Malkhut and Creation on Rosh Hashanah

מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיָּבֹא לְפָנַי זִכְרוֹנֵיכֶם לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר.

שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: כְּמַאן מְצַלֵּינַן הָאִידָּנָא ״זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן״, כְּמַאן — כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם.

§ It was taught in the mishna: Yom Kippur of the Jubilee Year is the same as Rosh HaShana with regard to both the shofar blasts that are sounded and the additional blessings that are recited in the Amida prayer. Rav Shmuel bar Yitzḥak said: In accordance with whose opinion do we pray today on Rosh HaShana, saying: This day is the beginning of Your works, a commemoration of the first day? In accordance with whom? In accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who said: The world was created in the month of Tishrei. We therefore mention on Rosh HaShana that it is the first day.

בַּפֶּסַח — עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת — עַל פֵּירוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה — כׇּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם״, וּבֶחָג נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם.

דחיית ראיות אריסטו מהתבוננות באל ראיה ראשונה: האל תמיד בפועל 1 הדרך הראשונה שהם מציינים, שלטענתם מחייבת אותנו: שהאל יצא מן הכוח אל הפועל, כיוון שפעל בזמן מסוים ולא בזמן אחר. דחיית הראיה – הבחנה בין עצם חומרי למופשט 2 הפרכת הערעור הזה ברורה מאוד. כי דבר זה מתחייב רק בכל מה שמורכב מחומר בעל אפשרות ומִצורה, שאין ספק שכאשר גוף זה פועל בצורתו לאחר שלא פעל, הרי היה בו דבר בכוח והוא יצא אל הפועל, ואם כן יש לו בהכרח מוציא (אל הפועל). זאת משום שהנחה זו הוכחה רק בבעלי החומר (ב,הנחות25-22); אבל מה שאינו גוף ואין לו חומר – אין בעצמותו אפשרות בכלל, וכל מה שיש לו הוא תמיד בפועל. אם כן דבר זה אינו מתחייב לגביו, ואין זה נמנע שהוא יפעל בזמן מסוים ולא יפעל בזמן אחר, ואין זה שינוי בנבדל ולא יציאה מן הכוח אל הפועל. ראיה מהשכל הפועל 3 הראיה לכך היא השכל הפועל לדעת אריסטו וההולכים אחריו, שהוא נבדל, והוא לעתים פועל ולעתים אינו פועל, כמו שביאר אבו נצר (אלפאראבי) בחיבורו "על השכל". הוא אמר שם דברים בלשון זה: "וברור שהשכל הפועל אינו פועל תמיד, אלא הוא פועל בזמן מסוים ואינו פועל בזמן אחר" (אלפאראבי, השכל והמושכלות, עמ' 108), זה לשונו, וזה אמת וברור. ולמרות זאת אין אומרים שהשכל הפועל משתנה ולא שהוא היה פועל בכוח ונעשה בפועַל משום שפעל בזמן מסוים מה שלא פעל לפני כן. כי אין יחס ואין שום דוֹמוּת בין הגופים לבין מה שאינו גוף, לא בעת הפעולה ולא בעת ההימנעות מפעולה. אלא פעולתן של הצורות בעלות החומר ופעולתו של הנבדל נקראות "פעולה" בשיתוף השם (=רב־משמעיות) בלבד. מסיבה זו, מכך שהנבדל אינו פועל בזמן מסוים את הפעולה שהוא פועל לאחר מכן, לא נובע שהוא יצא מן הכוח אל הפועל כמו בצורות בעלות החומר. ההשוואה לשכל הפועל אינה השוואה מלאה 4 יכול אדם לחשוב שבאמירה זו יש הטעיה מסוימת. הרי הסיבה לכך שהשכל הפועל חייב לפעול בזמן מסוים ולא לפעול בזמן אחר, אינה מפני דבר כלשהו בעצמותו אלא בשל מוכנות החומרים; ואילו הפעולה ממנו היא תמידית לכל מה שמוכן. ואם יש מונע מן הפעולה, הוא מצד ההכנה החומרית, לא מצד השכל בעצמו. 5 ידע־נא החושב הזה, שמטרתנו אינה להודיע את הסיבה שבגללה פעל האל יתעלה בזמן מסוים ולא פעל בזמן אחר, ולא הסקנו במשל הזה ואמרנו שכמו שהשכל הפועל פועל בזמן מסוים ואינו פועל בזמן אחר בעודו נבדל, כך האל יתעלה. לא אמרנו כך ולא הסקנו זאת, ואילו עשינו זאת היתה זאת הטעיה. אלא מה שהסקנו, והוא היסק נכון, הוא שהשכל הפועל שאינו גוף ולא כוח בגוף, אף על פי שהוא פועל בזמן מסוים ובזמן אחר אינו פועל את אותה הפעולה, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין אומרים עליו שהוא יצא מן הכוח אל הפועל, ולא שהיתה בעצמותו אפשרות, ולא שהוא נזקק למוציא שיוציא אותו מן הכוח אל הפועל. הרי שנפטרנו מן הערעור הגדול הזה שערער עלינו הדוגל בקדמות העולם, מאחר שאנחנו מאמינים שהוא יתעלה אינו גוף ולא כוח בגוף, ולכן אין מתחייב בו שינוי בכך שהוא פעל לאחר שלא פעל.

THE first method employed by the philosophers is this: they assume that a transition from potentiality to actuality would take place in the Deity itself, if He produced a thing only at a certain fixed time. The refutation of this argument is very easy. The argument applies only to bodies composed of substance—the element that possesses the possibility [of change]—and form; for when such a body does not act for some time, and then acts by virtue of its form, it must undoubtedly have possessed something in potentia that hath now become actual, and the transition can only have been effected by some external agent. As far as corporeal bodies are concerned, this has been fully proved. But that which is incorporeal and without substance does not include anything merely possible; everything it contains is always in existence. The above argument does not apply to it, and it is not impossible that such a being acts at one time and does not act at another. This does not imply a change in the incorporeal being itself nor a transition from potentiality to actuality. The Active Intellect may be taken as an illustration. According to Aristotle and his school, the Active Intellect, an incorporeal being, acts at one time and does not act at another, as has been shown by Abu-nasr in his treatise on the Intellect. He says there quite correctly as follows: “It is an evident fact that the Active Intellect does not act continually, but only at times.” And yet he does not say that the Active Intellect is changeable, or passes from a state of potentiality to that of actuality, although it produces at one time something which it has not produced before. For there is no relation or comparison whatever between corporeal and incorporeal beings, neither in the moment of action nor in that of inaction. It is only by homonymity that the term” action” is used in reference to the forms residing in bodies, and also in reference to absolutely spiritual beings. The circumstance that a purely spiritual being does not effect at one time that which it effects at another, does not necessitate a transition from potentiality to actuality: such a transition is necessary in the case of forces connected with bodies. It might, perhaps, be objected that our argument is, to some extent, a fallacy; since it is not due to anything contained in the Active Intellect itself, but to the absence of substances sufficiently prepared for its action, that at times it does not act: it does act always when substances sufficiently prepared are present, and, when the action does not continue, it is owing to the absence of substance sufficiently prepared, and not to any change in the Intellect. I answer that it is not our intention to state the reason why God created at one time and not at another; and, in referring to the Active Intellect as a parallel, we do not mean to assert that God acts at one time and not at another, in the same manner as the Active Intellect, an absolutely spiritual being, acts intermittently. We do not make this assertion, and, if we did, the conclusion would be fallacious. What we infer, and what we are justified in inferring, is this: the Active Intellect is neither a corporeal object nor a force residing in a body: it acts intermittently, and yet whatever the cause may be why it does not always act, we do not say that the Active Intellect has passed from a state of potentiality to that of actuality; or that it implies the possibility [of change], or that an agent must exist that causes the transition from potentiality to actuality. We have thus refuted the strong objection raised by those who believe in the Eternity of the Universe; since we believe that God is neither a corporeal body nor a force residing in a body, we need not assume that the Creation, after a period of inaction, is clue to a change in the Creator Himself.

ואולם ביום ראש השנה האדון ב"ה עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן הנה השעה ראויה להתפלל לפניו שיגלה מלכותו לגמרי בעולם, ויתוקן העולם על ידי זה. ועל עיקר זה נבנה כל הנוסח הנוסף הזה.

וכבר כתב רבינו תם ז"ל בספר הישר, כי מעבודת מלך בשר ודם ניקח את דרך עבודת המלך הקב"ה. וממילא נבין כי עיקר שתמליכוני עליכם, היינו אחדות עבדיו יתברך. וכענין שנאמר ויהי בישורון מלך, אימתי, בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. על כן חובה עלינו קודם יום הדין הבא עלינו לטובה לקבל על עצמנו לעסוק כל השנה במצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ובזה תהיה אחדות בין עבדי השי"ת, ויעלה יפה בידינו מלכויות, ובזה יעלה זכרונינו לטובה לפניו יתברך...

(ג) תפוח מתוק בדבש - והתפוח עיקר ומברך עליו ופוטר הדבש. ואף שאוכל התפוח אחר ברכת המוציא מ"מ צריך לברך עליו. ויש נוהגין לטבל המוציא בדבש:

ומפרש בגמ' הטעם משום גזירה דרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד

ב ולהבין זה בתוספת ביאור הנה נודע שבחי׳ המל׳ היא בחי׳ הרוממות וההתנשאות שבודאי בבחי׳ ההתנשאות הרי האור מובדל ומרומם בערך והעולמות מקבלים רק מבחינת המלוכה כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים והיינו דבחינת מלכות דאצילות נעשה ע״י לבריאה כו׳ וע״כ בחינת החיות של העולמות הוא מבחינת יש מאין משא״כ אם היו מקבלים מבחינת ז״א בחינות המדות דאצילות עצמן כמו החסד שהוא עצמו יורד כו׳ היה בא בבחי׳ קירוב ע״ד עו״ע וה״ז כמו יש מיש כו׳ ולא היה בבחי׳ יש גמור ודבר בפ״ע אך לפי שמקבלים ע״י בחינת המל׳ שהיא בחי׳ התנשאות והסתלקות נעשה צמצום החיות הנמשך בהם עד שנתהוו בבחי׳ יש בגבול ותכלית כו׳ ומ״מ הם בבחי׳ ביטול לאין שהיא המל׳ כי וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומחמת אימת מלכות דאצילות נעשה בחינת ביטול היש כי בחינת המלכות הם מקבלים עליהם ברצון כמ״ש שום תשים עליך מלך מדעתך ומרצונך כו׳ [כי ל׳ מלוכה אינו נופל רק על המקבלים ברצון עול מלכותו משא״כ בלתי רצון נק׳ ממשלה שמושל בע״כ ולכן בר״ה שאז נברא אדה״ר שהוא בעל בחירה וקיבל עול מלכותו ית׳ ברצון אז נתגלה מדת מלכותו יתברך משא״כ קודם בריאת אדה״ר שהיו רק בהמות וחיות שאינן בעלי בחירה לא היה עדיין התפשטות מדת מלכותו ית׳. וע״כ ג״כ בכל ר״ה צ״ל התחדשות מדת מלכותו ית׳] ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו׳.

הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ. וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

It is written: “Forever, O L–rd, Your word stands firm in the heavens.” The Baal Shem Tov, of blessed memory, has explained that “Your word” which you uttered, “Let there be a firmament in the midst of the waters…,” these very words and letters stand firmly forever within the firmament of heaven and are forever clothed within all the heavens to give them life, as it is written, “The word of our G–d shall stand firm forever” and “His words live and stand firm forever….” For if the letters were to depart [even] for an instant, G–d forbid, and return to their source, all the heavens would become naught and absolute nothingness, and it would be as though they had never existed at all, exactly as before the utterance, “Let there be a firmament.” And so it is with all created things, in all the upper and lower worlds, and even this physical earth, which is the realm of the silent (inanimate). If the letters of the Ten Utterances by which the earth was created during the Six Days of Creation were to depart from it [but] for an instant, G–d forbid, it would revert to naught and absolute nothingness, exactly as before the Six Days of Creation. This same thought was expressed by the Arizal when he said that even in completely inanimate matter, such as stones or earth or water, there is a soul and spiritual life-force—that is, the enclothing of the “Letters of speech” of the Ten Utterances which give life and existence to inanimate matter that it might arise out of the naught and nothingness which preceded the Six Days of Creation.

כִּי הִנֵּה, סִיבַּת וְטַעַם הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר הַזֶּה, שֶׁהִסְתִּיר וְהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֶת הַחַיּוּת שֶׁל הָעוֹלָם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם נִרְאֶה דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הִנֵּה הוּא יָדוּעַ לַכֹּל, כִּי תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם הוּא בִּשְׁבִיל הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״אֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עָם״, פֵּירוּשׁ ״עָם״ – מִלְּשׁוֹן ״עוֹמְמוֹת״, שֶׁהֵם דְּבָרִים נִפְרָדִים וְזָרִים וּרְחוֹקִים מִמַּעֲלַת הַמֶּלֶךְ, כִּי אִילּוּ אֲפִילוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים רַבִּים מְאֹד – לֹא שַׁיָּיךְ שֵׁם ״מְלוּכָה״ עֲלֵיהֶם, וְכֵן אֲפִילוּ עַל שָׂרִים לְבַדָּם, רַק ״בְּרוֹב עָם״ – דַּוְוקָא – ״הַדְרַת מֶלֶךְ״. וְשֵׁם הַמּוֹרֶה עַל מִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא שֵׁם אַדְנוּת, כִּי הוּא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. וְנִמְצָא, כִּי מִדָּה זוֹ וְשֵׁם זֶה – הֵן הַמְּהַוִּין וּמְקַיְּימִין הָעוֹלָם, לִהְיוֹת עוֹלָם כְּמוֹת שֶׁהוּא עַכְשָׁיו, יֵשׁ גָּמוּר וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כִּי בְּהִסְתַּלְּקוּת מִדָּה זוֹ וְשֵׁם זֶה חַס וְשָׁלוֹם, הָיָה הָעוֹלָם חוֹזֵר לִמְקוֹרוֹ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, וּבָטֵל שָׁם בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, וְלֹא הָיָה שֵׁם ״עוֹלָם״ עָלָיו כְּלָל.

The cause and reason for this tzimtzum and concealment that the Holy One, blessed is He, obscured and hid the life-force of the world to make the world appear as an independently existing entity [is as follows]: It is known to all that the purpose of the creation of the world is for the sake of the revelation of His kingdom, blessed be He, for “there is no King without a nation.” The word am (nation) is related etymologically to the word ommemot (concealed, dimmed), for they are separate entities, distinct and distant from the level of the king. For, even if the king had very many sons, the name kingdom would not apply to them, nor even to nobles alone. Only “In a multitude of people is the glory of the king.” The name which indicates the attribute of His malchut (kingship, royalty), blessed be He, is the name Adnut (L–rdship), for He is the “L–rd of the whole earth.” Thus, it is this attribute and this Name which bring into existence and sustain the world so that it should be as it is now, a completely independent and separate entity, and not absolutely nullified. For with the withdrawal of this attribute and this Name, G–d forbid, the world would revert to its source in the “word of G–d” and the “breath of His mouth” and would be completely nullified there, and the name “world” could not be applied to it at all.

בראש השנה מבקשין על כלל העולם תן פחדך כו' כל הברואים כו' ובגמ' איתא כדי שתמליכונו עליכם. הפי' כי העבד הנאמן צריך לבקש מלכות האדון על כל. רק ע"י שמבקש זה בכל לבו ממילא מתפשט המלכות עליו מקודם. ומלכיות שאומרים לפניו הוא להמליכו על כל ברואיו ועי"ז זוכין להמליכו עלינו מקודם. ומקוב"ה אית לן למילף שברא כל הבריאה עבור ישראל כמ"ש בשביל כו' ראשית. א"כ אם בנ"י לא ישתתפו בר"ה לכל הברואים לא יהי' להם קיום בעולם. ולכן צריכין לבקש בר"ה על כל הבריאה להסכים לרצון השי"ת:

בראש השנה צריך כל אחד לקבל מלכות שמים על כל השנה כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו' וע"ז היום נאמר אשר אנכי מצוך היום. ובכל יום צריך להיות כחדשים והיום הוא חדש באמת. וע"ז נאמר היום אם בקולי תשמעו שהוא מצות שמיעת קול שופר. וכדאיתא בזוהר כי אם יזכו בני ישראל יהי' הגאולה בתשרי לכן אמר משיח היום אם בקולו תשמעו. וז"ש אשר יאמר היום בהר ה' יראה שביקש אברהם אע"ה להיות נזכר העקידה לבנ"י בר"ה. כמ"ש ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור כי מאחר שיום זה נותן חיות לכל השנה הוא היום הידוע כמ"ש היום תאמצנו כו' תגדלנו כו'. וע"ז נאמר אני היום ילדתיך:

ובגמרא איתא (ר"ה ל"ד) שבראש השנה ברכות ושופר מעכבי אהדדי. ואיתא שם "מלכיות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה, בשופר", ולפי זה שורש קבלת עול מלכותו בראש השנה צריך שיהיה אימת הדין.

יש להבין הלשון של ־היום יעמיד במשפט' היד. מספיק לומר ־היום ישפוט כל יצורי עולמים־ בלי ״יעמיד״.