Rambam and Chabad on Yom Kippur's Atonement

מַתְנִי׳ חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי — מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים — מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. תְּשׁוּבָה — מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת קַלּוֹת: עַל עֲשֵׂה, וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הוּא תּוֹלֶה, עַד שֶׁיָּבֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר. הָאוֹמֵר: אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״, וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה׳)״, מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים — אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. עִם הַתְּשׁוּבָה — אִין, בִּפְנֵי עַצְמָן — לָא. נֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, חוּץ (מִפּוֹרֵק עוֹל), וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, וּמֵיפֵר בְּרִית בָּשָׂר, שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה — יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, וְאִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה — אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

MISHNA: A sin-offering, which atones for unwitting performance of transgressions punishable by karet, and a definite guilt-offering, which is brought for robbery and misuse of consecrated items, atone for those sins. Death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. Repentance itself atones for minor transgressions, for both positive mitzvot and negative mitzvot. And repentance places punishment for severe transgressions in abeyance until Yom Kippur comes and completely atones for the transgression. With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel. § It was taught in the mishna that death and Yom Kippur atone for sins when accompanied by repentance. The Gemara analyzes this: With repentance, yes, they do atone for sins; but by themselves, without repentance, they do not. Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that for all transgressions in the Torah, whether one repented or did not repent, Yom Kippur atones, with the exception of rejecting the yoke of Torah and mitzvot; and denying the Holy One, Blessed be He; and interpreting the Torah falsely; and violating the covenant of the flesh, i.e., circumcision. In these cases, if one repents Yom Kippur atones for his sin, and if one does not repent Yom Kippur does not atone for his sin.

בְּעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; חוּץ מִפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵפֵר בְּרִית בְּבָשָׂר – שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְאִם לָאו, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דְּתַנְיָא: ״כִּי דְבַר ה׳ בָּזָה״ – זֶה הַפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה. ״וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפֵר״ – זֶה הַמֵּפֵר בְּרִית בַּבָּשָׂר. ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת״ – הִכָּרֵת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, תִּכָּרֵת לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. יָכוֹל אֲפִילּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״ – לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעֲוֹנָהּ בָּהּ.

The mishna is referring to a case where the person did not repent and persists in his rebellion, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that even for such a case Yom Kippur and the scapegoat will atone. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: For all transgressions that are stated in the Torah, whether one repented, or whether one did not repent, Yom Kippur atones, except for one who divests himself of the yoke of Heaven, by denying God’s existence, and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning, and one who nullifies the covenant of circumcision of the flesh. For these, if one repented, Yom Kippur atones, and if not, Yom Kippur does not atone. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as it is taught in a baraita in interpretation of the verse: “For he scorned the word of the Lord and nullified His commandment; that person will be cut off [hikkaret tikkaret], his sin is upon him” (Numbers 15:31): “For he scorned the word of the Lord”; this is referring to one who divests himself of the yoke of Heaven and one who reveals facets of the Torah that differ from its true meaning. “And nullified His commandment”; this is referring to one who nullified the covenant of circumcision of the flesh. The use of the double verb form hikkaret tikkaret teaches that he will be cut off, i.e., he is liable to receive karet, before Yom Kippur, and he will still be cut off after Yom Kippur, as Yom Kippur does not atone for him. One might have thought that this applies even if he repented. To counter this, the verse states: “His sin is upon him,” by which God indicates: I said that Yom Kippur does not atone for these sins only when his sin is still upon him, as he did not repent. It is apparent from this baraita that it is only for the three sins mentioned that Yom Kippur does not atone without repentance, but Yom Kippur atones for other sins even if one did not repent.

הלכה: רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְתַעֲנִית צִיבּוּר כְּעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים. מַה טַעַם. קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. וְהָא תַנֵּי. הַלַּיְלָה מוּתָּר וְהַיּוֹם אָסוּר. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. קִיְימָהּ אַבָּא בַּר יִרְמְיָה. אִסְפוּ עָם. מִשְּׁעַת אֲסִיפַת עַם.

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאֵין לָנוּ מִזְבַּח כַּפָּרָה אֵין שָׁם אֶלָּא תְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ רָשָׁע כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם דָּבָר מֵרִשְׁעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "רִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ". וְעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר לַשָּׁבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז ל) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם":

יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא זְמַן תְּשׁוּבָה לַכּל לַיָּחִיד וְלָרַבִּים וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ חַיָּבִים הַכּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

הַוִּדּוּי שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (כֻּלָּנוּ) וְהוּא עִקַּר הַוִּדּוּי. עֲבֵרוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים נא ה) "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":

The confessional prayer customarily recited by all Israel is: "For we have all sinned...." This is the essence of the confessional prayer. Sins which were confessed on one Yom Kippur should be confessed on another Yom Kippur even though one remains steadfast in his repentance, as [Psalms 51:5] states: "I acknowledge my transgressions and my sins are always before me."

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא הִתְוַדָּה עַל חֲטָאָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא יוֹם קָבוּעַ מֵעוֹלָם לִסְלִיחָה וְכַפָּרָה בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, וְאוֹי לוֹ לָאָדָם אִם יָמוּת בְּלֹא וִדּוּי וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

And this commandment is practiced in every place and at all time by males and females. And one who transgresses it and does not confess about his sins on Yom Kippur, which is the day that is set from always for forgiveness and atonement, has violated this positive commandment. And woe to a man, if he dies without confession and carries his iniquity.

וּמִפְּנֵי עִנְיָן זֶה נָהֲגוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלַעֲסֹק בְּמִצְוֹת מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים יֶתֶר מִכָּל הַשָּׁנָה. וְנָהֲגוּ כֻּלָּם לָקוּם בַּלַּיְלָה בַּעֲשָׂרָה יָמִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת בְּדִבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּבְכִבּוּשִׁין עַד שֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם:

דע והבן אע"פ שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת לא אמרו אלא לעושי תשובה עם התענית. הרי יהודי אחד ראה חלום קשה בליל ט' בתשרי והתענה בתשעה בתשרי וביום הכיפורים הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו לפי שמראין לו חלום קשה שיפשפש במעשיו כי התענית במקום חטאת. מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה שנאמר (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה. אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה:

מכל חטאתיכם - אם מכיר בחטא ומתחרט מכפר אף על חטאים שאינם ידועים אלא לה', כחייבי אשמות תלויים, אבל המבעט ביום הכפורים, שאינו מכיר בחטא, אין מתכפר לו. והרמב"ם כתב שעל הקלות מכפר בלא תשובה, והוא כביומא, תשובה בעי יום כפורים, יום כפורים לא בעי תשובה, ועיין שם עוד.

שאלת ממני ליישב לשון הרמב"ם פ"ג מהל' תשובה בשעה ששוקלין עונותיו של אדם וכו' דקשיא טובא דמחלק בין ציבור ליחיד ולא משמע הכי ביומא שילהי יום הכפורים: תשובה איברא דקשיא וכבר השיגו הראב"ד ז"ל. ותו קשיא שמביא ראיה ליחיד מדכתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ומקרא משמע דאפי' ליחיד מעבירין על שלשה ראשון ראשון והכי משמע נמי מדתניא ר' יוסי בר"י אומר אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו [שלישית מוחלין לו] רביעית אין מוחלין לו וכו' והא הכא ביחיד משמע וקתני שלישית מוחלין לו ואם גרסת רבינו היא כגרסת הספרים שלנו צריך לתרץ דמלת אדם מתפרשת על היחיד או על הציבור ומייתי תנא ראיה שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ובעי תלמודא מאי ואומר וכי תימא הני מילי בציבור כלומר בציבור נוהג מדה זו אבל ביחיד אין נוהג מדה זו כלל ואפי' ראשון אין מעבירין ת"ש הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר נוהגת בו מדה זו שמעבירין לו אבל ציבור כדאית להו שלשה מעבירין לו ויחיד כדאית ליה שנים מעבירין לו ודייק לה רבינו מדכתיב פעמיים שלש דהוה ליה למיכתב שלש פעמים עם גבר ומדכתב פעמיים שלש משמע שיש חילוק בין פעמיים לשלש פעמיים מעבירין שלש אין מעבירין אבל ציבור אינו כן דכתיב על שלשה פשעי ישראל וגו' והא דתני ר' יוסי שלישית מוחלין לו היינו בציבור ואדם דקתני היינו ציבור דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם ובכמה מקומות מצינו מלת אדם על הכלל והנראה לי בדעת רבינו כתבתי:

תַּנְיָא בְּסוֹף יוֹמָא: שְׁלֹשָׁה חִלּוּקֵי כַפָּרָה הֵם, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד; עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב – אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ; עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְשָׁב – תְּשׁוּבָה תּוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, עַל־יְדֵי שֶׁנִּדְבַּק הָרָע בְּנַפְשׁוֹ – עוֹשֶׂה פְּגַם לְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹר חוּצְבָּהּ (בַּלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתִיקּוּנֵי זֹהַר: ״לְבוּשִׁין תְּקִּינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא וְכוּ׳״), לְכָךְ, אֵין כַּפָּרָה לְנַפְשׁוֹ וְלֹא לְמַעְלָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם וְגוֹ׳״, ״לִפְנֵי ה׳ תִּטְהָרוּ״ – ״לִפְנֵי ה׳״ דַּיְיקָא. עָבַר עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין – תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין, וְיִסּוּרִין מְמָרְקִין (פֵּירוּשׁ, גּוֹמְרִין הַכַּפָּרָה, וְהוּא מִלְּשׁוֹן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה לְצַחְצֵחַ הַנֶּפֶשׁ, כִּי, כַּפָּרָה הִיא לְשׁוֹן קִינּוּחַ, שֶׁמְּקַנֵּחַ לִכְלוּךְ הַחֵטְא), שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם״. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַבָּרַיְיתָא:

LIKKUTEI AMARIM PART THREE Called “Iggeret Hateshuvah” It has been taught in a Baraita at the end of Tractate Yoma: There are three types of atonement, and repentance accompanies each. If one neglects a positive commandment and repents, he is forgiven forthwith. If one violates a prohibition and repents, his repentance is tentative, and Yom Kippur atones. By violating a prohibition, evil cleaves to his soul, he impairs its root and origin (in the garbs of the ten sefirot of Asiyah, as Tikkunei Zohar writes, “You have made garments for them, from which souls issue forth to man….”) Therefore there is no atonement for his own soul or higher until Yom Kippur, as is written, “He will atone for the holy place for the impurities of Israel and their sins…before G–d will you be purified.” Before G–d is stressed. If one commits a sin of excision or execution, repentance and Yom Kippur are tentative and sufferings scour (i.e., they complete the atonement. Memarkin, the expression here, denotes scouring and rinsing to “polish” the soul. Kapparah, atonement, is the term for cleaning, removing the impurities of the sin), as we find, “I shall remember with a rod their sins, and with afflictions their misdeeds.” Thus far the Baraita.

וּמֵאַחַר שֶׁ״רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַּעְלָה לִמְקוֹרָהּ, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו – הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה. וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):

After the cleansing spirit passes over and purifies them, then their souls are enabled to return unto G–d Himself, literally, to ascend the greatest heights, to their very source, and cleave to Him with a remarkable unity. This is the original unity, the ultimate in union, that existed before the soul was blown by the breath of His mouth to descend and be incorporated within the body of man. (To illustrate this unity: before one exhales, the breath is united with the person; he and his breath are not separable yet.) This is the perfect return, teshuvah. This state of unity and this return are called teshuvah ilaah, the superior return, that follows teshuvah tataah, the inferior return. The Zohar, in Raaya Mehemna on Nasso, explains that teshuvah ilaah is being occupied with Torah study in reverence and fear of the Holy One…, for this is ben yud-hey—binah…. (Here, the superiority of the penitent over the perfectly saintly, as the Zohar states in Chayei Sara, is that “they draw upon themselves with a more intense longing of the heart, and with greater forcefulness, to approach the King….”)

וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: ״אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳. גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳״. פֵּירוּשׁ ״נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא״, שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיוּת שֶׁבַּגּוּף. וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ.

In this case, the advice given in the holy Zohar is, as the president of the Heavenly Academy said in Gan Eden: “A wooden beam that will not catch fire should be splintered…a body into which the light of the soul does not penetrate should be crushed….” The reference to the “light of the soul” is that the light of the soul and of the intellect does not illuminate to such an extent as to prevail over the coarseness of the body. For although he understands and contemplates in his mind on the greatness of G–d, this is not apprehended and implanted in his mind to a degree that would enable him to prevail over the coarseness of the heart because of [the nature of] this coarseness and crassness, the cause being the arrogance of the kelipah, which exalts itself above the light of the holiness of the divine soul, obscuring and darkening the light thereof.

וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״. וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

Therefore, “He removes our sins every year.” All the sins confessed in the Al Chet annually, though repeatedly violated, are again confessed on Yom Kippur in the coming year, and so on always. “Every year” is not necessarily a yearly pardon, for three times every day we pronounce, “Blessed are You, O G–d, gracious One, who pardons abundantly.” Our Sages teach, “the prayers were introduced in place of the daily sacrificial offerings.” The daily morning offering was to atone for the sins of the previous night, and the regular evening sacrifice atoned for the sins of the past day, and so on day by day constantly. “Every year” means only that Yom Kippur atones for the grave sins, while the regular offerings, the olah, atoned only for violations of positive commands. In our time, prayer with repentance replaces offerings, as noted above.

לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.

משמעויות רבות ישנן למילה 'כיפורים', וכולן מקופלות בעניינו של יום הכיפורים. כפרה מלשון כיסוי. כמו הכפורת שכיסתה את הארון, כך הכפרה מכסה על העוונות. יש בכפרה גם לשון כופר, החלפה, שהחטא שבא מכוחות הטומאה מוחלף ומוחזר למקומו על ידי השעיר המשתלח. ויש גם משמעות של קינוח וניקוי, שהכפרה מקנחת ומנקה טינוף החטא. יש בכפרה גם לשון ביטול, כמו שאמר יעקב אבינו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו", והכוונה אבטל רוגזו של עשיו על ידי המנחה (בראשית לב, כא, רש"י). יש בכפרה גם לשון פיוס, שעל ידי קינוח החטא וביטולו, הנפגע או המקטרג מתפייס (רש"י משלי טז, יד). יש בכפרה גם לשון בשמים, ככתוב: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שיר השירים א, יד), שאם התשובה מאהבה, הזדונות נהפכים לזכויות ועולה מהן ריח טוב. דרשו חכמים (תדבא"ר א) על הפסוק: "יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז), שהיום האחד הוא יום הכיפורים, היום המיוחד בשנה, "שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאים את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך (כדי לפנותם מחוץ לעיר), וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים הוא שמח שמחה גדולה. לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה ובשמחה… בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל…"

In Biblical Hebrew, the Day of Atonement is called “Yom Ha-kippurim”; colloquially, we call it “Yom Kippur.” The root of “kippurim,” K-P-R, has many meanings, all of which are relevant to Yom Kippur. First, “kapara” can indicate covering. This was the function of the kaporet, the lid that covered the ark in the Temple; likewise, kapara covers up sins. A second meaning of “kapara” is an exchange or ransom (kofer). Sin, which originates in impure forces, is “exchanged” and returned to its place via the goat of Azazel. Third, “kapara” can mean cleansing or wiping clean. Atonement wipes us clean of the foulness of sin. Fourth, “kapara” can indicate neutralization or renouncement. As Yaakov says, “I will neutralize (akhapra) [Esav’s anger]” (Bereishit 32:21); Yaakov sought to counter Esav’s wrath with gifts (Rashi ad loc.). Fifth, “kapara” indicates appeasement. Neutralizing a sin can appease an injured party or heavenly accuser. (See Rashi, Mishlei 16:14.) Finally, “kapara” can connote fragrance, as one might understand the phrase “eshkol ha-kofer” (Shir Ha-shirim 1:14) to mean “a spray of fragrant blooms.” So too, repentance out of love transforms unknowing sins into merits, releasing a pleasant scent. Commenting on the verse, “Days will be created, and one of them will be His” (Tehilim 139:16), our Sages suggest that “one of them” refers to Yom Kippur, the most unique day of the year: For it is a happy time for God, Whose word brought the world into being, Who lovingly gave [Yom Kippur] to the Jewish people. This can be compared to a king of flesh and blood whose servants and household members collected the palace garbage and threw it in front of his doorway (in order to remove it from the city). When the king saw the garbage, it made him very happy. Similarly, God gave Yom Kippur to the Jews out of love and with great joy…. When He forgives the sins of Israel, He is not sad, but rather very happy. He tells the mountains and hills, the rivers and valleys: “Celebrate with Me! Let all rejoice, for I am forgiving Israel’s sins!” (Tanna De-vei Eliyahu Rabba 1)

בדבר קושיתך בתוס' שבועות (י"ג ד"ה ת"ל) שעל מה שיליף בספרא יו"כ הוא מכל מקום אף בלא קראו מקרא קדש ולא התענה ועשה בו מלאכה וכמוכיח בגמ' שאף על אינם שבים מכפר הקשו התוס' דלמא בעשה תשובה איירי

וזהו מה שכתב בספר מעלות התורה בשם הגר"א ז"ל, שהעוסק בתורה בהתמדה רבה כדבעי איננו צריך להתעסק בעניני תיקוני המדות, כי על ידי העסק בתורה תתוקננה ממילא, כי בהשבת התורה אל לבו יתברר לו ביטול היש שלו, וממילא יבא לידי שינוי יסודי במדותיו. והנה כתב הרמב"ם בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה.