בחול ומזבת. ועי׳ כף הזדים סימן קל״ה סקי׳׳א דכתב דאין איסור לאומרו בחול וד.מנד.ג לאומרו בשבת שחרית ומנחה וביו״ט ור״ה ויו״ב שחרית )ולא מובן לי מדוע לא ביו״ב במנחה ואנחנו הלא כן אומרים את זה במנחה דיו״ב(״ וכן מבואר בספר סדר
ק״א. ואכמ״ל. )))אין כאן מקומו((( )ועיין שו״ת תורה לשמה )סי׳ מ״ט( במה שיישב בהא דנוהגים לומר יהא רעוא ובו׳ בליל שבת ובו יש תחנונים בסופו, וע״ש מה שיישב. וע״ש בענין כריך שמיה וסליחות. וע״ע מש״ב כעי״ז בספרו בן יהדדע עמ״ס
ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.
from our library copy — not yet checked against the original
(נ) אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". (נ) אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".
from our library copy — not yet checked against the original
ענין שבת קודש: ענין השבת בכללו הוא כי הנה כבר ביארנו למעלה שענין העה״ז נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קדש. אמנם הוצרך ג״כ שמצד אחר ינתן קצת קידוש לברואים כדי שלא יגבר בם החשך יותר מדאי. והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק באיזה מדריגה צריך שיהיה החול ובאיזה מדריגה הקידוש הנוסף הזה והגבילה כל זה הגבולים הנאותים בבחי׳ הכמות האיכות המקום והזמן וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות. ואולם בבחי׳ הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קדש ובימי הקדש עצמם מדריגות זו למעלה מזו כפי הנאות והנה סידרה שרוב הימים יהיה חול ולא יהיה קדש אלא השיעור המצטרך. ואולם גזרה שיהיו הימים כלם מתגלגלים בשיעור מספר א׳ שיסובב בזמן כלו בסיבוב והוא מספר הז׳ ימים וזה כי הנה בם נברא המציאות כלו ונכלל כל הויתו במספר זה ונמצא מספר זה מה שראוי שיקרא שיעור שלם כיון שכלו הוצרך להוית כל המציאות ויותר מזה לא הוצרך כלל כי כבר נגמרה בו כל ההויה. אמנם יהיו מספר זה מתגלגל והולך וחוזר בסיבוביו עד סוף כל הו׳ אלפים ולא עוד אלא שימות כל העולם כלו גם הם ישמרו השיעור הזה בכמות הגדול והיינו ו׳ אלפים ואלף מנוחה ואח״כ תתחדש ההויה למציאות בסדר אחר כפי גזירת החכמה העליונה. והנה כיונה שסוף הסיבוב יהיה תמיד בקדש ונמצא זה עילוי גדול לכל הימים שאעפ״י שרובם חול ורק חלק א׳ מז׳ הוא הקדש והוא מה שמצטרך לעה״ז כמו שזכרנו. אמנם מצד אחר בהיות החלק הזה סוף הסיבוב וחיתומו נמצא הסיבוב לו נתקן ומתעלה עי״ז עד שנמצאים כל ימות האדם מתקדשים. והנה זו מתנה גדולה שנתן הקב״ה לישראל להיות שרצה שיהיו לו עם קדוש ולא נתנה לשאר האומות כלל שאין המעלה הזאת ראויה ולא מיועדת להם:
from our library copy — not yet checked against the original
בשם מו"ז ז"ל בפסוק ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה כו'. אבל חוזר הוא לנעילת שערים. ודקדק מה זה הלשון נעילת שערים ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים. פעמיך הוא התעוררות התלהבות לבות בנ"י. מלשון פעמון זהב. בנעלים הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי. וזהו נעילת שערים עכ"ד ז"ל דפח"ח. ולהוסיף ביאור הענין דכתיב והחיות רצוא ושוב הוא ב' בחי' הנ"ל. לכן כתיב ישוב מצבא העבודה. וכן הלשון חוזר לנעילת שערים שצריכין בימי הזקנה לחזור ולתקן עבודת ימים הראשונים לבררם מכל פסולת. ופסוק הנ"ל פעמיך בנעלים הוא לכללות ישראל שהקטנים מתבטלין להגדולים. ובמעשה הנערים הוא פעמיך התלהבות ותשוקה בחי' רצוא. בנעלים הם הזקנים בחי' ושוב. ומתאספין כל מיני עבודות של בני ישראל בשמים. ונגמר מכולם סדר עבודה הנכונה פעמיך בנעלים. וז"ש ושרת את אחיו כו' לשמור משמרת. כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם. ועפי"ז יש לפרש המדרש פרשת וארא חביבים הזקנים אם זקנים הם חביבין הם. ואם נערים נטפל להם ילדות. ויש לפרש עפ"י הנ"ל כי הזקנים האמתיים הם אותן שבימי ילדותן תיקנו בחי' עבודת התלהבות כראוי. ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה. וזה פעמיך בנעלים. וחביבין הם כמ"ש מה יפו. ואם נערים הם פי' אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות עכ"ז הם מוסיפים כח להילדים וזה נטפל להם ילדות כמ"ש ושרת את אחיו כנ"ל: וישבות ביום הז' דכ' והחיות רצוא ושוב. ובהם כ' כמראה הבזק ברגע א'. אבל בתחתונים יש להם עלי' בש"ק. לכן רצוא בימי המעשה ושוב בשבת. כדאיתא בימי המעשה ההנהגה ע"י שליח ובש"ק חוזר השליח בשליחותו. וזה הענין הוא בכל איש ישראל שנשתלח בעוה"ז לעשות מצות ה'. והכלל שהשליח צריך לחזור שליחותו כדאיתא בגמרא והשבת מעלה ומחזיר כל עבודת ימי המעשה להבורא ית'. וכפי השוב שבש"ק כך מקבלין שליחות חדש על ימי המעשה הבאים. ובמדרש הגו סיגים מכסף כו' כ"ז שתהו ובהו בעולם כו' נעקר תו"ב ניכר למלאכת שמים וארץ ע"ש. דכ' והארץ היתה תו"ב ואיתא במד' שם שהארץ מתרעמת כו'. ובשבת שנק' שלום מתעלה הארץ ומתחבר להיות שמים וארץ כלי אחד. ושבת היא כלל הבריאה כמש"כ ויכלו והיא מדת הצדיק. כל. דאחיד בשמיא וארעא. ובאמת הצדיקים נק' ע"ש זה שעושין חיבור ודביקות תחתונים בעליונים. לכן בנ"י נק' השולמית והשבת מיוחד להם ונק' עדים וכן השבת סהדותא איקרי והיינו כדכ' במזמור שיר ליום השבת להגיד כי ישר ה' צורי. פי' להראות כי באמת שמים וארץ הכל אחד. רק הפסולת ותערובת טו"ר שנעשה ע"י החטא מעכב. לכן הוצרך למטה כל התקונים וכ' בכל יום ויהי ערב ובוקר. ובשבת לא שלטא סט"א כדכ' ויציצו כו' להשמדם עדי עד. ונק' שבת ששבת ממזיקין כדאיתא במדרשים. ובהסתלקות הסוגים מתגלה הטוב הצפון. וזה עדות כי ישר כו' ולא עולתה בו. והשי"ת בחר בשבת להיות מתגלה בו הקדושה לעדות הנ"ל בזמן. ובחר בבנ"י להיות מתגלה בהם הקדושה להיות עדות על הנפש. ובא"י ובהמ"ק להיות עדות על המקום. כי נמצא האור בהם. ורק החטאים מעכבים ומחשיכין כדאיתא לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו':
from our library copy — not yet checked against the original
דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (תהלים פד, ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן". לֹא יִהְיֶה לְךָ. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, יז) "וְנָתַתִּי פָּנַי בָּכֶם". לֹא תִשָּׂא. קִּיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ" וְגוֹ'. עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (וְחָרָה) (במדבר לב, י) ["וַיִחַר] אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא" זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה נח, יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם". לֹא תִנְאָף. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ירמיה לג, יב) "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (הושע ד, יד) "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה". לֹא תִגְנֹב. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (דברים ז, טז) "וַאֲכַלְתֶּם אֶת כָּל הָעַמִים". עֲבַרְתֶּם עָלָיו "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְנֶאצַּר". לֹא תַעֲנֶה. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה מג, יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "מָה אָעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָךְ". לֹא תַחְמֹד. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (שמות לד, כד) "לֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲל(וֹ)תְךָ". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (מיכה ב, ב) "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים" וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי" "וְלֹא תִשָּׂא". מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָרָגִיל בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּבִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה קוֹרַת רוּחַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיְּמוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי". זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּמָּה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ. בַּמִּקְרָא בַּמִּשְׁנָה, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּכְסוּת נְקִיָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת יִקַּח אָדָם בָּשָׂר [מְעַט, יַיִן מְעַט] וְאַל יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, כ) "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן" וְגוֹ'. לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵירָה שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, י) "צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי, מָה הַכּוּר הַזֶּה אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן בּוֹ כָּל עֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הוּא שׂוֹרְפָן וּמַפְסִידָן, כָּךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ כָּל אֲכִילוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מַפְסִידָן. שְׁלֹשָׁה קְדֻשּׁוֹת הֵן, קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כב, ד) "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל", וּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הוּא לָכֶם", וּקְדֻשָּׁתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'" מִכָּאן אָמְרוּ עֲתִידִים שִׁנֵּיהֶם שֶׁל אוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלֹשִׁים. וְכִי מַה נִּשְׁתַּנּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע (מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה) אֶלָּא (אַמָּה) [אָמְרוּ] תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים לִמְעֻבֶּרֶת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְמֵינִיקָה, מַה תִּינוֹק הַזֶּה שֶׁהוּא יוֹנֵק חָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ כָּל אוֹתָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ אֲפִלּוּ מֵתָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָהּ כָּךְ אוֹכְלֵיהֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ מֵתִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם. דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (תהלים פד, ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן". לֹא יִהְיֶה לְךָ. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, יז) "וְנָתַתִּי פָּנַי בָּכֶם". לֹא תִשָּׂא. קִּיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ" וְגוֹ'. עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (וְחָרָה) (במדבר לב, י) ["וַיִחַר] אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא" זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה נח, יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם". לֹא תִנְאָף. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ירמיה לג, יב) "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (הושע ד, יד) "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה". לֹא תִגְנֹב. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (דברים ז, טז) "וַאֲכַלְתֶּם אֶת כָּל הָעַמִים". עֲבַרְתֶּם עָלָיו "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְנֶאצַּר". לֹא תַעֲנֶה. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה מג, יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "מָה אָעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָךְ". לֹא תַחְמֹד. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (שמות לד, כד) "לֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲל(וֹ)תְךָ". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (מיכה ב, ב) "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים" וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי" "וְלֹא תִשָּׂא". מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָרָגִיל בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּבִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה קוֹרַת רוּחַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיְּמוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי". זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּמָּה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ. בַּמִּקְרָא בַּמִּשְׁנָה, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּכְסוּת נְקִיָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת יִקַּח אָדָם בָּשָׂר [מְעַט, יַיִן מְעַט] וְאַל יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, כ) "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן" וְגוֹ'. לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵירָה שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, י) "צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי, מָה הַכּוּר הַזֶּה אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן בּוֹ כָּל עֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הוּא שׂוֹרְפָן וּמַפְסִידָן, כָּךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ כָּל אֲכִילוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מַפְסִידָן. שְׁלֹשָׁה קְדֻשּׁוֹת הֵן, קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כב, ד) "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל", וּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הוּא לָכֶם", וּקְדֻשָּׁתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'" מִכָּאן אָמְרוּ עֲתִידִים שִׁנֵּיהֶם שֶׁל אוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלֹשִׁים. וְכִי מַה נִּשְׁתַּנּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע (מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה) אֶלָּא (אַמָּה) [אָמְרוּ] תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים לִמְעֻבֶּרֶת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְמֵינִיקָה, מַה תִּינוֹק הַזֶּה שֶׁהוּא יוֹנֵק חָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ כָּל אוֹתָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ אֲפִלּוּ מֵתָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָהּ כָּךְ אוֹכְלֵיהֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ מֵתִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם.
from our library copy — not yet checked against the original
Filed under: המקום
