Idolatry and Religious Disorder in Judges 17

וַיָּ֛שֶׁב אֶת־אֶלֶף־וּמֵאָ֥ה הַכֶּ֖סֶף לְאִמּ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר אִמּ֡וֹ הַקְדֵּ֣שׁ הִקְדַּ֣שְׁתִּי אֶת־הַכֶּ֩סֶף֩ לַיהֹוָ֨ה מִיָּדִ֜י לִבְנִ֗י לַֽעֲשׂוֹת֙ פֶּ֣סֶל וּמַסֵּכָ֔ה וְעַתָּ֖ה אֲשִׁיבֶ֥נּוּ לָֽךְ׃ וַיָּ֥שֶׁב אֶת־הַכֶּ֖סֶף לְאִמּ֑וֹ וַתִּקַּ֣ח אִמּוֹ֩ מָאתַ֨יִם כֶּ֜סֶף וַתִּתְּנֵ֣הוּ לַצּוֹרֵ֗ף וַֽיַּעֲשֵׂ֙הוּ֙ פֶּ֣סֶל וּמַסֵּכָ֔ה וַֽיְהִ֖י בְּבֵ֥ית מִיכָֽיְהוּ׃ וְהָאִ֣ישׁ מִיכָ֔ה ל֖וֹ בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וַיַּ֤עַשׂ אֵפוֹד֙ וּתְרָפִ֔ים וַיְמַלֵּ֗א אֶת־יַ֤ד אַחַד֙ מִבָּנָ֔יו וַֽיְהִי־ל֖וֹ לְכֹהֵֽן׃ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ {פ}

He returned the eleven hundred shekels of silver to his mother; but his mother said, “I herewith consecrate the silver to GOD, transferring it to my son to make a sculptured image and a molten image. I now return it to you.” So when he gave the silver back to his mother, his mother took two hundred shekels of silver and gave it to a smith. He made of it a sculptured image and a molten image, which were kept in the house of Micah. Now this man Micah had a house of God; he had made an ephod and oracle idols and he had inducted one of his sons to be his priest. In those days there was no king in Israel; everyone did as they pleased.

וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ מִיכָ֜ה שְׁבָ֣ה עִמָּדִ֗י וֶֽהְיֵה־לִי֮ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵן֒ וְאָנֹכִ֨י אֶֽתֶּן־לְךָ֜ עֲשֶׂ֤רֶת כֶּ֙סֶף֙ לַיָּמִ֔ים וְעֵ֥רֶךְ בְּגָדִ֖ים וּמִחְיָתֶ֑ךָ וַיֵּ֖לֶךְ הַלֵּוִֽי׃ וַיְמַלֵּ֤א מִיכָה֙ אֶת־יַ֣ד הַלֵּוִ֔י וַֽיְהִי־ל֥וֹ הַנַּ֖עַר לְכֹהֵ֑ן וַיְהִ֖י בְּבֵ֥ית מִיכָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר מִיכָ֔ה עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־יֵיטִ֥יב יְהֹוָ֖ה לִ֑י כִּ֧י הָֽיָה־לִ֛י הַלֵּוִ֖י לְכֹהֵֽן׃ {פ}

“Stay with me,” Micah said to him, “and be a father and a priest to me, and I will pay you ten shekels of silver a year, an allowance of clothing, and your food.” The Levite went. Micah inducted the Levite, and the young man became his priest and remained in Micah’s shrine. “Now I know,” Micah told himself, “that GOD will make me prosper, since the Levite has become my priest.”

וַֽיַּעֲנ֞וּ חֲמֵ֣שֶׁת הָאֲנָשִׁ֗ים הַהֹלְכִים֮ לְרַגֵּל֮ אֶת־הָאָ֣רֶץ לַ֒יִשׁ֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־אֲחֵיהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֗ם כִּ֠י יֵ֣שׁ בַּבָּתִּ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ אֵפ֣וֹד וּתְרָפִ֔ים וּפֶ֖סֶל וּמַסֵּכָ֑ה וְעַתָּ֖ה דְּע֥וּ מַֽה־תַּעֲשֽׂוּ׃ וַיֹּ֩אמְרוּ֩ ל֨וֹ הַחֲרֵ֜שׁ שִֽׂים־יָדְךָ֤ עַל־פִּ֙יךָ֙ וְלֵ֣ךְ עִמָּ֔נוּ וֶהְיֵה־לָ֖נוּ לְאָ֣ב וּלְכֹהֵ֑ן הֲט֣וֹב ׀ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֗ן לְבֵית֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד א֚וֹ הֱיוֹתְךָ֣ כֹהֵ֔ן לְשֵׁ֥בֶט וּלְמִשְׁפָּחָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

Here the five men who had gone to spy out the Laish region remarked to their clans, “Do you know, there is an ephod in these houses, and oracle idols, and a sculptured image and a molten image? Now you know what you have to do.” But they said to him, “Be quiet; put your hand on your mouth! Come with us and be our father and priest. Would you rather be priest to one man’s household, or be priest to a tribe and clan in Israel?”

וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ שְׁאַל־נָ֣א בֵאלֹהִ֑ים וְנֵ֣דְעָ֔ה הֲתַצְלִ֣חַ דַּרְכֵּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר אֲנַ֖חְנוּ הֹלְכִ֥ים עָלֶֽיהָ׃ וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם הַכֹּהֵ֖ן לְכ֣וּ לְשָׁל֑וֹם נֹ֣כַח יְהֹוָ֔ה דַּרְכְּכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר תֵּלְכוּ־בָֽהּ׃ {פ}

They said to him, “Please, inquire of God; we would like to know if the mission on which we are going will be successful.” “Go in peace,” the priest said to them, “GOD views with favor the mission you are going on.”

יהושע פרנס את ישראל עשרים ושמנה שנה, ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון וגו', ויקברו אותו וגו' (יהושע כ״ד:כ״ט), בו בפרק מת אלעזר, שנאמר ואלעזר בן אהרן מת וגו' (שם כד לג), ויעבד ישראל את ה' וגו' אשר האריכו ימים (שם כד לא), ימים האריכו ולא שנים, ואחריו עתניאל בן קנז ארבעים שנה, צא מהן שני שעבוד של כושן רשעתים שמנה שנים, בימי כושן רשעתים, היה פסלו של מיכה שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל וגו' (שופטים יח ל), ובימיו היתה פילגש בגבעה, ויקם וילך ויבא עד נכח וגו', ויאמר אליו אדניו וגו' (שם יט), ואחריו אהוד בן גרא שמנים שנה, יצא מהם שני שעבוד עגלון מלך מואב שמנה עשרה שנה, בימיו היה שמגר בן ענת, בסוף ימיו, אותו הפרק בימי עגלון היה ויהי בימי שפט השפטים וגו', ושם האיש אלימלך וגו', וימת אלימלך וגו' (רות א׳:א׳), ואומר אל בנתי וגו' (שם א יג)

תַּנָּא: הוּא נְבָט, הוּא מִיכָה, הוּא שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. נְבָט – שֶׁנִּיבַּט וְלֹא רָאָה. מִיכָה – שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בְּבִנְיָן. וּמָה שְׁמוֹ? שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ. אֲמַר: גְּמִירִי דְּאֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית יְהוּדָה בִּלְבָד. כֵּיוָן דְּחָזוּ לֵיהּ לִרְחַבְעָם דְּיָתֵיב וַאֲנָא קָאֵימְנָא, סָבְרִי: הָא מַלְכָּא וְהָא עַבְדָּא. וְאִי יָתֵיבְנָא, מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הוּא, וְקָטְלִין לִי וְאָזְלוּ בָּתְרֵיהּ. מִיָּד ״וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַים הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״. מַאי ״וַיִּוָּעַץ״? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק. אֲמַר לְהוּ: חָתְמִיתוּ עַל כֹּל דְּעָבֵידְנָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: הִין. אֲמַר לְהוּ: מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמִיהְוֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: הִין. כֹּל דְּאָמֵינָא לְכוּ עָבֵידְתּוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: הִין. אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֲמַר לֵיהּ צַדִּיק: חַס וְחָלִילָה! אֲמַר לֵיהּ רָשָׁע לְצַדִּיק: סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּגַבְרָא כְּיָרׇבְעָם פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְמֵינְסִינְהוּ הוּא דְּקָא בָּעֵי, אִי קַבְּלִיתוּ לְמֵימְרֵיהּ.

It is taught in a baraita: Based on a homiletic interpretation of their names, these three biblical figures are deemed to be the same person. He is called Nebat, he is called Micah, and he is called Sheba, son of Bichri. Nebat, who looked [nibat] but did not see, believed that he was destined for greatness, and that was achieved only by his son. Micah, who was crushed [nitmakhmekh] in the building of the storage cities of Pithom and Raamses, was miraculously saved. And what is his actual name? His name is Sheba, son of Bichri. Jeroboam calculated and said: It is learned as a tradition that sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings of the house of Judah alone. Once they see Rehoboam, who is sitting, and they see me standing, they will think: This, Rehoboam, is king, and that, Jeroboam, is the servant. And if I sit there, I will be considered a traitor against the throne, and they will kill me and follow him. Immediately, the following took place: “And the king took counsel, and made two calves of gold, and said to them: It is too much for you to ascend to Jerusalem; behold your gods, Israel, who brought you up from the land of Egypt. And he placed the one in Bethel and the other he placed in Dan” (I Kings 12:28–29). What is the meaning of the phrase “and the king took counsel”? Rabbi Yehuda says: It means that he assembled the elders of the kingdom of Israel and seated a wicked person alongside a righteous person and consulted them. He said to the elders: Do you sign a writ of authorization for all that I am doing? They said to him: Yes. He said to them: I want to be the king. They said to him: Yes. Jeroboam said to them: Will you do everything I tell you to do? They said to him: Yes. He said to them: Even to worship idols? A righteous man said: Heaven forfend; idol worship is unacceptable. The wicked man seated alongside him said to the righteous man: Does it enter your mind that a man like Jeroboam would worship idols? Rather, he merely seeks to test those sitting here, to determine if they accept and will obey his pronouncements.

אֲמַר לֵיהּ: בִּמְלָכִים לֹא שָׁמַעְתִּי, בְּהֶדְיוֹטוֹת שָׁמַעְתִּי. מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת מִיכָה? מִפְּנֵי שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הָעוֹבֵר וְשָׁב אֶל הַלְוִיִּם״. ״וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִגָּרֵב לְשִׁילֹה שְׁלֹשָׁה מִילִין, וְהָיָה עֲשַׁן הַמַּעֲרָכָה וַעֲשַׁן פֶּסֶל מִיכָה מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחְפוֹ. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים. וְעַל דָּבָר זֶה נֶעְנְשׁוּ אַנְשֵׁי פִּלֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם!

Rabba bar Mari said to Rava: With regard to the list of kings, I did not hear why Jehoiakim was excluded; but with regard to the list of commoners, I heard why a certain sinner was excluded. For what reason did the tanna’im not enumerate Micah among those with no share in the World-to-Come? After all, he crafted idols that the Jewish people worshipped (see Judges, chapter 17). It is due to the fact that his bread was available for passersby, as it is stated: All those who pass by the Levites. He would provide sustenance to all hosted in his house. With regard to that which is written: “And He shall pass through the sea with affliction and shall strike the waves in the sea” (Zechariah 10:11), Rabbi Yoḥanan says: This affliction is a reference to the idol of Micah, as Micah passed through the sea during the exodus from Egypt. It is taught in a baraita that Rabbi Natan says: The distance from Gerav, where Micah resided, to Shiloh, where the Tabernacle was at that time, was three mil, and the smoke from the arrangement of wood on the altar in Shiloh and the smoke from the worship of the idol of Micah would intermingle with each other. The ministering angels sought to dismiss him from the world. The Holy One, Blessed be He, said to them: Leave him, as his bread is available for travelers. And it is for this matter, the sin of Micah’s idol, that the people involved in the incident of the concubine in Gibeah were punished. The tribes of Israel waged war with the tribe of Benjamin and forty thousand of them were killed. The Holy One, Blessed be He, said to them: You did not protest for My honor and took no action to destroy Micah’s idol, but you protested for the honor of one of flesh and blood who was killed? Therefore, the other tribes were initially unsuccessful, and many of their soldiers were killed.

קדשי מזבח ימותו וקדשי בדק הבית יפדו ר' שמעון אומר בהמתה פרט לבכורות ולמעשר שללה פרט לכסף הקדשות ולכסף מעשר שני מחובר לקרקע בין כך ובין כך מותר שנאמר תקבוץ פרט למחוברין בעיר אחרת בין כך ובין כך אסור ההורג את האדם והשורף את הכסות והמעקר את הבהמה רבי מאיר אומר את שדרכו לשפוך ישפך את שדרכו לשרוף ישרף לעקור יעקר אין ממיתין אותן ולא דוקרין לא בחצים ולא ברמחים ולא בראשו של חרב אלא בפיה שנאמר (דברים י״ג:י״ז-י״ח) לפי חרב והיתה תל עולם לא תבנה עוד לא תעשה אפי' גנות ופרדסים והיתה תל עולם שכבר היתה בימי יהושע ר' יוסי ור' יהושע בן קרחה אומרים הרי הוא אומר (יהושע ו׳:כ״ו) ארור האיש [לפני ה'] אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו וכי אין אנו יודעין שיריחו שמה אלא שלא יבנה אותה ויקרא את שמה כעיר אחרת שלא יבנה עיר אחרת ויקרא את שמה יריחו בבכורו ייסדנה וכן הוא אומר (מלכים א ט״ז:ל״ד) בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו והלא חיאל משל יהושפט ויריחו משל בנימין ולמה נתלה באחאב מלמד שתולין חובה בחייב כיוצא בו (שופטים י״ח:ל׳) ויהונתן בן גרשום בן מנשה וכי בן מנשה היה והלא בן משה היה ולמה נתלה דבר במנשה מלמד שתולין חובה בחייב (מלכים א ט״ז:ל״ד) באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה באבירם בכורו לא היה לו ממה שילמד שגוב רשע היה לו ממה שילמוד הן בקשו לרבות את ממונם מנין שנשתלחה בהן מארה והיו מתמעטין והולכין תלמוד לומר (שם) כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון רבי שמעון בן אלעזר אומר לא אותה בנה אלא אחרת בנה ומשנבנתה הותרה לישב בה וכן הוא אומר (מלכים ב ב׳:ה׳) ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע שמא יאמרו ב"ד הרי אנו עושין עיר הנדחת ומחריבין את ארץ ישראל אלא כשם ששמחה לפני המקום בקיומן של צדיקים כך שמחה לפני המקום באבודם של רשעים שנא' (משלי י״א:י׳) באבוד רשעים רנה עיר הנדחת ויושביה שיריה ופירותיה בימוס ומה שעליה מרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור ע"ז כולן אסורין בהנאה.

וְהִנְאֲךָ, וְעָלָיו נִתְפַּסְתָּ? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִיפּוֹרִי, וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא שְׁמוֹ. אָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וְגוֹ׳״, מַהוּ לַעֲשׂוֹת הֵימֶנּוּ בֵּית הַכִּסֵּא לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִימְּדַנִי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, כִּי ״מֵאֶתְנַן זוֹנָה קֻבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ״, מִמְּקוֹם הַטִּנּוֹפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יֵלֵכוּ. וְהִנְאַנִי הַדָּבָר, עַל יְדֵי זֶה נִתְפַּסְתִּי לְמִינוּת, וְעָבַרְתִּי עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ הָרָשׁוּת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: ״הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ״ — זוֹ מִינוּת וְהָרָשׁוּת, ״וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ״ — זוֹ זוֹנָה. וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: אַרְבַּע אַמּוֹת.

and you derived pleasure from it, and because of this you were held responsible by Heaven. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, you are right, as you have reminded me that once I was walking in the upper marketplace of Tzippori, and I found a man who was one of the students of Jesus the Nazarene, and his name was Ya’akov of Kefar Sekhanya. He said to me: It is written in your Torah: “You shall not bring the payment to a prostitute, or the price of a dog, into the house of the Lord your God” (Deuteronomy 23:19). What is the halakha: Is it permitted to make from the payment to a prostitute for services rendered a bathroom for a High Priest in the Temple? And I said nothing to him in response. He said to me: Jesus the Nazarene taught me the following: It is permitted, as derived from the verse: “For of the payment to a prostitute she has gathered them, and to the payment to a prostitute they shall return” (Micah 1:7). Since the coins came from a place of filth, let them go to a place of filth and be used to build a bathroom. And I derived pleasure from the statement, and due to this, I was arrested for heresy by the authorities, because I transgressed that which is written in the Torah: “Remove your way far from her, and do not come near the entrance of her house” (Proverbs 5:8). “Remove your way far from her,” this is a reference to heresy; “and do not come near the entrance of her house,” this is a reference to the ruling authority. The Gemara notes: And there are those who say a different interpretation: “Remove your way far from her,” this is a reference to heresy and the ruling authority; “and do not come near the entrance of her house,” this is a reference to a prostitute. And how much distance must one maintain from a prostitute? Rav Ḥisda said: Four cubits.

עֲבוֹדָה זָרָה — הָא דַּאֲמַרַן. גִּילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה״. וְכִי מָה עִנְיַן רוֹצֵחַ אֵצֶל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה? הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד. מַקִּישׁ רוֹצֵחַ לְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה: מָה נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה — נִיתָּן לְהַצִּילָהּ בְּנַפְשׁוֹ, אַף רוֹצֵחַ — נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה מֵרוֹצֵחַ: מָה רוֹצֵחַ — יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר, אַף נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה — תֵּהָרֵג וְאַל תַּעֲבוֹר. וּשְׁפִיכוּת דָּמִים גּוּפֵיהּ מְנָלַן? סְבָרָא הוּא: כִּי הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מָרֵי דּוּרַאי אֲמַר לִי: זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלָנְיָא, וְאִי לָא — קָטְלִינָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: לִיקְטְלוּךְ וְלָא תִּיקְטוֹל, מַאי חָזֵית דִּדְמָא דִידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהָהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי.

That one may not heal oneself with idolatry even when his life is in danger is learned from that which we just said, based on the verse: “With all your soul and with all your might.” From where is this halakha derived with regard to forbidden sexual relations and murder? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse says about one who rapes a betrothed woman: “But you shall do nothing to the young woman; the young woman has committed no sin worthy of death; for as when a man rises against his neighbor, and slays him, so too with this matter” (Deuteronomy 22:26). What does a murderer have to do with a betrothed young woman who was raped? Why would the verse mention murder in this context? Rather, the mention of murder comes in order to teach a halakha about the betrothed young woman, and it turns out that, in addition, it derives a halakha from that case. The Torah juxtaposes a murderer to a betrothed young woman to indicate that just as in the case of a betrothed young woman one may save her by taking the rapist’s life, so too, one may save a potential murder victim by taking the pursuer’s life. Conversely, it is possible to learn about the case of a young betrothed woman from the case of a murderer. Just as with regard to a potential murderer the halakha is that if one is being forced to murder someone else, he should allow himself to be killed and not transgress that prohibition, so too, with regard to a betrothed young woman the halakha is that she should allow herself to be killed and not transgress the prohibition of forbidden relations. The Gemara asks: And from where do we derive this halakha with regard to murder itself? The Gemara answers: It is based on logical reasoning that one life is not preferable to another. The Gemara relates an incident to demonstrate this: This is similar to a certain man who came before Rava and said to him: A local official said to me: Go kill so-and-so, and if not I will kill you. Rava said to him: It is preferable that he should kill you and you should not kill. What did you think, that your blood is redder and more precious than his? Perhaps that man’s blood is redder. Apparently, one may not save his own life by taking someone else’s.

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו אחר שהשבת אותו לי הנה הקדשתי הכסף מידי לך שתעשה ממנו פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך שתעשה ממנו הפסל ולא רצה מיכה להשתדל בו לעשות הפסל ומסכה והשיבו פעם אחרת לאמו ואמו לקחה מאתים כסף ונתנתם לצורף לעשות פסל ומסכה והמאתים כסף היו שכר הצורף ובתשע מאות כסף עשה הפסל והמסכה:

הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף מִיָּדִי לִבְנִי. קִבַּלְתִּי עָלַי לְמָסְרוֹ מִיָּדִי לְיָדְךָ לְשֵׁם דְּמוּת וּמַסֵּכָה, תְּנֵהוּ לִי עַתָּה וּמִיָּדִי אֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא דְּלִילָה, לְפִי שֶׁכָּתוּב (לעיל טז:ה): ״אֶלֶף וּמֵאָה כֶּסֶף״, וְטָעוּת הוּא בְּיָדָם, שֶׁהַרְבֵּה שָׁנִים קָדַם מִיכָה לְשִׁמְשׁוֹן, אַךְ הַפָּרָשִׁיּוֹת נִסְמְכוּ עַל הַכֶּסֶף הָרָע שֶׁשָּׁוֶה כָּאן וְכָאן, וְכֶסֶף שֶׁל פּוּרְעָנוּת הָיוּ שְׁנֵיהֶם:

I expressly consecrated the silver, from my hand to my son's. I resolved to deliver it from my hand to yours for the purpose of making an image and a molten figure. Give it to me now, so that I may return it from my hand to you. Some say that this woman was Delilah, since Scripture specifies eleven hundred pieces of silver. However, they are in error, as Michah preceded Shimshon by many years. But the episodes are juxtaposed because of the corrupt silver, which was of equal value in each of the incidents. The silver inflicted injury in both cases.

איש הישר בעיניו יעשה. אמר זה לפי שעשה מיכה הפסל ולא היה מי שימחה בידו כי אין מלך ושופט בימים ההם:

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע"ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לה', והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם: וכבר עשה מיכה לו בית מיוחד לזה הפסל והמסכה ועשה מהם אפוד ותרפים וקראו אותו בית אלהים לחשבו כי שכינתו תשרה שם ומלא יד אחד מבניו להיות לכהן לשאול לו העתידות:

כבר זכרתי שדעת חז"ל (סדר עולם פרק י"ב) הוא שספור פסל מיכה וספור בני דן ופלגש בגבעה היו בימי כושן רשעתים, וראוי שיתישבו הדברים כפי דעתם ראשונה, ואחרי כן אפרש הענין כפי מה שיורה פשט הכתובים וסדר הפרשיות. ואומר כי לפי דעת חז"ל הספורים האלה שלשתם מפסל מיכה ובני דן ופלגש בגבעה קרו בימי כושן רשעתים אחרי מות יהושע קודם ממשלת עתניאל בן קנז, ומפני זה נכתב בהם בימים ההם אין מלך בישראל וגו', ר"ל שלא היה ביניהם שופט שוטר ומושל, ואיש כל הישר בעיניו יעשה לפי שכבר מת יהושע ועדיין לא קם שופט, ובימים ההם היה שבט הדני מבקש לו נחלה כי היתה נחלתם קצרה מהכיל אותם

בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת גָּדוֹל וְנִבְעֲרָה עֲצַת חַכְמֵי אוֹתוֹ הַדּוֹר וֶאֱנוֹשׁ עַצְמוֹ מִן הַטּוֹעִים הָיָה. וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹהִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא: וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח נֹחַ שֵׁם וְעֵבֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הָיָה הָעוֹלָם הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ:

During the times of Enosh, mankind made a great mistake, and the wise men of that generation gave thoughtless counsel. Enosh himself was one of those who erred. Their mistake was as follows: They said God created stars and spheres with which to control the world. He placed them on high and treated them with honor, making them servants who minister before Him. Accordingly, it is fitting to praise and glorify them and to treat them with honor. [They perceived] this to be the will of God, blessed be He, that they magnify and honor those whom He magnified and honored, just as a king desires that the servants who stand before him be honored. Indeed, doing so is an expression of honor to the king. After conceiving of this notion, they began to construct temples to the stars and offer sacrifices to them. They would praise and glorify them with words, and prostrate themselves before them, because by doing so, they would - according to their false conception - be fulfilling the will of God. This was the essence of the worship of false gods, and this was the rationale of those who worshiped them. They would not say that there is no other god except for this star. This message was conveyed by Jeremiah, who declared (10:7-8): "Who will not fear You, King of the nations, for to You it is fitting. Among all the wise men of the nations and in all their kingdoms, there is none like You. They have one foolish and senseless [notion. They conceive of their] empty teachings as wood;" i.e., all know that You alone are God. Their foolish error consists of conceiving of this emptiness as Your will. After many years passed, there arose people - false prophets - who told [their nations] that God had commanded them to say: Serve this star - or all the stars - sacrifice to it, offer libations to it, build a temple for it and make an image of it so that all people - including the women, the children, and the common people - could bow to it. He would inform them of a form that he had conceived, and tell them that this is the image of the particular star, claiming that this was revealed to him in a prophetic vision. In this manner, the people began to make images in temples, under trees, and on the tops of mountains and hills. People would gather together and bow down to them and the [false prophets] would say: This image is the source of benefit or harm. It is appropriate to serve it and fear it. Their priests would tell them: This service will enable you to multiply and be successful. Do this and this, or do not do this or this. Subsequently, other deceivers arose and declared that a specific star, sphere, or angel had spoken to them and commanded them: Serve me in this manner. He would then relate a mode of service [telling them:] Do this, do not do this. Thus, these practices spread throughout the world. People would serve images with strange practices - one more distorted than the other - offer sacrifices to them, and bow down to them. As the years passed, [God's] glorious and awesome name was forgotten by the entire population. [It was no longer part of] their speech or thought, and they no longer knew Him. Thus, all the common people, the women, and the children would know only the image of wood or stone and the temples of stone to which they were trained from their childhood to bow down and serve, and in whose name they swore. The wise men among them would think that there is no God other than the stars and spheres for whose sake, and in resemblance of which, they had made these images. The Eternal Rock was not recognized or known by anyone in the world, with the exception of a [few] individuals: for example, Chanoch, Metushelach, Noach, Shem, and Ever. The world continued in this fashion until the pillar of the world - the Patriarch Abraham - was born.

(בראשית לה ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ וְגוֹ', אֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, דְּתָנִינָן, מָצָא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה צוּרַת דְרָקוֹן יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל כְּסוּת בִּכְלַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים. אָמַר לֵיהּ, וְלָא טָב לָךְ לְמַצְלָא בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא בְּבֵיתָא קַלְקַלְתָּא אָמַר לֵיהּ, אֹמַר לָכֶם לְמָה אַתֶּם דּוֹמִין, לְכֶלֶב שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר הַנְּבֵלָה, כָּךְ לְפִי שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִין שְׁעֲבוֹדָה זָרָה טְמוּנָה תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב לְפִיכָךְ אַתֶּם לְהוּטִין אַחֲרָיו.

שֶׁלֹּא לִשָּׁבַע בַּעֲבוֹדָה זָרָה – שֶׁלֹּא נִשָּׁבַע בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וַאֲפִילּוּ לְעוֹבְדֶיהָ, וְלֹא נַשְׁבִּיעַ לַגּוֹי בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יג) וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ. וּבִכְלַל הַהַזְכָּרָה שָׁמַעְנוּ בֵּין נִשְׁבָּע בֵּין מַשְׁבִּיעַ, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁין שֶׁעִקַּר לָאו זֶה אֵינוֹ בָּא אֶלָּא בְּעוֹסֵק עִם הַגּוֹי בְּיוֹם אֵידוֹ וּמַרְוִיחוֹ, דְּאָזֵל וּמוֹדֶה, וְקָא עָבַר עַל לֹא תַזְכִּירוּ, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יַזְכִּירוּם אֲחֵרִים עַל דֶּרֶךְ הָאֲסוּרָה לָהֶם, דְּהַיְנוּ עַל דַּעַת לְעָבְדָם, שֶׁהוּא אָסוּר אַף לָהֶם מִן הַתּוֹרָה שֶׁבְּנֵי נֹחַ מֻזְהָרִים עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעוֹד הוֹסִיפוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַרְחָקָה וְאָמְרוּ בְּסַנְהֶדְרִין (סג ב) שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית.

שֶׁלֹּא לְהַדִּיחַ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה – שֶׁלֹּא יִקְרָא אָדָם בְּנֵי אָדָם לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וִיזָרֵז אוֹתָם עַל כָּךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הַקּוֹרֵא לֹא יַעַבְדֶנָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה לָהּ פְּעֻלָּה מִן הַפְּעֻלּוֹת רַק הַקְּרִיאָה לְבַד, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מַדִּיחַ. וְכֵן אָמְרוּ בְּסַנְהֶדְרִין (סג ב) לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ אַזְהָרָה לְמַדִּיחַ, וְכֵן אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא.

ושמו מיכיהו. בתחלה היה צדיק וקראו מיכיהו, ואחר שעבד ע"ז קראו מיכה (ולכן אמר ושמו מיכיהו שהרשעים הם קודמים לשמם, כמ"ש חז"ל (רות רבה ד, ג) נבל שמו כו'): והאיש מיכה. מאז עבירה גוררת עבירה ויצא מדחי אל דחי (לכן כינה שמו מיכה לרוע), עד שעשה לו בית אלהים בית מיוחד לעבודת הפסל, ואחר כך עשה גם אפוד ותרפים מכיסו, ואח"כ וימלא את יד אחד מבניו כו' לכהן, לעבודת נכר: בימים ההם. ר"ל אל תתפלא שישראל החרישו לזאת, כי לא היה אז שר ושופט בארץ:

And his name was Micah. At first he was righteous and was called Mikhayehu; afterward, when he served idolatry, he was called Micah. Therefore it says, “and his name was Mikhayehu,” for with the wicked their deeds precede their name — as the Sages said (Ruth Rabbah 4:3), “Nabal was his name,” and the like. And the man Micah. From then on, one transgression led to another, and he went from bad to worse (therefore his name is called Micah, in a negative sense), until he made for himself a house of gods — a special house for the service of the idol. Afterward he made also an ephod and teraphim from his own funds, and then he ordained one of his sons to serve as priest in the service of idolatry. In those days. That is to say, do not be surprised that Israel remained silent about this, for at that time there was no prince or judge in the land.

בענין אין דנין את השבט אלא בב״ד של ע״א א. התמיהות במה שפי׳ רש״י במשנה דאין דנים את השבט אלא עפ״י ב״ד של ע״א דאיירי כשעשו רובו ע״ז