה מכלל שאם זכר את בוראו קודם המיתה נסלח לו ומה הוא התשובה שיעזוב החוטא את חטאו ויסור מחשבתו הרעה מלבו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד שנאמר (ישעיה נה ז) יעזוב רשע דרכו וכו' ויהא תוהא ומתנחם ומתחרט על הראשונות שנאמר (ירמיה לא יט) כי אחרי שובי נחמתי ויאמר אני מעיד עלי היודע כל תעלומות שלא אשוב בזה החטא לעולם שנאמר (הושע יד ד) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו.
Recanati states that burial brings comfort to the soul, and that until the body rests in its place and is buried, the soul does not ascend or enter the presence of the Holy One; before burial, the soul suffers affliction from destructive angels, especially if the burial is delayed overnight.
ועוד יש לך לדעת כי קבורת המת היא נחת רוח לנשמה וכל זמן שהמת לא נקבר אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רות (זוהר חדש צ' ט"א) כל זמן דגופא לא נחית בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי לא סליק לעילא. ולפי הענין הזה דע כי קודם קבורתו של אדם נגשין לו כמה כתות של מלאכי חבלה ואם הלינו בלילה בזמן ששלוחי מדת העולם פוגעין בו והנשמה מצטערת וסובלת ייסורין:
The passage explains that washing before burial was permissible because mourning obligations had not yet begun, or because the deceased may have been a doubtful stillbirth, and notes that the prohibition on marital relations during mourning is only rabbinically supported by David’s conduct.
וירחץ - יש לומר שעשה כן לפני הקבורה, שלא נתחייב עדיין באבלות, כדי ללכת לבית ה' ולהודות הרעה ולקבל בשמחה, או שלא נתחייב באבלות שהיה ספק נפל, והיה ביום הז' ללידה... ומה שסמכו רז"ל שאבל אסור בתשמיש המטה מדכתיב וינחם דוד וגו' ויבא אל בת שבע הוא סמך בעלמא לקבלתם.
Ramban explains that “a person dies in a tent” includes someone who dies there or whose body is brought there, rendering the tent and its contents impure for seven days and requiring sprinkling; although the verse mentions contact and tent impurity but not carrying, Chazal derive carrying from the impurity of an animal carcass.
This extended section covers the mourning calendar and its practices: shivah, shloshim, festivals interrupting mourning, mourning on Shabbat, and the laws of consolation and public conduct.
דברים שהאבל אסור בהם. ובו כ"ה סעיפים: אלו דברים שהאבל אסור בהם במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ושמחה ואיחוי קרע כל ל' יום (וכל דברי אבלות נוהגין בין ביום בין בלילה) (בתשובת הרשב"א סימן תמ"ו):
The following are the things forbidden to the mourner: [He is forbidden] to engage in work, to bathe, to annoint himself, to put on sandals [or shoes], to have marital intercourse; he is forbidden to read the Pentateuch; he is forbidden to greet one 'with peace,' to wash [his garments], and he is dutibound to muffle his head and to invert his couch throughout the seven [days of mourning]; and he is forbidden to put on Tefillin on the first day [of mourning]; and he is forbidden to don laundried garments, to cut his hair, to rejoice and to resew a rent during the whole of the thirty days [of mourning]. And all matters pertaining to mourning rites apply both during the day and during the night.
These simanim set out the first phase of mourning, including burial, the meal of condolence, the first day of shivah, and practical restrictions imposed on mourners.
אימתי מתחיל האבילות ולמי שמפנין מקבר לקבר. ובו י"א סעיפים: מאימתי חל האבילות משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר מיד מתחיל האבלות ומעטף ראשו אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו (רמב"ן) ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד כדאיתא בסימן שע"ו: הגה (וע"ל סימן שע"ב) היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבלות מחדש (הרא"ש כלל כ"ז): מנהג המנחמים ודין מת שאין לו מנחמים. ובו ד' סעיפים: אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אינם רשאים לישב אצלו: (אין אבל או חולה חייבים לעמוד אפילו מפני נשיא): (פ' א"מ): עכשיו נוהגים שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר (או לאחר שהפך האבל פניו מן המת) חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואחר כך תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכים אחר גוום ורוחצין ידיהם במים: הגה י"א שיושבים ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א) ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו' וכשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול (מ"כ בהגהות מנהגים) וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שם במהרי"ל) ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא) ע"כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות) ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו (סברת הב"י ע"פ המנהג) מצוה להתענות ביום שמת אב או אם (ריב"ש וכל בו) . ג' אחין ואיש נכרי הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד (במהרי"ל) ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג (אגור בשם מהרי"ל) ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים (ב"ז) ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל (שם) ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם (מהרי"ק שורש מ"ד) והולכים בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט (כן הוא בתשובת מהרי"ל) אע"פ שאין איסור בדבר אבל בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (ב"ז) ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו. י"א דמומר שנהרג ביד עובדי כוכבים בניו אומרים עליו קדיש (הרד"כ בית י"א ובב"ז) (וע"ל סימן ש"מ):
From what time does the mourning [-period] take effect? — As soon as [the corpse] has been buried and the closing of the grave with earth has been completed, the mourning [-period] commences forthwith. He [the mourner] wraps his head [in mourning] but does not remove his shoes until he reaches his house. Now it is customary to remove one's shoes [in mourning] immediately after the closing of [the grave] by the Golel as stated in § 376. Gloss: If one thought that the grave had been closed and commenced to observe mourning rites and later it became known to him that he was mistaken, he begins the observance of mourning rites anew. The comforters are not permitted to open [conversation] until the mourner opens first; and the mourner reclines at the head [of the mourner's meal]; and as soon as the mourner nods his head in a manner from which it is indicative that he dismisses the comforters, they are not permitted to remain seated by him. A mourner or a sick person are not required to rise even on account of a Nasi. Nowadays it is customary that after the closing of the grave with earth has been completed, — or after the mourner turned his face from the corpse, — they [the mourners] remove [their] shoes and sandals, and keep away a short [distance] from the burial grounds and [then] say Kaddish, [viz., 'May His great Name be magnified and sanctified in] the world that He will create anew etc.,' after which they detach earth and pluck grass [out of the ground] and cast it behind their back and wash their hands with water. Gloss: Some say that [after burial] they sit down seven times because the [evil] spirits follow him, and so long as they sit down, they flee from him; and in these countries the custom prevails to sit down only three times after they have washed their hands, and each time [they sit down] they say, 'And let the graciousness of the Lord our God be upon us etc.' 'O thou that dwellest in the covert of the most High etc..' When the corpse is buried on a Festival, one may six thus three times as on a weekday. Likewise, if one was buried close to [the advent of] the Sabbath, this is done [even] on the Sabbath. It is the adopted practice to be particular with one lest he enter another house before he washes [his hands] and sits down three times, and the custom of our ancestors is [considered binding] law. In the Midrashim it is found that one should recite Kaddish for a father. Therefore, it is the adopted practice to recite the last Kaddish [concluding the services] twelve months for a father and mother. Likewise, is it common usage [for a mourner] to recite the Haftarah in the Prophets and to lead the services at the evening prayers at the conclusion of the Sabbath, which is the time when the souls [of the departed] return to Gehenna; and when the [mourning] son leads the Services and sanctifies [the name of God] in public, he [thereby] redeems his father and mother from Gehenna. It is the adopted usage to recite Kaddish for one's mother although the father is still living, [and the latter] has no right to prevent his son from reciting Kaddish for his mother. It is a religious duty to fast on the day that one's father and mother died. [In the case of] three brothers and a stranger [with respect to the rules of precedence concerning the recital of Kaddish, — the law is that] the three brothers get [priority to recite] three Kaddishim, and the other gets [priority to recite] one Kaddish. It is customary that when the day on which one's father or mother died, arrives, one always recites the mourner's Kaddish for them. One who knows how to lead the entire Service should do so. However, if there are other mourners [present], it is customary that within the seven days of their mourning [period], they take precedence and he has no [priority] rights [regarding] the Kaddish at all; if within [their] thirty [days of mourning], he has [priority rights to recite] one Kaddish; [if] after [their] thirty [days of mourning], — all the Kaddishim of that day belong to him. The seven and thirty [days of mourning] are counted from the day of burial, even if [the mourner] had not heard [the death report] forthwith. Whether a stranger is regarded as one of the townspeople with respect to this Kaddish, we follow the accepted practice. This [above-mentioned] Kaddish applies only [where it is recited] for a father and mother alone, but not [in the case of] other near-of-kin. If there is no one present in the Synagogue who is in mourning for one's father or mother, that Kaddish may be recited by one who has no father and mother on behalf of all the dead of Israel. There are localities where it is customary that other [surviving] near-of-kin recite Kaddish for their relations where [the latter leave] no parental mourners; and there are localities where even if there are parental mourners, the other [surviving] near-of-kin [may also] recite [the Kaddish], only that they [the latter] make a mutual agreement not to recite as many Kaddishim as would the mourners for a father and mother [proper]. In this entire [matter] we follow the accepted custom, provided the custom is fixed in the [particular] city. The mourners recite Kaddish even on the Sabbath and Festivals, but it is not customary for them to lead the services on the Sabbath and Festivals, although there exists no prohibition against [this] matter. However, during the weekdays, whoever knows how to lead the Services, should do so, and [this] is [even] more efficacious than [reciting] the mourner's Kaddish, which was instituted [originally] only for minors. And one who knows not how to lead the entire Service, should lead the Service [at least] from [the section beginning with] 'For the chief musician etc.,' 'And a redeemer shall come to Zion etc.' It is the adopted custom to recite Kaddish and lead the Services only for eleven months so that [children] should not consider their father and mother wicked, for the judgment of a wicked person [in Gehenna lasts] twelve months. If there were mourners present here, and later other mourners came, — the latter have [priority with respect to] the Kaddish and [leading] the Services throughout the thirty days [of their mourning] from the day of burial, although [the latter] did not hear [the death report until later]. Some say that [in the case of] an apostate Jew who was murdered by heathens, [the law is that] his children recite Kaddish for him.
שולחן ערוך, יורה דעה שע״ד:ד׳-ו׳ — ד"ה כל הקרובים שהכהן מיטמא להם שהם
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 374:4-6
This siman concerns the beginning of mourning and the status of the mourner before and after burial, including the transition from aninut to aveilut.
כל הקרובים שהכהן מיטמא להם שהם אביו ואמו ובנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו הבתולה ואשתו מתאבלים עליהם ועוד הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו מאמו בין בתולה בין נשואה ואחותו נשואה מאביו שמתאבלים עליהם אף על פי שאין כהן מיטמא להם וכשם שהוא מתאבל על אשתו כך היא מתאבלת עליו ודוקא אשתו כשרה ונשואה אבל פסולה או ארוסה לא אבל בנו ובתו ואחיו ואחותו אפילו הם פסולים מתאבל עליהם חוץ מבנו ובתו ואחיו ואחותו משפחה וכותית שאינו מתאבל עליהם: הגר שנתגייר הוא ובניו או עבד שנשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה (והוא הדין גר שנתגייר עם אמו אין מתאבל עליהם) (סברת הרב מהמרדכי הל' שמחות ממעשה שבא לפני ר"י למאי דקי"ל אבילות יום ראשון דרבנן): כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו אם מת לו מת ודוקא בעודו בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבלות חוץ מאשתו שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר אינו מתאבל עמה ומ"מ אינו יכול לכופה להתקשט אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו וכן היא אינה מתאבלת עמו אלא כשמתו חמיה או חמותה אבל שאר קרוביו שמתו אינה מתאבלת עמו: הגה וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א) וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב) ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אושטריי"ך נהגו כך) ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בענינים אחרים והעיקר כמו שכתבתי וכל זה בשמועה קרובה או שהיה אצל המיתה אבל בשמועה רחוקה אין לאבילות זה מקום כלל (תמצא הכל מבואר בת"ה סימן רנ"א) מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך או ללבוש שחורים על קרובו אין מוחין בידו (הרא"ש כלל כ'):
For all the near-of-kin for whom the Kohen defiles himself, viz., his father, mother, son, daughter, [paternal] brother, paternal virgin sister and wife, — one is dutibound to observe mourning rites. To these they added one's maternal brother and one's maternal sister whether a virgin or married, and one's paternal married sister, — for whom one is dutibound to observe mourning rites, although a Kohen does not defile himself for them. And even as he observes mourning rites for his wife, so too, does she observe mourning rites for him. [This applies] only to one's lawful married wife, but for one's unlawful or betrothed [wife] one does not [observe mourning rites]. For one's son, daughter, brother or sister, even if they are illegitimate, he observes mourning, save [in the case of] his son, daughter, brother or sister who are [the issue] of a slave or a heathen, for whom one does not observe mourning rites. A stranger who became a proselyte along with his sons, or a slave who was emancipated along with his mother, do not observe mourning rites for one another. Likewise, [if] a stranger became a proselyte along with his mother, he does not observe mourning rites for them. Whomever he mourns for he [also] mourns with if he suffers a breavement. [This applies] only whilst he is in his presence, but when not in his presence, he is not bound to observe mourning rites save [in the case of] his wife, although he mourns for her, — [the law is that] he mourns with her only for her father or her mother [in the case of their death] out of respect to his father-in-law and his mother-in-law; but for her brother and her sister or her son and her daughter [who are the issue] of another man, he does not mourn with her. Nevertheless, he may not compel his [mourning] wife to adorn herself, but she may mix his wine for him and make his bed and wash his face, hands and feet. So too, she mourns with him only when her father-in-law or her mother-in-law died, but [for] all his other near-of-kin who died, she does not mourn with him. Gloss: Some say that nowadays we adopt a lenient view regarding this [type] of mourning with respect to those who mourn with him, for this is only out of respect to those who observe mourning rites, but now it is the common practice to forego [this honour], and thus is the accepted practice nowadays, [viz.,] not to mourn at all with those who observe mourning rites. He who adopts a stringent view in this [matter] is one of those who make people wonder [at their strange conduct]. Nevertheless, it is the accepted practice that all the near-of-kin of the dead person who are disqualified to offer testimony in his behalf, exhibit some [signs] of mourning [by placing] themselves [under this stringency] the first entire week, i.e., until after the first Sabbath [in] that they do not wash [themselves] nor change some of their clothes as on other Sabbaths. There are, however, localities where the accepted usage is to adopt additional stringencies in other matters [pertaining to this type of mourning], but the fundamental principle is as I have written [above]. All this [pertains] to near tidings or to one who was present at the [time of] death, but in [the case of] distant tidings this type of mourning is entirely out of place. One who desires to place himself under a stringency, [viz.,] to observe mourning rites for one for whom he is not dutibound [to mourn], or to put on dark clothes [in mourning] for his near-of-kin, is not reproved [for doing so].
שולחן ערוך, יורה דעה שמ״א:א׳ — ד"ה מי שמתו מוטל לפניו בשבת או
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 341:1
This siman sets out immediate duties and prohibitions following death, including treatment of the body and the requirement not to delay burial without justification.
מי שמתו מוטל לפניו בשבת או בי"ט ודיני האונן. ובו ו' סעיפים: מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו קודם קבורה אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין בית לחבירו עושה לו מחיצה ואוכל ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ובין כך ובין כך ואפילו הוא בעיר אחרת אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים לא יענה אחריהם אמן ופטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א) ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו) ומברך וחייב בכל המצות חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו (ומותר לילך לבית הכנסת בשבת ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו) ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות: (י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ) : כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה אפי' כפויה: הגה וכל שכן שאסור בתשמיש המטה (טור בשם הרמב"ן ובשם התוספות ובמרדכי פ"ק דכתובות בשם י"א) וי"א דאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה (טור) אבל מותר לצאת מפתח ביתו (הגהות מיימוני פ"ד בשם סמ"ק):
LAWS OF ANINUTH One who suffered a bereavement for whom he is dutibound to observe mourning rites, — [the law is that] before burial, he eats in another house [room]. [If] he has no other house, he eats in his friend's house; [if] his friend has no house [available], he makes him a partition and eats; even a partition of a sheet is sufficient, [provided] he fastened the bottom of the sheet in a manner that it would not be moved by an [ordinary] wind; and if he has not the wherewithal to make a partition, he turns away his face and eats. Whichever the case may be; even if he is in another city, he does not eat reclining, and he eats not meat nor drinks wine, nor does he recite the benediction before meals, nor does he say grace after meals, nor do others recite the benediction [before meals] on his behalf, nor does he join in grace after meals. Even if he eats with others he should not repeat Amen after them [when they recite the benediction before meals]. And he is exempt from [the performance] of all religious duties enjoined in the Torah, even if he is not required to attend to the preparations needed for the dead, e.g., [when] he has others who attend to [this] for him. And some say that even if he desires to adopt for himself a stricter view, [viz.,] to recite the benediction [before meals], or to repeat Amen after those who recite the benediction [before meals], he is not permitted [to do so]. And on the Sabbath or Festival, he eats meat and drinks wine, if he so desires, and recites the benediction [before meals] and is dutibound to perforrm all religious duties save the use of the conjugal couch wherein he is forbidden, and he is permitted to go to the Synagogue on the Sabbath, and even on weekdays there is no prohibition, but since he is forbidden to recite the prayers [on weekdays], what will he do there? If one must go to await nightfall at the Sabbath limit to [be ready] to attend to the preparations needed for the dead [at the exit of the Sabbath], the observance of Aninuth rests upon him, insofar as the prohibition extends to everything from the moment he begins to go to await nightfall at the Sabbath limit. If he wishes to bury him on the first Festival day by Gentiles, the prohibition extends to everything; so much the more on the second Festival day, when he himself may bury him, that all the laws of Aninuth rest upon him. Some say that a student who observes Aninuth rites for his distinguished teacher is forbidden to eat meat or [drink] wine as long as the dead lies in one's presence. As long as the corpse is not buried one does not remove his shoes or sandals and is not required to [perform] the muffling of the head, nor the overturning of the couch, but one is forbidden to sit or sleep on a couch even if it is overturned. Gloss: So much the more that one is forbidden to use the conjugal couch; and some say that he is prohibited against bathing, annointing, rejoicing, greeting, haircutting and work, but he is permitted to leave his house.
Arukh HaShulchan explains the halakhic nature of kriah and frames it as a defined mitzvah of aveilut rather than a general emotional gesture. That helps explain why Tisha B'Av, though a day of communal mourning, does not automatically require tearing garments.
כל דיני קריעה • ובו ל"ח סעיפים מי שמת לו מת, והוא מהמתים שחייב להתאבל עליהם כמו שכתבתי בסימן שע"ד – חייב לקרוע עליו. וחיוב זה הוא מדרבנן, ואסמכוה אקרא. וכך אמרו חכמינו ז"ל במועד קטן (מועד קטן כד א): אבל שלא פירם – חייב מיתה, דכתיב: "ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו". הא אחר שלא פירם – חייב מיתה. וזהו כעניין שאמרו: העובר על דברי חכמים – חייב מיתה (בית יוסף). דאסמכתא בעלמא הוא, דפשטיה דקרא על בני אהרן קאי, דאם הם יפרומו – יתחייבו מיתה (תוספות שם).
This siman addresses the final moments of life, including the prohibition against hastening death and the obligation to act carefully around a goses, making it central to halakhic end-of-life ethics.
דיני הגוסס (ואמירת צידוק הדין) ומה הם הסימנים היפים [מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש]. ובו ה' סעיפים: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו: הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות (ריב"ש סי' קי"ד) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד ז"ל) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין): אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה וכשמגיע לדיין אמת קורע האבל: כיון שנטה אדם למות אין רשאין ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי. (ומצוה לעמוד על האדם בשעת יציאת נשמה שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו') (תהלים מ"ט) (הגהות אלפסי שם):
One in a dying condition is considered a living being in all respects. We may not tie up his jaws, nor may we annoint him with oil, nor wash him, nor stop off his organs of the extremities, nor may we remove the pillow from under him, nor may we place him on sand, clay-ground or earth, nor may we place on his stomach a dish, a shovel, a flask of water or a globule of salt, nor may we summon the towns on his behalf, nor may we hire pipers and lamenting women, nor may we close his eyes before his soul departs. And whosoever closes [the dying person's] eyes before death is regarded as one who sheds blood. One may not rend garments, nor bare the shoulder in mourning, nor make a lamentation for him, nor bring a coffin into the house in his presence before he dies, nor may we begin the recital of Ẓidduk Haddin before his soul departs. Gloss: Some say that we may not dig out a grave for him. although it is not [done] in his presence, [i.e.,] in the house, — before he dies. It is [likewise] forbidden to dig out any grave to be [left] open until the next day, in which the corpse will not be buried the same day, and there is danger in this. It is likewise forbidden to cause [aught] to hasten the death of one who is in a dying condition, e.g., one who has been in a dying condition for a long time, and could not depart, — [the law is that] we may not remove the pillow or the mattress from under him [just] because some say that there are feathers from some fowl which cause this [prolongation of death]. He may likewise not be moved from his place. It is also forbidden to place the Synagogue keys under his head in order that he may depart. However, if there is aught which causes a hindrance to the departure of the soul, e.g., [if] near that house there is a knocking sound, viz., a wood-cutter, or there is salt on his tongue, and these hinder the departure of the soul, it is permitted to remove it therefrom, for there is no [direct] act [involved] in this, since he merely removes the hindrance. Ẓidduk Haddin is recited when the soul departs, and when he reaches [the words] 'Judge of Truth,' the mourner rends his garments. As soon as he feels death approaching, they should not separate themselves from him, lest his soul depart whilst he is alone. And it is a religious duty to stand near the [dying] person during the departure of the soul, as it is written, 'That he should still live alway; that he should not see the pit. For he seeth that wise men die, the fool and the brutish together perish etc.'
These laws concern the care and honor owed to the deceased, including burial-related responsibilities and the communal duty to ensure proper treatment of the dead.
מצות הלויית המת. ובו ב' סעיפים: מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו בר נידוי הוא ואם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת במתים ביומה מותר ביום שאינה יומה בד"א שלא בשעת הוצאתו אבל בשעת הוצאתו הכל בטלים כדלקמן: בכפר קטן אין שואלין שלום זה לזה כשהמת בעיר: הגה וכל שכן שאין שואלים בשלום כשיש מת על בית הקברות (כתבי מהר"ר אסרלין סימן כ"ה בשם ספר חסידים) אבל כשאין מת שם שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר (בתוס' דאלפס פרק ג' דמ"ק והכל בו בשם הר"מ):
[As long as there is] a dead person in town [awaiting burial] all the townspeople are forbidden [to engage] in work. And whosoever sees a corpse and does not attend to all its [burial] needs, is subject to be placed under a ban. However, if there are associations in town, each one of which attends to [the burial needs of] the dead on its [particular] day, it is permissible [for the others who are not required to attend to the burial needs, to engage in work] on the day which is not [appointed] for it [the association]. This applies only to the time when the [funeral] escort was not yet held, but during the [funeral] escort all must abstain from [work] as will be explained infra. In a country town one must not extend a greeting of 'peace' to others whilst the corpse is in town. Gloss: So much the more that one must not extend a greeting of 'peace' to others when there is a corpse [awaiting burial] on the cemetery, but when there is no corpse there, one may extend a greeting of 'peace' to others at a distance of four cubits from the grave.
This siman addresses the funeral and burial process, including matters of carrying the dead, accompanying the bier, and honoring the deceased in public practice.
חיוב ההספד וגודל שכרו וכיצד ועל מי מספידין. ובו כ' סעיפים: מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין להם חכמתם וחסידותם וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת: העם העוסקים בהספד כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל: לאחר קבורה מפסיקין ההספד בין לקריאת שמע בין לתפלה. (ועיין באורח חיים סימן ע"ב):
It is an important religious duty to lament the dead fittingly; and the religious duty [is fulfilled] when one raises his voice [in funereal lamentations] to utter over him [the dead] words which break the heart in order to cause much weeping, and to mention his praise. It is forbidden to over-praise him too much, save to mention his good characteristic features [to which] a little may be added, provided one does not overexaggerate. And if he possessed no good characteristic features whatever, one should not mention [this] regarding him. [With respect to] a Sage and a pious man one may mention their wisdom and piety [respectively]. And one who mentions [aught] regarding one who did not possess [it] at all, or exaggerates too much that which he did possess, causes harm to himself and to the dead. The people who are engaged in the lamentation, as long as the corpse lies before them, they slip out one by one and read the Shema and recite the Tefillah; [if] the corpse does not lie before them, they sit and read [the Shema] and the Onen sits in silence; they stand and recite the Tefillah and he acknowledges the justice of the [Divine] verdict, and says, 'May it be Thy Will, O Lord, my God, that Thou repare our breaches and the breaches of Thy people the House of Israel.' After burial, the lamentation is interrupted both for the purpose of reading the Shema as well as [the recital of] the Tefillah.
This siman establishes who is obligated in mourning and the primary kinship relationships that generate the formal obligation of aveilut.
כל המתים האמורים בפרשה שכהן מטמא להם מצוה שיטמא להם ואם לא רצה מטמאים אותו בעל כרחו אחד האיש ואחד האשה: אלו הם הקרובים שמיטמא להם אשתו נשואה שהיא כשרה אבל פסולה או גרושה או ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו ומיטמא לאמו אפילו נתחללה ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו או שהם משלשים יום ואילך אפילו הם פסולים חוץ מבנו ובתו משפחה או כותית ולאחיו ולאחותו מאביו אפי' הם פסולים אלא אם כן הם בני שפחה או כותית אבל לאחיו ולאחותו מאמו אינו מטמא [וכן אינו מטמא] לאחותו ארוסה אפילו היא ארוסה לכהן ולא לאנוסה ומפותה אבל מטמא לאחותו ארוסה שנתגרשה ובוגרת ומוכת עץ ומיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בנים תהדר כתובתך לבי נשא (פירוש לבית אביה):
All the dead [near-of-kin] mentioned in the Scriptural section for whom a Kohen may defile himself, — [the law is that] it is a religious duty that he defile himself for them; and if he does not wish to [do so], he is defiled against his will. [This applies] both to the man and to the woman. The following are the near-of-kin for whom [a Kohen] defiles himself, [viz.,] his lawful married wife, but for his unlawful wife, or his divorced wife, or [his wife who was only] betrothed [to him], he does not observe the laws of Onen, nor may he defile himself for her; and likewise, she [in the case of his death] does not observe the laws of Onen, nor may she defile herself for him. He defiles himself for his mother, even if she became profaned, and for his son and daughter, where it is certain that its [the infant's] months [of pregnancy] were complete, or that they are over thirty days old, even if they are illegitimate, excluding his son and daughter of a slave or a heathen. [He defiles himself] for his paternal brother and sister, even if they are illegitimate, unless they are the offspring of a slave or a heathen. But for his maternal brother or sister he does not defile himself. And likewise he does not defile himself for his betrothed sister, even if she were betrothed to a Kohen, nor for [a sister] who was outraged or seduced, but he defiles himself for his betrothed sister who was divorced and [for] one who is adolescent and [for] one who was wounded. He [likewise] defiles himself for a woman awaiting the [decision] of the levir, even if [her deceased husband] wrote in her Kethubah, 'if you die childless, your Kethubah will return to the paternal house', i.e., her father's house.
שולחן ערוך, יורה דעה שמ״ה:א׳-ג׳ — ד"ה דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 345:1-3
The siman develops practical laws concerning burial and cemetery arrangements, reflecting the halakhic emphasis on prompt, respectful interment.
דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים: המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים: איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר: הגה מי שגנב וגזל ועל ידי זה נהרג בדין מלכות מתאבלים עליו אם אין בו סכנה מפני אימת המלכות ולא מקרי מאבד לדעת (מהרי"ו סימן קי"ד) : קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר:
One who commits suicide wilfully is not attended to at all; and one does not mourn for him and no lamentation is made for him, nor does one rend [garments] or bare [the shoulder in mourning for him], but one stands for him in the line [of comforters], and one recites over him the mourners' blessing, and whatever [brings] honour [only] to the living [may be done]. Who is [considered] a wilful suicide? — For example, if one stated that he is going up to the roof-top, and they saw him go up at once in anger; or he was in distress, and [then] fell down and died, — [the law is that] such a person is presumed to have committed suicide wilfully. But if they discovered him strangled and hung upon a tree, or [they found him] killed and thrown upon his sword, he is presumed to be like all [other] dead, and they attend to him and withhold not from him anything. Gloss: One who stole or robbed, as a result of which was executed by government law, is to be mourned for, if no danger will [result] through him on account of the fear of the government; and he is not designated a wilful suicided. A minor who commits suicide wilfullly, is considered as though it were [done] unintentionally. And likewise, one who was of age, and committed suicide wilfully, [being under pressure, as [in the case of] King Saul, — [the law is that] they withhold not from him a thing.
The passage explains that mourning and repentance on behalf of the deceased can lessen the deceased’s punishment, especially during the seven- and thirty-day periods when judgment is most severe; it presents the laws of mourning as a mitzvah intended to benefit the deceased rather than merely express personal loss.
ועוד זה כענין נושא בעול עם המת, כי על ידי צער האבילות והתעוררות התשובה בעבור המת, יקל עונשו של המת... ולכן נוסדו הלכות אבלות, להקל על המת, בשבעה ושלושים, אשר אז תוקף הדין ביותר, זהו באמת טעם המצוה להצטער על המת, ולא כמנהג הדיוטים כאילו נאבד לו חס ושלום אדם, כי זה ככפירה חס ושלום בעולם העליון ובמשפטי ה'...
Page 53
Rabbi Simcha Zissel Ziv, the Alter of Kelm (1824–1898); maamarim and letters to his talmidim, New York 5717 edition, chelek 1 (chelek 2 is not available as a scan). Chochma uMusar (Alter of Kelm) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Joseph Karo rules that a woman’s bier is not placed in the street out of respect, and notes that one does not join the communal funeral procession for a woman.
אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד (ואין עולין בחבר עיר על האשה) (טור):
לבוש מלכות, Orach Chayim ע״א:א׳ — ד"ה מי שמת לו מת שהוא חייב
Levush, Orach Chayim 71:1
Mordechai Jaffe states that one obligated to mourn is exempt from the Shema and prayer because he is preoccupied with the mitzvah of burial, even when others will handle the burial, and he maintains that such a person may not choose to recite them as a stringency out of respect for the deceased.
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקוברו כגון אחותו נשואה, שבעלה חייב לקוברה, וכן אחיו שיש לו בנים, שבניו חייבים לקוברו, או יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה, אפילו הכי פטור מקריאת שמע ומתפילה מפני שהוא טרוד ונבהל בטרדת מצוה, להיות מסייע ומתעסק בצרכי קבורתו. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי, משום כבוד המת, שלא יתלו הבריות טעמו בחומרא שמחמיר על עצמו אלא יאמרו, מפני שזה המת אדם קל היה בעיניו לפיכך אינו נטרד ולא נבהל במיתתו, והוה ליה גנאי למת, על כן לא יחמיר ולא יקרא. ודבריו תמוהים בעיני, דאדרבה, כל שכן הוא, שאם אפילו במי שאין מוטל עליו לקוברו כגון אחותו נשואה אמרו רז"ל שאינו רשאי להחמיר על עצמו ולקרות, קל וחומר מי שמוטל עליו לקברו אלא שיש לו אחר שמשתדל בשבילו שאינו רשאי להחמיר, נראה לי.
Joseph Karo states the ages at which a poor child, wealthy child, or child of distinguished parents is eulogized, while Tzidduk HaDin and Kaddish are recited for an infant who lived beyond thirty days; the gloss notes a practice of waiting until the child is twelve months old and carried out on a bier.
קטן בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו עניים בני חמשה עשירים בני ששה בני זקנים כבני עניים אבל צדוק הדין וקדיש אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום: הגה ואין נוהגים כן אלא עד שיהיה בן י"ב חדש שיוצא במטה כדלקמן סימן שנ"ג סעיף ה':
The passage explains that corpse impurity is connected to sins committed during life, which can exert a stronger contaminating influence after death; it discusses Rabbi Chaim Kohen’s statement that he would have entered ritual impurity for Rabbeinu Tam because the righteous are considered alive even in death, and describes the nazir’s need to interrupt his consecration, offer a sacrifice, and begin counting anew after contact with impurity.
...והענין כי באמת טומאת המת אינה אלא מעבירות שעשה בחייו, ואיתא בתוספות (כתובות ק"ג) שרבי חיים כהן אמר, שאילו היה בפטירת רבינו תם ז"ל היה מטמא עצמו, כי צדיקים במיתתם קרויים חיים... כל זמן שהאדם בחיים ותקות התשובה לפניו, רצה השי"ת כי עוונותיו בל יטמאוהו, אך אחרי שמת, נותן כח בהטומאה להתגבר ולהתדבק, עד כי מפסיד גם לאחרים ומטמטם אותם. ומי שהוא בעל מעלה יותר מזיק לו יותר, ולכן הנזיר אחרי שנתקדש יותר, מזיק לו יותר, ומטמטמות אותו גם עבירות של אחרים, ומאשר נאהב בעיני השי"ת רצה יתברך טובתו שבחירתו לברוח מן העבירה תהיה שלמה, ואמרה התורה לסתור הנזירות, גם להביא קרבן ולספור מחדש, והוא מבהיל. אם כן איפוא, כמה מוסיפה טומאה טמטום לאדם עבירה של עצמו, אף היותר קטנה, באין ערך יותר מטומאת עבירות של אחרים...
Kli Yakar explains that the four names of the burial place—Eshkol, Mamre, Kiryat Arba, and Hebron—correspond to four forms of death: death for one’s own sin, death due to others’ sins, natural death without sin, and the death of the righteous by divine kiss, understood as the soul’s attachment to the Active Intellect.
And Sarah died in Kiryat Arba, which is Hebron. The Yalkut concludes that this place had four names, and they are: Eshkol, Mamre, Kiryat Arba, and Hebron. I will propose a good reason and understanding for these four names, since this place was designated for burial, therefore it was called by four names that indicate four ways in which death occurs. For there is a death where a person dies for his own sin, as it is written for in his own sin he died (Numbers 27:3). And there is death due to the sins of others, such as children who are taken for the sins of their fathers, and the righteous who are taken for the sins of the generation. And there are those who run from the world without sin, due to natural death and the separation of the four elements, as it is natural that everything that is composed must eventually separate. And there is the death by divine kiss, which is the death of the righteous who die by kiss, and this is an expression of connection, and its meaning is when their thought and soul ascends and cleaves above to the Active Intellect — once it ascends it does not descend again, for his soul remains connected there. And corresponding to them came these four names, which relate to these types of death: Mamre corresponds to one who dies due to his own sin, derived from the phrase you were rebellious with God and from the term “rebellious elder.” Eshkol corresponds to one who dies due to the sins of others who are bereaved because of him, for one who buries his children is called bereaved, as it is said Why should I be bereaved of both of you in one day (Genesis 27:45). For this sinner and greatly rebellious one remains bereaved and alone from the one who died because of his sin. Therefore, they called that place Eshkol, because of the bereavement that was cut off from the world due to his sin. Kiryat Arba refers to natural death, the separation of the four elements, for a person is a small city and a “city of four.” Hebron refers to connection and death by divine kiss. And the death of the righteous Sarah was not due to the first two types which involve an aspect of sin, but rather due to the two types which run without sin. Therefore it says And Sarah died in Kiryat Arba which is Hebron — mentioning only these two names, because her death was of their type, namely through the separation of the four elements and through the divine kiss and connection as mentioned. And Abraham came to eulogize Sarah and to weep for her. The word for Sarah [leSarah] is inserted between connected words, as it should have said “to eulogize and to weep for Sarah.” Additionally, the entire phrasing seems superfluous as it could have simply said “to eulogize her and weep for her.” Furthermore, in every other instance, weeping precedes eulogizing, but here the order is reversed, as typically there are three days for weeping and seven for eulogizing (Moed Katan 27b). It appears that with every other death, mourning gradually decreases as everything is forgotten with time. However, with this righteous woman, each passing day they felt her absence more acutely, due to the loss of her Torah teachings and good deeds that were lost to her generation. Therefore, the eulogy preceded the weeping. Additionally, our Sages taught (Sanhedrin 22a) that when a man’s first wife dies, it is as if the Temple was destroyed in his days. Therefore, initially he came to eulogize Sarah for her own sake, but did not weep for her because he knew she had ascended to an exalted place in heaven, far more precious and honorable than her existence in this dark land (Jeremiah 2:31). Afterward, he wept for the Temple that was as if destroyed in his days, for even the angels of peace weep bitterly over its destruction, and thus they interpreted about him the verse my eye shall weep and shed tears (Jeremiah 13:17). This explains why the word for Sarah [leSarah] interrupts the flow: Because the weeping was over what appeared to him as the destruction of the Temple in his days, which was 100 cubits high. This is why there is an allusion in the small letter kaf [in the word velivkotah], as the letter kaf [when spelled out] has a numerical value of 100, suggesting that these 100 cubits were diminished and made small. This is a precious allusion.
פנים מאירות, חלק ב׳ קצ״א — ד"ה נשאלתי באחד שמתה אמו והגיע השמועה
Panim Meirot, Chelek 2 191
Rabbi Meir Eisenstadt rules that when a person’s mother dies and the news reaches relatives during a festival, they are not obligated to inform him merely so he can recite Kaddish, since doing so would subject him to private mourning practices and subsequent aveilut during the festival; he supports this by noting that even Torah commandments may be delayed to preserve festival joy.
נשאלתי באחד שמתה אמו והגיע השמועה לקרוביו במועד אם המצוה להודיע לו כדי שיאמר קדיש: תשובה דבר זה כבר נזכר בש"ע ביו"ד סי' ת"ב שפסק המחבר דמי שמת לו מת ולא נודע לו אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה כיון שאינו יודע אלא שרמ"א כ' מ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמרו קדיש ונ"ל ברור דווקא בשאר ימות השנה אבל במועד שיצטרך לנהוג דברים שבצנעה וגם לנהוג אבילו' אח"כ אינו חובה כלל להודיעו והוא בכלל מוציא דבה ראי' ברורה לזה דתנן במועד קטן דף ז' ע"א ר' מאיר אומר רואין את הנגעי' בתחיל' להקל אבל לא להחמיר וחכ"א לא להקל ולא להחמיר ופירש"י משום צערו במועד ורחמנא אמר ושמחת בחגיך ובטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי לי' משום צערו ובגמ' מוכח שם בסוגיא היכי דליכא צוותא דעלמא כ"ע מודו דצוות' דאשתו עדיפ' לי' ושם בגמ' חתן שנולד בו נגע נותנים לו שבעת ימי המשתה וכן ברגל נותנים לו שבעת ימי הרגל הרי להדיא אפי' במצות עשה דאורי' משהינן המצוה בשביל שלא לצערו ברגל ויקיים ושמחת בחגיך ק"ו בן בנו של ק"ו במצוה שהוא מדרבנן שאין החיוב עלינו כלל להודיע רק רמ"א כ' המנהג בשביל הקדיש לדחות דבר זה במועד שלא להודיע כלל כיון שיצטרך לנהוג דבר שבצנעה ולנהוג אבילות אריכות אין לך צער גדול מזה שאינו חובה ומצוה עלינו כלל להודיע וכל המודיע הוי בכלל מוציא דבה וכל כי האי מילתא לימרו משמאי בשוקאי ובבראי נאום מאיר:
שבות יעקב, חלק ג׳ צ״ו — ד"ה בעל הבית אחד בא לו כתב
Shevut Yaakov, Chelek 3 96
Rabbi Yaakov Reischer discusses whether a report from an unfamiliar non-Jew that a person’s mother has died is sufficient to require mourning, arguing that such a report may be trusted when the death occurred in ordinary circumstances, is soon verifiable, and there is no apparent reason for the messenger to lie.
בעל הבית אחד בא לו כתב מעכו"ם על הבי דואר מעכו"ם שאינו מכירו כלל מעולם ומשמעות לשונו איך שאחיו כ' פלוני מפרנקפורט צוה לו לכתוב ביום השבת שהוא עצמו לא יוכל לכתוב ולהודיע לו שאמו מתה כהיום ושינהוג שבעה ולומר קדיש ועת' נסתפק השואל אם העכו"ם נאמן ויתאבל או לא. תשובה הנם לפום רהיטא הי' נראה דאין לסמוך על העכו"ם אא"כ במסל"ת וכמ"ש הרמב"ן בתורת אדם והובא בטור וש"ע סימן שצ"ז זה הכלל כל עדות שמשיאין אשה על פי קרובים מתאבלין אע"ג דאיכא למימר להיפוך אפשר דמתאבלין אף שאין מתירין האשה ע"פ אכן ראיתי בתשובת עבודת הגרשוני סימן י"ח שכתב וז"ל כללא דמילתא כל זמן שאין משיאין האשה אין מתאבלין מצד הדין משום שיש לחוש לתקלה וכו' וכ"כ ג"כ בספרי שו"ת שבות יעקב חלק א' ע"ש סימן ק"ב דברי באריכות גם בתשובתי ח"ב סימן קי"ד ע"ש מ"מ בנדון דידן נ"ל כיון שעכו"ם אינו מכירו לישראל ולמה ישקר לכתוב כן לאיש שאינו מכירו ולהוציא הוצאת ליתן לבי דואר וגם הוא מילתא דעבידא לגלויי ע"י הבי דואר שהוא במקום קרוב אע"ג דאין להתאבל אלא במקו' שיש עדות מספיק להיתר עגונה היינו דוקא הנאבד במש"אל"ס וכיוצא בו אין להתיר לנהוג אבילות אלא במקום שיש עדות מספיק להיתר עגונה אבל במת על מטתו ועביד לגלויי בקרוב אין כאן חשש כלל וכמו שהוכחתי הדבר בשבות יעקב חלק ב' סי' קי"ד מכמה סוגיות הש"ס יע"ש גם בלא"ה דעת גדולי פוסקים דעכו"ם נאמן לענין אבילות כמ"ש הרא"ש פ' אלו מגלחין וכ"כ המרדכי פ' אלו מגלחין וז"ל זכורני כשהייתי תינוק בווירצבורג והצקתי מים ע"י הר"י מווין באה גוי' אחת אמרה להר"ר יוסף אחיו של הר"ר יונתן שנפטרה אחותו ושאלו לראב"יה כדת מה לעשות והשיב לו שהי' לו להתאבל והביא לו ראיה וכו' ור"ת חולק ואמר אם נאמן לנכרי השמחים אלי גיל נתמלא כל הבגד קרעים וזה לא שייך כלל בנדון זה דנתמלא כל הבגד קרעים במי שאינו מכירו בעולם ניכרים דברי אמת במילתא דעבידא לגלוי ואין כאן חשש תקלה כלל כנ"ל להלכה למעשה והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין הק' יעקב.
שבות יעקב, חלק ג׳ צ״ח — ד"ה באחד שמת לו מת אחד מקרוביו
Shevut Yaakov, Chelek 3 98
Rabbi Yaakov Reischer rules that those who show only limited mourning for certain relatives should follow the specific restrictions established by the Rema and not add practices such as refraining from haircuts, especially based on unreliable compendia of later stringencies; he also suggests that such mourners say, “May the Omnipresent comfort you and us together with the other mourners of Zion and Jerusalem.
באחד שמת לו מת אחד מקרוביו ופסולי עדות שמראין קצת אבילות כפסק הש"כ בי"ד סי' שע"ד סעי' ו' בהג"ה ויש חלוקי דעות בין המורים יש מי שרוצה לאסור ג"כ להסתפר בע"ש לכבוד שבת אף שהכביד עליו שערו ויש מקיל בדברי ע"כ לא ידענו על מי לסמוך עד אשר יוריני מ"ו כדת מה לעשות לנהוג כי מפיו אנו חיים:. תשובה הנה לא ידעתי מה מקום לשאלה זו הלא להדי' מבואר לפניך שם בש"ע סי' שע"ד דמדינא אין להתאבל כלל עם הקרובי' המתאבלים עליהם וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים רק מצד המנהג כתב רמ"א דמראין קצת אבילות שבוע א' דהיינו שאין רוחצין בחמין רק בפושרין ואין משנין בגדיהם שבת ראשון ואין בכלל אלא מה שבפרט והבו דלא לוסיף עלה אכן ראיתי בספר לחם הפנים בסי' שע"ד מעתיק ג"כ להחמיר עוד יותר שלא להסתפר וכיוצא בו ודע שאין דעתו נוחה באלו ספרי לקוטים של אחרונים כמו לחם הפנים וגן נטע ובאר היטב כי לא הטיבו אשר דיברו שהם רק כמעתיקים מספר אל ספר לבדוק בחורים וסדקים כל מקום שימצאו איזה חומרא מציאה הוא בידם להעתיקם ואל תסמוך עליהם כלל כי די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושארי גדולי האחרוני' אשר בידם להכריע אבל בעלי ליקוטים אלו לאו דסמכא אינן כי אין בידם הכרע להכריע מדעת עצמן או מדעת הפוסקים הלכה כמאן וכ"ש להקל אין שומעין להם ולא נאה להם חיבורים כאלה אם לא שהם מפורסמים למומחין שהומחו רבים עליהם כמו בעל פנים חדשות וכנסת הגדולה ולקט הקמח וכה"ג ובפרטות באבל קי"ל כדברי המיקל גם באתי להודיע חידוש בדין דאם אותן המתאבלין עמהם מנחמין את אבילים יאמרו בזה"ל המקום ינחם אתכ' ואותנו עם שארי אבילי ציון וירושלים כנ"ל הק' יעקב:
Surveys the sources and halakhic reasoning behind burial practices and the levaya procession, clarifying the norms of escorting the dead.
וכל זה לא איירי אלא בשעת הוצאת וכו' עד אבל מת"ת אין צריכים להתבטל אלא בשעת הוצאתו כדפרישית הכל בפסקי הרא"ש סוף מ"ק והוא מדברי התוס' פ"ב דכתובות וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק י"ד גם הרמב"ן כתב בת"ה כלשון הזה ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין אלא כיון דאיכא יורשים ומחייבי בקבורתו א"נ חבורתא דמיפלגא בההוא מיתא אין מבטלין דהא אפי' במלאכת הרשות מותר כדאמרינן לעיל עכ"ל:
Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 388:57
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט שפ״ח:נ״ז
Siftei Kohen on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat 388:57
Shabbetai ben Meir Hakohen cites responsa defining a person as a muhzak moser either when the public recognizes him as such or after three proven instances, and states that one who has repeatedly informed may be killed, invoking the principle that established patterns carry legal force.
הוחזק למסו' כו' כ' בתשובת רשב"א שהביא ב"י מחודש ח' שהשיב לחכמי צרפת ולמלך ואיזו מוחזק כל שנודע לרבים שהוא כן לא שהוחזק בב"ד של כ"ג ושקבלו עדיו בפניו שא"כ אין לך מוחזק עכשיו שאין לנו מומחים והרי החכמים מחברי הספרים שהעידו וכתבו שהמוסר המוחזק הורגים אותו בכ"ז וכל הנעשה ענוותן ומרחם על אלו נעשה אכזר על דורו ע"כ ובתשו' מהר"מ ב"ב שהשיב להרשב"א שהביא בב"י ס"ס זה כ' הוחזק היינו ג' פעמים דאתחזק בין לר' בין לרשב"ג ולא הרגשנו בו צד תשובה כל הקודם להורגו זכה דגדולה חזקה דהא סוקלין ושורפים על החזקות ע"כ וכן הוא בתשו' הרא"ש בטור ס"ס זה והמחבר לקמן סעיף ט"ו מי שמוחזק ששלשה פעמים מסר כו' וע' בש"ס פרק הבא על יבמתו (סוף יבמות דף ס"ד) ובסנהדרין פרק הנשרפים (סנהדרין דף פ"א ע"ב) במי שלקה ושינה שלישית מכניסים אותו לכיפה כו' ובהרמב"ם פי"ח מהלכות סנהדרין דין ד':
This section addresses supporting the poor and acts done for 'darchei shalom,' which is directly relevant when charity extends beyond Jews. It is a practical code source for charitable support of non-Jews.
מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:
Shem Mishmuel explains that corpse impurity contradicts the essential nature and spiritual stature of kohanim, potentially enabling external forces to dominate them, and thereby accounts for why spiritually elevated Israelites avoid entering a tent containing a corpse.
ולפי האמור יש ליתן טעם חדש שכהנים מוזהרין על טומאת מת, שהטומאה זו היפוך מהותם ומקלקלת מעלתם, ובהטמאם למת מושכין עליהן טומאה זו, ואולי עי"ז שוב יהי' ביכולת כחות החיצונים לשלוט בהם בבוא יום פקודתם בעוד נשמתם תהי' בקרבם, ובזה יובן טעם אנשים רמי המעלה ישראלים שמקפידין שלא לכנוס באוהל המת, שתמיד הי' בעיני לפלא כאשר ראיתי את כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מקפיד ע"ז, ולפי האמור הדבר מובן:
The passage says that a gravestone should not be delayed, and that immediately after a Jewish person’s death, close relatives should recite Kaddish, which benefits the deceased’s soul and comforts the mourners by affirming the world’s governance according to the Creator’s will.
ז'תרה ב"ה, כ"א אדר, תשכ"א ברוקלין. ברכה ושלום! ... איני יודע הנהוג בירושלים ת"ו בחוגים שונים בהנוגע להעמדת מצבה, אבל ידועה מסקנת כמה מפוסקים אחרונים, שאין לאחרה ופשיטא שלא לחכות עד מלאת שנה וכיו"ב. ומענין לענין מעין אותו ענין, נפלאת הוראת חז"ל שתיכף לפטירת אדם מישראל הרי דוקא הקרובים שלו עליהם להשתדל שיאמר בקשר עם הפטירה יתגדל ויתקדש שמיה רבא (ולא רק בשמים ממעל, כי אם) בעלמא דברא כרעותיה, והרי ודאי שהכוונה באמירה זו הוא הן בשביל הנפטר והן בשביל החיים שליט"א, זכות להנשמה ונחום לאבליו, ואת"ל ע"י ה
Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim, perek 5)
גשר החיים, ח״א פרק ה׳
Gesher HaChaim perek 5
The passage outlines laws of honoring and guarding the dead, including prohibitions against eating, drinking, Torah study, prayer, or wearing visible tzitzit and tefillin near a corpse because of loeg larash, while permitting certain prayers and acts performed for the deceased’s honor; it also discusses protecting the body from disgrace, restrictions on autopsy and embalming, emergency fetal extraction, and the laws of corpse impurity and tumat ohel.
Page 50
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim, perek 19)
גשר החיים, ח״א פרק י״ט
Gesher HaChaim perek 19
The passage reviews disputes over whether first-day mourning is Torah-mandated, distinguishes biblical aninut from later mourning practices, explains the purpose and beneficiaries of mourning, and details when mourning begins and how it applies in cases involving relatives, minors, uncertain deaths, burial circumstances, travelers, and weddings.
Page 152
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim, perek 21)
גשר החיים, ח״א פרק כ״א
Gesher HaChaim perek 21
The passage details mourning restrictions and exceptions concerning work, business partnerships, household tasks, bathing, anointing, footwear, Torah study, synagogue practices, greetings, social gatherings, gifts, and participation in celebrations during the mourning periods.
Page 186
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim, perek 22)
גשר החיים, ח״א פרק כ״ב
Gesher HaChaim perek 22
The passage details mourning after shivah, outlining restrictions that continue through thirty days, extended practices for mourning parents during twelve months, changes of place in the synagogue, and how festivals and Shabbat affect the counting and observance of mourning.
Page 214
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage notes that eulogizing a Torah scholar is inconsistently practiced, with some regions not eulogizing at all, while in Lithuania a capable speaker still delivers a eulogy; it also mentions differing customs regarding reciting El Malei Rachamim afterward.
Page 262
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that one should not add a day of mourning and eulogy for calamities or bring it earlier, yet describes mourning, lamentation, crying, and heavy sighing from morning until evening.
Page 581
Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage details halachic laws of hesped, including the obligation to eulogize the deceased appropriately, limits on praise, exceptions based on the deceased’s wishes and status, restrictions on eulogies before festivals and on holy days, and distinct obligations concerning women and Torah scholars.
Page 98
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that it is customary to pray with a quorum in the mourner’s house, describing this as a great kindness toward the deceased and the living mourners, especially when the deceased has no relatives to mourn and be comforted.
Page 170
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
The passage states that a groom whose relative dies during the seven days of rejoicing, when mourning does not yet take effect, should certainly put on tefillin, particularly according to the Magen Avraham’s view concerning mourners on Chol HaMoed where tefillin are customarily worn.
Page 138
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Family 10:4)
פניני הלכה, משפחה י׳:ד׳
Peninei Halakhah, Family 10:4
The passage describes funeral rites in which mourners recite Dayan HaEmet, tear their clothing—more extensively for parents—and wear the torn garment throughout shivah, explaining the tearing as symbolizing the disruption of their lives through death.
בתחילת ההלוויה האבלים עומדים ומברכים את ברכת 'דיין האמת' וקורעים את חולצתם קרע של כשמונה ס"מ, ועל ההורים קורעים יותר – עד מקום הלב. תחילת הקריעה על ידי סכין וההמשך בידיים. אנשי 'חברה קדישא' מסייעים בתחילת הקריעה בסכין, אולם רצוי שהאבל ימשיך לקרוע בעצמו את בגדו. הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר. במשך כל ימי השבעה האבלים לובשים את הבגד הקרוע, ורק לקראת השינה יוכלו ללבוש כותנת לילה לא קרועה.
Rav Eliezer Melamed (Peninei Halakhah, Family 10:6)
פניני הלכה, משפחה י׳:ו׳
Peninei Halakhah, Family 10:6
The passage instructs those accompanying the deceased to remain silent except when speaking about the deceased’s honor, reflects on human origins, destiny, and accountability before God, and describes reciting “El Malei Rachamim” after burial, asking for the deceased’s merciful acceptance, eternal rest in Gan Eden, and eventual resurrection.
המלווים את המת צריכים להתעטף בשתיקה ולא לדבר בעניינים שאינם קשורים לכבודו של הנפטר. הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". בסיום הקבורה אומר החזן את תפילת 'אל מלא רחמים' ובה בקשה מה' שיקבל ברחמים את נשמת הנפטר ויזכהו למנוחת עולמים בגן עדן עד אשר יזכה לקום בתחיית המתים.
Contemporary Halakhic Problems, Vol IV, Chapter XIII Of Cerebral, Respiratory and Cardiac Death
בעיות הלכתיות עכשוויות, כרך ד, פרק יג: מוות מוחי, נשימתי ולבבי
Contemporary Halakhic Problems, Vol IV, Chapter XIII Of Cerebral, Respiratory and Cardiac Death
The passage identifies the Gemara in Yoma 85a as a primary source for defining death and its determining criteria, through the case of clearing rubble on Shabbat when a trapped person might still be alive.
It therefore becomes necessary to examine the talmudic sources that serve as the basis for establishing a definition of death and to examine the criteria that are delineated for use in making that determination. The primary source of this definition is found in the Gemara, Yoma 85a, in connection with suspension of Sabbath regulations for the sake of preservation of human life. The case in point concerns an individual trapped under the debris of a fallen building. Since desecration of the Sabbath is mandated even on the mere chance that human life may be preserved, the rubble must be cleared away even if it is doubtful that a person might have survived under the debris.
Rav Yitzchak Yosef reports that Jerusalem rabbis permitted someone mourning a death during a festival to participate in the customary Hoshana Rabbah study, while noting an opposing view that an mourner should not engage in Torah study even on a festival and a justification based on the study’s established communal status.
מי שמת לו מת בחג, הורו רבני ירושלים להתיר לו להשתתף בלימוד של הושענא רבא כדרכו. [ילקו"י מועדים עמ' קפג. יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' לא אות ו, עמ' שטז). וח"ה סי' ו'. יחוה דעת ח"ג סי' לג. וכ"כ במזבח אדמה בשם שלחן מלכים. מחב"ר (בקו"א סי' תרסד). אמנם בשו"ת לב חיים ח"ב (סי' קב), תמה, שמכיון שלימוד זה אינו חובה אלא רק מנהג ותיקים, הרי האבל אסור בד"ת אף ברגל, שדברים שבצינעא נוהג, ואפשר שבארץ הצבי נהגו בזה כהרמב"ם, שאף דברים שבצינעא אינו נוהג. אולם בטהרת המים (שיורי טהרה מע' א' אות קכז) כתב, שמכיון שלימוד זה הוקבע בתפוצות ישראל, נחשב כתיקוני התפלה שהוא חק הקבוע לצבור וכו'] .
מאמר מרדכי לימות החול ח׳:נ״ב — ד"ה אם נפטר ביום אחד ונקבר ביום
Maamar Mordechai Limot HaChol 8:52
Rabbi Mordechai Eliyahu states that one who dies on one day and is buried on another does not wear tefillin on the burial day, while Jerusalem custom is to wear them privately without a blessing; for a shemuah kerovah, tefillin are omitted that day and worn after sunrise the next day, whereas a shemuah rechokah entails mourning for only one hour and permits wearing tefillin with a blessing that same day.
אם נפטר ביום אחד ונקבר ביום אחר – אינו מניח תפילין גם ביום הקבורה. ומנהג ירושלים שמניחם בצנעה בלי ברכה. מי ששמע שמועה קרובה, כלומר ששמע תוך שלושים יום שנפטר אדם שחייב להתאבל עליו – לא יניח תפילין באותו יום בלבד, וביום שלאחריו יניח תפילין רק לאחר הנץ החמה. מי ששמע שמועה רחוקה, כלומר ששמע לאחר שלושים יום שנפטר אדם שחייב להתאבל עליו – נוהג במנהגי אבלות רק שעה אחת, ולכן יניח תפילין בברכה גם באותו יום.
The passage states that on the anniversary of a parent’s death, one should increase Torah study to strengthen one’s fortune and benefit the deceased parents undergoing judgment that day, and notes the custom of studying “Menuchat HaNefesh.
פרק ט
תענית ביום פטירת אביו ואמו
ביום פטירת אביו ואמו (המכונה: "יום השנה" או "יום הפטירה" או "יארצייט") צריך להרבות בלימוד התורה מכמה טעמים: א. כדי לחזק את מזלו ב. כדי לזכות את הוריו שנפטרו ונידונים באותו היום. ונהגו ללמוד את סדר "מנוחת הנפש".
[הערה 1] – רש"י ביבמות (קכ"ב ע"א ד"ה "תלתא ריגלי"): "יום שמת בו אדם גדול – קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם", עכ"ל. ומזה מקור למנהג ישראל ללמוד תורה ביום האזכרה. וע"ע בא"ח (ויחי סעי' י"ב), שד"ח (מערכת אבילות אות צ"ו), שו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סו"ס קפ"ב).
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 2 ל״ט:נ״א — ד"ה יום השנה שחל בשבת עלייה לקבר
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 39:51
Rabbi Mordechai Eliyahu states that when a yahrzeit falls on Shabbat, Sephardim generally visit the grave on Thursday or Friday before midday, while Ashkenazim generally postpone the visit until Sunday, though some Ashkenazim also visit on Friday.
יום השנה שחל בשבת עלייה לקבר כשחל יום השנה בשבת, הספרדים – נוהגים להקדים ולעלות לקבר ביום חמישי או ביום שישי לפני חצות היום, והאשכנזים – נוהגים לאחֵר ולעלות ביום ראשון. אמנם, חלק מבני אשכנז נוהגים גם הם להקדים ולעלות בערב שבת.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 2 ל״ט:ט״ז — ד"ה שמירת המת בשבת נהגו לשמור על
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 39:16
Rabbi Mordechai Eliyahu states that customary practice is to guard the deceased from death until burial, including on Shabbat, with cited sources offering protection from mice, spirits, and harmful forces as reasons for the practice.
שמירת המת בשבת
נהגו לשמור על המת משעת הפטירה ועד הקבורה, וגם בשבת המת צריך שמירה.
[הערה 25] בעניין חובת שמירת המת, עי' שו"ע (או"ח סי' ע"א סעי' ג'; יו"ד סי' שמ"א סעי' ו'). ובחכמת אדם (מצבת משה, הנהגת ח"ק סעי' ד'), ובמעבר יבוק (שפתי רננות סופ"ט) כתבו שני טעמים לשמירה: א. כדי לשומרו מפני עכברים. ב. כדי לשומרו מרוחות ומזיקין. ובעניין שמירת המת אף בשבת, עיין לרמ"א (יו"ד סי' שע"ג סעי' ה').
הגה י"א שיושבים ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכל זמן שיושבין בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א) ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים כל פעם ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו' וכשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול (מ"כ בהגהות מנהגים) וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שם במהרי"ל) ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי ובחיי בשם מסכת כלה וב"י בשם הזוהר ובא"ז בשם תנא דבי אליהו רבא) ע"כ נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש וכן נהגו להפטיר בנביא ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם (כל בו בשם הגהות) ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו (סברת הב"י ע"פ המנהג) מצוה להתענות ביום שמת אב או אם (ריב"ש וכל בו) . ג' אחין ואיש נכרי הג' אחין נוטלין ג' קדישין והאחר נוטל קדיש אחד ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם ומי שיודע להתפלל כל התפלה מתפלל ואם יש אבלים אחרים נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים ואין לו קדיש כלל תוך ל' יש לו קדיש א' לאחר ל' כל הקדישין של אותו היום הם שלו ומונין שבעה ול' מיום הקבורה אע"פ שלא שמע האבל מיד (במהרי"ל) ואם נכרי הוא כא' מבני העיר לענין קדיש זו הולכים אחר המנהג (אגור בשם מהרי"ל) ואין מקום לקדיש זו אלא על אב ואם בלבד אבל לא בשאר קרובים (ב"ז) ואם אין בב"ה אבל על אביו ואמו אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל (שם) ויש מקומות שנהגו ששאר קרובים אומרים קדיש על קרוביהם כשאין אבלים על אביהם ואמם ויש מקומות שאפילו יש אבלים על אביהם ואמם אומרים שאר קרובים אלא שעושים פשרה ביניהם שאין אומרים כל כך קדישים כמו האבלים על אב ואם (מהרי"ק שורש מ"ד) והולכים בכל זה אחר המנהג ובלבד שיהא מנהג קבוע בעיר והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט (ב"ז בשם ר"י מקורביי"ל) אבל לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט (כן הוא בתשובת מהרי"ל) אע"פ שאין איסור בדבר אבל בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (ב"ז) ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים כי משפט רשע י"ב חדש ואם היו אבלים כאן ובאו אח"כ אבלים אחרים השניים יש להם הקדישים והתפלות כל ל' יום מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו.
Same passage as Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 375-376
להםפידו י(, אבל אם לא היתה שעת הטשר מקודם, מותר להםפידו יא(. באלו השבעה בין סמוך לרגל או מופלג, דבל שבעה לגבי הספד כיום מיתה דמי עיי״ש. ז( שו״ע ס״ג ומג״א סק׳׳א, מפני שעדיין האבילות חדשה והמרירות קבועה לו בלבו ואינה
רק בהספד מה שונה אם מענות בלבד או יעשו הספד לבד, ובפרט כאשר רוב ההספדים כיום רובם ד״ת, ורק מעט דברי שבח על הנפטר. אח״ב ראיתי בחזון עובדיה אבלות ]ח ״א עמוד רצא[ שם דיבר בדין הספד לת״ח שלא בפניו והביא שם להקל וכתב בהמשך
ושם סופדות, שהספדנית מדברת וכולן מטפחות על פניהן, והאנשים הולכים לביהכ״נ ומתפללים והולכים לביה״ק עם החזן והמזמר והשמש, וסופדים את המת ומשכיבים אותו, ואח״כ הולכים לבית האבל ושם חוזרים ומשכיבים ופורע לחזן ולמזמר ולשמש שכר
מותר )ועיין היטב במועו״ז ח״ג סי׳ ר״א{. ובעיקר הדין הנה שמירת המת הוי מצוה, וקי״ל בכל המצוות מה אני בחנם אף אתה בחנם, ובקידושין )נח:( שאם נטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה וליכא מצוה, ועי׳ בה״ל סי׳ ל״ח בסופר המקבל שכר על
המת חשיב מחוסר זמן לענין קרבן וזו דעת כגרע״א שהובא לעיל סק״ו. בתורע״א כתג שאם נטמא ברובע עצמוח וביום השביעי קדם טבילה אירע לו טה׳׳ת אינו סותר כיון דא״ל תגלחת וחסרון טבילה לא כוי חסרון כיון דבידו לטבוג ודבריו ז״ל ע״פ פי׳
