Isaac's Recognition: Voice and Hands in the Blessing

וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃

Isaac said to Jacob, “Come closer that I may feel you, my son—whether you are really my son Esau or not.” So Jacob drew close to his father Isaac, who felt him and wondered, “The voice is the voice of Jacob, yet the hands are the hands of Esau.” He did not recognize him, because his hands were hairy like those of his brother Esau; and so he blessed him.

שְׁלָשְׁתָּן לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, לְשׁוֹן שִׁפְלוּת וְעַנְוְתָנוּת. וְאוֹתוֹ רָשָׁע אָמַר, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב, אַתָּה אָמַרְתָּ קוּם נָא, הֲרֵי בֶּן בִּנְךָ מֹשֶׁה יֹאמַר לִי קוּמָה ה' וְיָפוּצוּ (במדבר י, לה). אַתָּה אָמַרְתָּ שְׁבָה בֶּן בִּנְךָ יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת וְגוֹ' (במדבר י, לו). אֲבָל עֵשָׂו שֶׁאָמַר יָקֻם אָבִי, בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי מְעוֹרֵר עָלָיו מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו (תהלים סח, ב). יָקֻם אָבִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּיר אֶת קוֹלוֹ וְהִתְחִיל חָרֵד. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס יַעֲקֹב נִכְנְסָה עִמּוֹ רֵיחַ גַּן עֵדֶן רֵיחַ נִיחוֹחַ, וְנִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'. הִתְחִיל לְבָרְכוֹ. אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנַס עֵשָׂו נִפְתַּח לוֹ גֵּיהִנָּם, לְפִיכָךְ וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְדֹלָה. וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: אֲנִי רוֹאֶה גֵיהִנָּם וְעֵשָׂו מַסִּיק אוֹתוֹ. הוּא הַצָּד צַיִד. לָמָּה שְׁתֵּי פְעָמִים? אֶלָּא אָמַר יִצְחָק לְעֵשָׂו: אַתָּה הָלַכְתָּ לָצוּד וְאַתָּה נוֹצַדְתָּ. אָמַר לוֹ עֵשָׂו: מַה לְּךָ אַתָּה תָמֵהַּ. אָמַר לוֹ: וָאֹכַל מִכֹּל, מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית הָיָה בְאוֹתָן תַּבְשִׁילִין. בְּטֶרֶם תָּבֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ, בִּקֵּשׁ לִטּוֹל אֶת הַבְּרָכוֹת וְלוֹמַר גַּם אָרוּר יִהְיֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? לְעַצְמְךָ אַתָּה מְקַלֵּל? שֶׁאַתָּה אָמַרְתָּ לוֹ: אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ. חָזַר וְקִיֵּם אֶת הַבְּרָכוֹת וְאָמַר גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

Three words in this one verse are expressions of pleading, humility, and meekness. The wicked one, however, said merely: Let my father arise, and eat. The Holy One, blessed be He, said to Jacob: Inasmuch as you said Arise, I pray thee, your descendant Moses will say to Me: Rise up, O Lord, and let thine enemies be scattered (Num. 10:35). Inasmuch as you said sit (shevah), your descendants will say: Return (shuvah), O Lord, unto the tens of thousands (ibid., v. 36). However, because Esau said Let my father arise, I will exact retribution from him through that very expression, as it is said: Let God arise, let His enemies be scattered (Ps. 68:2). Let my father arise. At that moment Isaac recognized his voice and began to tremble. Who art thou? (Gen. 27:32), he asked. When Jacob entered the room, a fragrance from the Garden of Eden accompanied him; a fragrance so pleasant that the righteous one’s mind was set at ease, as is said: See, the smell of my son is as the smell of a field which the Lord hath blessed (ibid., v. 27). However, when Esau entered, Gehenna was revealed to him. Hence, it says: Isaac trembled very exceedingly (ibid., v. 33). Isaac was astonished and cried out: I see Gehenna and Esau is causing the flames to rise. Who, then, is he that hath trapped venison? (ibid.). Why is the word trapped repeated in the text? Isaac said to Esau: “You went out to trap, and you were trapped.” “Why are you upset?” Esau asked. He replied: I have eaten of all (ibid.); that is, everything that the Holy One, blessed be He, created during the six days of creation was contained in the food I ate before you entered, and I blessed him. Isaac desired to withdraw the blessing he had conferred upon Jacob and to declare instead: “Cursed shall ye be,” but the Holy One, blessed be He, rebuked him, saying: What are you doing? You are, in fact, cursing yourself, for you said to him: Cursed be everyone that curseth thee, and blessed be everyone that blesseth thee (ibid., v. 29). He changed his mind and confirmed the blessings, saying: Yea, and he shall be blessed (ibid., v. 33).

גשה נא ואמשך. אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ: קול יעקב. שֶׁמְּדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים קוּם נָא, אֲבָל עֵשָׂו קִנְטוּרְיָא דִּבֵּר יָקֻם אָבִי:

גשה נא ואמשך STEP NEAR, I PRAY THEE, THAT I MAY FEEL THEE — Isaac said to himself, “It is not Esau’s way to mention the name of God so readily, and this one says, “Because the Lord thy God caused it thus to happen to me! קול יעקב (Genesis Rabbah 65:19). THE VOICE OF JACOB, because he speaks in an entreating strain —“Arise I pray thee.” Esau, however, spoke in a harsh strain (v. 31) “Let my father arise” (Midrash Tanchuma, Toldot 11).

הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. לֹא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר ״הַקּוֹל שֶׁל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם שֶׁל עֵשָׂו״, דְּאִם כֵּן הָיָה מַשְׁמַע שֶׁהוּא שָׁפַט מִצַּד הַקּוֹל שֶׁזֶּה וַדַּאי יַעֲקֹב, וּמִצַּד הַיָּדַיִם שֶׁזֶּה וַדַּאי עֵשָׂו, וְזֶה דָּבָר נִמְנָע, שֶׁאִם הוּא יַעֲקֹב אֵינוֹ עֵשָׂו, וְאִם הוּא עֵשָׂו אֵינוֹ יַעֲקֹב. אֲבָל בֵּאוּר הָעִנְיָן כָּךְ הוּא, שֶׁאָמַר הַקּוֹל דּוֹמֶה לַקּוֹל שֶׁל יַעֲקֹב, וְאוּלַי זֶה מִתְנַכֵּר בְּקוֹלוֹ וְהָאֱמֶת שֶׁזֶּה עֵשָׂו, וּמִתְנַכֵּר לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים לוֹמַר שֶׁהוּא הָגוּן לְקַבֵּל הַבְּרָכוֹת. אוֹ הַיָּדַיִם דּוֹמִין לִידֵי עֵשָׂו וְזֶהוּ יַעֲקֹב, וּמִתְנַכֵּר בַּעֲשׂוֹתוֹ יָדָיו שְׂעִירוֹת כְּדֵי שֶׁאֶחְשׁוֹב שֶׁזֶּה עֵשָׂו. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְהַיָּדַיִם״ בְּוָא״ו, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ״ (שמות כא:טו) שֶׁפֵּרוּשׁוֹ ״אוֹ אִמּוֹ״, כָּךְ אָמַר ״אוֹ הַיָּדַיִם דּוֹמִין לִידֵי עֵשָׂו״. וְאִם תִּרְצֶה לוֹמַר, וָי״ו שֶׁל ״וְהַיָּדַיִם״ הוּא וָי״ו הָעִטּוּף, נוּכַל לוֹמַר שֶׁחָשַׁב יִצְחָק אוּלַי אֵיזֶה אִישׁ נָכְרִי מִתְנַכֵּר בִּשְׁנֵיהֶם, בַּקּוֹל וּבַיָּדַיִם. וּלְסוֹף שָׁפַט יִצְחָק בְּשִׂכְלוֹ שֶׁהַיָּדַיִם מַכְרִיעִים יוֹתֵר מִן הַקּוֹל, כִּי מַה שֶּׁעֵשָׂו מִתְנַכֵּר לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים הוּא יוֹתֵר קָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִמַּה שֶּׁנֹּאמַר שֶׁיַּעֲקֹב עָשָׂה אֶת יָדָיו שְׂעִירוֹת, אוֹ אִישׁ נָכְרִי עָשָׂה כֵן. כִּי אֵיךְ יוּכַל לְשַׁעֵר יַעֲקֹב, וְכָל שֶׁכֵּן אֵיזוֹ אָדָם אַחֵר, לַעֲשׂוֹת יָדָיו שְׂעִירוֹת עַל זֶה הַשִּׁעוּר, עַד שֶׁיִּהְיוּ כִּידֵי עֵשָׂו מַמָּשׁ, דּוֹמֶה לָהֶם מִכָּל צַד? זֶהוּ שֶׁאָמַר ״וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת״ (בראשית כז:כג), דּוֹמֶה לָהֶם מִכָּל צַד. וּמִי יוּכַל לְשַׁעֵר זֶה שֶׁלֹּא יִסְכַּל בְּאֵיזוֹ דִּמְיוֹן? וְכִי הָיוּ יְדֵי עֵשָׂו בְּיָדוֹ וְלָקַח מֵהֶם הַצִּיּוּר? זֶה דָּבָר נִמְנָע. וְרז״ל דָּרְשׁוּ מִפָּסוּק זֶה (בראשית רבה סה, כ) שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיַּעֲקֹב מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת בּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁפְּשׁוּטוֹ מַשְׁמַע שֶׁיִּצְחָק אָמַר כֵּן וְהָיָה סָבוּר שֶׁזֶּה עֵשָׂו, וְעוֹד מַה עִנְיָן זֶה לִבְרָכָה זוֹ, מִכָּל מָקוֹם כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: כִּי דַּעַת יִצְחָק הָיָה לְבָרֵךְ אֶת עֵשָׂו בְּבִרְכַת ״הֱוֵי גְבִיר לְאַחֶיךָ״ (בראשית כז, כט), הַיְינוּ לְיַעֲקֹב, שֶׁיִּהְיוּ יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת בּוֹ. וְהִטִּיל תְּנַאי בַּדָּבָר לוֹמַר, דַּוְקָא אִם יַעֲקֹב לֹא יְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, אֲבָל לֹא בִּזְמַן שֶׁיְּצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ, כִּי הַקּוֹל דּוֹחֶה הַיָּדַיִם. וְרָמַז זֶה בְּמַה שֶּׁהִקְדִּים הַקּוֹל אֶל הַיָּדַיִם, כִּי יֵשׁ לְהַקְשׁוֹת: הֲלֹא יִצְחָק הָלַךְ יוֹתֵר אַחַר הַיָּדַיִם מִמַּה שֶּׁהָלַךְ אַחַר הַקּוֹל, אִם כֵּן הָיָה לְהַקְדִּים הַיָּדַיִם? כִּי מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַמֻּקְדָּם דּוֹחֶה אֶת הַמְאֻחָר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת ה׳ (שמות לה, ב) פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל, עַל מַה שֶּׁפֵּרַשׁ רַשִׁ״י ״הִקְדִּים שַׁבָּת לַמִּשְׁכָּן לוֹמַר לְךָ שֶׁאֵין מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת״, עַיֵּן שָׁם (שמות לה, ב). אֶלָּא וַדַּאי שֶׁלְּכָךְ הִקְדִּים הַקּוֹל שֶׁל יַעֲקֹב לִידֵי עֵשָׂו, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַקּוֹל דּוֹחֶה אֶת הַיָּדַיִם. וְאֵיזֶהוּ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבְזֶה מְתוֹרָץ מַה שֶּׁרֹב הָעוֹלָם מַקְשִׁים עַל אַגָּדָה זוֹ, שֶׁמַּשְׁמָעוּת הַכָּתוּב הוּא שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹלְטוֹת כְּאֶחָד, וְזֶה הֵפֶךְ מִדִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ. וּבָאוּ עַל קוּשְׁיָא זוֹ שִׁנּוּיִים דְּחוּקִים, וּמַה שֶּׁכָּתַבְתִּי הוּא נָכוֹן וְיָקָר.

The voice is the voice of Jacob, and the hands are the hands of Esau. He [Isaac] could not say “the voice OF Jacob and the hands OF Esau,” because then it would have implied that he judged definitively from the voice that this was certainly Jacob, and from the hands that this was certainly Esau — and this would be impossible, for if he is Jacob he cannot be Esau, and if he is Esau he cannot be Jacob. Rather, the explanation of the matter is thus: he was saying that the voice resembles the voice of Jacob, and perhaps this person is disguising his voice, and in truth it is Esau, who is disguising himself by speaking in pleading tones to show that he is worthy of receiving the blessings. Or [alternatively], the hands resemble the hands of Esau but it is Jacob, who is disguising himself by making his hands hairy so that I [Isaac] would think this is Esau. And regarding why it says AND the hands with a vav [conjunction], this is similar to the phrase and [one who] strikes his father and mother where the meaning is “or his mother” — similarly here, he is saying “or the hands resemble the hands of Esau.” And if you want to say that the vav [Hebrew letter] in vehayadayim [and the hands] is a conjunctive vav, we can say that Isaac thought perhaps some stranger was disguising himself in both aspects — in voice and hands. But ultimately, Isaac reasoned that the hands were more convincing than the voice, because it is more plausible to believe that Esau was pretending to speak in a pleading tone than to believe that Jacob made his hands hairy or that some stranger did so. For how could Jacob, and certainly how could any other person, make their hands hairy to such a degree that they would be exactly like Esau’s hands, similar to them in every way? This is what is meant by and he did not recognize him because his hands were like the hands of Esau his brother, hairy — similar to them in every aspect. And who could possibly replicate this without making some error in the likeness? For were Esau’s hands in his possession to take their exact form from them? This would be impossible. Our Sages interpreted from this verse (Bereishit Rabbah 65:20) that as long as Jacob’s voice is heard [literally: chirping], the hands of Esau have no power over him. Although the simple meaning suggests that Isaac said this thinking it was Esau, and furthermore, what does this have to do with this blessing? Nevertheless, this is its explanation: Isaac’s intention was to bless Esau with the blessing be a master to your brothers — meaning over Jacob — that Esau’s hands would have power over him. However, he attached a condition to this, saying this would only be if Jacob is not using his voice in synagogues and study halls, but not when his voice is heard, because the voice repels the hands. He hinted at this by mentioning the voice before the hands, for one could ask: didn’t Isaac rely more on the hands than on the voice? If so, he should have mentioned the hands first, since we find everywhere that what comes first pushes away what comes after, as will be explained, God willing, later in Parashat Vayakhel regarding Rashi’s explanation of why Shabbat is mentioned before the Tabernacle — to tell you that the work of the Tabernacle does not override Shabbat (see there, Exodus 35:2). Rather, surely this is why he mentioned Jacob’s voice before Esau’s hands — to tell you that the voice pushes away the hands. And which voice is this? You must say it is Jacob’s voice in the study halls. This resolves what most people ask about this aggadah, as the verse seems to suggest that both [the voice and hands] rule simultaneously, which contradicts the Midrash’s words. Many forced answers have been given to this question, but what I have written is correct and precious.

וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ וְגוֹ׳. וְאַף עַל פִּי כֵן דָּחָה שְׁמִיעַת קוֹל מִלִּפְנֵי חוּשׁ הַהֶרְגֵּשׁ, כִּי הַקּוֹל יָכוֹל לְהִשְׁתַּנּוֹת, אוֹ לְצַד מַשְׁמִיעַ, אוֹ לְצַד שׁוֹמֵעַ, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַרְגָּשַׁת שַׂעֲרוֹת הַיָּדַיִם הוּא סִימָן מֻבְהָק. וַיְבָרְכֵהוּ. פֵּרוּשׁ, לְצַד כִּי מִקּוֹדֶם שֶׁמִּשְּׁשׁוֹ וְיָדַע כִּי עֵשָׂו הוּא, לֹא הָיָה לוֹ דָּבָר מַכְחִישׁ לַקּוֹל הַבָּא לְאָזְנָיו שֶׁאֵינוֹ עֵשָׂו, וַהֲרֵי זֶה מְתַעְתֵּעַ וְנִכְנַס בַּחֲשָׁשַׁת יַעֲקֹב שֶׁאָמַר ״וְהֵבֵאתִי עָלַי״ וְגוֹ׳, וַהֲגַם שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ שֶׁקִּלְלוֹ, אַף עַל פִּי כֵן הֵכִין לִבּוֹ לְשִׂנְאָתוֹ, וְדָבָר זֶה בַּצַּדִּיקִים יַפְעִיל, וְצֵא וּלְמַד מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פד.) אִם הָיוּ מַקְפִּידִים בְּלִבָּם עַל הַזּוּלַת הָיוּ מְבִיאִים עָלָיו קְלָלָה, לָזֶה כְּשֶׁרָאָה יָדָיו שְׂעִירוֹת וַיְבָרְכֵהוּ לְהָסִיר הַהֵפֶךְ שֶׁהוּמְשַׁךְ מִקּוֹדֶם׃ עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ אַתָּה זֶה, לֶהֱיוֹת שֶׁהָיָה קוֹלוֹ מַגִּיד כִּי יַעֲקֹב הוּא, לָזֶה נִתְכַּוֵּן לְבָרֵךְ לַגּוּף הַמַּחְלִיט כִּי הוּא עֵשָׂו. וְלָזֶה אָמַר ״אַתָּה זֶה״ מוֹרֶה בְּאֶצְבַּע לַאֲשֶׁר יַגִּיד חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ, וְהָיָה מַלְבִּישׁ הַבְּרָכוֹת בְּדַעְתּוֹ בְּמַה שֶׁלְּפָנָיו בְּלֹא שׁוּם מַחְשָׁבָה מִי הוּא. וְזֶה הוּא לְטוֹבָה אוֹת שֶׁקִּבֵּל הַבְּרָכוֹת יַעֲקֹב בְּכַוָּנָה אֵלָיו, וַהֲגַם שֶׁגָּמַר אוֹמֶר יִצְחָק וְהִזְכִּיר עֵשָׂו, עִם כָּל זֶה בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה לֹא הָיָה מְבָרֵךְ אֶלָּא זֶה שֶׁלְּפָנָיו.

ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו, he did not recognise him since his hands were like those of Esau. Isaac rejected the doubt created by Jacob's voice since a person can change his voice or the listener may mistake a voice for that of someone else, whereas he cannot change the hairs on his hands, a very distinctive mark of identification. ויברכהו, he blessed him. Before Isaac touched Jacob and established that he was Esau nothing had contradicted his impression that it was Jacob's voice he heard and that therefore he was faced by a swindler. Isaac had begun to think along the lines Jacob had been afraid of, i.e. that the swindler deserved to be cursed. Even though Isaac had not yet thought that far, he did begin to hate the person who he thought was trying to swindle him. The Talmud reports in Baba Metzia 84 that when the righteous are looking at someone with displeasure this brings a curse in its wake. [Rabbi Yochanan's displeaure at Rabbi Shimon ben Lakish's remarks resulted in the latter dying. Ed.] The Torah reports Isaac as blessing Jacob as a result of feeling his hands to teach us that he reversed his erstwhile intentions. There is another meaning to the words אתה זה. Inasmuch as Isaac had thought up to that moment that the voice indicated that Jacob stood before him, he now pointed at the body of the person before him saying: "you are Esau" seeing the hands had convinced him. When he articulated the blessings he concentrated on the person opposite him without regard to that person's name. This actually made Jacob the true recipient of the blessings, even though Isaac had made mention of Esau. At the time of the actual blessing Isaac concentrated exclusively on the person in front of him.

בס"ד. ש"פ תולדות, מבה"ח כסלו ה'תשכ"ח [cup]ויתן[/cup] לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ וגו' , וידוע הדיוק בזה , הרי כל הברכות הם משם הוי', דשם אלקים הוא מדת הדין והצמצום והברכות שענינם הוא המשכה והשפעה הם משם הוי', וכמו ברכת כהנים שבכל ג' הפסוקים נזכר שם הוי', ובברכה זו אומר ויתן לך האלקים. ויש להוסיף, שדיוק זה (שגבי ברכה נזכר שם אלקים) הוא גם בברכה הראשונה שנתברך יצחק אחרי מות אברהם דכתיב בה ויברך אלקים את יצחק בנו. דבכל הברכות שברך הקב"ה את אברהם [וגם בהברכות שברך את יצחק שלאח"ז ] נאמר שם הוי',

(א) [cup]ויתן[/cup] לך האלקי' מטל השמים כו'. הנה יש להבין למה נזכר בברכות האלה דיצחק שם אלקי' שהוא בחי' הצמצום שהוא מדה"ד כידוע במ"ש בראשית ברא אלקי' שתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד כו'. וכל ברכה ושפע הוא בשם הוי' דווקא כמו יברכך הוי' כו'. להיותו מדת החסד והרחמים כידוע. גם יש להבין הטעם שלא נתברך יעקב מיצחק כ"א כאשר הי' ידיו שעירות כידי עשו דווקא. וכמ"ש ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו כו'. וגם אחר שראה שהי' לבוש בגדי עשו אחיו. וכמ"ש וירח ריח בגדיו ויברכהו כו'. אך הנה יש להקדים ע

כי הקול בחינת הפנימיות, ואי אפשר שיתדבק בפנימיות הקדושה אלא מי שהוא משרשה ממש. וכבר ידוע שאין כח ואין רשות לענין שמיעת התפלה ולעשות את שאלתה, כי אם אל הקדושה בלבד שהיא הגבירה המושלת על הכל