Loving Your Fellow Jew: From Nitzavim to Ahavat Yisrael

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֑יךָ מֵחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ׃

You stand this day, all of you, before the ETERNAL your God: your tribal heads, your elders, and your officials—the entire body of Israel— your children, your wives, even the stranger within your camp, from woodchopper to waterdrawer,

אוהב שלום כיצד מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד שנא׳ (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (ר״מ אומר מה ת״ל ורבים השיב מעון) כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר וא״ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיניו ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו.

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם.

יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶצְיוֹ חַיָּיב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא אוֹבֵד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת – אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת, עָבַר עֲבֵירָה אַחַת – אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחוֹטֵא אֶחָד כּוּ׳״ – בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה אָבַד מִמֶּנּוּ וּמִכׇּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כׇּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ״. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כׇּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״.

a person should view himself as though he were exactly half-liable and half-meritorious. In other words he should act as though the plates of his scale are balanced, so that if he performs one mitzva he is fortunate, as he tilts his balance to the scale of merit. If he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts his balance to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good” (Ecclesiastes 9:18), which means that due to one sin that a person transgresses he squanders much good. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Since the world is judged by its majority, i.e., depending on whether people have performed a majority of mitzvot or a majority of sins, and an individual is likewise judged by his majority, each person must consider that if he performs one mitzva he is praiseworthy, as he tilts the balance of himself and the entire world to the scale of merit. Conversely, if he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts the balance for himself and the entire world to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good,” i.e., due to one sin that this individual commits, he squanders much goodness from himself and from the entire world. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: Even if one was completely righteous all his life and he rebelled by sinning at the end of his life, he loses his early merit, as it is stated: “The righteousness of the righteous shall not deliver him on the day of his transgression” (Ezekiel 33:12). And similarly, even if one was completely wicked all his life and repented in the end, he is no longer reminded of his wickedness, as it is stated in the continuation of the verse: “And as for the wickedness of the wicked, he shall not stumble over it on the day that he turns from his wickedness.”

וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״. אוּכְלוּסֵי גּוֹיִם, אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגוֹ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.

And Rav Hamnuna said: One who sees multitudes of Israel, six hundred thousand Jews, recites: Blessed…Who knows all secrets. One who sees multitudes of gentiles recites: “Your mother shall be sore ashamed, she that bore you shall be confounded; behold, the hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land, and a desert” (Jeremiah 50:12). The Sages taught in a Tosefta: One who sees multitudes of Israel recites: Blessed…Who knows all secrets. Why is this? He sees a whole nation whose minds are unlike each other and whose faces are unlike each other, and He Who knows all secrets, God, knows what is in each of their hearts. The Gemara relates: Ben Zoma once saw a multitude [okhlosa] of Israel while standing on a stair on the Temple Mount. He immediately recited: Blessed…Who knows all secrets and Blessed…Who created all these to serve me.

אתם נצבים. מְלַמֵּד שֶׁכִּנְּסָם מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה בְּיוֹם מוֹתוֹ לְהַכְנִיסָם בַּבְּרִית:

וְשֹׁטְרֵיכֶם. אֲשֶׁר לָהֶם כֹּחַ לְהַכְרִיחַ בַּעֲלֵי הַדִּין. וְעַל כָּל אֵלּוּ הָרָאשִׁים מוּטָל לְהוֹרוֹת לֶהָמוֹן מַה טּוֹב לָהֶם שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם אוֹ יְמָאֲנוּ.

ראשיכם. כמו האלה' שרה אמו והנבוא' עודד הנביא וכן הוא ראשיכ' שהם ראשי שבטיכ' כמו ונירם. והטעם כי הנשיאי' סמוכים ואחריה' הזקני' ואחריה' השוטרים ואחריה' כל איש ישראל הזכרי' ואחריה' הטף בזכרי' ואחריה' הנשים ואחריה' הגרים:

YOUR HEADS. Roshekhem (your heads) is similar to haohelah (the tent) in into the tent Sarah his mother (Gen. 24:67) and even the prophecy, Odad the prophet (II Chron. 15:8). Roshekhem shivtekhem (your heads, your tribes) is to be interpreted as your heads, who are the heads of your tribes. Roshekhem (your heads) is like the word va-niram (we have shot at them) (Num. 21:30). The word is to be so interpreted for the princes were closest to the ark. After them came the elders, followed by the officers, after whom came all the men of Israel, that is, the males, followed by the male little ones, after whom came the women, followed by the strangers.

מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

מִצְוַת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל – לֶאֱהֹב כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אַהֲבַת נֶפֶשׁ, כְּלוֹמַר שֶׁנַּחְמֹל עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל מָמוֹנוֹ כְּמוֹ שֶׁאָדָם חוֹמֵל עַל עַצְמוֹ וּמָמוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא א) דַּעֲלָךְ סְנִי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵד. וְאָמְרוּ בַּסִּפְרָא (קדושים ד יב) אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, כְּלוֹמַר, שֶׁהַרְבֵּה מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תְּלוּיוֹת בְּכָךְ, שֶׁהָאוֹהֵב חֲבֵרוֹ כְּנַפְשׁוֹ לֹא יִגְנֹב מָמוֹנוֹ וְלֹא יִנְאַף אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא יוֹנֵהוּ בְּמָמוֹן וְלֹא בִּדְבָרִים, וְלֹא יַסִּיג גְּבוּלוֹ, וְלֹא יַזִּיק לוֹ בְּשׁוּם צַד, וְכֵן כַּמָּה מִצְוֹת אֲחֵרוֹת תְּלוּיוֹת בָּזֶה.

נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני, כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל, לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה... ויתכן לומר כי נכללו בפסוק זה שתי הבטחות: האחת שיהיו ישראל קיימין ולא יתבטלו לעולם אבל יהיו דור אחרון ולעולם יעמדו, והשני שיהיו זוכין לחיי העוה"ב בקיום התורה.

הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַר עֲבֵרוֹת אֶלָּא נִבְדָּל מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוֹת בִּכְלָלָן וְלֹא נִכְנָס בְּצָרָתָן וְלֹא מִתְעַנֶּה בְּתַעֲנִיתָן אֶלָּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ כְּאֶחָד מִגּוֹיֵי הָאָרֶץ וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מֵהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה כִּיהוֹיָקִים בֵּין שֶׁעָשָׂה קַלּוֹת בֵּין שֶׁעָשָׂה חֲמוּרוֹת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהֵעֵז מִצְחוֹ וְגִלָּה פָּנָיו וְלֹא בּוֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

יבאר ענין התשובה וסודה: והיה כי יבאו עליך וגו' ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו. בפרק אין עומדין (ברכות ל"ד:) אמר רבי חייא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמם אין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דרבי אבהו דאמר ר

ואלה שמותם. אלה שמות שנים עשר נציבים לא היה ממונה כל אחד על שבט אחד אלא לפי עלוי הנחלות שעשו שנים עשר חלקים בכל ארץ ישראל וגבו המס בשוה:

וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת: וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים. וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.

Acting on the suggestion mentioned above—to view one’s body with scorn and contempt and finding joy only in the joy of the soul alone—is a direct and easy way to attain the fulfillment of the commandment “You shall love your fellow as yourself” toward every soul of Israel, both great and small. For, whereas one despises and loathes one’s body, while as for the soul and spirit, who can know their greatness and excellence in their root and source in the living G–d? Being, moreover, all of a kind and all having one Father—therefore, all Israelites are called real brothers by virtue of the source of their souls in the One G–d; only the bodies are separated. Hence in the case of those who give major consideration to their bodies while regarding their souls as of secondary importance, there can be no true love and brotherhood among them, but only [a love] which is dependent on a [transitory] thing. This is what Hillel the Elder meant when he said in regard to the fulfillment of this commandment, “This is the whole Torah, while the rest is but commentary,” and so on. For the basis and root of the entire Torah are to raise and exalt the soul high above the body, reaching to the Source and Root of all the worlds, and also to bring down the Light of the En Sof, blessed is He, upon the community of Israel, as will be explained later, i.e., into the fountainhead of the souls of all Israel, to become “One into One.” This is impossible if there is, G–d forbid, disunity among the souls, for the Holy One, blessed is He, does not dwell in an imperfect place, as we pray, “Bless us, our Father, all of us as one, with the light of Your Countenance,” as has been explained at great length elsewhere. As for the Talmudic statement to the effect that one who sees his friend sinning should hate him and should tell his teacher to hate him also, this applies to a companion in Torah and precepts, having already applied to him the injunction, “You shall repeatedly rebuke your friend (amitecha),” meaning “He who is with you in Torah and precepts,” and who, nevertheless, has not repented of his sin, as stated in Sefer Charedim. But as for the person who is not one’s colleague and is not on intimate terms with him, Hillel the Elder said, “Be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and drawing them near to the Torah.” This means that even in the case of those who are removed from G–d’s Torah and His service and are therefore classified simply as “creatures,” one must attract them with strong cords of love, perchance one might succeed in drawing them near to the Torah and Divine service. Even if one fails, one has not forfeited the merit of the precept of neighborly love. Even with regard to those who are close to him, and whom he has rebuked, yet they had not repented of their sins, when he is enjoined to hate them, there still remains the duty to love them also, and both are right: hatred because of the wickedness in them, and love on account of the aspect of the hidden good in them, which is the Divine spark in them, which animates their divine soul. He should also awaken pity in his heart for [the divine soul], for she is held captive, as it were, in the evil of the sitra achara that triumphs over her in wicked people. Compassion destroys hatred and awakens love, as is known from the [interpretation of the] text, “To [the house of] Jacob who redeemed Abraham.”

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם (דברים כט, ט). ובו יבואר הגמרא (ר"ה לד:) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם אמרו לפני זכרונות כדי שתעלה זכרוניכם לפני לטובה. כי הכלל, הוא הבורא ברוך הוא דרכו להיטיב ובפרט לישראל וזה רצונו כשמשפיע טובות וברכות לישראל עמו וחס ושלום כשישראל אינם ראוים להשפיע עליהם טובות אין זה רצון הבורא ברוך הוא אדרבא רצון הבורא ותענוגו כשמשפיע טובות על ישראל והם ראוים להשפיע עליהם כל הטובות והברכות וחס ושלום להיפך אין זה רצון הבורא. והכלל הוא, דבר אשר הרצון רוצה בזה הבחינה הזאת נקרא פנים ואשר אין הרצון רוצה בזה נקרא אחור. וזהו הרמז בגמרא אמרו לפני מלכיות שמה שתמליכו אותי יהיה בבחינת פנים. וזהו אמרו לפני זכרונות, והזכירה תהיה לפני בבחינות פנים ולא בבחינת אחור ועל ידי זה כדי שתעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי בזה שאני משפיע טובות רצוני בזה להשפיע עליכם טובות כדי שתהיו בבחינת פנים. וזהו כדי שתעלה זכרוניכם לפני, בחינות פנים לטובה שרצוני בזה על הטוב להשפיע. וזהו הרמז בפסוק אתם נצבים היום כולכם לפני ה', אתם היום לפני ה' בבחינות פנים. וזהו אלהיכם, כי המדה המשפיע טובות לישראל המדה הזאת נקרא אלהיכם, כלומר בזה שאתם נצבים היום לפני ה' בבחינת פנים על ידי זה יושפע עליכם כל הטובות הנרמז במלת אלהיכם כנ"ל, כי מלת פנים הוא מלשון פונה ובה טובות השם יתברך שרוצה לפנות לעמו ישראל לטובה אבל בהרעה אין רוצה השם יתברך נקרא אחור שאין השם יתברך פונה לזה:

Deuteronomy 29,9., “All of you are standing assembled ‎this day in the presence of the Lord your G’d;” the ‎paragraph commencing here with “in the presence etc.,” appears ‎to contain unnecessary words. [Our author refers ‎especially to the words: “in the presence of the Lord your G’d,” ‎seeing that when Moses addressed the people in the name of the ‎Lord during their stay in the desert they had always been “in the ‎presence” of the Lord. Ed.] It helps us understand a ‎statement in Rosh Hashanah 34, according to which the ‎blowing of the shofar as well as the recital of certain ‎benedictions in the prayer service are mandatory on New Year’s ‎Day and on Yom Kippur, (Jubilee year) as opposed to other ‎occasions, such as public fast days decreed by the Rabbis. This is ‎based on G’d having requested that on these days we proclaim ‎Him as 1) King, 2) as the One Who remembers all that has ‎occurred in history, every individual’s thoughts, words and deeds, ‎and 3) has promised that by doing so through blowing the shofar, ‎this will beneficially effect how we are going to be judged on these ‎days. [Most of you are aware that the Mussaph ‎amidah on New’ Year’s day includes 10 verses from Scripture ‎referring to these three elements, malchiyot, zichronot, ‎‎shofarot, that distinguish this Day. Ed.]‎ As we have repeated on many occasions, G’d is interested in ‎the dispensing of His largesse to mankind, and especially us, His ‎people; the word ‎פנים‎, usually translated as “face, or presence,” ‎alludes to G’d being in a benevolent frame of mind vis a vis ‎mankind or His people, whereas the word ‎אחור‎, usually translated ‎as “rear, or backward,” allude to times when G’d is angry at ‎mankind or, G’d forbid, His people.‎ By addressing the whole nation as “standing” ‎לפני‎ (from ‎פנים‎) ‎before the Lord when He is in benevolent frame of mind, Moses ‎hints that the reason that G’d is in such a frame of mind is ‎because He is not only G’d, but “your G’d,” i.e. you have related to ‎Him as your Patron. The author adds another nuance of the word ‎פנים‎, tracing it to the root ‎פנה‎, to turn, change direction. G’d is ‎looking for a reason to aim His largesse in your direction. ‎[Seeing that in verse 17 the Torah uses the word ‎פנה‎ ‎also negatively, i.e. as turning away from G’d, when it writes: ‎אשר ‏לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו‎, “whose heart turns away from being ‎with the Lord our G’d,” and we do not find the word ‎אחור‎ in that ‎context, it is difficult to accept the author’s definition of ‎פנים ‏ואחור‎. Ed.]‎

עוֹד זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, לְקַיֵּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כּל הָאָדָם״. וֶהֱוֵי – בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, ״בִּפְנֵי כָל הָאָדָם״ – מַמָּשׁ, אֲפִילוּ בִּפְנֵי קַל שֶׁבְּקַלִּים. וְהַיְינוּ, עַל פִּי מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אַל תָּדִין אֶת חֲבֵירָךְ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ״. כִּי מְקוֹמוֹ גּוֹרֵם לוֹ לַחֲטוֹא, לִהְיוֹת פַּרְנָסָתוֹ לֵילֵךְ בַּשּׁוּק כָּל הַיּוֹם, וְלִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, וְעֵינָיו רוֹאוֹת כָּל הַתַּאֲווֹת, וְ״הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד״, וְיִצְרוֹ בּוֹעֵר ״כְּתַנּוּר בּוֹעֵרָה מֵאוֹפֶה״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהוֹשֵׁעַ, ״הוּא בוֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה וְגוֹ׳״. מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִי שֶׁהוֹלֵךְ בַּשּׁוּק מְעַט, וְרוֹב הַיּוֹם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְגַם אִם הוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם בַּשּׁוּק, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵינוֹ מְחוּמָּם כָּל כָּךְ בְּטִבְעוֹ, כִּי אֵין הַיֵּצֶר שָׁוֶה בְּכָל נֶפֶשׁ, יֵשׁ שֶׁיִּצְרוֹ כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהִנֵּה, בֶּאֱמֶת, גַּם מִי שֶׁהוּא מְחוּמָּם מְאֹד בְּטִבְעוֹ, וּפַרְנָסָתוֹ הִיא לִהְיוֹת מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת כָּל הַיּוֹם, אֵין לוֹ שׁוּם הִתְנַצְּלוּת עַל חֲטָאָיו, וּמִקְרֵי ״רָשָׁע גָּמוּר״ עַל אֲשֶׁר אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו.

This also a person must resolve in his heart to fulfill the instruction of our Rabbis, of blessed memory, “And be humble of spirit before every person.” This you must be in true sincerity, in the presence of any individual, even in the presence of the most worthless of worthless men. This accords with the instruction of our Sages, “Do not judge your fellow man until you have stood in his place.” For it is his “place” that causes him to sin, because his livelihood requires him to go to the market for the whole day and to be one of those who “sit at the [street] corners,” where his eyes behold all the temptations; the eye sees and the heart desires, and his evil nature is kindled like a baker’s red-hot oven, as is written in Hosea, “He burns like a flaming fire….” It is different, however, with him who goes but little to the marketplace and who remains in his house for the greater part of the day; or even if he spends the whole day in the market but is possibly not so passionate by nature—for the evil inclination of all people is not the same: there is one whose nature…, as is explained elsewhere. In truth, however, even he whose nature is extremely passionate and whose livelihood obliges him to sit all day at the [street] corners has no excuse whatsoever for his sins, and he is termed an utter evildoer (rasha gamur) because there is no dread of G–d before his eyes.

התשובה על כך היא: „ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה”, שמשמעותו, בפשוטות, היא: „ואהבת לרעך כמוך” הוא כלל, שכולל בתוכו פרטים רבים, שהם כל הציוויים הללו.

במדרש הפותח והחותם כו' מצוה אתם עושין על עולמי כו'. פי' שאין ביכולת שום ברי' לפתוח בתורה רק בנ"י כמ"ש ונעלמה מעיני כ"ח כו' ולבנ"י הוא קרוב. ולא עוד אלא שגם בבנ"י מיוחד חלק בתורה לכל איש ישראל שאין אחר יכול לפתוח רק הוא. ובראשונים מצינו כן במדרשים ובזוה"ק שפתח כל א' מהם דרך באותו פסוק ואותו תיבה בתורה. אכן יש להאמין שגם לפשוטי בנ"י יש לכ"א חלק. וג"ז נכלל ברמז הפסוק לא בשמים היא שלא ניתנה תורה רק לאישי אלקים רק גם לפשוטי אנשים. וע"ז צריכין לברך מקודם עסק התורה לזכור כי מתנה גדולה ניתן לנו מהשי"ת שיהי' לנו יכולת לפתוח בתורה. והחותם הוא שכיון שיש כח לאיש ישראל לפתוח אור התורה ע"כ צריך לשמור עצמו מאוד שלא יתפשט על ידו הארת התורה למקום שא"צ. והם ב' הבחי' דחילו ורחימו שצריכין להשתתף אותם לכל מצוה ולכל עסק התורה. שע"י בחי' אהבה וחשק זוכין לפתיחת התורה. וע"י בחי' היראה זוכין לשמירת הארת התורה כנ"ל. וזה העיקר כאשר חכמים הגידו וי למאן דל"ל דרתא ותרעא לדרתא עביד. שהתורה היא רק פתיחה לקבל ע"י יראת שמים. כאשר תיקנו בנוסח התפלה יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו: בפסוק אתם נצבים היום כו' לעברך כו'. פי' ע"י שמכינים עצמם לקבל עול מלכותו ית' ולהיות עובר בברית ה' ובאלתו כך זוכין לכנוס בכללות בנ"י ולהיות נצבים לפני ה'. ויתכן לפרש בזה הדיוק שכ' רש"י דלא יתכן לפרש להעבירך רק להיותך עובר כו'. וי"ל כנ"ל שאין הפי' שמכניסם כדי שיקבלו ולהעבירם בברית. רק שלהיותך עובר בברית ע"כ אתם זוכין להיות נצבים כולכם כנ"ל. וזה ג"כ בכל יום ע"י קבלת העול בק"ש זוכין לתפלה אח"כ ע"י שבאין לבחי' כללות ישראל. דכתיב פן יש בכם כו' והתברך בלבבו כו' והבדילו ה' לרעה. ממילא משמע שמי שמבקש לקבל עליו הברית והשבועה זוכה להכלל בכלל ישראל כנ"ל:

ואמנם להיפרד בשנאה מאחינו בית ישראל – אסור. שכל ישראל, גם אלה שאינם שומרי תורה ומצוות, הם בניו רחומיו של הקב"ה, וגנוזה בהם סגולה קדושה, שודאי תתגלה במשך הזמן. לכן גדולי ישראל התנגדו להפרדת הקהילות, ולהרחקת עוזבי תורה מתוך קהל ישראל. ובענייני הכלל עלינו לפעול ביחד למען המטרות החיוביות, כישוב הארץ, שירות בצה"ל, קליטת עלייה, פיתוח הכלכלה, חיזוק הערכים המשותפים וכיוצא בזה. על ידי הקשר המתחייב מכך, נפתחת גם האפשרות לחזרתם בתשובה, לימוד הצדדים הטובים שבהם וקליטתם. אבל לחיי החברה היום-יומיים צריכים לבחור את החברה שמסגרותיה מתוקנות יותר לפי המסורת היהודית. ואף שהננו מצווים לאהוב כל אחד ואחד מישראל, אהבה זו אינה מבטלת את ערכי הטוב והרע. להפך, דווקא מפני הכרתנו את ערכו של הטוב הננו אוהבים כל אחד ואחד מישראל, שגנוזה בתוכו סגולה לתיקון עולם. ואף שאין בכוחנו כיום לתקן ולקרב את כולם, הננו בטוחים באמונה שלמה שכולם יתקרבו לבסוף לתורה ומצוות.

אדם שרואה שעושים עוול לחבירו, צריך למחות ביד עושי העוולה, ושתי מצוות בזה: הראשונה, להציל את העשוק מידי עושקו, ואף זה בכלל מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". השנייה, להוכיח את החוטא, כדי למנוע אותו מלחטוא, או לכל הפחות לבטא מחאה כנגד המעשה הרע. התוכחה כלפי החטא אינה נובעת משנאה, אלא להיפך מתוך אהבה ואחריות כלפי כל אחד מישראל, שכמו שיש מצווה להציל את החבר מנזק ממוני, כך מצווה להציל את נשמתו מהחטא. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

שיתוף בתוך כלל ישראל – קודם התפילה יקבל עליו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויאמר: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד ואחד מבני ישראל כנפשי ומאודי", ולכן אם מכיר אדם מישראל שנמצא בצרה, יתפלל עליו בפיו, ועל ידי זה תיכלל תפילתו בכלל תפילות ישראל, ותוכל לעשות פרי למעלה.