Vidui and Confession on Rosh Hashanah

קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כׇּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃

Take words with you And return to GOD. Say: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips.

תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבֵירוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, לֹא יִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם שָׁנָה בָּהֶן — צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן, וְחָזַר וְהִתְוַדָּה — עֲלֵיהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא מְשׁוּבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְגוֹ׳״ — כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״? כִּדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי — גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֱלֹהֵי זָהָב.

§ The Sages taught in the Tosefta: With regard to transgressions that one confessed on this Yom Kippur, he should not confess them on another Yom Kippur, since he has already been forgiven. But if he repeated those same transgressions during the year, he must confess them again on another Yom Kippur. And if he did not repeat them but did confess them again, about him the verse states: “As a dog that returns to its vomit, so is a fool who repeats his folly” (Proverbs 26:11), since it is inappropriate to go back and mention one’s earlier sins. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If one confesses in subsequent years, all the more so is he praiseworthy, as he remembers his earlier sins and is thereby humbled, as it is stated: “For I know my transgressions; and my sin is ever before me” (Psalms 51:5). But how do I establish the meaning of the verse: “Like a dog that returns to its vomit”? It may be established in accordance with the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: When a person commits a transgression and repeats it, it is permitted to him. The Gemara is surprised at this: Can it enter your mind that it is permitted to him because he has sinned twice? Rather, say it becomes to him as if it were permitted. Furthermore, during confession, one must detail the sin he committed and not suffice with a general admission of sin, as it is stated: “And Moses returned to the Lord and said: Please, this people have sinned a great sin, and have made themselves a god of gold” (Exodus 32:31); this is the statement of Rabbi Yehuda ben Bava. Rabbi Akiva says that the verse states: “Fortunate is he whose transgression is forgiven, whose sin is hidden” (Psalms 32:1), which teaches that one need not detail his sins. But what is the meaning of that which Moses said: “And have made themselves a god of gold” (Exodus 32:31)? It should be understood in accordance with the statement of Rabbi Yannai, as Rabbi Yannai said: Moses said before the Holy One, Blessed be He: Master of the universe, it is the silver and gold that you gave to the Jewish people in abundance, until they said: Enough, which caused them to make a god of gold. Consequently, the phrase: “And have made themselves a god of gold,” is not a description of the sin but an explanation and justification of it.

אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפָּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים, רְשָׁעִים גְּמוּרִין — נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה, בֵּינוֹנִיִּים — תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ — נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ — נִכְתָּבִין לְמִיתָה. אָמַר רַבִּי אָבִין, מַאי קְרָא: ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״. ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, ״חַיִּים״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מֵהָכָא: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״, ״מְחֵנִי נָא״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים, ״מִסִּפְרְךָ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים, ״אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ — זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

§ The Gemara goes back to discuss the Day of Judgment. Rabbi Kruspedai said that Rabbi Yoḥanan said: Three books are opened on Rosh HaShana before the Holy One, Blessed be He: One of wholly wicked people, and one of wholly righteous people, and one of middling people whose good and bad deeds are equally balanced. Wholly righteous people are immediately written and sealed for life; wholly wicked people are immediately written and sealed for death; and middling people are left with their judgment suspended from Rosh HaShana until Yom Kippur, their fate remaining undecided. If they merit, through the good deeds and mitzvot that they perform during this period, they are written for life; if they do not so merit, they are written for death. Rabbi Avin said: What is the verse that alludes to this? “Let them be blotted out of the book of the living, but not be written with the righteous” (Psalms 69:29). “Let them be blotted out of the book”; this is the book of wholly wicked people, who are blotted out from the world. “Of the living”; this is the book of wholly righteous people. “But not be written with the righteous”; this is the book of middling people, who are written in a separate book, not with the righteous. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This matter is derived from here: “And if not, blot me, I pray You, out of Your book which you have written” (Exodus 32:32). “Blot me, I pray You”; this is the book of wholly wicked people, who are blotted out from the world. “Out of Your book”; this is the book of wholly righteous people, which is special and attributed to God Himself. “Which You have written”; this is the book of middling people.

[ב] "ואיל אחד לעולה" – רבי אומר, "איל אחד" הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפקודים. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר, שני אילים הם, אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפקודים. "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" – שלא יביא משל ציבור. יכול לא יביא משל ציבור – שאין ציבור מתכפרים בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו? תלמוד לומר "אשר לו". יכול לא יביא ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב – "אשר לו". "וכפר בעדו ובעד ביתו" – זה וידוי דברים. יכול כפרה בדמים? הריני דן: נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר. מה כפרה האמור בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים, אף כפרה האמור בפר וידוי דברים חוץ מדמים.

כֵּיצַד מִתְוַדִּין. אוֹמֵר אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ וְעָשִׂיתִי כָּךְ וְכָךְ וַהֲרֵי נִחַמְתִּי וּבֹשְׁתִּי בְּמַעֲשַׂי וּלְעוֹלָם אֵינִי חוֹזֵר לְדָבָר זֶה. וְזֶהוּ עִקָּרוֹ שֶׁל וִדּוּי.

אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְהַצְּעָקָה יָפָה לָעוֹלָם. בַּעֲשָׂרָה הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הִיא יָפָה בְּיוֹתֵר וּמִתְקַבֶּלֶת הִיא מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה ו) "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ". בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָחִיד אֲבָל צִבּוּר כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וְצוֹעֲקִין בְּלֵב שָׁלֵם הֵם נַעֲנִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ז) "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו":

הַצִּבּוּר חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ הַתְּקִיעוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרָכוֹת. כֵּיצַד. אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר אָבוֹת וּגְבוּרוֹת וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם וּמַלְכֻיּוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר זִכְרוֹנוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר שׁוֹפָרוֹת וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָיָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים:

מִצְוַת וִדּוּי עַל הַחֵטְא – שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לְהִתְוַדּוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁם עַל כָּל הַחֲטָאִים שֶׁחָטָאנוּ בְּעֵת שֶׁנִּתְנַחֵם עֲלֵיהֶן, וְזֶהוּ עִנְיַן הַוִּדּוּי שֶׁיֹּאמַר הָאָדָם בְּעֵת הַתְּשׁוּבָה אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי, עָוִיתִי וּפָשַׁעְתִּי כָּךְ וְכָךְ. כְּלוֹמַר שֶׁיַּזְכִּיר הַחֵטְא שֶׁעָשָׂה בְּפֵרוּשׁ בְּפִיו. וִיבַקֵּשׁ כַּפָּרָה עָלָיו וְיַאֲרִיךְ בַּדָּבָר כְּפִי מַה שֶׁיִּהְיֶה צַחוּת לְשׁוֹנוֹ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה קָרְבָּן עֲלֵיהֶם, צָרִיךְ הָאָדָם אֶל הַוִּדּוּי עִם הַקָּרְבָּן, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ה ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיי וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ. וְאָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא (ספרי זוטא כאן) לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ה) וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא, יִתְוַדֶּה עַל חֵטְא שֶׁחָטָא עָלֶיהָ, עַל חַטָּאת כְּשֶׁהִיא קַיֶּמֶת, לֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה, כְּלוֹמַר בְּעוֹד שֶׁבֶּהֱמַת הַקָּרְבָּן חַיָּה, וְלֹא מִשֶּׁנִּשְׁחֲטָה. וְעוֹד אָמְרוּ שָׁם לָמַדְנוּ חִיּוּב הַוִּדּוּי לִמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִנַּיִן אַתָּה מַרְבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת, כְּלוֹמַר שֶׁהַמִּקְרָא הַזֶּה בָּא בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא בִּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מִנַּיִן אַתָּה מְרַבֶּה שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת? דִּכְתִיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' וְהִתְוַדּוּ. כְּלוֹמַר, שֶׁנִּדְרָשׁ הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לֹא נִכְתַּב עַל דָּבָר מְיֻחָד. וּמִנַּיִן שֶׁיֵּשׁ בַּמַּשְׁמָע הַזֶּה אַף מִיתוֹת וְכָרֵתוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי וִדּוּי אַהֲרֹן בְּאַחֲרֵי מוֹת (שם טז טז) לְכָל חַטֹּאתָם. וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְרַבּוֹת מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְכִי יַעֲשׂוּ דִּכְתִיב כָּאן לְרַבּוֹת מִצְוֹת עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר, אִם בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שֶׁחַיָּב לְהִתְוַדּוֹת עָלֶיהָ. וְעוֹד דָּרְשׁוּ שָׁם בַּמְּכִילְתָּא מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, מִמָּה שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ עַל הַגְּנֵבוֹת וְעַל הַגְּזֵלוֹת וְעַל לָשׁוֹן הָרַע, וְזֶה הַוִּדּוּי, צָרִיךְ בֶּאֱמֶת שֶׁיָּשִׁיב הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפָּיו, שֶׁאִם לֹא כֵּן מוּטָב שֶׁלֹּא יִתְוַדֶּה עַל זֶה. לִמְעֹל מַעַל לְרַבּוֹת כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁיִּתְוַדּוּ. יָכוֹל אַף הַנֶּהֱרָגִין עַל פִּי זוֹמְמִין, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא חָטָא, אֶלָּא שֶׁהוּעַד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר, שֶׁיְּהֵא חַיָּב לְהִתְוַדּוֹת עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה שָׁם אַשְׁמָה, אֲבָל לֹא כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁאֵין לוֹ חֵטְא אֶלָּא שֶׁהוּעַד שֶׁקֶר עָלָיו. הִנֵּה הִתְבָּאֵר שֶׁכָּל הָעֲוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים וַאֲפִלּוּ מִצְוֹת עֲשֵׂה חַיָּב הָאָדָם עֲלֵיהֶם הַוִּדּוּי. וּלְפִי שֶׁבָּאָה מִצְוָה זוֹ שֶׁל וִדּוּי עִם חִיּוּב הַקָּרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דִּכְתִיב שָׁם (ה ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ וְגוֹ, שֶׁמָּא יַעֲלֶה בְּמַחֲשָׁבָה שֶׁאֵין הַוִּדּוּי לְבַדּוֹ מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא מֵהַדְּבָרִים הַנִּגְרָרִים אַחַר הַקָּרְבָּן, עַל כֵּן הָיוּ צְרִיכִים לְבָאֵר בַּמְּכִילְתָּא שֶׁאֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא. וְכֵן אָמְרוּ שָׁם יָכוֹל בִּזְמַן שֶׁהֵם מְבִיאִין מִתְוַדִּין, וּמִנַּיִן אַף בִּזְמַן שֶׁאֵין מְבִיאִין, שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְוַדּוּ. כְּלוֹמַר שֶׁהַקַּבָּלָה בָּאָה לִדְרֹשׁ כֵּן. וַעֲדַיִן הָיִיתִי אוֹמֵר, שֶׁאֵין הַוִּדּוּי אֶלָּא בָּאָרֶץ, כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְוַדִּין בְּלֹא קָרְבָּן, מִכָּל מָקוֹם שֶׁלֹּא יִהְיֶה חִיּוּב הַוִּדּוּי אֶלָּא בָּאָרֶץ, כִּי שָׁם עִקַּר הַכַּפָּרָה, וְשָׁם הַקָּרְבָּנוֹת, וְעִקַּר הַכֹּל בָּהּ. מִנַּיִן אַף בַּגָּלוּיוֹת? דִּכְתִיב (שם כו מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם. כְּלוֹמַר עֲוֹן אֲבוֹתָם שֶׁחָטְאוּ וְגֹרְשׁוּ מִן הָאָרֶץ. וְכֵן אָמַר דָּנִיֵּאל בְּחוּצָה לָאָרֶץ (ט ז) לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה. הִנֵּה הִתְבָּאֵר שֶׁהַוִּדּוּי מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְנוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם. וְאָמְרוּ גַּם כֵּן בַּסִּפְרָא (אחרי ד ו) וְהִתְוַדָּה זֶה וִדּוּי דְּבָרִים. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁבְּהוֹדָאַת הֶעָוֹן בַּפֶּה תִּתְגַּלֶּה מַחְשֶׁבֶת הַחוֹטֵא וְדַעְתּוֹ, שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱמֶת, כִּי גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא כָּל מַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא יַעֲשֶׂה עַיִן רוֹאָה כְּאֵינָהּ רוֹאָה, גַּם מִתּוֹךְ הַזְכָּרַת הַחֵטְא בִּפְרָט וּבְהִתְנַחֲמוֹ עָלָיו יִזָּהֵר מִמֶּנּוּ יוֹתֵר פַּעַם אַחֶרֶת לְבַל יְהִי נִכְשָׁל בּוֹ, אַחַר שֶׁיֹּאמַר בְּפִיו כָּזוֹ וְכָזוֹ עָשִׂיתִי וְנִסְכַּלְתִּי בְּמַעֲשַׂי, יִהְיֶה נִגְדָּר שֶׁלֹּא יָשׁוּב לַעֲשׂוֹת כֵּן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵרָצֶה לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ בָּרוּךְ הוּא. וְהָאֵל הַטּוֹב הֶחָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו הִדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ זוֹ יִזְכּוּ בָּהּ.

The commandment of confession of sin: We are commanded to confess before God our sins that we have sinned, at such time that we feel remorse for them. And this is the content of confession: to say at the time of repentance, “Please, God, I have sinned, I have transgressed, I have rebelled [in] such and such,” meaning to say that he mention the sin that he did explicitly with his mouth. He should [then] seek atonement for it and extend his words in this matter according to his fluency. And they, may their memory be blessed, said that even sins that require the bringing of a sin-offering still demand confession with the offering, and about this it states (Numbers 5:6), “Speak to the children of Israel [saying], a man or woman who commits from any of the sins of man and rebels against the Lord, that soul is guilty and they shall confess the sins that they did.” [The Sages] said in the Mekhilta (Sifrei Zuta on Numbers 5:6), “Since it says ‘confess the sin’ (Leviticus 5:5) it means that the sin must be extant, that is that the sin-offering is alive and not slaughtered.” This means that the animal to be offered must still be alive. They also said there, “We see that one must confess if he renders impure the Temple and its holy things. From where do you know to include all other commandments?” That is that this verse in Parashat Vayikra only [discusses] one who renders impure the Temple and its holy things; from where do you know to include all other commandments? “As it is written, ‘Speak to the children of Israel, etc. and they should confess.’” That is, that we expound the verse as if it is not written about a specific thing. “And from where do we know that its understanding [includes sins that are punishable by] death and excision? Since it is stated about the confession of Aharon in Acharei Mot (Leviticus 16:16) ‘for all their sins.’” [The Sages], may their memory be blessed, expounded [on this verse] to include negative commandments; and “that they did” which is written here to include positive commandments, meaning to say that if he does not do a positive commandment that he could have done, he is obligated to confess about it. And they further expounded there in the Mekhilta, “‘From any of the sins of man’ — from that which is between him and his fellow: theft, robbery and evil speech.” And this confession truthfully requires that he return the “[theft] that is in his hands,” as if he does not do so it would be better not to confess about it. “‘To rebel’ includes all those sentenced to death who must [also] confess. I might have thought to include even those convicted by false witnesses”; that is, even though he knows that he did not sin, except that false testimony was testified against him, that he be obligated to confess about this. “Hence the verse teaches, ‘soul [that] is guilty’ — I only said when there is guilt there, but not when he knows that he did not sin, except false testimony was testified against him. Hence we understand that [for] all iniquities, large and small — even positive commandments — a man is obligated to confess about them. And since this commandment of confession comes with the obligation to bring an offering — as is written in Parashat Vayikra there (Leviticus 5:6), “And he shall bring his guilt-offering, etc.” — one might think that the confession is not an independent commandment on its own, but rather only one of the things that are an extension of the sacrifice. Therefore they had to elucidate in the Mekhilta that such is not the case, but rather it is indeed an independent commandment. And so they said there, “I might have thought that I only confess when they brought [offerings]. From where do I know even at the time that they do not bring [them]? Since it is stated, ‘the children of Israel[...] and they shall confess’” — meaning to say that the tradition comes to expound [it] in this way. “Still, I might have thought that there is confession only in the Land”; that is, even though one may confess without the sacrifice, nonetheless, that the obligation for confession is only in the Land, as that is the locus of atonement, and the sacrifices are there and the locus of everything is there. “From where do I know to include the Diaspora? From that which is written (Leviticus 26:40), ‘And they shall confess their iniquity and the iniquity of their fathers.’” That is, the iniquity of their fathers who sinned and were exiled from the Land. “And so [too,] did Daniel say outside of the Land (Daniel 9:7) ‘For You, Lord, is the righteousness and for us is the shame on this day.’” Hence it is elucidated that confession is an independent commandment and that it is practiced in all places. And they also said in the Sifra (Sifra, Acharei Mot, Section 4:6), “‘And they shall confess’ — that is verbal confession.” It is from the roots of this commandment [that it is] because through the verbal admission of iniquity, the sinner reveals his thoughts and opinion: that he truly believes that all his deeds are revealed and known before God, blessed be He, and that he will not act as if ‘the Eye that sees’ does not see. Furthermore, through mentioning the sin specifically, and through his remorse about it, he will be more careful about it on another occasion not to stumble in the same way again. Since he declares verbally, “I did such-and-such, and I stumbled in my deeds,” he will have created a fence so he will not repeat what he did. And through this he will be wanted by his Creator, blessed be He. And the Good God, Who wants the good for His creations makes them walk in this way, [that] they merit with it.

וְטוֹב מְאוֹד לְפָרֵשׁ הַחֵטְא שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ הַוִּדּוּי. כְּגוֹן אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שְׁאָר דָּבָר אָסוּר, כְּשֶׁיֹּאמַר ״אָשַׁמְתִּי״ – יֹאמַר ״אָכַלְתִּי דָּבָר אָסוּר״. וְאִם חָטָא בִּזְנוּת, כְּשֶׁיֹּאמַר ״בָּגַדְתִּי״ – יֹאמַר ״בָּעַלְתִּי בְּעִילַת זְנוּת״, וִיפָרֵשׁ בָּהּ אִם בָּעַל גּוֹיָה אוֹ נִדָּה. וְאִם גָּנַב, כְּשֶׁיֹּאמַר ״גָּזַלְתִּי״ – אָז יֹאמַר ״מִפְּלוֹנִי וּמִפְּלוֹנִי גָּנַבְתִּי וְגָזַלְתִּי״.

הגה ואומרים אבינו מלכנו ערב ובוקר מלבד בשבת (טור) ואפילו אם יש מילה שאין אומרים תחנון אפ"ה אומרים אבינו מלכנו (מנהגים) ואומרים בכל יום ג"פ וידוי קודם עלות השחר מלבד בעי"כ שאין אומרים אותו אלא פעם אחד (רוקח) ואין נותנין חרם וכן אין משביעין אדם בב"ד עד אחר יום כפור (מהרי"ל) אין מקדשין הלבנה עד מוצאי יו"כ ושבת שבין ר"ה ליו"כ) המנהג לומר בו צו"ץ:

(ג) על הסדר - לאפוקי מדעת הרב"י שמדלגין בכ"מ שמזכיר חטא ולדידיה א"א א"מ חטאנו לפניך מפני שא"א וידוי בר"ה (כדי שלא ליתן פ"פ למקטרג) ולומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא אין קפידא לכו"ע כיון שאינו דרך וידוי. ובפירוש המחזור מפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"ג (ואנו צריכין להתודות עליהם כמ"ש והתודו את עונם ואת עון אבותם) ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה.

והתשובה צריכה וידוי דברים, ועיקר הוידוי הוא, חטאתי עויתי פשעתי, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. ובגמרא דידן ובירושלמי נוסח וידוי. ואקצר ואוסיף בו דברים: רבונו של עולם, חטאתי ועויתי ופשעתי, והרע בעיניך עשיתי, ובדעה רעה הייתי עומד, ובדרך רחוקה הייתי מהלך, והריני מתחרט מהם, והלואי שלא עשיתים, ומה שעשיתי לא אעשה עוד. יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על כל עונותי, ותסלח לי על כל חטאתי, שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך מיום שנברא העולם עד היום הזה, בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים, בין באיסורי תורה, בין באיסורי דברי סופרים ותקנותיהן וסייגיהן ומנהגותיהן, כי אתה הוא הרוצה בתשובה. יהיו לרצון אמרי פי וכו'. חלק ב שער ח)

וזה סדר הוידוי, יפשפש במעשיו ויהיה לו לזכרון את אשר העוה, ויצטער ויבוש ויבכה ויאמר, אוי לי מה עשיתי איך מרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה ובתורתו הקדושה, איך פגמתי בנשמתי והחלפתי עולם עומד בעולם עובר, ומה אעשה ליום פקודה ברדתי שחת אללי לי ולבי עלי דוה ביותר במה שמרדתי במלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול איך טמאתי את עצמי. הנני מתחרט בחרטה גמורה ולא אעשה עוד כן כל ימי חיי. ואף אוסיף נדרים וסייגות והרחקות שלא אבוא לידי כך, ואחרי שובי נחמתי והנני מודה ועוזב: וזהו נוסח הוידוי בכפיפת ראש ובעינים זולגות ובחליצת מנעל.

אח"כ מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר"י ז"ל וזה לשונו, בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפך. מורי ז"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו, ואמר כי מקום הזוהר האוסר אינו אוסר אלא בקול רם. והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו אפי' בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב, והטעם כי אז השטן מעורבב כבר והוידוי של אדם עולה למעלה ע"י קול ובאמצעיתו ולא יש קטרוג עליו.

וביאור פרטות סדר תיקונם והתקשרותם ע"י התשוב' שכאשר פגם האדם בחינת נפשו או אף גרם ח"ו שנפסקו ונכרתו כל הט' ספירותי' מחכמה ולמטה מהתקשרותה הנ"ל ותרד פלאים לעמקי מצולות הקליפות ח"ו. אז ע"י וידוי דברים באמת מעומקא דלבא. בעקימת שפתיו בחינת נפש דרוח. מעורר בקול דברים שלו עד לעילא ולעילא. וגורם שיתאצל תוספת קדושה ממנו ית"ש עד שורש הנשמה תחילה. ומשם לנשמתו ורוחו. והרוח מבהיק אורו הגדול הנשפע עליו. גם על בחי' הנפש מצד ההתקשרו' שנשאר עדיין ביניהם כנ"ל. לכלות ולהתם הכחות הרע ומדרגות הטומאה ולהוציא ממסגר אסיר כל בחינותיה ולחזור ולקשרם כבראשונה עם בחי' הרוח:

(ח) הנהר וכו' - ולומר תשוב תרחמנו וגו'. משום דאיתא במדרש שעבר אברהם אבינו עד צוארו במים כשהלך להקריבו ע"ג המזבח ואמר הושיעה כי באו מים עד נפש ואנו עושין זה זכר לעקידה. וטוב [לילך] למקום שיש בו דגים חיים לסימן שלא תשלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. ובכתבים כתב נהר או באר וטוב שיהיה מחוץ לעיר. ויש לילך ביום א' אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו' עכ"ל. ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר. ואפשר מפני שהנהר חוץ לעיר ומשום הוצאה שנושאין ספרים וכדומה לכך הולכין ביום ב' [פמ"ג]:

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

(וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד):

ולכאורה נלע"ד מד' הרהמ"ח דהמ"ע דכאן אינו התשובה רק הוידוי בפה דגזה"כ היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו ככל מ"ע שתלוי בדיבור כגון ק"ש ודומיהם וכ"נ מלשון המכילתא שמביא הרהמ"ח ועדיין כו' שהוידוי בא"י כו' מנלן אף בח"ל כו'. ובאמת תשובה מבואר להדיא בתורה בפ' תשובה בפ' נצבים והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך כו' ושבת כו' ושב ה' אלהיך את שבותך כו' ומיירי בח"ל כדכתיב בכל הגוים כו' ובפ' ואתחנן והפיץ וכו' ושבת עד כו' כי רחום כו' ג"כ מבואר בכתוב דאף בח"ל מהני תשובה א"ו תשובה לחוד דהיא אפילו בלב אם מתחרט בלב שלם הקב"ה מקבל תשובתו רק כאן היא מ"ע ככל מ"ע שבתורה לומר הוידוי בפה ואם לא אמר בע"פ ביטל מ"ע אבל מכל מקום לענין כפרה על העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב וגם חייבי כריתות ומב"ד וח' מלקות דאין מתכפרין בלא תשובה ובתשובה מתכפרין ככל חלוקי כפרה שיתבארו בס"ד היינו תשובה בלב אם אין מתחרט בלב אין לו כפרה מהשי"ת ואם מתחרט בלב יש לו כפרה מה שהתשובה מכפר אבל אין תלוי בכלל בוידוי דברים רק דהיא מ"ע בפ"ע ואם לא עשה כן ביטל מ"ע של וידוי אבל התשובה נתקבלה ומכפרת מה שהתשובה ראוי להתכפר בכל עבירה לפי מה שהי' כמשי"ת בס"ד וכ"נ בקדושין ד' מ"ט דאם קידש ע"מ שהוא צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו הרי דתשובה בלב אף שלא בפה הוי צדיק וכן ביומא דף פ"ה ע"ב במשנה חטאת ואשם ודאי מכפרין ופירש"י תשובה איכא שאם לא הי' מתחרט לא הי' מביא קרבן עכ"ל מבואר דזה שמביא קרבן גלי אדעתו שמתחרט ומכפרת לו אף שלא התודה בפיו וע' רש"י כריתות דף ז' ע"א פירש"י על השבין דלרצונו בעינן נראה ג"כ דעיקר היא התשובה בלב. אך רש"י בשבועות די"ג ע"א ד"ה חטאת ואשם כו' אלא על השבין פירש דכתיב והתודו כו' נראה דבוידוי פה תליא כדכתיב והתודו. אך באמת אין ראיה דרש"י פי' מנלן זה דאינה מכפרת בלא תשובה ומוכח מקרא זה דכתיב והתודו כו' והיינו תשובה דוידוי היא תשובה רק אינו מוכח דהכפרה תלוי בוידוי דברים דוקא והתורה דכתבה והתודו היינו למ"ע אך על כל פנים מוכח דתשוב' בעינן ע"כ פירש"י ביומא דמסתמא מתחרט וכו' ולא מצאתי ד"ז להדיא בגמרא דכפרה שתלוי בתשובה יהי' תלוי דוקא בוידוי פה דהיא רק מצוה נוספת כמו כל מ"ע אבל שיהא הכפרה תלוי בזה אינו מוכרח אך בר"מ כאן מבואר להדיא דהכפרה תלוי בוידוי דברים וז"ל כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' חייב להתוודות כו' זה וידוי דברים וידוי זה מ"ע היא כו' וכן בעלי חטאות ואשמות כו' אינו מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים כו' כתב להדיא תשובה וגם וידוי דברים וכ"כ עוד כל מחויבי מב"ד ומחויבי מלקות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו כו' וכן החובל כו' אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב הכפיל כ"פ שאינו מתכפר לו בתשובה בלב בלא וידוי דברים וכ"כ בפ"ב ה"ב ומה היא התשובה שיעזוב החוטא כו' וצריך להתוודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא ובל"ז אין התשובה מועלת כלל ומדברי הר"מ נראה דהכל נלמד מקרא זה והתודו כו'.

וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכּוֹר טוּמְאַת נַפְשׁוֹ בְּחַטַּאת נְעוּרִים, וְהַפְּגַם שֶׁעָשָׂה בָּעֶלְיוֹנִים, וְשָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וּכְאִלּוּ פָּגַם וְנִטְמָא הַיּוֹם – חַס וְשָׁלוֹם – מַמָּשׁ. וְאַף שֶׁכְּבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, הֲרֵי עִיקַּר הַתְּשׁוּבָה – בַּלֵּב, וְהַלֵּב, יֵשׁ בּוֹ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת, וְהַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם, וּלְפִי הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם, כַּיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים. וְלָכֵן, עַכְשָׁיו בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא, מִכְּלָל, שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ, וַעֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים, אוֹ, שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִילָּאָה יוֹתֵר, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא יוֹתֵר. וְלָכֵן אָמַר דָּוִד: ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטֹּאות נְעוּרִים הַחֲמוּרִים, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּים מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ, לִהְיוֹת מִ״מָּארֵי דְחוּשְׁבָּנָא״, דְּהַיְינוּ, לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ, מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אִם הָיוּ כּוּלָּם מִצַּד הַקְּדוּשָּׁה, אוֹ, מִצַּד הַטּוּמְאָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן, דְּהַיְינוּ, כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּיבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ו׳].

Especially so, if he calls to mind the contamination of his soul with the sin of youth, and the blemish he has wrought in the supernal worlds—where everything is timeless, and it is as if he had caused his blemish and defilement this very day, G–d forbid. And although he had sincerely repented already, yet the essence of repentance is in the heart, and in the heart are found many distinctions and gradations, and everything is according to what kind of a man he is and according to the time and place, as is known to the knowing. Consequently now, at this time, when he regards himself and sees that “the light of the soul does not penetrate into him,” it is evident that today his repentance has not been accepted, and his sins [still] separate him, or that it is desired to raise him to a more sublime level of repentance, coming more deeply from the heart. Therefore King David said, “And my sin is always before me.” And even he who is innocent of the grievous sins of youth should set his heart to fulfill the counsel of the holy Zohar to be of the “masters of accounts,” that is to say, he should keep a reckoning with his soul regarding all the thoughts, utterances, and actions that have come and gone since he came into being and until the present day, as to whether they all came from the direction of holiness or from the direction of impurity—the L–rd deliver us!—these being all the thoughts, utterances, and actions that are not [dedicated] to G–d and His will and service, for this is the meaning of sitra achara, as has been explained above [ch. 6].

בס"ד. ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ג [cup]יום[/cup] טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה . וצריך להבין [כמו שמדייק אדמו"ר הצ"צ במאמרו ד"ה להבין הטעם ], הרי תקיעת שופר היא מ"ע דאורייתא כמ"ש יום תרועה יהי' לכם, והיאך ביטלו אותה משום גזירה שמא יעבירנו כו' . וביותר יש לתמוה , דמזה שבמקדש היו תוקעין גם בראש השנה כשחל בשבת הרי מוכח שמצות תקיעת שופר ישנה גם בפועל גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, ולמה ביטלו אותה בחו"ל ואפילו במדינה מפני הגזירה שמא יעבירנו. וגם צריך להבין מה שפסוקי

"מה שכתב בשער הכוונות בדרושי ראש השנה דף צ' ע"א דהאר"י ז"ל לא רצה שיאמרו בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים ולא בשני ימים טובים של ראש השנה אבינו מלכינו חטאנו לפניך אבינו מלכינו מחול וסלח לכל עונותינו וכיוצא בזה משום שאין להזכיר שום חטא ביום ראש השנה יעו"ש

אמירת וידוי במחשבה – ימים שאין אומרים בהם וידוי ונפילת אפיים מכח מנהג (שאין מקור לכך בחז"ל), כגון ימים שאחרי סוכות ופסח, ימי מילה, חתן וכד' – מותר לאומרם במחשבה בין חזרה לקדיש.

אמירתו עם הציבור – אם רואה את הציבור בשעה שמתוודים – צריך להתוודות עימהם אעפ"י שכבר התוודה. ואם רוצה יכול לומר במקום הוידוי: "חטאנו, עווינו, פשענו" שהוא וידוי כללי וקצר.

"אבינו מלכנו" – אחרי מזמור "לדוד אליך ה'" וכו' אומרים: "אבינו מלכנו אבינו אתה" וכו', והיא תפילה ותחינה נוראה. שני וחמישי – בימים שני וחמישי מוסיפים לומר תחינות ובקשות כמו שמסודר בסידורים (ועיין לעיל בדין אמירת י"ג מידות בסליחות אלו). תענית ציבור – בתעניות ציבור מוסיפים לומר תחנונים וסליחות שיש בהם מעניין התענית. [הערה 44] בא"ח פרשת כי תשא סעי' י"ד. כה"ח סי' קל"א ס"ק ל"ד. [הערה 45] עי' סידור קול אליהו עמ' קס"א. [הערה 46] עי' סידור קול אליהו עמ' תשצ"ז.

בין חזרה לוידוי אסור לדבר בין החזרה לוידוי ולנפילת אפיים. אמנם רשאי לענות כל דבר שבקדושה, ואפילו "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמנים" של כל הקדיש, "קדושה" וכו'. "אבינו מלכנו" זמן אמירתו – נוהגים לומר בעשרת ימי תשובה: "אבינו מלכנו" לאחר החזרה וקודם הוידוי. כשאין אומרים וידוי – גם בימים שאין אומרים וידוי, כגון שיש מילה או חתן בבית הכנסת – אומרים "אבינו מלכנו". [הערה 42] שו"ע סי' קל"א סעי' א'. [הערה 43] כה"ח סי' קל"א ס"ק ב'. [הערה 44] שו"ע סי' תקפ"ד סעי' א' ברמ"א שם. [הערה 45] שלמי חגיגה עמ' שט"ו.

ימים שנעשה בהם נס – ימים שנעשה בהם נס ליחיד או לציבור נוהגים שאין אומרים בהם וידוי. וידוי בק"ש על המיטה – אין אומרים וידוי בקריאת שמע על המיטה או בסליחות במוצאי שבת ויו"ט עד חצות. ובמוצאי חנוכה, ר"ח, פורים וכד' – לא יאמרו וידוי מספק. וידוי במנחה שלפני – כל יום שאין אומרים בו וידוי, אין אומרים וידוי גם בתפילת מנחה ביום שלפניו, חוץ מערב ראש השנה וערב יום הכיפורים שאומרים וידוי בתפילת מנחה ביום שלפניהם. [הערה 49] נתיבי עם עמ' פ"א. כה"ח סי' תרפ"ו ס"ק י' -י"ב, י"ד. [הערה 50] בא"ח פרשת כי תשא סעי' ז'. כה"ח סי' קל"א ס"ק י"ד. אחרונים. [הערה 51] כה"ח סי' קל"א ס"ק ק"א.

וידוי בתיקון חצות – ביום שאומרים בו וידוי יאמר וידוי קודם תיקון חצות. ובחודש אלול ועשרת ימי תשובה שאומרים וידוי בתוך הסליחות – לא יאמר וידוי קודם תיקון חצות. קריאה בניגון קינות – כשאומר בתיקון רחל מזמור "על נהרות בבל" ופסוקי "איכה" ו"ישעיהו" יקראם בניגוני הקינות המעוררים בכייה ומשברים את הלב, ולא יאמר אותם בטעמיהם. [הערה 86] בא"ח פרשת וישלח סעי' י"ג. כה"ח סי' א' ס"ק כ"ג. [הערה 87] בא"ח פרשת וישלח סעי' י"ב.

לפיכך ראוי לאדם לפשפש במעשיו בימים אלו, כדי לשוב ולתקן את כל אשר עיוות במשך השנה (רמ"א או"ח תרג, א). במיוחד יש לערוך חשבון נפש בעניינים שבין אדם לחברו, מפני שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו בלא שירצה תחילה את חברו (להלן ד). הנמצא בסכסוך כספי עם חברו, אל יפסוק לעצמו היתר, מפני שאין אדם רואה חובה לעצמו, אלא ילך לרב, שיורה לו כיצד לנהוג. מנהג חסידים שעורכים חשבון נפש בכל לילה לפני השינה, ומתוודים על חטאיהם ושבים אל ה' (זוהר ח"ג קעח, א). ובעשרת ימי תשובה ראוי לכל אדם לנהוג כן (משנה ברורה תרג, ב).

Therefore, it is proper during this period for a person to examine his actions in order to repent and correct his misdeeds from the past year (Rema OḤ 603:1). One should especially make an accounting of interpersonal matters, as Yom Kippur does not atone for interpersonal sins unless one first placates the person he offended (ibid. 603:4). If one has a disagreement with another about money, he should not decide for himself that he is in the right, as self-interest may blind him. Rather, he should approach a rabbi and ask for guidance. Before going to sleep each night, the pious engage in soul-searching, confess their sins, and return to God (Zohar III, 178a). During the Ten Days of Repentance, everyone should do so (MB 603:2).

אין אומרים ווידוי בראש השנה, בין ווידוי בנוסח ציבורי ובין ווידוי בנוסח אישי. מפני שעניינו של ראש השנה הוא להמליך את ה' עלינו ועל העולם כולו, ולבקש שהשנה הבאה תהיה טובה כדי שנוכל לגלות בה את כבוד מלכותו, ואין ראוי לעסוק ביום זה בתיקון הפרטי שלנו, שלמענו מוקדשים שאר ימי התשובה. וגם אין ראוי להזכיר חטאים שפוגמים בכבוד מלכותו. ואף יש חשש שהזכרתם עלולה לחזק את טענת המקטרגים שעומדים כנגדנו (זוהר ח"ב קפו, א; ולדעת האר"י בין התקיעות אפשר להתוודות בלחש, להלן ד, ז). יש סוברים שכשם שאין אומרים ווידוי בראש השנה, כך צריך להשמיט מתפילת 'אבינו מלכנו' את המשפטים שמזכירים בהם חטא, כדוגמת: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" (ב"י, אר"י). ויש נוהגים לומר בראש השנה את כל נוסח 'אבינו מלכנו', מפני שהמשפטים שמזכירים בהם חטא אינם נחשבים כווידוי אלא כציון מצב כללי (רמ"א תקפד, א; משנה ברורה ג).

We do not recite any vidui (confession) on Rosh Ha-shana – neither communal nor personal – because the theme of Rosh Ha-shana is to crown God king over us and the entire world, and to ask for the upcoming year to be a good one, enabling us to reveal the glory of His kingship. It is not appropriate to use this day for our personal self-improvement. That is what the rest of the Ten Days of Repentance are for. It is also not appropriate to mention sins, which diminish the glory of His kingship. There is even concern that mentioning them might strengthen the accusers’ case against us (Zohar II 186a; according to Arizal, in between the shofar blasts one may quietly confess; see below 4:7). Some maintain that just as we do not recite vidui on Rosh Ha-shana, we should also leave out the lines of the Avinu Malkeinu prayer that mention sin, like, “Our Father, our King, we have sinned before You” (Beit Yosef; Arizal). Others maintain the custom of reciting the entire Avinu Malkeinu, arguing that the lines that mention sin are not confessional but simply note our general state (Rema 584:1; MB ad loc. 3).