Authorship of Sefer Mareh Leiv

• Shaarei Halacha uMinhag 5:108scan

  סמוך על שולחן אביו״. 9 ( שם, בביאור מימרא הב׳ דרבא, ״שרי לי׳ לאיניש למימר לי׳ לחברי׳ שקיל הפו שערי הלכה ומנהג וכמדומה שר׳ משה לייב גינצבורג נ״י, חתנו של אדמו״ר מהר״ש נ״ע, הי׳ כותב — עפ״י הוראה מליובאוויטש — ״עפ״י היתר

• Mishneh Torah, Borrowing and Deposit 7:4unverified

  הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ גּוֹלְלוֹ פַּעַם אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם כְּשֶׁהוּא גּוֹלְלוֹ פּוֹתְחוֹ וְקָרָא בּוֹ מֻתָּר. אֲבָל לֹא יִפְתַּח בִּגְלַל עַצְמוֹ וְיִקְרָא. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים. וְאִם פָּתַח וְקָרָא וְגָלַל בִּגְלַל עַצְמוֹ הֲרֵי שָׁלַח יָד בַּפִּקָּדוֹן וְנִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין. הִפְקִיד אֶצְלוֹ כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעְנְעָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵדָה כָּךְ אָמְרוּ בַּפִּקָּדוֹן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁזּוֹ חוֹבָה עָלָיו מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם אֲבָל אִם הָיוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָבֵד:

  from our library copy — not yet checked against the original

• Sefer Chasidim 97unverified

  מעשה בחכם אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו ונצטערו מאד על הדבר ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני שכשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם:

  from our library copy — not yet checked against the original

• Malbim on Leviticus, Vayikra 311unverified

  לבטא בשפתים: כבר בארנו למעלה (סימן קמד) שבכל מקום שהשם שבו נעשה הפעולה מובן מאליו אין צורך להזכיר את השם – שיאמר "וידבר בפיו" "וירא בעיניו" "וילך ברגליו" – אם לא לכוונה מיוחדת כמו שבארנו שם. ומה שאמר פה "לבטא בשפתים" מפני שהלשון וכל כלי המבטא הם רק שלוחי הלב, שעל ידם יגלה מחשבותיו אל זולתו. ועל כן כל הפעלים המורים על הדיבור יבואו גם על הלב כי הוא הדובר בעצם וראשונה: "ויאמר עשו בלבו", "אמרו בלבבכם", "ולבך ידבר תהפוכות" (משלי כ״ג:ל״ג), "עם לבבי אשיחה" (תהלות עז, ז), "רחש לבי דבר טוב" (שם מה,), "לבי ובשרי ירננו" (שם לח,), "לבי למואב יזעק" (ישעיהו ט״ו:ה׳), "צעק לבם אל השם" (איכה ב׳:י״ח) עד שגם הפעולות יתיחסו אליו מצד שהוא המקור לכולם – "ולבו יעשה און" (ישעיהו ל״ב:ו׳), "אף בלב עולות תפעלון" (תהלות, נח). וגם השבועה תתיחס אל הלב כי פעל 'נשבע' בא בנפעל תמיד מצד שהנשבע מתפעל מן השבועה ומתקשר לקיימה, ולא יתכן זה אם אינו בלב שהוא הפועל. ולכן אמר (דה"ב ב, טו) "כי בכל לבבם נשבעו". ואם לא יאמר "לבטא בשפתים" נאמר שיתחייב על דבור הלב. לכן פירש "בשפתים" - לא בלב. אולם שימוש הלמ"ד של "לבטא" אינו מדוקדק, כי כשירצה בעל הלשון לציין הכלי שבו מוציא או גומר או מגלה איזה דבר יציינהו תמיד בשימוש הב'. והיה לו לומר "כי תשבע בביטוי שפתים". מה שאין כן הלמד מורה תמיד הגבול שאליו. בפרט שימוש הלמד הבא על המקור (כי מלת בַטַא הוא המקור מבנין הכבד) מציין תמיד ההכנה אל הדבר כמו, "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל", "ויצאו ללכת ארצה כנען", "הנה נא הואלתי לדבר", "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו". ומזה באר בספרא (מובא בשבועות (דף טו.)) שבא לרבות את הגומר בלב, ורצונו לומר כי תשבע (הוא קבלת השבועה בלב) לבטא ולפרש הסכמתו בשפתים, שבאופן זה מצרפין הלב אל השפתים. ורב ששת (בשבועות שם) פירש ברייתא זו אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה: בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין. גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין? תלמוד לומר ("לכל אשר יבטא" טעות סופר, וצריך לומר) ["לבטא"] רצונו לומר שאם הוציא בשפתיו הגם שסתם ולא פירש פת חטין - אזלינן בתר מחשבות הלב והכוונה. ועל זה אמר "לבטא" בלמ"ד שאליו. אם גמר השבועה בלב כדי לבטאה בשפתים מבואר שאנו מפרשים ביטוי שפתיו הסתומים על פי כוונת לבו, שכיון בפת חטין. אבל אם לא הוציא בשפתים רק שנשבע בלבו, וכל שכן אם הוציא בשפתיו הפך כוונת לבו – אינה שבועה, דהא הטיל בה תנאי שיבטא בשפתים. ועיין בירושלמי (פ"ג ה"ה).

  from our library copy — not yet checked against the original

• Jerusalem Talmud Berakhot 3:5unverified

  תֵּיבָה שֶׁהִיא מְלֵיאָה סְפָרִים נוֹתְנָהּ מְרַאֲשׁוֹתֵי הַמִּיטָּה וְאֵינָוֹ נוֹתְנָהּ מַרְגְּלוֹת הַמִּיטָּה. רִבִּי אָבוּן בְּשֵׁם רִבִּי חוּנָא וְהוּא שֶׁתְּהֵא הַמִּיטָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ חֶבְלֵי הַמִּיטָּה נוֹגְעִין בַּתֵּיבָה. הוֹרֵי רִבִּי יָסָא בִּמְקוֹמֵיהּ דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק כְּהַדָּא דְּרִבִּי חוּנָה.

  from our library copy — not yet checked against the original

Related sheets