קיץ תרס"ב לגדול אחד [א] דברי כת"ר בקונטרסו בכלל ישרו בעיני, וזה אשר מצאתי להודיעו מה שהעירותי מדי רואי בם. תירוצו על קוש' התוס' דלמ"ל תרי קראי לפטור בהקדש היינו אף בקדשים שחייב באחריותן לפטור גם נגד הבעלים לרבנן דדהגול"מ לאו כממון דמי כבר תירץ הלח"מ בפ"ב מהל' גניבה, ואינו מובן דהא לרבנן לא איצטריך בשום מקום קרא דדהגל"מ לאו כממון דמי, ולהיפך איצטריך קרא לרבות דהגל"מ, כמבואר בפסחים ד"ה היינו דאיצטריך קרא לא ימצא. גם מש"כ כת"ר דלר"ש דס"ל דדהגל"מ כממון דמי חייב גונב מן הגנב מדין גול"מ, אם כי בספרי המחברים העירו מזה, דיתיישב ג"כ מאי דכייל דין גונב מן הגנב עם דין קדשים שחייב באחריותן וכ"ש דפליג על קדשים שחייב באחריותן פליג ג"כ על דין דגונב מן הגנב שם בב"ק ד' ע"ו. אבל באמת כבר נתקשה בשיטה מקובצת בב"מ דל"ד דלר"ש דס"ל דהגל"מ כממון דמי, לחייב הגנב כפל לגבי השומר כיון שהוא חייב באחריותה, ותי' דאיכא למימר דלא דמי חיוב שמירה לחיוב אחריות משום דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב ואחריות בכל אנפי מחייב עלה והנה תי' השמק"ו אינו מובן, דהא בגנב מבית שומר שור הנסקל בב"ק דע"א, וכמ"כ בבל יראה בפסחים ד"ו, דלר"ש לא איצטריך קרא לאו בכל אנפי מחייב, מ"מ אמרינן דלר"ש דהגל"מ כממון דמי, וכמ"כ בגונב מן הגנב יקשה הא מחויב גם באונסין. וראיתי בס' תרומת הכרי סי' שס"ג ועוד מחברים מש"כ בזה. [ב] ופשטות דבריהם נראה, דבאמת גם לר"ש דס"ל דדהגל"מ כממון דמי, עכ"פ לא עדיף הגורם לממון מהממון גמור, וכיון דלגבי בעל הממון אינו מחויב איך יתחייב לבעל הגורם לממון, ודוקא לגבי גנב מבית שומר שור הנסקל דאסור בהנאה ואין בזה בעל הממון ע"כ משוי הגורם לממון דשומר לממון (ואולי באמת התם מחויב להשומר הכפל ולא מדין הקנאה דאף בשילם השומר הטעם משום דנעשה כאומר לו הרי פרתי קנוי' לך בשעת הגניבה והכא ל"ש קנין דאין קנין באיה"נ משנעשה שוה"נ, אלא מצד עצם הדין כיון דאין לבעלים שווי ממון בו, ואין חפץ לו בקיומו כלל, ואדרבה לכשיוגנב או יאבד השומר מחויב לשלם לו ובאיתא בעינא אין בו כלום משא"כ לגבי השומר דפוטר א"ע בו ואומר לו הש"ל, ואית לי' גורם לממון פ"כ החיוב בא נגד השומר ולא נגד הבעלים שאין לו בו כלום), אבל בגנב מבית שומר סתם איך נימא דיתחייב להשומר ויפטר נגד הבעלים, אלא דקשה ע"ז מקדשים שחייב באחריותן דג"כ יש בעל הממון גמור היינו ההקדש והבעלים אית בי' רק גורם לממון ואיך יתחייב הגנב לגבי הבעלים, ולא ניח"ל להשמק"ו לתרץ דשאני קדשים דלגבי הקדש פטור מכפל רק מגזיה"כ משום וגונב מבית האיש ובאמת בקדוה"ג מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ואינו מכחיש בעל הממון להגורם לממון דהא הוא הבעלים, דאכתי יקשה מקדשי בה"ב שחייב באחריותן לר"ש וכן יקשה מן גונב מן הגנב דג"כ פטור לגבי הבעלים כפל לפי שאינו ברשותו למה לא יתחייב להגנב כפל משום דהגל"מ, וע"ז תירץ דשאני קדשים דבכל אנפי חייב באחריותן משא"כ בשומר, ואף חיוב האחריות מקדשים יותר מחיוב אחריות דגנבה וגזלה דעל היזק שאינו ניכר מצי למימר הרי שלך לפניך, משא"כ בקדשים ובבל ימצא דחייב השומר בחמצו של נכרי היינו דעכ"פ אית לי' בזה דהגל"מ ואינו מכחיש הגול"מ שלו לבעל הממון, וכיון דאית בי' צד חיוב חייב בבל יראה, משא"כ אם נימא דחייב הגנב כפל לגבי הגנב ופוטרין אותו מן הבעלים הרי בעלים יותר הגורם לממון מבעל הממון גמור. ובלא דברי השמק"ו יש לחלק ג"כ גונב מן הגנב מקדשים שחייב באחריותן, משום דבקדשים לא משכח"ל צד חיוב להקדש גופא מצד גזיה"כ, משא"כ בגונב מן הגנב, איך נימא דמשום דהגל"מ של מי שאינו שלו יתחייב כפל ויפטר לגבי הבעל ממון גמור דמה שאינו ברשותו הוא בא מכח הגנב, ואיך נעדיף הגורם לממון יותר מבעל הממון. ג [ג] עוד יש להסביר ביותר החילוק מקדשים שחייב באחריותן עפ"ד השמק"ו דשאני קדשים שחייב באחריותן שקדמו האחריות להקדש, ורק ע"י ההקדש נפטר מן חיובו, ובאמר הרי עלי עולה ואח"כ הקדיש העולה הרי נפטר ע"י ההקדש מחיובו ואכתי ברשותו קאי ואי מיגנב או איתבד נשאר בחיובו הקודם, להביאו ולהקריבו, וע"כ קודם לבעל הממון, משא"כ בגונב מן הגנב ובשומר ובזה יש לתרץ היטב קו' הקצוה"ח סי' שפ"ו על דרש"י בפסחים ד"ו, דמשמע דאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כממון דמי, מסנהדרין קי"ב דבקדשים שחייב באחריותן לענין עיה"נ נמי ממון בעלים אף דאיתא בעינא. ולפמש"כ החילוק מבואר מאליו. דהא באיתא בעינא ל"א דהגל"מ כממון דמי, לפי שלא באו עדיין לידי חיוב אחריות משא"כ בקדשים דחיוב אחריות קדמה להקדש רק שע"י ההקדש נפטר מן האחריות ולא גרע מן ליתא בעינא כיון דחיוב אחריות כבר חלה ובזה אמרתי ליישב דברי הגמ' סנהדרין שם, ר"ל אמר בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא דאמר ממון בעלים הוא, וקשה דא"כ אמאי מחלק הברייתא בין קדשי מזבח ובין קדשי בה"ב, דקדשי בה"ב יפדו: דהא גם בקדשי בה"ב שחייב באחריותן באומר הרי עלי ממון בעלים לר"ש וימותו: וביאור דהג"מ תמוה, וכבר נשאלתי בזה מחכם א'. ולמש"כ י"ל דהא באמת באיתא בעינא ל"א כלל דהגל"מ כממון דמי, ורק בקדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות בא מקודם, וכבר נתחייב באחריותה אלא שפוטר א"ע בקרבן זה ודמי לליתא בעינא דכ"ז שלא מסרו ליד הגזבר ולא הקריבו מוטל עליו חיוב האחריות להביאו, וחיוב זה דרמי עליו הוי כחיוב דליכא בעינא. והנה בקדשי בה"ב ס"ל לר"ל בחולין דקל"ט דבאומר הרי עלי מנה לבדק הבית ונגנבו או נאבדו פטור דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, ונמצא שכבר נפטר מחיובו ואין עוד עליו שום אחריות דכמו שהוא בי גזא דרחמנא כל היכא דאיתא, אלא דבנפל הבית ומת השור שאין לו מציאות בעולם בזה חוזר ונעור חיוב הרי עלי שאמר, וא"כ בזה דמי לאיתא בעינא כיון דבעת קיומו אין עוד עליו שום אחריות שכבר נמסר לההקדש, אלא שאנו באים לחדש שאם יפול הבית או ימות השור הרי הוא מחויב לקיים הנדר, ולפי שעה שקיים הוא הרי אין שום חיוב עליו שכבר הוא בי גזא דרחמנא, ובאיתא בעינא הא ל"א דהגל"מ כממון דמי, וזהו החילוק בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב, דקדשי מזבח הרי הוא מחויב באחריותו מעכשיו להביאו ולהקריבו ודמי לליתא בעינא, שהחיוב כבר חל עליו ולא נפטר ממנו, משא"כ בקדשי בה"ב שכבר נפטר אלא שאנו באים לחדש עליו חיוב באם ימות או יאבד מן העולם, וכל זמן שהוא קיים הרי הוא כדאיתא בעינא דל"א דהגל"מ כממון דמי. ומאי דמבואר בב"ק דע"א בגנב שוה"נ מבית שומר דחייב לר"ש מצד דהגל"מ כממון דמי, אף דלכאורה הא בעינן שיהי' וגונב מבית האיש, והא כ"ז דאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כממון דמי, א"כ כל זמן שהשור הנסקל קיים בבית שומר אין בו גורם לממון כלל להך לישנא דבאיתא בעינא ל"א דהגל"מ כמ"ד, וא"כ איך אנו מקימים בו וגונב מבית האיש. אך לפמש"כ בקדשים שחייב באחריותן לכו"ע הוי גורם לממון משום שכבר בא לידי חיוב, א"ש, דהא גם בשומר החיוב בא משעת פשיעה שנתחייב השור סקילה, אלא דכ"ז שהוא בעינא הרי הוא פוטר א"ע מחיוב זה בטענת הש"ל ומשנגנב מבית שומר החיוב הקודם חוזר וניעור, ודמי שפיר לקדשים שחייב באחריותן וליתא בעינא דלר"ש כממון דמי. ועי' באחיעזר חיו"ד סי' ס"ז. ובדהר"מ שפסק דהגונב קדשים קלים פטור מכפל חי' כת"ר דעל הבשר הוי אינו ברשותו כיון דמחוסר הקרבה ולהכי פ' ג"כ דהמוכר עו"ש לא עשה ולא כלום כר' אושעי', וכה"ג כתב הצל"ח בפסחים שם לתרץ ד' הרמב"ם, דאביי ור' אושעי' פליגי בזה. אלא דמפשטות הסוגיא בזבחים דקי"ד דקדשים קלים ואליבא דריוה"ג משמע דהוי ברשותו ג"כ, דאל"כ אמאי יכול לאוסרו, עי' בחולין דף מ' בתוד"ה רבוצה, דמבואר דדמי להקדש וא"י לאסור דבר שאינו ברשותו, אם לא דנימא דהסוגיא קאי אליבא דאביי, והרמב"ם שפ' כר' אושעי' להכי השמיט בין נעבד לאחר שהקדיש דלא משכח"ל. ואכתי קשה הברייתא לר' אושעי'. גם גוף הסברא אינה מבוארת כל צרכה, דאמאי הוי הבשר אינו ברשותו הא בידו להקריב, גם לפי מאי דמקשה רבא בתמורה שם מבכור מוכרין אותו תם חי, וס"ל דאף בזמן המקדש אית להו לכהנים זכי' בגווייהו, אכתי קשה אמאי מוכרין אותו תם חי הא הוה אינו ברשותו. ולפי דרכו י"ל לפי שי' רש"י דחלק הישראל לאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכי', א"כ אין ביד הבעלים למכור דהא מחיים אסור בהנאה כדין שלמים, יעוי' בקצוה"ח סי' ת"ו, אלא דלהכי מחויב בנזקין משום כיון דאית לי' היתר לאחר זמן חשוב בעלים ואין זה איה"נ וכדמבואר בבכורות די"א בפטר חמור, וכ"ז רק לענין דין רעהו וכי"ב גם מחיים חשוב רעהו כיון דאית לי' היתר, אבל למוכרו אינו יכול דהוי דשב"ל דעכשיו אין לו היתר רק לאחר זריקה והקטרה וניהו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי כתבתי במק"א דמדהתוס' בנזיר ד' י"ב, גם מדהר"מ מוכח דהא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי היינו דל"ה דשבלב"ל וחל התרומה לכשיתלשו, אבל קודם זה א"א להתרומה לחול, ובזה חלוקין דין בידו במדשלב"ל לר"מ, וכיון דאין המכירה חלה רק לאח"כ לאחר הזריקה והקטרה ואז כי קא זכי משולחן גבוה קא זכי ועוד דגם לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוא רק באופן דלכשיבוא לעולם יהי' ברשותו משא"כ בזה דלכשיבוא לעולם לא יהי' שלו כלל, ולהכי אינו חל המכירה גם על הבשר [ואולי פליגי בזה אביי ורב אושעי' אי לאחר שחיטה הוה ממון בעלים במחלוקת רש"י ותוס']. אך לשי' התוס' דחלק הבעלים גם לאחר שחיטה הוי שלו, א"כ שפיר מצי להקנות דהוי בידו (אבל אכתי קשה דפסול אתנן א"א להיות דאין הקנין נתפס רק לאחר שחיטה וזריקה והקטרה ואיזה פסול יש בזה) אבל באמת מאי דפשיט להקצוה"ח דהמוכר עו"ש להתכפר בה אחר אף לריוה"ג לא עשה ולא כלום, וכת"ר כתב ג"כ מטעם דהכפרה של אימורין הוא ממון גבוה ועל הבשר אינו ברשותו מצד חסרון הקרבה , ובס' תפארת צבי כתב ג"כ בפשיטות דלהכי א"י למכור ולהתכפר לכו"ע לפי דהאימורין ממון גבוה כמבואר בב"ק י"ג שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן, ולפי"ז גם לאביי א"י למכור להתכפר לריוה"ג רק הבשר היינו אכילת הבשר יכול למכור ולא יותר. והא דמקשה דברייתא לא מצי לאוקמי כריוה"ג דקתני המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, היינו דמשמע אף הבשר א"י למכור. אבל הנני מסופק בזה. דלפ"ז בכופר בקדשים קלים לריוה"ג א"צ לשלם החומש רק מערך הבשר ולא מהאמורין דהוא ממון גבוה והוה כהקדש והדיוט שותפים בזה, ועל מה שכפר של הדיוט חייב ועל של הקדש פטור וז"א במשמע ולא עוד אלא שלא מצינו בד' הראשונים דשלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן רק בתם לפי שמשלם מגופו ואפשר דס"ל דבמועד דמשלם מן העלי' גובה מבשרם נגד האימורין או משאר נכסיו, ואע"ג דהא דמי' לשני שוורים שהזיקו ואינו ראוי לגבות רק עבור חלק המתיר של הבשר ולא עבור האימורין, דאטו בשר אזיק אימורין לא אזיק. ונראה לשיטתם דס"ל דבקדשים קלים דהוי ממון בעלים, לפי דנתרבה מגזיה"כ הוי לגמרי ממון בעלים ורעהו קרינן בו בכולו, דעולה לריח נחוח לשמו והבשר ניתר בו לאכל, אלא שישנן עליו מצות הקרבה ושארי דברים, כמו שיש בחולין מצות מתנות כהונה (אפ"ה אין לפטור ע"ז חלק המזיק לפי שהוא שייך לכהנים לאחר שחיטה) ולהכי אין החיובים מונעים חשיבות ממון הבעלים, ודוקא בתם דמ"מ כיון דאימורין לגבוה סלקי ולא גרע משני שוורים תמים שהזיקו שנאבד אחד מהם דאינו גובה מן השני לפי דמשלם מגופו ומה שנאבד מפסיד, ולהכי מאי דסלקי לגבוה לא גרע מנאבד דאינו משלם ג"כ, אבל אין בזה מצד רעהו דרעהו חשוב בכולו, אבל מ"מ אפ"ל דרק לגבי דיני חיובים חשיב רעהו, אבל למכור אינו יכול משום חלק האימורין דהוי של גבוה, שו"מ בשו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חחו"מ סי' א' שהעיר בזה וכתב שמחיים לא הוי ממון גבוה כלל ולהכי ביכלתו למכור לאחר להתכפר בו. אולם ביש"ש בב"ק מפורש דגם במועד דינו כתם ואינו גובה מבשר נגד אימורין. וע"ע בלשון הר"ח בב"ק ד' י"ג דכתב דיכול לומר לו המזיק תרי שותפי אנן בהא תורא ומשמע דאימורין הוי ממון גבוה מחיים. ובס' מלבושי יו"ט שם הביא ראי' דאיכא מ"ד דס"ל דאף האימורין הוי ממון בעלים מחיים לריוה"ג מהא דאמרינן בבכורות ד' נ"ג דפריך שם לענין מעשר במוקדשין פשיטא ומשני בקדשים קלים לריוה"ג כו' ס"ד לעשרן קמ"ל משום דיהי' קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש, אלמא דס"ל דקדשים קלים מחיים הוי כלו ממון בעלים, דאי ס"ד דאימורין הוי ממון גבוה א"כ למה לי קרא למעוטי קדשים קלים ממעשר תיפ"ל דמעשר בהמה אינה גם בשותפות ישראל ומכש"כ בשותפות הקדש, אעכצ"ל דס"ל דקדשים קלים הוי כלו ממון בעלים מחיים ולא זכה גבוה באימורין אלא לאחר זריקה יעו"ש. ונראה ליישב, דבאמת בקדשי מזבח כל הקרבן הוא של הבעלים כמו שאמרו בב"ק דף ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, אלא מ"מ מקשה הש"ס שפיר מוקדשין לאו דידי' נינהו, משום כיון דהוי ממון גבוה ואין שום מצות מעשר על הקדש ממילא נפטר, אבל לריוה"ג דס"ל בקדשים קלים דהוי ממון בעלים יש עליו מצות מעשר אף דאימורין הוי ממון גבוה, ולא דמי לשאר שותפים ששניהם הם הבעלים ובזה נפטרו ממעשר, משא"כ בזה דאין בעלים אחר אף על אימורין רק שהוא ממון גבוה לא נפטר עי"ז דהא מצינו כיוצא בזה, ביורשים בתפוסת הבית אף דהוי ממון של שותפים, מ"מ כיון דרשות מורישם עליהם חייב וה"נ כיון דרשות הבעלים על הקרבן חייב. ויש לחלק דהתם ילפינן מגזיה"כ דיורשים חייבין, אבל מצד הסברא י"ל דשותפים פטורין הוא דוקא שיש על זה שני בעלים אע"ג דבבכור נראה דשותפות הקדש פוטר כמו בנכרי. ובמנחת חנוך בהל' בכור כתב דמפורש בחולין קל"ה דבשותפות הקדש ליכא, ובאמת אינו מפורש שם כן: רק מסברא ידעינן: דכמו בנכרי פטור דילפינן מבישראל כמ"כ הקדש ילפינן מישראל, כמבואר בבכורות י"ד בתוד"ה קדושת דמים ודמי לנכרי דשותפות פוטר, מ"מ י"ל דבשותפות הקדש דאי אפשר לחול עליו רק קדושת דמים כמש"כ רש"י בקדושין ז' ובזבחים י"ב, ובקדושת דמים הוי שותפות גמורה ולהכי פטורה מבכורה, משא"כ בקדוה"ג דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ואין בזה רק בעלים אחד, והו"א דבכה"ג חייבים במעשר בהמה וא"ש. בענין הנ"ל כ"ב כסלו תרפ"ו. משה"ק בשם אלופי ומיודעי הגאון מאוה"ג מהר"ח זצ"ל האבד"ק בריסק, בב"ק ד' י"ג בשלמים שהזיקו דגובה מבשרן ואינו גובה נגד האימורין, והא פרה שהזיקה גובה מולדה דחד גופא הוא והא לפני זריקה אין באימורין מעילה ומהכ"ת לא יתחייב בכולו. ותירץ עפי"ד קצוה"ח בסי' ת"ו שהקשה דהא שלמים אסורים בהנאה ועכצ"ל משום דבידו להתיר הבשר לאחר זריקה אבל באימוריהן שאין בו היתר שוב לא הוי רעהו משום איסוה"נ אף שאין בו מעילה עכ"ד. יפה העיר, אלא דאין זה מספיק לשי' הראשונים דאיסוה"נ יש לו בעלים וחייב בנזקיו, ועוד יקשה לשי' רש"י בב"ק ד' י"ג והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בקדושין ד' נ"ג דלאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכי, א"כ יקשה קושית הקצוה"ח הא מחיים אסורים בהנאה ולאח"ש וזריקה אינו בעליו. ואף דיש לו אח"כ היתר אכילה מ"מ לא הוי בעלים דמשולחן גבוה קא זכי ואם קדש האשה אינה מקודשת והא דגובה מבשרם משום דנתחייב מדין רעהו הניזק גובה מגופו לאכול הבשר וכמו דקיי"ל דשותפים נינהו, או די"ל דהשעבוד לא פקע מגופו, אבל אי נימא דאין לו דין בעלים מצד איסוה"נ מחיים ולאחר זריקה ג"כ לא הוי בעליו א"כ אין בו דין רעהו כלל, וצ"ל לשיטתם דאיה"נ יש לו בעלים. ובעיקר קושית הגר"ח זצ"ל נראה דס"ל לר' אבא דאימורין הוי ממון גבוה מחיים, אע"פ שאין בו מעילה, מ"מ לא הוי ממונו, רק ממון גבוה ולא דמי לפרה שהזיקה דגובה מולדה דנתחייבו, משא"כ באימורין דחלק האמורין לא נתחייב מדין רעהו. ועיין במלבושי יו"ט ח"ב ח' חו"מ ס"א שהרגיש בזה ופלפל עם הגאון ר' אליעזר משה האבד"ק פינסק יעו"ש.
from our library copy — not yet checked against the original
אדר תרמ''ו ווילנא. לגדול אחד בענין הנ"ל
א) מה שהעיר כת"ר בחמורה י"א להקל תומר באור דהג"מ שם בלישנא אחרינא דאינו מובן כלל דהא כאן בולדות קדשים איירי ועיקר הראי' מרישא למה הביא הסיפא (עי' בסימן הקודם אות ז') וע"ז תי' כת"ר דהי' אפ"ל דאם לא הי' יוצא דרך דופן קדושת דמים דעובר לכשיצא לאויר העולם נחית בי' קדושת הגוף כמש"כ התוס' בדף י' והי' עושה תמורה אם הי' יוצא דרך רחם אלא דקדושה הבאה מאלי' את"כ לא דמי למעשר אבל לר"י דס"ל דולד עושה תמורה מוכח דלענין זה לא ילפינן ממעשר וע"כ הביא הל"א מסיפא דרק הסיפא אתי כר"י אבל רישא אתי אף כרבנן ומוכח דקדושת הגוף תלה על עוברין עכת"ד, והנה גוף חידושו דהקדש דמאיליו שלא ע"י קדושת פה אינו עושה תמורה תמוה מבכור מבית הבעלים דעושה תמורה אף דהוה קדושה הבאה מאליה ואף דבכור ילפינן בגזי"ש ממעשר מ"מ הרי מוכח דאף שלא ע"י קדושת פה עושה תמורה דאף דמצוה להקדישו כי לא אקדיש הא קדוש כמבואר בנדרים ד' י"ג ורק ולד קדשים נתמעט מגזה"כ לא לפי שהוא שלא ע"י קדושת פה דהא גם בכור הוה שלא ע"י קדושת פה ורק גזיה"כ הוא לפי דהוי גדולי הקדש ומטוני' דאם קא קדיש ועוד נראה דמאי דנחית בי' קדושת הגוף גם זה קרוי קדושת פה מדמקשה שם ומי אלימא קדושת דמים להפקיע מבכורה ולדהתו"ס כשיולד יהי' בו קדושת הגוף והא איבע"ל בתמורה בדכ"ה אם אמר עם יציאת רובו עולה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והא בכה"ג דקדושת עולה בא מאלי' לכשיולד ואם כן לא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ודמי לקדושת בכור כאן דהוה מאליה אעכצ"ל כיון דבא מכח קדושת פה שהקדיש את העובר מתחלה לקדושת דמים קרוי דברי התלמיד ויש לו דין קדושת פה וקדושת בכור חשיב לגב' דברי הרב דבא מאיליו שלא ע"י שום הקדש מתחלה אולם יש להשיב על זה דאפשר לשי' התוס' דקדוש מאליו קדוה"ג דוקא ביציאת כולו דחזו לגבוה ואפשר דבעינן ג"כ שיהי' בן ח' דאז יהי' ראוי למזבח ואינו יוצא מידי קדושת הגוף אף דהמקדיש מחוסר זמן קדוש בדיעבד מ"מ בדין המקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג בעינן שיהי' ראוי למזבח ולהכי אינו יוצא מידי מזבח ואף א"נ דגם בכה"ג קדוש קדוה"ג כיון דראוי לאחר ומן ודמי לשארי מחו"ז מ"מ יציאת כולו בעינן שיהי' ראוי לגבוה מצד עצמו והא קדושת בכור חלה מקודם מיציאת רובו ויש להוכיח דבכה"ג היכי שמתפשט הקדושה עושה תמורה מדהתוס' גיטין דמ"ג בד"ה גמרי שהוקשו מבהמה של שני שותפין שהקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' דקדושה ואינה קריבה דלמ"ל לקח חצי' והקדישה תיפ"ל דאף בלא הקדישה תתפשט הקדושה בכולה כמו דגמרי הקדושין ובאור דבריהם דמיגו דחל עלה קדושת דמים חל עליה קדושת הגוף ותיפשוט קדושה בכולה (וכונת דהתו''ס דאף דאינה קריבה לריו"ח משום דיחוי מ"מ קדוש קדושת הגוף גם בכה"ג שאינה קריבה) והא בדברי ר' יוחנן מבואר שם דעושה תמורה ותמורתה כיו"ב ואם נימא דבקדושה הבאה מאליו מה שע"י קדושת דמים תתהוה קדושת הגוף אינו עושה תמורה א"כ מאי הקשו התום למ"ל הקדישה דהא אע"פ דחל עלי' קדושה הגוף מאליה מ"מ אינו עושה תמורה אעכצ"ל דגם בכה"ג עושה תמורה כמש"כ דלא דחי לולד וגם הו"ל קדושת פה וע"ע בתמורה דף כ' ונראה דגם בדין מעילה לשי' הרמב"ן דהיכה שאין קדושת פה ורק דהקדש זכה מאליו אין בו דין מעילה מ"מ בדין זה היכי דפשטה קדושה בכולה דאתי מכח קדושת פה יש בו מעילה ואם הקדיש אבר שהנת"ב ופשטה קדושה בכולה מועלין בכולה וז''פ (ועי' בא"מ בשו"ת סי' י"ב מש"כ לישב קוהתו"ס בשבועות דכ"ג ממוקדשין דלפי דפשטה קדושה בכולה הוה איסור מאליו ושם הא מועלין ג"כ. ומשה"ק רועמכת"ר במאי דמדייק הגמ' דקדושה חל על עוברין ופירש"י דאין לומר דמיירי בקדושת דמים דא"כ פשיטא דאינו עושה תמורה אף אם יצא דרך רחם ועל זה הקשה דהא אם יצא דרך רחם הי' תל עלי' קדושת הגוף מטעם מיגו דנחתי' קדושת דמים נחית קדושת הגוף והי' עושה תמורה עכ"ד בפשוטו נראה דהא עכ"פ ביוצא דופן דאינו ראוי למזבח לא הי' קדוש קדוה"ג מאליו וא"כ מה הועיל ר"מ על תמיהתו מאתר שאינן קדושין האיך מקדישין לעשות בתמורה דהא פשיטא דקדושת דמים אי"ע תמורה ומאתר דיוצא דופן אינו קדש ממילא גם במקדיש ולד ויצא דרך דופן אין עליו רק קדושת דמים לבר פדא דאין קדוה"ג תל על עוברין ופשיטא דא"א לעשות תמורה ולר"מ צריך לצייר באופן שיצא דרך דופן והוה קדוש קדושת הגוף ואפ"ה אינו עושה תמורה משום דלא קרבי במינו דמסיק כהש"ס בדי"ז וזה א"א לבר פדא ביוצא דופן וכמש"כ התוס' בד"י דלבר פדא לכשיולד דנחית בי' קדושת דמים נחית בי' נמי קדושת הגוף והוא מטעם המקדיש זכר לדמיו היינו ביצא דרך רחם.
ב) ומה שצידד בדברי הרמב"ם דלהכי לקי בצבור ושותפין משום דלא גרע מממיר באברים דנפיק מקרא דבהמה והתם מיירי לענין חלות התמורה ולענין הלאו שפיר לוקה וכן תירץ מר חותני הגנ"י אבל השבתיו שאין זה נכון דלפ"ז בקרבן של שני שותפין יעשה תמורה דהא הוה כהמיר בחציו של אחד מהם וכתבו התוס' בתמורה כו' בד"ה מהו דתימא דחף דאין ממירים באברים בחציו מודה אלא דגזה"כ הוא דקרבן של שני שותפין שאינו במעשר בהמה אין בו דין תמורה ולא דמי לאברים כיון דבכל אבר ואבר הוה שותף והאברים ינקי מהדדי ועל כל יניקה ויניקה הוי שותפים משא"כ בממיר מחציו הא גם על היניקה הוא ממיר (וילה"ע באבר שאין הנת"ב דאותו האבר קדוש דנאסור שארי האברים משום דינקי מהדדי וכן ילה"ע בחולין די"ת דאמר רב ואבר עצמו אסור דהא ינקי מהדדי והא רב ס"ל דמב"מ לא בטל וכבר הרגישו מזה) עכ"פ הרי מבואר דאע"פ דחצי עושה תמורה מ"מ קרבן של שני שותפין אי"ע תמורה מאיזה טעם שיהי' ואין למדים מאברים וגם בגוף הדבר שכתב דממיר באברים לקי משום דילפינן מבהמה הלא בחולין דס"ט ילפינן מהיקשא דמעשר גם אברים ועוברין ומסתימת ד' הרמב"ם נראה ג"כ שאינו לוקה בממיר באברים ועוברין. ומה שדקדק מעכת"ר סברתו מלשון הרמב"ם שכ' דהואיל ויש לו בהן שותפות מבואר דלהכי לוקה לפי שיש לו חלק והוה כממיר כאברים נראה פשטות דברי הרמב"ם דכונתו דלהכי לוקה בקרבן צבור אף דמי יאמר כל הרוצה להמיר יבא פשיטא דבמתפיס בדבר שאינו שלו אף מלקות ליכא ובצו''ש שכ' הרמב''ם דלוקה משום דא''צ רשות של ציבור (וגם אי הי' משכחת רשות של הצבור מ''מ כיון דהציבור ליתנהו בתמורה אין הרשות שלהם מועיל כמש"כ התוס' בריש תמורה ב' ע''ב בד''ה קתני גבי נכרי דאף דלא הוה זה שליחות ורק נתינת רשות מ"מ כיון דליתא בתמורה ל''ש בזה נתינת רשות ופי' נוב"י מהדו"ק אה''ע סי' ע''ז אינם מדוקדקים ובאמת בק"צ לא משכח"ל רשות כל כיון שיש לו בגוה שותפות והתפסה בדבר שאינו שלו לא דמי למקדיש בדבר שא"ש דהא חזינן דכל הרוצה להמיר דהוה נתינת רשות גרידא מהני ולא בעינן מתנה ממש רק נתינת רשות להתפיס ואלו להקדיש דבר שאינו שלו בודאי לא סגי נתינת רשות בלשון דכל הרוצה להקדיש ובעינן הקנאה או שליחות אי נימא דמהני הקדש ע"י שליח.
ג) ומש"כ כת"ר במכתבו השני דהרמב''ם חולק עדהתו"ס וס"ל דחציו אי"ע תמורה ונסתייע לזה ממש"כ הרמב"ם פ"ג מה' תמורה האומר חצי בהמה זו תמורה וחצי' עולה ה"ז תקרב עולה והא הרמב"ם פסק כר"י דאף בגמר דבריו אדם נתפס ובדין שתהי' קדושה ואינה קריבה ותרוייהו חיילי ועכצ"ל דשאני תמורה דלא חלה לחצאין ומשו"ה חלה קדושת עולה וחצי' תמורה וחצי מעשר שאני דא"א לקיים שניהם ואילו ידע האי גברא דאי אפשר שיחולו שניהם בודאי הי' אומר על הקדושה החמורה ולהכי מיבע"ל מי נדחה מפני מי עכת"ד. אבל כמדומה שמעכ"ת ה"ר לסתור דמד' הרמב"ם הנ"ל מוכח דס"ל כשי' התוס' דחציו שאני והנה מש"פ הרמב"ם דהאומר חצי בהמה זו תמורה וחצי' עולה ה"ז עולה לפי פירש"י דהא דחציו מפשר וחצי' עולה לפי שאין מעשר קדוש כ"א פ"י מנין ואין תימא אם גם הרמב"ם מפרש כפירש"י וקרב עולה לפי שלא הי' לו מנין ואף שאין חידוש בדבר עכ"פ הדין דין אמת אולם באומר חצי תמורה וחצי מעשר בעכצ"ל כפירוש התוס' דמיירי שמנה בדיר ואמר עם יציאת מחציתה תמורה והי' שם גם בהמה להמיר דאל"כ אין כאן לא מעשר ולא תמורה וע"כ דרש"י מודה בזה לפירוש התוס' (וראיתי לרבנו גרשום בהא דאמר חצי תמורה וחצי' מפשר דלא אמר כראוי לא על תמורה ולא על מעשר דאין אדם אומר ה"ז תמורה סתם אא"כ אמר תמורה תחת זו וכן אין אדם יכול לומר ה"ז מעשר אלא בשעת יציאתן מן הדיר עכ"ל ומפרש גם איבעי' זו כפרש"י ולא זכיתי להבין דאיך יהי' תמורה או מעשר בכה"ג וצ"ע) ואם איתא שאין חצי' נעשית תמורה פשיטא דמעשר הוה ולא תמורה דהא ע"כ לא פליג ר"מ ור' יוסי בעולה ושלמים דיש בהקדישו לחלות עולה ושלמים כגון באומר ה"ז חצי' עולה אלו לא אמר עוד וחצי' שלמים פשטה קדושה בכולה לכו"ע וכמ"כ אלו אמר חצי' שלמים לבד ובאומר חצי' עולה ושלמים פליגי דר"מ ס"ל תפוס לשון ראשון ור"י ס"ל תפוס לשון אחרון ג"כ אבל בחצי תמורה אלו אמר חצי' תמורה לבד לא הי' תמורה חלה מה יתן ומה יוסף מה שאמר שיהי' חצי' מעשר גם כך ועכצ"ל דחצי' תמורה חלה לבד וגם חצי מפשר חל לפי דעשירי מאליו קדוש אך כשאמר חצי תמורה וחצי' מעשר מספק"ל להגמ' ומדהגמ' אין הכרח דהא אמר הכל מודים וקאי לר' יוסי דס"ל דתמורה חלה על אברים כמו בתחלת הקדש וכש"כ בחציו אבל הרמב"ם שפסק דאין ממירים אברים בשלמים ומ"מ הביא להאבעי' באומר חצי תמורה וחצי' מעשר אם איתא דחצי' הוה כמו אברים שאינו תמורה ובמה שאמר חציו תמורה אין די להתפיס תמורה אף אלו הי' בלבו על כולו דנראה דגם באומר חצי' תמורה ואף אם חשב בלבו על כולו דאינו תמורה כיון דהדבור סותר למה שחשב ועי' בערכין ד"ה ובפרט בתמורה דבטעותו ולא כונתו אזלינן במה שאמר עי' תמורה י"ז ובנזיר ל"ב דתמורה בטעות חלה ואזלינן בתר פיו (ובתשובת ושב הכהן חידש דאין מחשבת תמורה מועלת ולא דמי להקדיש דילפינן מנדיב לב עולות משא"כ בתמורה דהוה עבירה) א"כ כיון שאמר חצי' תמורה וחצי' מעשר אין מה שבפיו להתפיס תמורה כיון דאין ממירים באברים א"כ כיון דמעשר עשירי מאליו קדוש ממילא הוה מפשר ודאי ואיך פסק הרמב"ם דהוה ספק לפ"מ דקיי"ל דאין ממירים באברים וע"כ צ"ל דשי' הרמב"ם כשי' התוספת דחצי' שאני וראיתי בקרית ספר להמבי"ט בהל' תמורה שכתב ומדברי הרב ז"ל שכתב חצי' תמורה וחצי' עולה משמע דהמיר חצי' בחצי' האחרת שהקדיש לעולה ולהכי תקרב כולה עולה דעולה ותמורתה כמוה ומבואר בדבריו בשי' הרמב"ם דממירים בחצי' אולם תמיהני בדבריו דהא דממירין בחצי' היינו בקרבן שהוא קדוש כולו אבל בבהמה שחצי' קדש וחצי' חול אינו עושה תמורה כמש"פ הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה דאינו עושה ולא נעשית תמורה והוא מהתוספתא דלא דמי לחצי בהמת קדשים דעושה תמורה דשאני בהמה זו דקדושה מעורבת בחול ובקרית ספר שם כ' חצי' עולה וחצי' מעשר ונראה דהיינו כשאחר קדש חצי' האחר עולה אז קריבה עולה ואע"ג דאמר קודם על חצי' שתהא מעשר או תמורה דלא חשיב כדאמר דאי לא קדיש חצי' זו ג"כ לעולה הו"ל בהמה דחצי' עולה וחצי' חולין ואינה קריבה דהא אמרו דמכשר ותמורה לא חשיבי מעשר דאין דרך הקדישו בכך ותמורה משום דלא קאי שום בהמה שימיר בה וא"כ לא חייל עליה כלל שם מעשר ותמורה ותמוהים דבריו דהא כיון דלא חיילי מעשר ותמורה וממילא דהוי כולו עולה משום דפשטה קדושה בכולה ולזה העירני ח"א ואינו מובן לפ"ז גם מש"כ אח"כ דחצי' תמורה וחצי' עולה דהמיר חצי' בחצי' האחרת דכיון דחל חצי עולה פשטה קדושה בכולה אם לא דנימא כיון דממיר בה מיד חל מיד תמורה ועולה אבל אא"פ שתהי' חלה על חצי עולה וחצי חולין תמורה כמשכ"ל ובאמת עיקר ד' הרמב"ם שכתב בהמה חצי' של קודש חצי' של חול אינו עושה ולא נעשית תמורה צ"ע דאיך איפשר שיהי' חצי קודש וחצי חול רק בשל שותפין דהוי קדושת דמים דלא עבדי תמורה ופשיטא ואי איירי כשלקחה והקדישה הא בכה"ג עבדי תמורה כדאריו"ח בקידושין ד"ז וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהל' מפה"ק וראיתי שמעכ"ת התעורר על זה ואפ"ל דהא דקדושת דמים אינו עושה תמורה שאינו ראוי לקדושת הגוף כלל כמו ברע מעיקרא בע"מ שקדם מומו להקדישו משא"כ בשני שותפים שהקדיש אחד מהם חצי' דראוי' לקדושת הגוף על ידי הקדש של השותף השני או לכשיקח ויקדישנה והו"א דבכה"ג עושה תמורה ולהכי אשמעינן דגם בכה"ג לא עבדי תמורה, אולם יותר נראה דמשכח"ל שפיר שתהי' בהמה חצי' קודש וחצי' חול דהא מאי דמבואר בד' ריו"ח בבהמה של ב' שותפין שהקדיש אחד מהם חציו וחזר ולקחה חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה עי' בתוס' גיטין דמ"ג בהא דגמרו קידושי ראשון שהקשו דלמ"ל הקדישה אחר שלקחה ותי' דהתם דאפשר שירעה ויהי' חצי דמיו לקרבן וחציו לחולין כו' ובאור דבריהם בקושייתם דנימא מיגו דחל עלה קדושת דמים חל עלה קדושת הגוף ופשטה קדושה בכולה. (ולא הוי תרי מיגו כמש"כ הלח"מ בפ"ה מה' דמאי דפשטה קדוה"ג באבר שהנת"ב אין זה מיגו) וצ"ל דאע"ג דלריו"ח דס"ל דבע"ח נדחין ולא חד להקרבה מ"מ הא ס"ל דקדושה ואינה קריבה ואע"ג דלא חזי למילתא קדוש קדוה"ג ומה"ט נימא מיגו דנחית עלה קדו"ד נחית קדוה"ג ופשטה קדושה בכולה והנה מפי' התוס' דשאני התם דאפשר ברעי' נראה דצריכה רעי' דאל"כ רעי' זו למה הא קדושת דמים נפדית שלא במום אלא דבאמת חלה עלה קדוה"ג אלא דלא נתפשט קדושה בכולה כיון שיש תקנה ברעי' ובשעה שהקדישה לא היתה הקדושה יכולה להתפשט כיון שלא הי' שלו וקדושה רק קדו"ד ואף אח"כ שחלה עליו קדוה"ג לא נתפשט קדושה בכולה, והנה גם לשי' הרמב"ם דס"ל דבע"ח אינן נדחין מ"מ פסק הרמב"ם בפט"ו מה' מעשה"ק בדין דריו"ח בהמה של שני שותפין שהקדישה חצי' וחזר ולקחה והקדישה וכו' ובעינן שהקדישה ואלו לא הקדישה לא פשטה קדושה בכולה כיון דלא חלה קדושה בשעתא (ועי' מקנה קידושין ד"ז מש"כ בזה ולא הביה דהתוס' דגיטין דמ"ג) ואף דאמרינן מיגו דנחית עלה קדו"ד נחית קדוה"ג ועי' בלח"מ בפ"ה מה' ערכין דבסדר המיגות אמרינן מתחלה מיגו דחל עלה קדושת דמים חל עלה קדוה"ג ואח"כ אמרינן מיגו דפשטה קדושה בכולה ואי חדא מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן הקדיש אבר אחד לדמיו חל על האבר קדוה"ג וה"נ בחצי באבר שהנת"ב כיון דמשעה ראשונה לא היתה הקדושה יכולה להתפשט ובשעת אמירה לא הי' בו דין פשטה קדושה בכולה לא אמרינן אח"כ פשטה דלא דמי לא דגמרי קידושי ראובן כמו שחילקו התוס' בגיטין שם או באיזה חילוק אחר אבל עכ"פ קדושת הגוף חלה משלקחה מאליו על חצי' וכל זמן שלא הקדיש חצי' השני אינה קריבה ודמי להקדיש אבר אחד לדמיו שכ' הלח"מ דחל עליו קדוה"ג מאליו ולא דמי להמקדיש נקיבה דלא חזי משא"כ הכא דחזי ע"י שיקדיש חצי' השני משכח"ל בכה"ג בשני שותפין שהקדיש אחד חצי' וחזר ולקחה ולא הקדישה עדיין דהוה חצי קודש וחצי חול ואינו עושה תמורה. ד' והנה מעכ"ת התעורר במשה"ק המקנה בקדושין ז' במאי דפריך הגמ' ותיפשוט קדושה בכולה. דהא לכאורה קדושין לא דמי להקדש דבהקדש אפילו אי נימא דלא פשטה קדושה בכולה מ"מ אותה מקצת קדוש ואיכא אמירה לגבוה והקדש ולהכי אמרינן דפשטה משא"כ באשה דאין אישות לחצאין מהכ"ת נימא דפשטה נימא דנתבטל כולה ואין כאן אמירה של קידושין כלל, וכת"ר תמה על דבריו שנעלם ממנו משנה מפורשת בתמורה דאמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה אף בתמורה כן, והלא גם תמורה אינה חלה על אבר ור"י נמי ס"ל דרשא דבהמה בבהמה דהא ס"ל דאין ממירים שלמים באברים ואפ"ה ס"ל דפשטה קדושה בכולה ולא אמרינן נבטל לגמרי, ונראה דהא סברת המקנה נכונה מצד עצמה, אולם רק למאן דס"ל דבאבר שאין הנת"ב ל"א פשטה קדושה בכולה מ"מ אותו אבר קדוש דילפינן מקרא משו"ה אבר שהנת"ב פשטה קדושה בכולה שפיר אפ"ל דלהכי פשטה קדושה בכולה דהא קדושת האבר לא נתבטל דלא גרע מאבר שאין הנת"ב דחל הקדושה על האבר משא"כ בקדושין דאין אישות לחצאין אינו בדין שתפשוט אישות בכולה מצד קידושי אבר שהנ"תב משא"כ לר' יוסי דס"ל דאף באבר שאין הנת"ב ג"כ פשטה קדושה בכולה דיליף מקרא וגזה"כ הוא כן ולדידי' אין מקום שתוגבל קדושה באבר לבד דבכל אופן אמרינן פשטה קדושה בכולה וא"כ גם באבר אחד מנ"ל שתפשוט קדושה בכולה נימא שנתבטל הקדושה לגמרי דהא אבר אחד בלבד לא חזי לקדושת הגוף ומהכ"ת שיחול עליו קדושת הגוף והא אין כאן הקדש של קדוה"ג לקרבן באבר אחד אלא דגזה"כ הוא דאמרינן גווני פשטה קדושה בכולה ולדידי' לטעמי' שפיר אמר מה בין תמורה לתחלת הקדש דכמו דגזה"כ בתחלת הקדש דפשטה קדושה בכולה ה"ה בתמורה ועפ"ז יובן מה דס"ל לר' יהודא דאבר שהנת"ב פשטה קדושה בכולה ואפ"ה אי"ע תמורה משום בהמה בבהמה והא מקרא דבהמה בבהמה אין ראי' דאפ"ל דאיצטריך לאבר שאין הנת"ב דאף דבתחלת הקדש חלה הקדושה אותו אבר אבל בתמורה אינה נתפסת קדושה אף באותו אבר דבעינן שיתפוס קדושה בכל הבהמה משא"כ באבר שהנת"ב דבתחלת הקדש פשטה קדושה בכולה מ"ט לא יחול התמורה ומ"ל אם אמר רק על אותו אבר כיון שסופו להתפשט בכולו בבהמה קרינן בי', אך לפמש"כ להסביר ע''פ ס' המקנה א"ש דהא בהא תלוי דכיון דבאבר שאין הנת"ב אף אותו האבר אינו קדוש בתמורה שוב גם באבר שהנת"ב אמרינן מאי חזית לקיים כל ההקדש דהא אפשר לבטל הקדושה גם מאותו אבר שדי בתר רובו (וזהו דלא כמש"כ התוס' בתמורה כ"ו ע"א בד"ה האומר בתירוצם הראשון דר"מ ס"ל כוותי' בחדא דאם אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה ופליג עליה דכי היכי דבתחלת הקדש חיילא אכולה בדבר שהנת"ב הכי נמי תחול תמורה אכולה ולפי תירוץ זה הא אעפ"י שאותו אבר אינו קדוש בתמורה לר"מ מ"מ באבר שהנת"ב מודה ורק לפי תירוץ השני שמחלקים בין אבר לחציו ובחציו גם ר' יהודא מודה ולפ"ז ר"מ ס"ל כר' יהודא לגמרי). ובמש"כ יש לכוין מש"פ הרמב"ם דהקדיש אבר אחד בעוף הוי ספק ופירשו באבר שהנת"ב והלח"מ הקשה על זה דהא אבר שהנת"ב מסברא נפיק ולמש"כ א"ש דאי נימא דבהמה אמר רחמנא וגלי קרא בבהמה דאותו אבר קדוש קדוה"ג משא"כ בעוף דלא גלי קרא ממילא גם באבר שהנת"ב י"ל דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה כיון דאפשר לבטל כל הקדושה ואין כאן הקדש כלל כסברת המקנה וקושיית הגמ' בקידושין ד"ז כמש"כ המקנה שם לפי ההו"א דא"כ לא נדרוש חצי אשה ולפי המסקנא גם היכי דנתרצית לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמו שנראה מסתימת הפוסקים אולם שי' התוס' שם בד"ה חניך בפרוטה דאיירי דאמר לה הרי את מאורסת לי ומשמע מדבריהם דאם אמר לה בלשון קדושין מתפשטין הקדושין בכולה אף לפי המסקנא והא אפשר לבטל כל הקדושין, ואפ"ל בשיטתם דהא חזינן בתמורה דלא מהני אבר שהנת"ב ולא פשטה קדושה בכולה מ"מ בחצי' מהני וצ"ל משום דבודאי ברוב אברים מהני וגם מחצה על מחצה הוי כרוב ולא אמרינן בזה מאי חזית דנתפשט הקדושה נימא דנתבטל הקדושה לגמרי דאזלינן בתר רוב וגם במע"מ מדה היא בתורה דאזלינן לחומרא ולהכי בקידושין בחצייך לפי המסקנא כמו בתמורה מהני, ולפ"ז י"ל גם בעוף דמספק"ל להש"ס אי אמרינן פשטה קדושה בכולה, ולשי' הרמב"ם גם באבר שהנת"ב הוי ספק מ"מ ברוב או מחצה פשטה בכולה כמו בתמורה ויתישב בוה משה"ק השעה"מ במאי דמקשה בקידושין ד"ז ותפשוט קדושה בכולה דהא גם בעוף דהוי קרבן ספוקי מספק"ל דבבהמה אמר רחמנא ומכש"כ באשה ולמש"כ י"ל דבחצייך מקודשת לי דמהני גם בעוף כפו בתמורה שפיר מקשה דתיפשוט קדושה בכולה, ובזה נדחו ד' הא"ח בסי' ל"א ס"ק י"ח מש"כ לישב דהר"מ שפסק בחצייך בפרוטה דהוי ספק אולם אפ"ל דהטעם בתמורה דמהני בחצי' משום דמה שנתמעט מבהמה בבהמה אברים דוקא אברים אבל רובו או חציו בבהמה קרינן בי' דרובו ומחצה ככולו. משא"כ בעוף דנתמעט מבהמה דלא הוי בהמה אף רובו דלא מהני דמתפשט קדושה בכולו וכן בקידושי אשה. ה) ומה שהעיר כת"ר דגם בקדשי בה"ב נימא פשטה קדושה בכולה דהא בהך קרא דאיש כי יקריב ממנו קרבן לד' כתיב וגם קדשי בה"ב בכלל קרבן לד' כמבואר בתמורה י"ג, וזהו היפוך המבואר בחולין דקל"ה וכ' עוד דבזה י"ל הסתירה מערכין ד"ה ובאמת גם מערכין אינו מבואר רק דקדשי בדה"ב נידון בכבודו וזהו באבר שהנת"ב אבל פשטה קדושה בכולה אף באבר שאין הנת"ב ל"א בקדשי בה"ב, ואפ"ל דהא דמרבינן למדס''ל פשטה קדושה בכולה מיהי' קדש דקאי על הא דאיש כי יקריב ממנו קרבן לד', דאף אם הקדיש רק רגלה בכ"ז יהי' קדש כל הקרבן לד' אבל אלמלא קרבן לד' לא ידעינן לרבות מיהי' קדש על כל הבהמה, ולפ"ז דוקא בקדשי מזבח דאין שם קרבן לד' רק מה שקדוש כולו וחזי להקרבה, משא"כ בקדושת אבר אחד לא הוי קרבן לד', ולהכי כיון דכתיב קרבן לד' יהי' קדש מוכח דכל הקרבן קדש משא"כ בקדשי בה"ב דקדושתו הוא מאי דחזי לבה"ב, ולהכי נקרא קרבן אף דמי אבר אחד הוי קרבן לד' בבה"ב. ולפ"ז מתפרש שפיר גם בקדשי בה"ב דיהי' קדש הקרבן ובקדשי מזבח הוי קרבן מה דחזי להקרבה וע"כ שיהא כולו קדוש ובקדשי בה"ב אף מה שהאבר שהקדיש הוי קרבן לד' בדמיו. ובנוגע להסתירה הגלוי' מהא דערכין ד"ה לחולין קל"ה שתמה השעה"מ וכמו כן על פסקי הרמב"ם בזה כשאצי לעצמי לא אבין קושיתו דמאי דמשני דהא דילפינן בערכין מנדר בערכך נפשות דנידון בכבודו הוא רק דבאומר דמי ראשי עלי או דמי ראש חמור עלי מחויב מצד נדר לשלם דמיו או דמי חמור דגזיה"כ הוא לדון בדמים בכבודו לשום דמי האדם והבהמה באברי שהנת"ב וכל זה הוא מתורת נדר ושומת הדבר לשלם בכבודו אבל לא שפשטה קדושה בכל הבהמה, דהא קדושת דמים היא ואיך תיפשוט להכי שפיר קאמר בחולין באמר חוץ מכחישתה דלא פשטה קדושה בכולה בקדשי בדה"ב. אלא בנודר לשלם דמי ראש חמור צריך ליתן כל דמיו אבל בהקדיש הראש בעצמו לבה"ב ולא קיבל דמיו עליו לא פשטה הקדושה בכולה, אולם קק"ל לפ"ז דמאי פריך בערכין שם מהך ברייתא דראש חמור זו הקדש הוא והקדש שותפין בו דנימא דנידון בכבודו דילמא מיירי דלא קיבל עלי דמי ראש חמור, וכן מורה הלשון דהוא והקדש שותפין אלא שיהי' הראש בעצמו קדוש למזבח וההקדש יקנה ממנו את החמור או שימכרוהו את ראשו ובכה"ג הא לא פשטה קדושה בכולה, ובאמת הרמב"ם שמעתיק הני לישנא דברייתא הביא באופן שאמר דמי ראש חמור עלי דמי ראש עבד עלי יעו"ש וקצ"ע. ו) ומה שפלפל כת"ר במה דשייר במתניתין דתמורה די"ג מה מעשר כו' אברים ועוברים ותמורת נכרי והא דדבר שבחובה דמבואר בברייתא ודחולין דכ"ט נקיט אברים ועוברים והשיור יותר ממה ששנה דבכה"ג דא אמרינן תני ושייר עכ"ד נראה דל"ק בפשיטות דבמתניתין תני מאי דר"ש פליג על רבנן בתרתי דרבנן נקטי ונפקי קרבן צו"ש מלא ימירנו דבלשון יחיד ובדה"ב מקרבן, ור"ש פליג ולא ס"ל הא דלשון יחיד ובה"ב איקרי קרבן, וכן מבואר במשנה הצו"ש אי"ע תמורה שנאמר לא ימירנו בלשון יחיד כו' קדשי בה"ב אי"ע תמורה כו' וע"ז אמר ר"ש אינו צריך כו' משא"כ תמורת נכרי ואברים ועוברים ודבר שבחובה ודלא נזכרו בדברי רבנן בטעמא אתרינא שייר אולם בברייתא שם מביא דבר שבא בחובה כו' ולא נקיט אברים ועוברין י"ל דתני ושייר ובברייתא ליכא פרוץ מרובה על העומד ולא שייר יותר ממה ששנה, ומש"כ לתמוה על השעה"מ בהל' ערכין שחידש דבמקדיש אבר בע"מ למזבח לא אמרינן פשטה קדושה בכולה דבדין שיהי' אי עביד לא מהני רק דגלי קרא אבל פשטה קדושה בכולה לא אמרינן ותמה מהא דמשנתינו דאמר ר"י והלא במקודשין האומר רגלה של זו עולה אף בתמורה כן כו' והא שאני תמורה דבדין שיהי' אי עביד לא מהני יש לקיים דברי השעה"מ עפ"י שיטת התוס' דבשוגג לא אמרינן אעל"מ ותמורה חלה אף בשוגג והקשה ר"י דעכ"פ בשוגג תפשוט קדושה בכולה, ועי' תמורה די"ז דבכה"ג לקי ובדהתו"ס דריש תמורה ובלח"מ ריש הל' תמורה, ואפשר דתמורה דאיתניהו בשוגג גם בשוגג אמרינן אי עביד לא מהני ושאני תמורה מכל איסורים שבתורה והדין דין אמת כמש"כ כת"ר דאף בהקדיש בעבירה אמרינן פשטה קדושה בכולה כמו בתמורה ומה שהשיב עמש"כ דשותף א"צ לנתינת רשות של השותף השני וכ' לתמוה בטעם דאין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו אף דהתפסה בנדרים הוא בשל חבירו (ויעוי' בהגהות הרש"ש בתמורה ד"ט) ועל זה חידש דהתמורה מוציאה לחולין ואח"כ תתקדש מכח העשה, וזה רחוק וזר בעיני דאיזה כח יש בהמרה להוציא לחולין ואילו גלי קרא שכן הוא, כן הוא הדין אבל התורה אמרה יהי' הוא ותמורתו קדש ואיך יוציא לחולין אף לשעה, ועוד דא"כ בקדם הקדישן למומן דעושה תמורה שוב יהי' אחרי התמורה כמו בע"מ שקדם להקדישן. כיון שהתורה הוציאה לחולין לשעה ונתקדש מכח העשה אח"כ ושוב לא יעשה תמורה עוד ואפ"ל דלהכי בעינן שיהי' מתפיס בדבר שהוא שלו דוקא דטעם לאו התמורה שנתכוין להוציא לחולין וכמו דקאמר הגמ' בד"ט בלא יחליפנו וכמש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה, ולהכי דוקא בשלו יתכן שנתכוין לחלל ולהוציא לחולין אבל במתפיס בדבר שאינו שלו לא יתכן להוציא קרבן של אחר לחולין להכי ל"ש בו ענין תמורה, ומה"ט גם בציבור ושותפין דבמה שמכון להוציא חלקו לחולין ממילא הוי הקדושה של השותף קדושה מעורבת בחול ואינה קריבה ולהכי שייך בו שפיר התפסה מאחר שכיון להוציא חלקו לחולין וא"ש אף דבאמת נראה דהלאו דתמורה הוא על הקדישו ולא על מה שכונתו להוציא חולין לבד דהא בממיר תמורה בבע"מ לוקה כמבואר בתמורה דכ"ז וברמב"ם פ"ב מהל' תמורה דדרך חילול הוי כפדיון מותר ודרך תמורה אסור (ועי' בזבחים ד"ט דאימא שחטי' לשם תמורה ליהוי תמורה למאי הלכתא למילקי עלה אע"פ שאין כאן חילול כלל אלא די"ל דזהו לפי הו"א), וכן מה דאמר ריו"ח לא תיתני מימר דבדבורו קא אתעביד בה מעשה, והיינו התפסת ההקדש הרי דעבירה הוי על ההקדש מ"מ י"ל דעיקר טעם התורה כמש"כ הרמב"ם סוף הל' תמורה שלא יחליף בפחותה הימנה יעוי"ש, עכ"פ דין תמורה הוא באופן שרוצה לחול ולהוציא לחולין אע"פ שלא אהני מעשיו אבל במתפיס בדבר שאינו שלו שלא שייך ענין הוצאה לחולין של חבירו אין בו דין תמורה. הערות והארות בעניני תמורה א) הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' ו' אין קדשי נכרים עושים תמורה מה"ת אבל מד"ס שהנכרי שהמיר הר"ז תמורה הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הר"ז ספק תמורה, ובראב"ד שבושים יש כאן שהנכרי אינו עושה תמורה לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש נכרי להתכפר בו ישראל זהו ספק ועי' בכ"מ ובלח"מ ונראה דבהא דמבואר שם בריש תמורה ורמב"ח בהקדיש נכרי להתכפר בה נכרי לא קמיבע"ל כי קא מיבע"ל בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל בתר מקדיש אזלינן אי בתר מתכפר אזלינן כו' א"ל התם הוא דקאתי מכח ישראל משו"ה אזלינן בתר מתכפר והו"ל תחלתו וסופו ביד ישראל, אבל הכא הכי קא מיבע"ל מי בעינן מתחלתו ועד סופו דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה, ולפי פי' הראב"ד אין זה ענין לתחלת האיבעי דרמב"ח כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשי דהא על נכרי איננו מסתפק כלל דבודאי אי"ע תמורה ורק על ישראל הוא דמספק"ל משום דהמקדיש הי' נכרי ובעינן שיהי' גם מתחלתו מאן דעביד תמורה וברש"י שם פירש בנכרי לא קא מיבע"ל דאין הקדישו עושה תמורה לפי דלא בא לכלל עונשין ונראה מדרש"י דגם לפי המסקנא הטעם בנכרי משום דלא אתי לכלל עונשין ולכאורה צ"ע דהא הש"ס מסיק מקראי מאי דקדשי נכרים אין עושים תמורה ואולי כונת רש"י אף לר' יוסי דס"ל בכולן אני רואה להחמיר ולא ס"ל הני דרשות דמ"מ בתמורה מודה משום דלא אתי לכלל ענשין ועי' בתוד"ה קתני ובאמת לשי' הראב"ד צ"ל דמה דנכרי אינו עושה תמורה בשל ישראל אף דזהו קדשי ישראל משום דכיון דעל מה שצריכים לחול התמורה היא בהמת נכרי חשוב קדשי נכרים וגם זה ילפינן ממעשר שאין קדשי נכרים עושים תמורה ולא בהמת נכרי נעשית תמורה דאל"כ יקשה דלמ"ל הנך דרשא והקישא למעשר תיפ"ל דכיון דנכרי אי"ע תמורה בשל קדשי ישראל משום דנכרי לאו בר תמורה דלאו בר עונשין הוא ממילא א"א שגם הישראל יתפיס בתמורה בשל קרבן נכרי כיון דהנכרי ליתא בתמורה ולא מהני ברשות שלו כמש"כ התוס' בד"ה קתני, ובאמת תירוצם מוכרח דהא לפי המסקנא גם שיהי' המקדיש בר תמורה בעינן ואם אין ברשות המקדיש לעשות תמורה אעפ"י שהקרבן הוא של המתכפר מ"מ מספק"ל להש"ס אי מהני תמורה,, א"כ במתכפר ממש שהקרבן שלו אם אינם בר תמורה איך מהני מה שיאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר ולפ"ז למ"ל להנך דרשות והקישא למעשר בהמה ומקרא דבני ישראל דמביא הש"ס קרבן נכרי שאי"ע תמורה כיון דגם על קרבן ישראל אין הנכרי עושה תמורה משום דלאו בר עונשין הוא ועכצ"ל דגם זה ילפינן ממעשר דא"א שהנכרי יתפיסה על בהמת חולין שלו תמורה כיון דליתא במעשר וכמו דילפינן בכה"ג בציבור ושותפין שאין בהמת חולין של שותפין נתפסת בתמורה כמבואר בתוספתא ולפ"ז עכצ"ל לפי שי' הראב"ד דלפי א הדר בי' ממאי דמתחיל האיבעי בטעם דלא אתי לכלל עונשין ורק דמספק''ל במקדיש להתכפר בה ישראל כיון דהמקדיש הי' נכרי אף שהקרבן הוא של ישראל דהמתכפר הוא ישראל מ"מ כיון דאתי מכח המקדיש נכרי אי עביד תמורה. והנה לכאורה ראוי להתבונן דמספק"ל להש"ס בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל אי בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן לגבי תמורה ולא מספק"ל בכל הני דברים השנוים במשנה ובברייתא דעל קדשי נכרים אינם חייבים משום פגול ונותר וטמא ואין מועלין עליהם בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל מהו אי חייב משום פיגול ונותר וטמא ואי מועלין עליהן אי בתר מקדיש אזלינן אי בתר מתכפר אזלינן ומאי שנא תמורה דמספק"ל ובאמת נראה דבודאי בכל הני כיון דהמתכפר הוא ישראל חשוב קרבן ישראל ויש עליו כל הדינים של קרבן ישראל וכן יש להוכיח מדהתוס' בזבחים דמ"ה בד"ה והשוחטן שהקשו וא"ת ואי ר"ש כרע"ק ס"ל דאמר במנחות דע"ג דאין עכו"ם מביאים אלא עולות א"כ מאי איריא דקדשי נכרים דאין חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא אפילו דישראל נמי דהא שמעינן לר"ש דאין פיגול בפולין ואין נותר בעולין ואם נימא דבהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל יש לזה דין קרבן נכרי א"כ מאי הקשו דהא מבואר במנחות ע"ג ע"ב נכרי שהתנדב להביא שלמים כו' ומפרש רבא ה"ק על מנת שיתכפר בה ישראל א"כ בהקדיש נכרי שיתכפר ישראל הוי שלמים וגם לר"ש חייב משום פיגול ונותר וטמא וע"כ איצטריך קרא לקדשי נכרים דבכה"ג אין חייבים ועכצ"ל דכיון דהמתכפר ישראל יש לו באותו דין קרבן ישראל וחייב עליו משום פיגול ונותר וטמא ומזה יש להוכיח ג"כ דמועלין עליו ממה שתירצו התוס' בזבחים שם ועוד י"ל דבכריתות מוכח דטעמא דר"ש משום דאין איסור חל על איסור וקדשי נכרים שרי מדאורייתא כדתניא בגמ' לא נהנין מדרבנן ולא מועלין ואם איתא דבהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל כיון דמכח המקדיש נכרי בא אין מועלין עליו א"כ משכח"ל לר"ש פיגול ונותר בעולין בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל דיש לזה דין קרבן ישראל ואין ממילה עליו משום דהוקדש ע"י נכרי ושפיר חל עליו דין פיגול ונותר ועכצ"ל כיון דהמתכפר הוא ישראל גם לענין דין מעילה יש לו דין קרבן ישראל אף שלא הוקדש ע"י (ומזה ילה"ע ע"ד הקצוה"ח בסי' ר' שכ' דלגבי קדושת הגוף אין מועלין היכי שלא הי' קדושת פה מקדשי נכרים ולמש"כ ע"כ אין החסרון מה שלא הוקדש בקדושת פה ע"י ישראל אלא משום דהקרבן הוא של נכרי) ואף די"ל דקוהתו"ס ותירוצם הוא לפי הך צד דאזלינן בתר מתכפר דהא לא נפשטה האיבעי' מ"מ מסתימת דבריהם נראה דאזלינן בתר מתכפר בודאי ובאמת מה בכך דהמקדיש הוא נכרי כי דהמתכפר הוא ישראל והוה קרבן ישראל יש לו דין ש הקרבנות של ישראל וחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא ולפ"ז מאי שנא דאיבע"ל בתמורה ומזה הכריח הרמב"ם לפרש דגם לפי המסקנא האיבעי על הנכרי אי נכרי עושה תמורה והא דילפינן ממעשר הוא למעוטי קרבן נכרי וכן מדוקדק לשון הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' י"ב מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן שאין חייבים בו אלא ישראל ולא נכרים יצאו קרבנות נכרים שאין עושים תמורה כמו שביארנו עכ"ל הרי דמפרש הרמב"ם למעוטי קרבנות נכרים אבל קרבן ישראל שימיר נכרי בבהמת חולין שלו ברשות הישראל זה אינו שייך להלימוד ממע"ב והמשנה והברייתא דזבחים דמ"ה דמיירי רק בקרבן נכרי ולהכי מיבע"ל בתמורה אי נכרי מהו שימיר על קרבן ישראל או שהפריש הנכרי שיתכפר בה ישראל הרשהו להמיר כיון דלאו בר עונשין הוא לא מצי מימר או דילמא דאעפ"י דלאו בר עונשין מצי מימר וכמו שפרש"י דגם לפי המסקנא לא הדר מהאיבעי ולהכי בשארי הדינים בפיגול ונותר וטמא בהקדיש נכרי להתכפר בה ישראל בודאי חייב כיון דהוי קרבן ישראל ואין ספק בדבר רק עיקר האיבעי אם הנכרי יכול להמיר ומה"ט לשי' השמב"ם אם הקדיש נכרי להתכפר בה ישראל יכול הישראל להמיר כמו שחייב על פיגול ונותר וטמא ואיבע"ל רק לגבי נכרי, אולם לפ"ז צ"ל דהרמב"ם לא גרים התם דקאתי מכח ישראל כו' אבל הכא קא מיבע"ל מי בעינן תחלתו וסופו דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה דלפי שי' הרמב"ם הלא איבע"ל על הנכרי אי מימר משום דלאו בר עונשין הוא, וזה נראה בכונת ד' הכ"מ שכתב ע"ד הראב"ד ודבריו מבוארים בריש תמורה ומש"כ על זה הלח"מ ואני אומר דאינו כן דאין פירוש האיבעי מבואר כדבריו אדרבא לשון האיבעי מפורש מורה כפירש רבינו עכ''ל תמוה בעיני דודאי כונת הכ"מ על מאי דקאמר דהכא קא מיבע"ל מי בעינן תחלתו וסופו ישראל ומפורש דהאיבעי הוא על הישראל הממיר לפי שתחלתו הי' ע"י נכרי המקדיש הרי מפורש כשי' הראב"ד, ולשי' הראב"ד צ"ל דאעפ"י דלענין פיגול ונותר וטמא כל שהמתכפר ישראל הוי קרבן ישראל, מ"מ לענין תמורה מספק"ל להש"ס כיון דהמקדיש הוי נכרי והוא לאו בר תמורה ממילא אא"פ למסור הכח להמתכפר כיון דלהמקדיש אין לו כח של התפסת תמורה ולא דמי לפיגול נותר וטמא ומעילה שהם דינים הנאים אחרי כן מדיני הקרבן וחילוקי הדינים בין קרבן ישראל לקרבן נכרי וכן במעילה מה שאין כן בתמורה שהוא ניגע לעצם ההקדש. ואף דהמתכפר עושה תמורה מ"מ בעינן שיהי' גם המקדיש בר תמורה, ולשי' רש"י דמפרש גם לפי המסקנא משום דלאו בר עונשין י"ל בכונתו דלפיכך שאני דין תמורה מפיגול ונותר ומעילה, משום דהם דינם התלוים בעצם הקרבן. וכיון דהמתכפר ישראל הוי קרבן ישראל, משא"כ בתמורה שלבד הדין דבעינן שיהי' הקרבן של ישראל בעינן ג"כ שיהי' הגברא בר חיובא ובר עונשין וע"כ אף שהמתכפר הוא ישראל מ"מ כיון דאתי מכח מקדיש שאיננו בר התפסת תמורה לא בשביל עצם הקרבן רק דגברא לאו בר חיובא ואיננו ראוי להתפיס תמורה להכי כיון שאין תחלתו ישראל מספק"ל להש"ס אי ישראל מצי מימר ולהכי פירש"י גם במסקנא הטעם משום דלאו בר עונשין הוא דאלו מצד הדין שאין תמורה בנכרי לפי שהקרבן של נכרי הי' מהני במתכפר ישראל שהישראל ימיר כמו דמהני לחייבו משום פיגול ונותר וטמא, אבל כיון דהחסרון דתמורה משום דגברא לאו בר חיובא כיון דאתי מכח מקדיש נכרי לא מהני, אולם ע"ז קשה כמשה"ק לעיל דאם כן למ"ל הנך דרשות דקדשי נכרים אין עושים תמורה תיפ"ל כיון דלאו בר עונשין הוא, וכיון דאין בכח הנכרי להתפיס תמורה ממילא דלא מהני מה שיאמר כל הרוצה להמיר כמש"כ התוס' בתוד"ה קתני בתירוצם השני, ולשי' הרמב"ם דמפרש דמספק"ל על הנכרי אי מצי להמיר משום דלאו בר עונשין צ"ל דלהכי נקיט הש"ס הנך דרשות דהיקשא למע"ב ומעשר דגן משום דבאמת ההיקש אינו מיותר אלא דאין היקש למחצה, והגמ' נקיט הך דרשא דאלו משום הא דהנכרי אי"ע תמורה הא מספק"ל להש"ס א"כ להך צד דהנכרי עושה תמורה בקרבן ישראל הו"א דגם קרבן נכרי עושה תמורה ולהכי איצטריך להביא היקשא אבל בגמ' נקיט הדרשא דבני ישראל ג"כ ומיותר, אולם אין גירסא זו ברורה ואית דלא גרסי לה, והרמב"ם הביא בפ"א מהל' תמורה הל' י"ב למעשר בהמה ודגן, ואפ"ל גם לשי' רש"י דס"ל דלהכי הביא הש"ס לפי המסקנא ההיקש אעפ"י דס"ל בודאי משום דלאו בר עונשין הוא לאו בר התפסה הוא מ"מ להך צד דבתר מתכפר אזלינן ס"ל לרש"י אם גם המתכפר לאו בר תמורה מ''מ מהני הרשות שלו לכל הרוצה להמיר ולהכי בקדשי נכרים הי' הישראל עושה תמורה אע"פ שהנכרי לאו בר תמורה הוא דלא כמו שתירצי התוס' שם בתירוצם השני ומשה"ק התוס' דילמא האיבעיה לר' יוסי קאי ס"ל לרש"י דגם ר"י חודה בדין תמורה וכ"ה מלשון רש"י בכולן רואה אני להחמיר ופירש"י דלא נהנין ולא מועלין וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא כשאר קדשים חוץ מן הנסכים עכ"ל ואלו תמורה שייר רש"י משום דס"ל דבתמורה מודה ולהכי לפי הך צד איצטריך להביא ההיקש למע"ב ודגן אבל לפי הך צד דבעינן תחלתו וסופו ישראל ואף דהמקדיש נכרי אי"ע תמורה מכש"כ היכא דהמתכפר נכרי דלא מהני כל הרוצה להמיר אולם שיטת הרמב"ם נראה כמש"כ התוס' בתירוצם השני. וכמש"כ הכ"מ בפי"ח מה' פסוהמ"ק הכ"ד אך ספוקי מספק"ל אי אמרינן כל דלאו בר עונשין הוא לאו בר אתפוסי תמורה הוא או דתמורה תפיס אע"פ דלא הוה בר עונשין ולהכי איצטריך להביא היקשא למע"ב ודגן ועדיין צ"ע ולכאורה אפשר לפרש דברי הרמב"ם הקדיש נכרי שיתכפר בה ישראל והמיר בה היינו שהתמורה היתה כיוצא בה שיתכפר ישראל וא"כ אין זה ענין כלל להא דקדשי נכרים אינם עושים תמורה דילפינן ממע"ב כיון דגם התמורה תהי' של ישראל, ותחלת הקדש וסופו הקדש של ישראל והספק הוא רק לפי שהנכרי לאו בר עונשין ולהכי לא הוה בר תמורה וא"א שיתפיס הנכרי תמורה ולהכי קאמר התם הוא דאתי מכח ישראל משו"ה אזלינן בתר מתכפר והו"ל תחלתו וסופו ישראל, אבל הכא מי בעינן תחלתו וסופו מאן דעביד תמורה משום דהממיר נכרי וא"א שיותפס ע"י בתמורה אף שיתכפר ישראל, אולם נראה דגם בכה"ג חשוב קדשי נכרים דשותפים שהקדישו שיתכפר בה יחיד יש על זה דין קרבן יחיד ועושה תמורה כמבואר בדהתו"ס בתמורה ד"י בד"ה אמר רבא ובדאי אם המירו שני שותפים שיתכפר בה יחיד, ג"כ אינו עושה תמורה כיון דחלות התמורה הוא על ידי שני שותפים אינם עושים תמורה אף שיתכפר בה היחיד דמ"מ לא דמי למעשר וה"נ בקדשי נכרי ואפשר לומר דשאני תמורת שותפין דילפינן בזבחים ד"ו דאחד ממיר ואין שנים ממירים משא"כ בקדשי נכרים. כ' נתקשיתי מכבר בתמורה ד"י שם בעי רמי בר חמא מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו ציבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוי שליח לאקדושי ותמיהני דאם נפרש כפשוטו דהוא בתורת שליח וכיון דשלוחו של אדם כמותו א"כ דמי כמו שהקדישו הצבור והשותפים אולם האמת דמיירי שהקדיש השליח משלו דלהכי הוי מקדיש וכ"כ המגיה למחנה אפרים לתרץ שי' הסוברים דאא"פ להקדיש ע"י שליח מ"מ קשה להבין דהג"מ דמה בכך דמקדיש עושה תמורה היינו לכשהמתכפר יחיד אבל בקרבן ציבור דילפינן ממעשר דכל שהוא קרבן שותפות או ק"צ אינו עושה תמורה ולהכי גם המקדיש אינו עושה דבקרבן צו"ש אינם עושים תמורה אף היחיד, ואין חילוק בין רבנן ור''ש לדינא ועי' בתוס' יו''ט שם במשנה א''צ כיון שהוא ושותפים, א"כ גם אי מקדיש עושה תמורה אין בזה דין תמורה ועי' בשימק''ו שם וצ''ע ג) בריש תמורה ב' בתוד"ה ור"מ דאמר יורש מימר וא"א אמאי איצטריך טעמא דר''מ כיון דאית לי' יורש סומך ממילא ממיר ויעו"ש בתירוצם וכשמעינן ונראה דהא דיליף מסמיכה דהוה קרבנו דהא בעינן בעלים בסמיכה וה"ה בתמורה וכמש"כ התוס'במנחות דל''ג. מ''מ י''ל דהיורש הוי הבעלים לרצוי' וכמו שאמרו בזבחים ו' דמכפרי מקופיא אבל כבכור ומעשר שאין בו ריצוי ורק הא דמימר לפי שהוא שלו מנ"ל דגם היורש יורש והי שלו ממש, וכפרט בבכור דאינו של הבעלים רק שי''ל טוה''נ ולפיכך ממיר ועי' שטמ"ק תמורה ו' ע"ב, ואפילו למ"ד טוה"נ אינו ממון מ''מ כיון שי"ל טוה"נ חשיב בעליו ומימר ולפ''ז ביורש דקי"ל בסי' רפ"ו דאינו יורש הטוה"ל אינו ממיר ובזה א"א למילף מסמיכה דהא אין בבכור ומעשר סמיכה כלל, ומנ"ל דהיורש הי עצם הבעלים של הקרבן, ולהכי ילפינן לר"מ מואם המר ימיר לרבות היורש, דהיורש הוי הבעלים ממש של הקרבן, ויש להוסיף עוד דגם אם המוריש לא הי' בו דין תמורה כנון שהי' הקרבן של שני אחים שותפים דאינם ממירים ומתו, והיורש הוא אחיהם השלישי (דנראה דיורש ממיר לאו דוקא בבן דהוא כרעא דאבוה ורק שכל יורש יש לו דין סמיכה ותמורה) ובזה הו''א דיורשים הדינים אבל לא עצם הקרבן ולהכי ילפינן מואם המר ימיר דבלשון יחיד הוא בזבחים ד"ו דאחד ממיר ואין שנים ממירים, וכל דהיורש הוא אחד ממיר אף שהמורישים הם שנים (וכן אם המוריש אחד והיורשים שנים וכמבואר בזבחים שם דאינו מימר), וחכם אחד העירני לישב קוהתוס' ע"פ מה שאמרו במשנה תמורה ז' דלהכי אין הכהנים ממירים בבכור לפי שנאמר והי' הוא ותמורתו הי' קרש הס קדושה חלה עליו בבית הבעלים אף תמורה בבית הבעלים, וא"כ בתמורה בעינן שיהי' הקדושה חלה עליו כבית הבעלים, ולהכי ביורש הו''א שאינו ממיר לפי שאין קדושה חלה בביתו רק כבית מורשו, ולהכי אי"ק לר"מ דורש ממיר דהוי כמו רשות אביו הבעלים וקדושה חלה בביתו קרינן בי' ונכון.
ד) מנחות דצ"ג בתוד"ה לפי כו' בתוך הדבור יעוד קשה הא דתנן בריש תמורה ד"ז דאין כהנים ממירין בבכור משום דכתיב והי' הוא ותמורתו יהי' קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים תיפ"ל דילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דהוא בבעלים כו' ותמיהני דמאיזו סמיכה נילף הא בבכור ומפשר אין סמיכה כלל, ומשארי קרבנות א"א למילף כלל דהא גם בחטאת ואשם אין הכהנים זוכים בחייהם כמבואר במשנה דתמורה שם בד' ריו"ח בן נורי, וכל עיקר דפליגי בבכור משום דהכהן זכה והוה שלו והו"א דיעשה תמורה ויליף מוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש דהיכן קדושה חלה בבית הבעלים וא"כ א"א למילף מסמיכה משארי קרבנות ובבכור ומעשר הא ליכא סמיכה כלל וצע''ג
from our library copy — not yet checked against the original