Sources explore how Jewish tradition understands and describes God's anger, examining both rabbinic teachings on the spiritual consequences of human anger and biblical and philosophical perspectives on divine wrath as understood through figurative language.
כׇּל הַכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The pasuk Devarim 9:19 places אַף and חֵמָה side by side — both depicting Hashem's anger at Yisrael's sin — while Yeshayahu 54:8 pairs the term קֶצֶף with רֶגַע, stressing that such anger lasts only a moment before eternal kindness returns, a contrast that runs through all these sources.
Berakhot 7a makes the temporal dimension precise: Hashem's זַעַם lasts a single רֶגַע — defined as one fifty-eight thousand, eight hundred and eighty-eighth of an hour — and Hashem's own prayer, so to speak, is that His mercy overcome His anger and that He conduct Himself toward His children beyond the strict letter of the law.
Guide for the Perplexed, Part 1 36:2 draws a crucial content-boundary around these terms of anger: in examining the entire Torah and Prophets, the Rambam finds that language of חֲרוֹן אַף, כַּעַס, and קִנְאָה is applied to Hashem only in connection with idolatry, and it is only the idolater who is called Hashem's enemy or adversary.
Guide for the Perplexed, Part 1 54:6 explains the mechanism underlying all such language: whenever we perceive one of Hashem's actions, we attribute to Him the emotion that would produce a similar act in a human being — so terms like mercy or anger describe the outward action as we grasp it, not an inner affective state, since Hashem Himself does not undergo emotion or agitation.
ישעיהו נ״ד:ח׳
Isaiah 54:8
God states that in a moment of slight anger He hid His face, but with everlasting kindness He will have mercy and take the people back in love.
בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֙גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּאֲלֵ֖ךְ יְהֹוָֽה׃ {ס}
In slight anger, for a moment, I hid My face from you; But with kindness everlasting I will take you back in love —said GOD your Redeemer.
דברים ט׳:י״ט
Deuteronomy 9:19
Moshe describes the divine anger as a blazing fury that could have destroyed Israel, helping frame 'cheima' as intense wrath.
כִּ֣י יָגֹ֗רְתִּי מִפְּנֵ֤י הָאַף֙ וְהַ֣חֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר קָצַ֧ף יְהֹוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם לְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י גַּ֖ם בַּפַּ֥עַם הַהִֽוא׃
For I was in dread of the fierce anger against you that moved GOD to wipe you out. And that time, too, GOD gave heed to me.—
נדרים כ״ב — ד"ה לָא עָבְרִינַן יַרְדְּנָא
Nedarim 22:2
Three Amoraim describe severe spiritual consequences of anger: Rabba bar Rav Huna teaches that one who becomes angry treats even the Divine Presence as insignificant; Rabbi Yirmeya of Difti states that anger causes one to forget his learning and increase foolishness; and Rav Naḥman bar Yitzḥak holds that an angry person's sins outnumber his merits.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל הַכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כׇּל מְזִמּוֹתָיו״. רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָמַר: מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ וּמוֹסִיף טִיפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ״, וּכְתִיב: ״וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזְּכִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע״.
Rabba bar Rav Huna said: Anyone who gets angry, at that moment even the Divine Presence is not important to him, as it is stated: “The wicked, in the height of his anger says: He will not require; all his thoughts are: There is no God” (Psalms 10:4). Rabbi Yirmeya of Difti said: Anyone who gets angry forgets his learning and increases foolishness, as it is stated: “For anger rests in the bosom of fools” (Ecclesiastes 7:9), and it is written: “But a fool unfolds folly” (Proverbs 13:16). Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With regard to one who gets angry, it is acknowledged that his sins are more numerous than his merits, as it is stated: “And a wrathful man abounds in transgression” (Proverbs 29:22).
ברכות ז׳ א — ד"ה אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה
Berakhot 7a:3
Chazal discuss Hashem's anger each day for a brief moment, a key source for the nature, timing, and effects of divine anger.
אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. וְכַמָּה זַעְמוֹ — רֶגַע. וְכַמָּה רֶגַע — אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמֹנִים וּשְׁמֹנָה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא רֶגַע. וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּין אוֹתָהּ שָׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״חֲבִי כִּמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״. תָּנָא, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
Rav Zutra bar Tovia said that Rav said: God says: May it be My will that My mercy will overcome My anger towards Israel for their transgressions, and may My mercy prevail over My other attributes through which Israel is punished, and may I conduct myself toward My children, Israel, with the attribute of mercy, and may I enter before them beyond the letter of the law. How much time does His anger last? God’s anger lasts a moment. And how long is a moment? One fifty-eight thousand, eight hundred and eighty-eighth of an hour, that is a moment. The Gemara adds: And no creature can precisely determine that moment when God becomes angry, except for Balaam the wicked, about whom it is written: “He who knows the knowledge of the Most High” (Numbers 24:16). From where do we derive that God is only angry for a moment? As it is stated: “His anger is but for a moment, His favor, for a lifetime” (Psalms 30:6). And if you wish, say instead, from here, as it is stated: “Hide yourself for a brief moment, until the anger passes” (Isaiah 26:20), meaning that God’s anger passes in a mere moment. Explaining the cause of God’s anger, it is taught in the name of Rabbi Meir: When the sun rises and the kings of the East and the West place their crowns on their heads and bow down to the sun, the Holy One, Blessed be He, immediately grows angry. Since this occurs in the early hours every day, God becomes angry at His world at that moment every day.
מורה נבוכים, חלק א' נ״ד — ד"ה ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו
Guide for the Perplexed, Part 1 54:6
This section again addresses anthropomorphic language in Tanakh, including anger and jealousy, as expressions of providence rather than bodily passions.
ובכל עת שתושג פעולה מפעולותיו, יתואר הוא יתעלה בתואר שאותה פעולה יוצאת ממנו, וייקרא בשם הנגזר מאותה פעולה. לדוגמה: כשמושגת עדינות הנהגתו בהתהוות העובר, ויצירת כוחות בו ובמי שמגדל אותו לאחר לידתו, המונעים אותו מן המוות והאובדן ושומרים אותו מכל פגע, ומועילים לו בהתנהלותו ההכרחית – ופעולה כגון זו אצלנו לא תצא אלא לאחר היפעלות ורוך, והוא עניין הרחמים – נאמר עליו יתעלה 'רחום', כמו שנאמר "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים [רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו]" (תהילים קג,יג), ונאמר "וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ" (מלאכי ג,יז). לא שהוא יתעלה נפעל ורך, אלא כדוגמת אותה פעולה שיצאה מן האב על הילד, שהיא תוצאה של רוך וחמלה והיפעלות בלבד, יצא ממנו יתעלה כלפי הקרובים לו לא כתוצאה מהיפעלות או שינוי. וכמו שכאשר אנו מעניקים משהו למי שאיננו חייבים לו, נקרא זה בלשוננו "חנינה", כמו שנאמר "חָנּוּנוּ אוֹתָם" (שופטים כא,כב), "אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים" (בראשית לג,ה), "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים" (שם שם,יא) וכיוצא באלו הרבה. והוא יתעלה יוצר ומנהיג את מי שאינו חייב ליצור ולהנהיג אותו, ולכן נקרא 'חנון'. 8 וכן נמצא בפעולותיו היוצאות על בני האדם פגעים גדולים הנוחתים על אי אלו אנשים ומשמידים אותם, או פגע מקיף (מילולית: "עניין כללי") המכלה שבטים ואף אזורים שלמים, ונספים הבנים והנכדים ולא נשארים להם צאצאים, כמו שקיעות הקרקעות ורעידות האדמה והברקים הקטלניים, וכמו יציאת עם אחד כנגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את זכרם, ופעולות רבות כאלה שאינן יוצאות ממישהו מתוכנו אלא כתוצאה מכעס גדול או טינה עצומה או בקשת נקמת דם. ונקרא לפי פעולות אלו 'קנוא' ו'נוקם' ו'נוטר' ו'בעל חמה'. כלומר הפעולות שדוגמתן יוצאות מתוכנו כתוצאה מתכונה נפשית כמו קנאה או שאיפה לנקמת דם או שנאה או כעס, יוצאות ממנו יתעלה לפי מה שהתחייבו אלה שנענשו, ובשום אופן לא מהיפעלות שלו, יתעלה מכל חסרון. וכך הפעולות כולן הן פעולות הדומות לפעולות היוצאות מבני האדם כתוצאה מהיפעלות ותכונה נפשית, והן יוצאות ממנו יתעלה, ולא משום דבר נוסף על עצמותו. מנהיג המדינה ההולך בעקבות דרכי ה' 9 וראוי למנהיג המדינה, אם הוא נביא, שיידמה באותם תארים, ויצאו ממנו אותן פעולות בשיקול וכפי הדין, לא מתוך היפעלות בלבד. ולא יתיר את רצועת הכעס ולא יאפשר את ההיפעלויות אצלו, משום שכל היפעלות היא רעה. אלא יישמר מהן כפי יכולת האדם, ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים רחום וחנון, לא מרוך וחמלה בלבד אלא כפי הראוי; ויהיה לעתים וכלפי חלק מהאנשים נוקם ונוטר ובעל חמה כפי הראוי להם ולא רק מתוך כעס, עד שיצווה לשרוף אדם מבלי שהוא כועס עליו ולא רוגז עליו ולא שונא אותו, אלא כפי מה שייראה לו מן הדין. ויכוון לתועלת הגדולה שתיגרם מן הפעולה הזו בציבור הרחב.
Whenever any one of His actions is perceived by us, we ascribe to God that emotion which is the source of the act when performed by ourselves, and call Him by an epithet which is formed from the verb expressing that emotion. We see, e.g., how well He provides for the life of the embryo of living beings; how He endows with certain faculties both the embryo itself and those who have to rear it after its birth, in order that it may be protected from death and destruction, guarded against all harm, and assisted in the performance of all that is required [for its development]. Similar acts, when performed by us, are due to a certain emotion and tenderness called mercy and pity. God is, therefore, said to be merciful: e.g., “Like as a father is merciful to his children, so the Lord is merciful to them that fear Him” (Ps. 103:13); “And I will spare them, as a man spareth (yaḥamol) his own son that serveth him” (Mal. 3:17). Such instances do not imply that God is influenced by a feeling of mercy, but that acts similar to those which a father performs for his son, out of pity, mercy and real affection, emanate from God solely for the benefit of His pious men, and are by no means the result of any impression or change—[produced in God].—When we give something to a person who has no claim upon us, we perform an act of grace; e.g., “Grant them graciously unto us” (Judges 21:22). [The same term is used in reference to God, e.g.] “which God hath graciously given” (Gen. 33:5); “Because God hath dealt graciously with me” (ib. 11). Instances of this kind are numerous. God creates and guides beings who have no claim upon Him to be created and guided by Him; He is therefore called gracious (ḥannun)—His actions towards mankind also include great calamities, which overtake individuals and bring death to them, or affect whole families and even entire regions, spread death, destroy generation after generation, and spare nothing whatsoever. Hence there occur inundations, earthquakes, destructive storms, expeditions of one nation against the other for the sake of destroying it with the sword and blotting out its memory, and many other evils of the same kind. Whenever such evils are caused by us to any person, they originate in great anger, violent jealousy, or a desire for revenge. God is therefore called, because of these acts, “jealous,” “revengeful,” “wrathful,” and “keeping anger” (Nah. 1:2) that is to say, He performs acts similar to those which, when performed by us, originate in certain psychical dispositions, in jealousy, desire for retaliation, revenge, or anger: they are in accordance with the guilt of those who are to be punished, and not the result of any emotion: for He is above all defect! The same is the case with all divine acts: though resembling those acts which emanate from our passions and psychical dispositions, they are not due to anything superadded to His essence. The governor of a country, if he is a prophet, should conform to these attributes. Acts [of punishment] must be performed by him moderately and in accordance with justice, not merely as an outlet of his passion. He must not let loose his anger, nor allow his passion to overcome him: for all passions are bad, and they must be guarded against as far as it lies in man’s power. At times and towards some persons he must be merciful and gracious, not only from motives of mercy and compassion, but according to their merits: at other times and towards other persons he must evince anger, revenge, and wrath in proportion to their guilt, but not from motives of passion. He must be able to condemn a person to death by fire without anger, passion, or loathing against him, and must exclusively be guided by what he perceives of the guilt of the person, and by a sense of the great benefit which a large number will derive from such a sentence.
מורה נבוכים, חלק א' ל״ו — ד"ה כעס ה' – בעבודה זרה בלבד
Guide for the Perplexed, Part 1 36:2
Maimonides explains biblical emotion-language as figurative, which is crucial for reading terms like divine anger and distinguishing their rhetorical functions.
כעס ה' – בעבודה זרה בלבד 2 דע שאם תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בעבודה זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא "אויב ה'" או "צר" או "שונא" אלא עובד עבודה זרה דווקא. נאמר: לשונות של כעס) "[הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם] וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים [וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.] וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם" (דברים יא,טז-יז); "[לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים... כִּי אֵל קַנָּא ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ] פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' [אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (שם, ו,יד-טו); "[כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'] לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם" (שם, לא,כט); "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (שם, לב,כא); "[לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים...] כִּי אֵל קַנָּא [ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה' אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה]" (שם, ו,יד-טו). "מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם" (ירמיהו ח,יט); "[יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ... וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ] מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב,יז-יט); "[הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל...] כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי"(שם, שם,כא-כב); לשונות אויב, צר, שונא) "נֹקֵם הוּא לְצָרָיו, וּמְשַׁלֵּם הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א,ב; ושם: נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו); "[כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים...] וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו [אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ]"(דברים ז,ד,י); "[וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'] עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו [מִפָּנָיו]" (במדבר לב,כא); "[וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה] אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז,כב); "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא [עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם]" (שם, יב,לא). ואלה רבים מספור, אך אם תתחקה אחריהם בכל ספרי הקודש, תמצאם. דע לך אם כן, שכשאתה מאמין בגשמות או ב(כך שיש לאל) מצב ממצבי הגוף, אתה מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר הרבה יותר מעובד עבודה זרה. אין תירוץ למאמין בגשמות 7 ואם יעלה בדעתך שאפשר להתייחס בסלחנות למאמין בגשמות משום שהוא התחנך על כך, או בשל בורותו וקוצר השגתו, הרי כך ראוי לך להאמין לגבי עובד עבודה זרה, כי הוא לא עובד אלא או מבורות או מחינוך, "מנהג אבותיהם בידיהם" (בבלי חולין יג,ב). ואם תאמר שפשטי המקראות גורמים להם לבלבול הזה, באותה מידה עליך לדעת שרק דמיונות ותפיסות פגומות הביאו את עובד עבודה זרה לפולחנה. אם כן אין מקום להצטדקות למי שאינו מקבל כנתון (את שלילת הגשמות) מאנשי האמת בעלי העיון, אם קצרה דעתו מלעיין. כי איני מחשיב ככופר את מי ששלילת הגשמות לא הוכחה לו, אלא את מי שאינו מאמין בשלילתה, בפרט כאשר קיימים תרגום אנקלוס ותרגום יונתן בן עזיאל עליהם השלום, המרחיקים את הגשמות תכלית הריחוק. זו היתה מטרת הפרק.
You must know, that in examining the Law and the books of the Prophets, you will not find the expressions “burning anger,” “provocation,” or “jealousy” applied to God except in reference to idolatry; and that none but the idolater called “enemy,” “adversary,” or “hater of the Lord.” Comp. “And ye serve other gods, . . . and then the Lord’s wrath will be kindled against you” (Deut. 11:16, 17); “Lest the anger of the Lord thy God be kindled against thee.” etc. (ib. 6:15); “To provoke him to anger through the work of your hands” (ib. 31:29); “They have moved me to jealousy with that which is not God; they have provoked me to anger with their vanities” (ib. 32:21); “For the Lord thy God is a jealous God” (ib. 6:15); “Why have they provoked me to anger with their graven images, and with strange vanities?” (Jer. 8:19); “Because of the provoking of his sons and of his daughters” (Deut. 32:19); “For a fire is kindled in mine anger” (ib. 22); “The Lord will take vengeance on His adversaries, and he reserveth wrath for his enemies” (Nah. 1:2); “And repayeth them that hate Him” (Deut. 7:10); “Until He hath driven out His enemies from before Him” (Num. 32:2 1); “Which the Lord thy God hateth” (Deut. 16:22); “For every abomination to the Lord, which He hateth, have they done unto their gods” (ib. 12:31). Instances like these are innumerable; and if you examine all the examples met with in the holy writings, you will find that they confirm our view. Therefore bear in mind that by the belief in the corporeality or in anything connected with corporeality, you would provoke God to jealousy and wrath, kindle His fire and anger, become His foe, His enemy, and His adversary in a higher degree than by the worship of idols. If you think that there is an excuse for those who believe in the corporeality of God on the ground of their training, their ignorance or their defective comprehension, you must make the same concession to the worshippers of idols: their worship is due to ignorance, or to early training, “they continue in the custom of their fathers.” (TḄ. Ḥullin, 13a) You will perhaps say that the literal interpretation of the Bible causes men to fall into that doubt, but you must know that idolaters were likewise brought to their belief by false imaginations and ideas. There is no excuse whatever for those who, being unable to think for themselves, do not accept [the doctrine of the incorporeality of God] from the true philosophers. I do not consider those men as infidels who are unable to prove the incorporeality, but I hold those to be so Who do not believe it, especially when they see that Onkelos and Jonathan avoid [in reference to God] expressions implying corporeality as much as possible. This is all I intended to say in this chapter.