Classical and later Jewish sources explore the commandment to love one's fellow as oneself, drawing from Leviticus 19:18. These texts examine the scope and practical implications of this principle, including its extension to strangers, and position it as a central ethical and spiritual foundation of Torah.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The foundation of all these sources is the pasuk in Vayikra 19:18, which commands: "You shall not take vengeance or bear a grudge against members of your people — love your fellow as yourself: I am GOD," and the Gemara (Shabbat 31a) records that Hillel distilled this into the whole of Torah when he told a prospective convert: "That which is hateful to you, do not do to another — that is the entire Torah, and the rest is its interpretation."
The Rambam (Mishneh Torah, Human Dispositions 6:1–3) codifies this as a positive commandment incumbent on every person toward every individual Israelite, spelling out its practical scope — speaking others' praises, protecting their money and honor exactly as one protects one's own — and warning that one who gains honor through another's degradation forfeits a share in the World to Come.
The Ramban (Vayikra 19:18) presses further, teaching that the Torah demands one genuinely desire for one's fellow wealth, possessions, honor, knowledge, and wisdom — not merely equal standing but wholehearted abundance — and that the blemish of jealousy must be rooted out entirely from one's heart, with no limit placed on the love.
The Sefer HaChinukh (243) cites Rabbi Akiva's ruling that this commandment is "a great principle in the Torah," explaining that it undergirds the majority of the other mitzvot — since one who truly loves his fellow as himself will not steal from him, wrong him, or harm him in any way — while Tanya, Part I, Likkutei Amarim 32 grounds this universal love in the fact that all Jewish souls share a single divine root, making every Israelite a genuine sibling at the level of the soul.
ויקרא י״ט:י״ח
Leviticus 19:18
The verse commands, "Love your fellow as yourself," a foundational biblical source for interpersonal love and responsibility within Israel.
לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
You shall not take vengeance or bear a grudge against members of your people. Love your fellow as yourself: I am GOD.
משנה אבות א׳ — ד"ה הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם
Mishnah Avot 1:12
Hillel teaches: "Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving people and bringing them near to Torah," presenting love of others as a central religious trait.
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
Hillel and Shammai received [the oral tradition] from them. Hillel used to say: be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving mankind and drawing them close to the Torah.
בראשית רבה כ״ד:ז׳
Bereshit Rabbah 24:7
This passage connects the destruction of the world to violations of social ethics, underscoring the Torah’s concern for human dignity and fellow-feeling.
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹא תֹאמַר הוֹאִיל וְנִתְבַּזֵּיתִי יִתְבַּזֶה חֲבֵרִי עִמִּי, הוֹאִיל וְנִתְקַלַּלְתִּי יִתְקַלֵּל חֲבֵרִי עִמִּי.
Sifrei Devarim 235:2
One who violates the commandment "love your fellow as yourself" from Vayikra 19:18 will ultimately transgress the prohibitions against revenge and bearing a grudge, the command not to hate one's brother in one's heart, the command to love one's fellow as oneself, and the obligation to allow one's brother to live with you from Vayikra 25:36, until reaching the point of bloodshed.
עָבַר עַל (ויקרא יט יח) ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – סוֹפוֹ לַעֲבוֹר עַל ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר״ וְעַל (ויקרא יט יז) ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ וְעַל ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ וְעַל (ויקרא כה לו) ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, עַד שֶׁבָּא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים.
Tanna DeBei Eliyahu Rabbah:47
A person should love Israel and especially love Torah scholars, as God told Israel: "My beloved children, do I lack anything that I would ask of you? I ask only that you love one another, honor one another, and fear one another, so that transgression, theft, and ugliness are not found among you and you do not become disqualified forever"—which is the meaning of "It has been told to you, O human, what is good and what the Lord demands of you: only to do justice, love kindness, and walk humbly with your God," understood not as walking with God but as God walking with you.
כך יהא אדם אוהב את ישראל ויהא אוהב את הת"ח ביותר. וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם לכך נאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך אל תקרי והצנע לכת עם אלקיך אלא והצנע לכת עמך אלקיך.
פסחים קי״ג ב — ד"ה שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן
Pesachim 113b:2
God loves three people: one who does not become angry, one who does not become drunk, and one who does not insist on his rights; God hates three people: one who speaks one thing with his mouth and means another in his heart, one who knows testimony about another and does not testify on his behalf, and one who witnesses immoral conduct and testifies against that person alone; the passage then discusses whether it is permissible to hate a fellow Jew, resolving that one may hate him if one has personally witnessed him performing an immoral act, whereas others unaware of his actions may not hate him.
שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן: מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו. שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, וְהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת בַּחֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, וְהָרוֹאֶה דְּבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵירוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי. אֶלָּא פְּשִׁיטָא, שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל. וּמִי שְׁרֵיא לְמִסְנְיֵהּ? וְהָכְתִיב: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״. אֶלָּא דְּאִיכָּא סָהֲדִי דְּעָבֵיד אִיסּוּרָא — כּוּלֵּי עָלְמָא נָמֵי מִיסְנֵי סָנֵי לֵיהּ, מַאי שְׁנָא הַאי? אֶלָּא לָאו כִּי הַאי גַוְונָא, דַּחֲזָיא בֵּיהּ אִיהוּ דְּבַר עֶרְוָה.
The Gemara cites a similar statement. The Holy One, Blessed be He, loves three people: One who does not get angry; one who does not get drunk; and one who is forgiving. The Holy One, Blessed be He, hates three people: One who says one statement with his mouth and means another in his heart, i.e., a hypocrite; one who knows testimony about another person and does not testify on his behalf; and one who observes a licentious matter performed by another person and testifies against him alone. His testimony is meaningless, as he is the only witness; consequently, he merely gives the individual a bad reputation. Rather, it is obvious that the verse is referring to a Jew who hates you. But is one permitted to hate a fellow Jew? But isn’t it written: “You shall not hate your brother in your heart” (Leviticus 19:17), which clearly prohibits the hatred of another Jew? Rather, perhaps you will say that the verse is referring to a situation where there are witnesses that he performed a sin. However, in that case, everyone else should also hate him. What is different about this particular person who hates him? Rather, is it not referring to a case like this, when he saw him perform a licentious matter? He is therefore permitted to hate him for his evil behavior, whereas others who are unaware of his actions may not hate him.
שבת ל״א א — ד"ה שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי
Shabbat 31a:6
Hillel’s answer to the convert includes the principle, "What is hateful to you, do not do to your fellow," as the core expression of Torah ethics.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר.
There was another incident involving one gentile who came before Shammai and said to Shammai: Convert me on condition that you teach me the entire Torah while I am standing on one foot. Shammai pushed him away with the builder’s cubit in his hand. This was a common measuring stick and Shammai was a builder by trade. The same gentile came before Hillel. He converted him and said to him: That which is hateful to you do not do to another; that is the entire Torah, and the rest is its interpretation. Go study.
רמב"ן על ויקרא י״ט:י״ח
Ramban on Leviticus 19:18
Ramban explains that "love your fellow as yourself" means to desire for your fellow the good you would want for yourself, and discusses the scope of this command.
אֶלָּא מִצְוַת הַתּוֹרָה שֶׁיֹּאהַב חֲבֵרוֹ בְּכָל עִנְיָן כַּאֲשֶׁר יֹאהַב אֶת נַפְשׁוֹ בְּכָל הַטּוֹב. יַחְפֹּץ שֶׁיִּזְכֶּה רֵעֵהוּ הָאָהוּב לוֹ בְּעֹשֶׁר וּבִנְכָסִים וְכָבוֹד וּבְדַעַת וּבְחָכְמָה, וְלֹא שֶׁיִּשְׁוֶה אֵלָיו אֲבָל יִהְיֶה חָפֵץ בְּלִבּוֹ לְעוֹלָם שֶׁיִּהְיֶה הוּא יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בְּכָל טוֹבָה. וִיצַוֶּה הַכָּתוּב שֶׁלֹּא תִּהְיֶה פְּחִיתוּת הַקִּנְאָה הַזֹּאת בְּלִבּוֹ, אֲבָל יֹאהַב בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה לַחֲבֵרוֹ כַּאֲשֶׁר אָדָם עוֹשֶׂה לְנַפְשׁוֹ, וְלֹא יִתֵּן שִׁעוּרִין בָּאַהֲבָה.
משנה תורה, הלכות דעות ו׳:ג׳
Mishneh Torah, Human Dispositions 6:3
Rambam lays out the duty to love one’s fellow Israelite and to act with kindness, framing the command as a practical expression of character refinement.
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ.
משנה תורה, הלכות דעות ו׳:א׳-ג׳
Mishneh Torah, Human Dispositions 6:1-3
Every Jew is commanded to love each individual of Israel as himself, based on Leviticus 19:18; this requires speaking another's praises, safeguarding their property as one's own, and seeking their honor, while one who gains honor through a colleague's degradation forfeits a share in the world to come.
מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
Each man is commanded to love each and every one of Israel as himself as [Leviticus 19:18] states: "Love your neighbor as yourself." Therefore, one should speak the praises of [others] and show concern for their money just as he is concerned with his own money and seeks his own honor. Whoever gains honor through the degradation of a colleague does not have a share in the world to come.
משנה תורה, הלכות דעות ו׳:ד׳
Mishneh Torah, Human Dispositions 6:4
The Torah commands love for the stranger on two grounds: because the stranger is included in the category of one's fellows, and because Torah explicitly states "and you shall love the stranger" (Devarim 10:19), a commandment given with the same force as the command to love oneself, as indicated by the parallel structure with "and you shall love the Lord your God" (Devarim 6:5).
אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל רֵעִים וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים י יט) "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר". צִוָּה עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ".
ספר החינוך רמ״ג — ד"ה מִצְוַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל – לֶאֱהֹב כָּל
Sefer HaChinukh 243:1
The Chinukh explains the mitzvah of loving another Jew, describing it as an inner obligation to seek another’s good as one seeks one’s own.
מִצְוַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל – לֶאֱהֹב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אַהֲבַת נֶפֶשׁ, כְּלוֹמַר שֶׁנַּחְמֹל עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל מָמוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁאָדָם חוֹמֵל עַל עַצְמוֹ וּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא א) דַּעֲלָךְ סְנִי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵד. וְאָמְרוּ בַּסִּפְרָא (קדושים ד יב) אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, כְּלוֹמַר, שֶׁהַרְבֵּה מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תְּלוּיוֹת בְּכָךְ, שֶׁהָאוֹהֵב חֲבֵרוֹ כְּנַפְשׁוֹ לֹא יִגְנֹב מָמוֹנוֹ וְלֹא יִנְאַף אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא יוֹנֵהוּ בְּמָמוֹן וְלֹא בִּדְבָרִים, וְלֹא יַסִּיג גְּבוּלוֹ, וְלֹא יַזִּיק לוֹ בְּשׁוּם צַד, וְכֵן כַּמָּה מִצְוֹת אֲחֵרוֹת תְּלוּיוֹת בָּזֶה. יָדוּעַ [גָּלוּי] הַדָּבָר לְכָל בֶּן דַּעַת. וְדִינֵי מִצְוָה זוֹ, כְּלוּלִים הֵם בְּתוֹךְ הַמִּצְוָה, שֶׁכְּלַל הַכֹּל הוּא שֶׁיִּתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְנַהֵג עִם עַצְמוֹ לִשְׁמֹר מָמוֹנוֹ וּלְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ כָּל נֶזֶק. וְאִם יְסַפֵּר עָלָיו דְּבָרִים יְסַפְּרֵם לְשֶׁבַח וְיָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ וְלֹא יִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹנוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א) הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהַמִּתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ אַהֲבָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת וּמְבַקֵּשׁ תּוֹעַלְתָּם וְשָׂמֵחַ בְּטוּבָם עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיהו מט ג): יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
The commandment of love of Israel: To love [with] love of the soul each one of Israel — meaning to say that we have compassion for an Israelite and for his money, [just] like a person has compassion for himself and for his [own] money; as it stated (Leviticus 19:18), “you shall love your neighbor as yourself.” And they, may their memory be blessed, said (Shabbat 31a), “What is hateful to you, do not do to your fellow.” And they said in Sifra, Kedoshim, Chapter 4:12, “Rabbi Akiva said, ‘This is a great principle in the Torah’” — meaning to say that many commandments are dependent upon it. As one that loves his fellow like himself will not steal his money, have adultery with his wife, cheat his money from him nor hurt him from any angle. And so [too,] are there several other commandments dependent on this — the thing is well-known [revealed] to all who have intellect. And the laws of this commandment are included in the commandment, as the general principle of everything is that a man behave with his fellow in the way that a man behaves [with] himself — to guard his money and to distance all injury from him. And if he recounts things about him, he recounts them for praise, and he relates to his honor; and he does not become honored through his disgrace — and as they, may their memory be blessed, said (Talmud Yerushalmi Chagigah 2:1), “One who is honored by the disgrace of his fellow has no share in the world to come, but one who treats his fellow with love, peace and neighborliness, seeks their benefit and is happy about their good, the verse states about him, ‘Israel, through you will I be glorified’ (Isaiah 49:3).”
Sefer Chasidim 155
When about to do something, one should consider whether they would advise another person to do it, and this principle of imagining oneself in another's position forms the foundation of fear of God and the beginning of wisdom.
זה יסוד לימוד היראה יסוד יראי אלהים תחלת חכמה יראת ה' כשתבא לעשות שום דבר תחשוב אם היה אדם אחר עושהו אם היה שואל לך עצה מה היית משיב לו.
Sefer Chasidim 15
A person with genuine humility avoids associating with others as an equal and does not take credit for insights or questions—whether a difficulty or resolution—in front of one's teacher or peer, but rather attributes them to the other person so as not to benefit one's own heart; one should honor one's teacher or fellow rather than oneself, as exemplified by Moses telling Joshua to choose men, and as the Sages learned from God's question to Isaiah "Whom shall I send?" which taught that the Torah prescribes the way of humility for the rabbis—and one must prioritize one's fellow's name before one's own in all matters.
שורש ענוה במקום שיש גדולה וכבוד ירחיק עצמו ולא יכלול עצמו עם שאר בני אדם כיצד שהיה לפני רבו וזכר קשיא או תמיה אשר תמה או תירוץ אשר תירץ אל יאמר לרבו או לחבירו כך תרצתי או כך הקשיתי אלא כך הקשית כדי שלא יהנה לבבו ועוד יתן לרבו או לחברו הכבוד ולא לו וכן מצינו במשה שאמר ליהושע בחר לנו אנשים מכאן למד ר"ג שפי' מלתא באנפאי ובאנפי חבראי ועוד כתיב' שאמר הקב"ה לישעיהו את מי אשלח ומי ילך לנו מכאן למדה תורה דרך ענוה לרבני' ואם יקשה בעיניך למה כתיב את מי אשלח ולא כתיב נשלח שלא יאמר שתי רשויות הן וצריך שיקדים שם חבירו לשמו לכל דבר
Sefer Chasidim 13
A person should always be cautious in fear of God, give soft answers that turn away wrath, speak peaceably with brothers, relatives, and all people, so that he will be beloved above and cherished below and accepted by all creatures.
לעולם יהא אדם ערום ביראה מענה רך משיב חימה ידבר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם כדי שיהא אהוב למעלה וחביב למטה ומתקבל על הבריות.
מורה נבוכים, חלק ג' נ״ד — ד"ה 7 ג
Guide for the Perplexed, Part 3 54:7
Maimonides describes perfection in moral and intellectual virtues and emphasizes the ethical life as the path to human fulfillment, providing background for interpersonal mitzvot.
7 ג: שלמות אופי וחברה) המין השלישי הוא שלמות בעצם האדם יותר מן השני, והוא שלמות מעלות המידות, כלומר שמידותיו של אותו אדם תהיינה בתכלית המעלה. ומטרת רוב המצוות אינה אלא להשגת מין זה של שלמות. גם מין שלמות זה אינו אלא הכנה לזולתו ואינו תכלית לעצמו. זאת משום שכל המידות אינן אלא בדברים שבין אדם לחברו, וכאילו באותה שלמות במידותיו הוא רק הכשיר עצמו לתועלת בני האדם, ואם כן נעשתה כלי עבור אחרים. שהרי אם תניח אדם לבדו, שאין לו עסק עם אף אחד, תמצא שכל מידותיו הטובות יהיו אז נטולות ערך ובטלות ואין בהן צורך, ואינן תורמות לשלמותו האישית כלל. כי אין הוא צריך אותן ואין הן מועילות לו אלא מבחינת זולתו. המנהיגות כהידמות 13 כיוון שהזכרנו את הפסוק הזה והדברים המופלאים הכלולים בו, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל עליו, נשלים את מה שהוא כולל: בפסוק הזה, בביאור המטרה הנכבדת ביותר, הוא לא הסתפק בהשגתו יתעלה בלבד, משום שאילו זו היתה כוונתו היה אומר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי" ועוצר, או היה אומר "השכל וידוע אותי כי אני אחד" או היה אומר "כי אין לי תמונה" או "כי אין כמוני" וכיוצא בזה. אלא אמר: ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר פעולותיו, כדרך שביארנו (א,נד) על מה שנאמר: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ [וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ]" (שמות לג,יג). וביאר לנו בפסוק הזה (ירמיהו ט,כג) שאותן פעולות שיש לדעת ולחקות הן חסד, משפט וצדקה.
The third kind of perfection is more closely connected with man himself than the second perfection. It includes moral perfection, the highest degree of excellency in man’s character. Most of the precepts aim at producing this perfection; but even this kind is only a preparation for another perfection, and is not sought for its own sake. For all moral principles concern the relation of man to his neighbour; the perfection of man’s moral principles is, as it were, given to man for the benefit of mankind. Imagine a person being alone, and having no connexion whatever with any other person, all his good moral principles are at rest, they are not required, and give man no perfection whatever. These principles are only necessary and useful when man comes in contact with others. Having stated the sublime ideas contained in that Scriptural passage, and quoted the explanation of our Sages, we will now complete what the remainder of that passage teaches us. The prophet does not content himself with explaining that the knowledge of God is the highest kind of perfection; for if this only had been his intention, he would have said, “But in this let him who glorieth glory, that he understandeth and knoweth me,” and would have stopped there; or he would have said, “that he understandeth and knoweth me that I am One,” or, “that I have not any likeness,” or, “that there is none like me,” or a similar phrase. He says, however, that man can only glory in the knowledge of God and in the knowledge of His ways and attributes, which are His actions, as we have shown (Part 1. liv.) in expounding the passage, “Show me now thy ways” (Exod. 33:13). We are thus told in this passage that the Divine acts which ought to be known, and ought to serve as a guide for our actions, are, ḥesed, “loving-kindness,” mishpat, “judgment,” and ẓedakah, “righteousness.”
מסילת ישרים י״ט — ד"ה הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן הוּא בַּמֶּה שֶׁבֵּין
Mesillat Yesharim 19:4
The Ramchal discusses the trait of loving one’s fellow and the practical forms it takes in speech and action, placing it within the ladder of piety.
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן הוּא בַּמֶּה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְעִנְיָנוֹ גֹּדֶל הַהֲטָבָה שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם לְעוֹלָם מֵטִיב לַבְּרִיּוֹת וְלֹא מֵרֵעַ לָהֶם, וְזֶה בַּגּוּף, בַּמָּמוֹן, וּבַנֶּפֶשׁ. בַּנֶּפֶשׁ, שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לַחֲבֵרוֹ כָּל קוֹרַת רוּחַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, בֵּין בְּעִנְיְנֵי הַכָּבוֹד, בֵּין בְּכָל שְׁאָר הָעִנְיָנִים, כָּל מָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאִם יַעֲשֵׂהוּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מְקַבֵּל נַחַת רוּחַ מִמֶּנּוּ, מִצְוַת חֲסִידוּת הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יְצַעֲרֶנּוּ בְּשׁוּם מִינֵי צַעַר כְּלָל, יִהְיֶה בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה. וּכְלָל כָּל זֶה הוּא גְּמִילוּת חֲסָדִים אֲשֶׁר הִפְלִיגוּ חֲזַ"ל בְּשִׁבְחָהּ וּבְחוֹבָתֵנוּ בָּהּ, וּבִכְלַל זֶה רְדִיפַת הַשָּׁלוֹם שֶׁהוּא הַהֲטָבָה הַכְּלָלִית בֵּין כָּל אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
CHESED - KINDLINESS: The second subdivision of the first division, namely, piety in deed between man and his fellow, its matter is great beneficence, namely, that one always does good to others and never harms them. This applies to the body, possessions, and spirit of one's fellow. Spirit: to strive to bring however much contentment to his fellow that he can. This applies to matters of honor or any other area. If he knows that he can do something to his fellow that will give him contentment, it is a mitzvah of Piety to do so. It goes without saying that he will not cause him any pain of any kind whatsoever. The general matter of all this is "acts of kindliness", which our sages, of blessed memory, greatly emphasized to us on its great worth and our obligation in it. Included in this is to "pursue peace", which is the general beneficence between every man and his fellow.
תומר דבורה א׳:ט׳
Tomer Devorah 1:9
The Holy One, blessed be He, conducts Himself toward Israel as His own flesh and blood, calling them His daughter, sister, and mother, such that Israel are His people and His own children—they are the remnant of His inheritance, a relationship of actual kinship that binds them to Him.
הד' - לשארית נחלתו - הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי. כְּדְפֵרְשׁוּ ז"ל וּכְתִיב יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ.
Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Briyot:3
The fundamental principle underlying all Torah is loving one's fellow as oneself—the rule upon which the entire Torah stands, as Hillel taught the proselyte that the entire Torah is summarized in the commandment "do not do to your fellow what is hateful to you," and the rest is commentary; in fact, most mitzvot depend on love of one's fellow, and even commandments between man and God (such as dietary laws and avoiding chametz on Pesach) are upheld through the logical extension that one who loves his fellow as himself will certainly love the Holy One, blessed be He, who performs endless kindness, and thus love of one's fellow is the foundation upon which the world stands.
אמנם המחוור שבכולם הוא מה שהבנתי מדברי הציוני שאומר מה הם הז' אותיות שנשארו הם אש"ר לרע"ך, הוא הרגל שעליו עומד כל התורה, דהיינו תרי"ג, כההוא דפרק במה מדליקין (שבת לא, א) דלימד הילל את הגר כל התורה על רגל אחד, דעליך סני לחברך לא תעביד, זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא זיל גמור. ובאמת כי דייקת תמצא רובא דמצות הם תלוים באהבת חבירו כמוהו. ואף מה שלא שייך בין אדם לחבירו, כמו מאכלים אסורים וחמץ בפסח וכיוצא בהם, יקיימם בק"ו, אם יאהוב לחבירו כעצמו, ק"ו יאהב להקב"ה העושה חסד חנם עמו חסד של אמת, והוא אדון העולם ובידו הכל יתברך שמו, הרי ואהבת לרעך כמוך הוא הרגל שהעולם עומד עליו.
Peri Tzadik, Kedoshim 5
The passage discusses why the commandment to honor parents is juxtaposed with Shabbat, explaining that honor is a mitzvah rooted in love; it cites the Maharil's interpretation of Shimon HaAmsuni's teaching that the obligation to love extends without limit to every person in Israel, as indicated by the verse "love your fellow as yourself," though it acknowledges that one might be lenient with oneself regarding the honor of parents.
וגם מה שייכות מורא או"א ולמה הקדימו לכל קודם שבת ובעשה"ד הקדים שבת לכיבוד או"א, אך הענין כיבוד הוא מ"ע שבת מאהבה כאמרם (קידושין ל.) איזה כיבוד מאכיל ומשקה וכו' ואהבה יוכל לאהוב כל אדם מישראל, כמ"ש בתשו' מהרי"ל (סי' א') שנשאל אהא דשמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה"א תירא פירש ולמה לא פירש כשהגיע לואהבת את ה"א והשיב שאין גבול לאהבה ויכול לאהוב כל נפש מישראל כדכ' ואהבת לריעך כמוך ע"ש, ואמנם יש צד שהאדם יקיל לעצמו בענין כיבוד או"א.
משך חכמה, קדושים כ״ג
Meshekh Chokhmah, Kedoshim:23
Just as you are commanded to love God even though He is not visible to you, so too you must love and honor the soul of a fellow Jew who is distant from you and whom you have never seen.
וזה שאמר ואהבת לרעך כמוך, פירוש באיזה אופן אני ד', כאשר אתה מצוה לאהוב השי"ת, אף שאינו נראה לך, כן תאהב ותוקיר נפש ישראלי הרחוק ממך, אשר לא ראיתיו מעולם.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ז
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37:19
This chapter discusses the practical implications of loving one’s fellow, including how love shapes speech, care, and one’s attitude toward another Jew’s shortcomings.
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁהִפְלִיגוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בִּמְאֹד מְאֹד בְּמַעֲלַת הַצְּדָקָה, וְאָמְרוּ שֶׁ״שְּׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִצְוֹת״, וּבְכָל תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי הִיא נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״מִצְוָה״ סְתָם, כִּי כָּךְ הָיָה הֶרְגֵּל הַלָּשׁוֹן לִקְרוֹא צְדָקָה בְּשֵׁם ״מִצְוָה״ סְתָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִיקַּר הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁכּוּלָּן הֵן רַק לְהַעֲלוֹת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית לַה׳, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת אוֹתָן, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן לִיכָּלֵל בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶן, וְאֵין לְךָ מִצְוָה שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהּ כָּל כָּךְ כִּבְמִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁבְּכָל הַמִּצְוֹת אֵין מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן רַק כֹּחַ אֶחָד מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה לְבַד, אֲבָל בִּצְדָקָה, שֶׁאָדָם נוֹתֵן מִיגִיעַ כַּפָּיו, הֲרֵי כָּל כֹּחַ נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית מְלוּבָּשׁ בַּעֲשִׂיַּית מְלַאכְתּוֹ אוֹ עֵסֶק אַחֵר שֶׁנִּשְׂתַּכֵּר בּוֹ מָעוֹת אֵלּוּ, וּכְשֶׁנּוֹתְנָן לִצְדָקָה – הֲרֵי כָּל נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עוֹלָה לַה׳. וְגַם מִי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וּבְמָעוֹת אֵלּוּ הָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת חַיֵּי נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית – הֲרֵי נוֹתֵן חַיֵּי נַפְשׁוֹ לַה׳. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״מְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה״, לְפִי שֶׁבִּצְדָקָה אַחַת מַעֲלֶה הַרְבֵּה מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִמֶּנָּה כָּל כָּךְ כֹּחוֹת וּבְחִינוֹת בְּכַמָּה מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת אֲחֵרוֹת.
In the light of the above, one can understand why our Rabbis, of blessed memory, so strongly emphasized the virtue of charity, declaring that “it balances all the other commandments,” and throughout the Jerusalem Talmud it is called simply “the commandment,” for such was the usage of the language to call charity simply “the commandment,” because it is the core of the precepts of action and surpasses them all. For all [precepts] are only intended to elevate the vital soul to G–d, since it is she [the soul] that performs them and clothes itself in them, thereby being absorbed into the light of the En Sof, blessed is He, which is vested in them. Hence you can find no commandment in which the vital soul is clothed to the same extent as in the commandment of charity: for in all [the other] commandments only one faculty of the vital soul is embodied, and then only at the time of the performance of the precept, while in the case of charity, which a man gives out of the toil of his hands, surely all the strength of his vital soul is embodied in the execution of his work or occupation by which he earned the money; when he gives it for charity, his whole vital soul ascends to G–d. Even where one does not depend on his toil for a livelihood, nevertheless since with this [charity] money he could have purchased necessities of life, for his vivifying soul, hence he is giving his soul’s life to G–d. Therefore our Rabbis, of blessed memory, said that it [charity] brings the Redemption nearer. For with one act of charity a person elevates a great part of the vivifying soul, of whose powers and faculties he cannot elevate in the same measure by performing several other active precepts.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ב — ד"ה וְהִנֵּה
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 32:1
The Alter Rebbe explains that love of a fellow Jew flows from the unity of Jewish souls and the principle that one should relate to another as to oneself.
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
Acting on the suggestion mentioned above—to view one’s body with scorn and contempt and finding joy only in the joy of the soul alone—is a direct and easy way to attain the fulfillment of the commandment “You shall love your fellow as yourself” toward every soul of Israel, both great and small. For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing.