נקודת מוצא טובה לברכה היא קריאה פנימית לאחריות עצמית: משנה אבות מלמדת ״אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי... וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי״ (משנה אבות א׳), ומזהה את בת המצווה כרגע שבו הבת מתחילה לקחת אחריות על עצמה כאן ועכשיו.
אפשר להוסיף את הגדרת הגדלות שבמשנה: מי שהוא חכם הוא הלומד מכל אדם, הגיבור הוא הכובש את יצרו, העשיר הוא השמח בחלקו, והמכובד הוא המכבד את הבריות (משנה אבות ד׳) - תכונות שראויות להיות יעד לבת המצווה בבגרותה החדשה.
פסוקי משלי קוראים לקשור חסד ואמת על הגרון ולכתבם על לוח הלב, ומבטיחים שבכך תמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם (משלי ג׳:ג׳-ד׳), וכן תהלים מתאר את ההולך תמים, פועל צדק ודובר אמת בלבבו כמי שראוי לעמוד לפני ה׳ (תהילים ט״ו:א׳-ג׳) - שני יסודות נאים לאיחולים ליום כזה.
הלל מלמד באבות לא לפרוש מן הציבור, לא לבטוח בעצמו עד יום מותו, ולא לדון את הזולת עד שיגיע למקומו (משנה אבות ב׳), עצות מעשיות לחיי קהילה ולענווה שמתאימות היטב לנאום ברכה לנערה המתבגרת.
מסילת ישרים פותח ביסוד שעל האדם לברר מהי חובתו בעולמו ולאן לכוון את מבטו ומגמתו בכל ימי חייו, שכן המצוות הן האמצעי להגיע אל התכלית (מסילת ישרים א׳:א׳), ובפרק החסד הוא מוסיף שעניינו של אדם הוא להיטיב לבריות תמיד בגוף, בממון ובנפש (מסילת ישרים י״ט:ד׳-ה׳) - שני יסודות שראויים לשמש ציר לברכה: בירור הדרך, וחיים של נתינה.
רבי מאיר באבות אמר לגמור בכל הלב ובכל הנפש לדעת את דרכי ה׳ ולשקוד על דלתי תורתו, ואביי לימד להיות ערום ביראה ולהרבות שלום עם האחים והקרובים וכל אדם (ברכות י״ז א) - עצה מעשית ליחסי אנוש, ראויה כברכה לבת מצווה.
הרמב״ם מלמד שעל האדם להרגיל עצמו בדעות הממוצעות, לעשות ולשנות ולשלש במעשים הטובים עד שיקלו עליו ויקבעו בנפשו, וזו נקראת ״דרך ה׳״ (משנה תורה, הלכות דעות א׳) - עצה ליצירת הרגלים טובים לאורך החיים.
חובות הלבבות מדגיש את ביטחון באלוקים שחסדו וטובו סובבים הכל, הנותן לחם לכל בשר ופותח את ידו ומשביע לכל חי רצון (חובות הלבבות, שער רביעי - שער הביטחון א׳-ה׳) - יסוד של אמונה ובטחון כעצה לדרך חיים.
התניא מלמד שחשוב לדעת שגם במאבק המתמיד נגד הסטרא אחרא אל יפול לב האדם, שכן אולי לכך נברא וזו עבודתו (תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ז:ו׳-ז׳), ובמקום אחר מדגיש שכל ישראל אחים ממש משורש נפשם באלוקים אחד, ושאין להעדיף את הגוף על הנפש (תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ב:ב׳-ג׳) - עצה לאחווה ולחיי פנים.
רבינו בחיי מוסיף כי אמונה שבאה מקבלה בלבד אינה מספיקה, ויש להשריש את האמונה גם מצד הידיעה והחכמה כדי לעמוד איתן נגד דעות זרות (רבינו בחיי, אבות ב יט), ורש״ר הירש מלמד שעל התורה להיות עיקר וכל שאר החכמות טפלות לה ומשרתות אותה (רש"ר הירש, ויקרא יח ד) - שתי עצות על מקום התורה בחיי הדעת.
הרמב״ם מורה שעיקר הזכייה בכתר תורה הוא בשמירת הלילות מבלי לבזבזם בשינה ואכילה ושתייה ושיחה אלא בתלמוד תורה (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג׳), ורש״י על קהלת מפרש ש״לראות טובה״ פירושו לעסוק בתורה שהיא לקח טוב, ולשמוח בחלק הנתון לו (רש"י על קהלת ה׳:י״ז) - עצה לשמחה ולתלמוד תורה כאורח חיים.
ספר חסידים קובע שחייב אדם ללמד את בנותיו את פסקי ההלכות והמצוות המעשיות, כגון הלכות שבת וכל שאר המצוות, כדי שתדע לשמור אותן, אף שאינה מחויבת בעומק התלמוד וסודות התורה (ספר חסידים, שיג) - יסוד ללימוד הלכה מעשי לבת המצווה.
לקוטי שיחות עומד על גודל הזכות שבהשתדלות שכל ילדה יהודיה שהגיעה לחינוך תדליק נרות שבת ויום טוב, ומבאר כי שלושת הניסים שחזרו עם רבקה באוהל שרה - נר דולק, ברכה בעיסה וענן על האוהל - מקבילים לשלוש המצוות העיקריות של האישה: הדלקת נרות, חלה וטהרת המשפחה (לקוטי שיחות חט"ו, חיי שרה (ג)), ומדגיש את ההשפעה הרוחנית של הדלקת הנרות; מאמר מרדכי מוסיף שיש מעלה גדולה בהדלקת הנרות מתוך שמחה וטוב לבב, שהזוהר מזכה בה בנים קדושים ושלום בעולם (מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 1 י׳:ד׳) - עצה קונקרטית לבת מצווה להתחיל במצוות הנשים.
הספרי מציין שבפרשת הירושה נאמר ״בנים״ ולא ״בנות״ ביחס לנחלה הנלמדת שם, אף שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים לחלוק בשווה (ספרי, תצא רטו, וראה גם ירושה, פנחס קלד) - מקור שעוסק בתחום הירושה ואינו נוגע ישירות לברכות לבת מצווה.
הרמב״ם בהלכות אישות מתאר את חובת האישה לכבד את בעלה ולעשות כל מעשיה על פיו, ומגדיר זאת כדרך בנות ישראל הקדושות והטהורות בזיווגן (משנה תורה, אישות פרק טו יז והלאה) - מקור העוסק ביחסי אישות ולא בברכה לבת מצווה כשלעצמה.
הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג דן בחשיבות שמירת עיקרי הדת והמצוות - שבת, כשרות וטהרת המשפחה - ובצורך בהתחייבות מפורשת לשמירתן (היכל יצחק, אה"ע ח"א סי׳ כ״א), ועל כן ניתן לשאוב ממנו עצה לברכה הממוקדת בקבלת עול המצוות בבגרות.