Shabbatשבת

Consoling Mourners on Shabbat Night

Sources address why the recitation of Hamakom and other words of consolation to mourners in the synagogue on Friday night do not constitute prohibited public mourning on Shabbat. The sources distinguish between the mourner's underlying status and the suspension of visible mourning practices, permitting verbal consolation as a communal expression compatible with Shabbat's character.

מותר לנחם אבלים בשבת

16 sources · 12 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The foundational rule is that public mourning practices are suspended on Shabbat even though Shabbat does not interrupt the mourning count: Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 400:1 states explicitly that 'matters of privacy' such as marital relations and bathing continue to apply on Shabbat, but 'matters that affect public mourning' — such as wearing torn garments or keeping the bed overturned — do not, and this principle is what enables the mourner to comport himself publicly on Shabbat without restriction.

Flowing directly from that principle, the mourner is permitted to leave his home and attend the synagogue on Shabbat, as Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 393:3 rules that while a mourner does not go out on a weekday to the synagogue, he may go out on Shabbat — and the Beit Yosef (Yoreh De'ah 393) grounds this in the recognition that there is no public mourning on Shabbat, citing Rav Hai Gaon to that effect, while Peninei Halakhah, Family 10:9 states the principle directly: public mourning practices are not observed on Shabbat because of its holiness, and therefore the mourner may go to prayers in the synagogue and exchange greetings of 'Shabbat Shalom.'

The Gemara already established that comforting mourners on Shabbat is permitted, albeit with some hesitation, as Shabbat 12b records that the Sages 'only with great difficulty' permitted comforting mourners and visiting the sick on Shabbat due to the mitzvah involved, and records that Rabbi Elazar himself would say 'HaMakom yifkodkha l'shalom' — the very hamakom formula — to a sick person on Shabbat.

The Shulchan Arukh codifies that one may comfort mourners on Shabbat, and Shulchan Arukh, Orach Chayim 287:1 rules that we may do so provided we use the Shabbat-appropriate formulation — 'It is Shabbat, when it is forbidden to cry out; healing will come soon' — rather than the weekday form, and this applies equally to nichum aveilim.

The Mishnah Berurah sharpens the practical picture: Mishnah Berurah 287 rules that for comforting a mourner one should say 'Shabbat hi mi'lenahem,' but then notes that there are those who permit saying 'HaMakom yenachamkha' outright; it further records in the name of the Peri Megadim that if the mourner arrives at the synagogue after Mizmor Shir l'Yom HaShabbat has been recited, the shamash should no longer call out to the congregation to greet the mourner — since one may not make public mention of mourning — yet it remains permitted for an individual to approach the mourner personally and say 'Shabbat hi mi'lenahem,' demonstrating that the hamakom-style greeting is a private act of comfort rather than a public declaration of mourning.

The ruling of Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 287 goes further still, permitting one to say to the mourner on Shabbat the very weekday phrase 'HaMakom yenachamkha,' on the grounds that requesting consolation for the mourner in this way does not arouse weeping.

B'Mareh HaBazak Volume IX 4 addresses the specific synagogue context directly, ruling that whether the mourners accept Shabbat before entering the synagogue or Kabbalat Shabbat begins after nightfall, there is no problem with the mourners' presence in the synagogue during Kabbalat Shabbat, precisely because public mourning does not apply on Shabbat.

Tzitz Eliezer 13:47 concludes, on our reading of the cited page, that mourners enter the synagogue and recite Kaddish on Shabbat even when the death occurred on that very Shabbat before burial, ruling in accordance with the Taz and the established Jerusalem custom — an application that presupposes there is no prohibition of public mourning in the synagogue on Shabbat.

B'tzel HaChochma 2:44 concludes, on our reading of the cited page, that just as comforting mourners and visiting the sick are permitted on Shabbat and Yom Tov despite the obligation of joy, so too a chassan and kallah during sheva brachot may perform these acts — an argument that rests squarely on the premise that saying the hamakom consolation to a mourner on Shabbat raises no concern of forbidden public mourning.

Source 1 · Chazal
Verified

Shabbat 12b

שבת י״ב ב — ד"ה וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא

Shabbat 12b:2

The Sages permitted comforting mourners and visiting the sick on Shabbat only with difficulty, due to the mitzva involved; Rabbi Elazar would greet sick people with blessings in either Hebrew or Aramaic depending on their language comprehension, and though prayers in Aramaic are ordinarily problematic because the ministering angels do not understand that language, a sick person is different since the Divine Presence is directly with him.

וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בְּקוֹשִׁי הִתִּירוּ לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְבַקֵּר חוֹלִים בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְשַׁיּוֹלֵי בִּתְפִיחָה, זִימְנִין אָמַר: ״הַמָּקוֹם יִפְקׇדְךָ לְשָׁלוֹם״. וְזִימְנִין אָמַר לֵיהּ: ״רַחֲמָנָא יִדְכְּרִינָךְ לִשְׁלָם״. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי — אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי! שָׁאנֵי חוֹלֶה דִּשְׁכִינָה עִמּוֹ.

And Rabbi Ḥanina said: It was only with great difficulty that the Sages permitted to comfort the mourners and visit the sick on Shabbat, as both the visitor and the comforter experience suffering on Shabbat. They permitted it only due to the mitzva involved in these activities. Rabba bar bar Ḥana said: When we would follow Rabbi Elazar to inquire about the health of a sick person; sometimes he would say in Hebrew: May the Omnipresent remember you for peace, and sometimes he would say to him in Aramaic: May the all-Merciful remember you for peace. He would say it in Aramaic when the sick person did not understand Hebrew (Rav Elazar Moshe Horovitz). The Gemara asks: How did he do this, pray in Aramaic? Didn’t Rav Yehuda say: A person should never request that his needs be met in the Aramaic language? And, similarly, Rabbi Yoḥanan said: Anyone who requests that his needs be met in the Aramaic language, the ministering angels do not attend to him to bring his prayer before God, as the ministering angels are not familiar with the Aramaic language, but only with the sacred tongue, Hebrew, exclusively. The Gemara responds: A sick person is different. He does not need the angels to bring his prayer before God because the Divine Presence is with him.

Source 2 · Rishonim
Verified

Tur, Yoreh De'ah 393

טור, יורה דעה שצ״ג

Tur, Yoreh De'ah 393

Presents the Tur’s laws of mourning on Shabbat, including the suspension of public mourning and the permissibility of consoling the mourner. It is an important bridge between the Talmud and later codification.

אבל כל ג' ימים הראשונים אינו יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות ומכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין וכן הדין ביציאתו לבית הקבר ג' ימים הראשונים אינו יוצא מכאן ואילך הולך ועומד בשורה אצל האבל תניא אבל שבת ראשונה פי' שבוע ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו אפי' לדבר מצוה כגון למילה וכיוצא בו שנייה יוצא ואינו יושב במקומו ואינו מדבר שלישית יושב במקומו ואינו מדבר רביעית הרי הוא כשאר כל אדם אפילו לא שלמו ג' שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלתה אותה שבוע וב' של אחריה חשוב רביעית דלא בעינן מעת לעת ולענין יציאת האבל לבית הכנסת כתב הרי"ץ גיאת שיוצא אפי' בחול והראב"ד כתב שאפי' בשבת אינו יוצא ואינו כדברי שניהם אלא בחול אינו יוצא כל עיקר ובשבת תלוי במנהג וכ"כ רב האי שהכל כמנהג המדינה היכא דרגילי דאתי לבי כנישתא מקדים ואתי מצפרא קמי צבורא לבי כנישתא והיכא דרגילי למיתב בביתיה יתיב ובבבל בכפרים כולי עלמא נפקי לבי כנישתא ובכרכים ועיירות גדולות רובן יושבין בבתיהן וריעיהן וגומלי חסד באין עליהן ומיעול עיילי לבי כנישתא ויתבי במקום אבילים ומצלי וכ' א"א הרא"ש ז"ל ונוהגין באשכנז שהאבל הולך לב"ה בשבת ואחר התפלה יוצא האבל תחילה ויושב לפני ב"ה וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין אצלו ועומד האבל והולך לביתו וכל הקהל הולכין אחריו ויושבין שם שעה אחת וסומכין על דבר הגדה בפרקי רבי אליעזר ראה שלמה המלך שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה לפיכך כשבנה ב"ה בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבילים ולמנודים והיו ישראל הולכים בשבתות בין השערים הללו הנכנס בשער חתנים יודעין שהוא חתן ואמרו לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות הנכנס בשער האבילים ושפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל ואומרים לו השוכן בבית זה ינחמך והנכנס בשער האבלים ואין שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה ואומרים לו השוכן בבית זה יתן בלבך לשמוע דברי חבירך ויקרבוך משחרב ב"ה התקינו חכמים שיהיו חתנים ואבילים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ואת האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים:

See also

Source 3 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim 287:1

שולחן ערוך, אורח חיים רפ״ז:א׳

Shulchan Arukh, Orach Chayim 287:1

Codifies the Friday-night practice of visiting or addressing mourners and reciting the consolation formula after the evening prayer. Its placement in the laws of Shabbat highlights that the practice is structured as a Shabbat-appropriate communal observance.

ניחום אבלים וביקור חולים בשבת. יכולים לנחם אבלים בשבת וכן יכולים לבקר את החולה ולא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול אלא אומר לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום:

Comforting Mourners and Visiting the Sick on Shabbos: We may comfort mourners on Shabbat and we may visit the sick. Rather, we say to them “It is Shabbos, when it is forbidden to cry out; healing will [surely] come soon, for His mercies are abundant; rest on Shabbos in tranquility".

See also

Source 4 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

שולחן ערוך, יורה דעה שצ״ג — ד"ה האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 393:3

Rules that on Shabbat mourners may receive consolation, but the public mourning practices are suspended. This is the central codified basis for offering nichum aveilim on Shabbat, including the customary formula.

האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת אבל בשבת יוצא (וכן לבית המדרש) (ב"י) ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"ה: הגה ובמדינות אלו נוהגין שאין יוצא אלא בשבת ואם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלשה מתפלל בביתו. וכשמביאין התינוק למול הולך האבל לבית הכנסת (הגהות אשיר"י) אבל תוך שלשה לא יצא אא"כ אין מוהל אחר בעיר (א"ז) ויש מקילין אפי' תוך ג' אפי' אם יש מוהל אחר בעיר (ב"י) ומותר לו לתקן הצפרנים ולגלח לצורך המילה אבל אם יש מוהל אחר אסור (סברת הרב דלא כא"ז דמתיר סתם) וכן כל דבר מצוה שא"א לעשות בלא האבל מותר לו לצאת לקיים את המצוה (סברת הרב וב"י):

The mourner does not go out on a weekday to the Synagogue, but on the Sabbath he may go out, and thus also to the House of Study, — and we adopt the practice that on every day [of the week] when the Torah is read, he goes to the Synagogue. Gloss: However, in these countries, it is the accepted practice that he goes out [to the Synagogue] only on the Sabbath. If the mourner is a Mohel or a Sandek, — [if] after three [days of mourning have passed, — the law is that] he should [still] recite his prayers at home, and when the infant is brought [to the Synagogue] to be circumcised, the mourner may [then] go to the Synagogue; but within the three [days of mourning], he should not go, unless there is no other Mohel [available] in the city. Some adopt a lenient view even during the three [days of mourning], even if there is another Mohel [available] in the city. He is permitted to prepare his nails and to cut [them], [a matter which is] required [to be done] on account of the circumsicion, but if there is another Mohel, [available], it is forbidden [to do this]. Likewise, [in the case of] every matter connected with a religious duty that cannot be performed without the mourner, he is permitted to go out in order to perform the religious duty.

See also

Source 5 · Acharonim
Verified

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah

שולחן ערוך, יורה דעה ת׳ — ד"ה דיני אבלות בשבת

Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 400:1

Addresses the limits of mourning conduct on Shabbat and the suspension of visible aveilut. Read together with the Friday-night consolation law, it frames Hamakom as consolation rather than an enacted public mourning practice.

דיני אבלות בשבת. ובו ב' סעיפים: שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו דהיינו דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל דברים שבפרהסיא (לא) דהיינו להסיר עטיפתו (ודוקא כשהוא מעוטף עטיפות ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ו אבל קצת עטיפה שנוהגים בקצת מקומות כל ל' אין צריך להסיר בשבת הואיל ויש לו מנעלים ברגליו) (מהרי"ו סימן ה') וללבוש מנעליו ולזקוף המטה מכפייתה ושלא ללבוש בגד קרוע אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו ות"ת הוי דבר שבצינעא אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע היה דבר של פרהסי' ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא. (וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בב"ה מותר לקרותו אבל בענין אחר אסור) (הגהות מיימוני פ"ג מה"א) :

The Sabbath does not interrupt the mourning and enters into the counting of the seven [days], for some of the laws of mourning are observed therein, viz., matters of privacy, as the use of the conjugal couch and bathing, but matters that affect public mourning [one does] not [observe]. [Hence, he should] remove the mourner's wrapping, and [this applies] only if he [the mourner] is wrapped up in a covering of Ishmaelites as was explained supra § 386, but [if] only [wrapped in] part of a covering, which is the practice in some localities for the entire thirty [days], he is not required to remove [it] on the Sabbath, since he has shoes on his feet; and [he must] put on his shoes and put up the couch from its overturned [position], and he should not wear a rent garment, but changes it; and if he has no [garment] to change [into], he turns the rent side [of his garment front] to back. [With respect to] the study of Torah, it is [regarded] as a matter pertaining to private [mourning]. However, to review the [weekly Biblical] portion, — [the law is that] since a person is dutibound to complete [the weekly Biblical] portion with the Congregation, he is [regarded] as one who reads the Shema, and is permitted. If the mourner was called to the reading of the Torah, he is required to go up, for should he refrain [from so doing], it would be [regarded as] a matter of public [mourning, which is forbidden on the Sabbath]. R.Tam would always be called [to the reading of the Torah on the Sabbath as] third, and [when] mourning [once] befell him and the Hazzan did not call him [as usual], he went up of his own accord and stated [that since] he was accustomed to be called as third on every Sabbath, one who notices that he does not go up [now] will say that on account of mourning he refrained [from going up] and [consequently], this would be regarded as a matter pertaining to public mourning [which is forbidden on the Sabbath]. Likewise, if the Kohen is a mourner, and there is no other Kohen in the Synagogue, it is permissible to call him [to the reading of the Torah], but otherwise it is forbidden.

See also

Source 6 · Acharonim
Verified

recovered from “Mishnah Berurah 287:1

Mishnah Berurah

משנה ברורה רפ״ז

Mishnah Berurah 287

Explains the custom and timing of nichum aveilim on Friday night, including the formulation and communal setting. It clarifies that the practice is not treated as a forbidden public display of mourning on Shabbat.

(ג) אומר לו וכו' - אבקור חולים קאי ובנחום אבלים יאמר לו שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ויש מקילים דרשאי לומר המקום ינחמך. כתב בפמ"ג אם בא האבל לבהכ"נ אחר אמירת מזמור שיר ליום השבת שוב לא יקרא השמש צאו נגד האבל דאין להזכיר אבילות בפרהסיא ומ"מ לילך בעצמו לו לומר שבת היא מלנחם וכו' רשאי:

Source 7 · Acharonim
Verified

Beit Yosef, Yoreh De'ah 393

בית יוסף, יורה דעה שצ״ג

Beit Yosef, Yoreh De'ah 393

Analyzes the sources concerning mourning on Shabbat and explains why consolation is permitted despite the suspension of public mourning practices. The discussion helps distinguish the spoken formula from prohibited displays of aveilut.

ומ"ש רבינו ואינו כדברי שניהם וכו' וכ"כ רב האי שהכל כמנהג המדינה וכו' הרמב"ן בת"ה כתב תחילה כדברי הראב"ד ז"ל דאפי' בשבת אינו יוצא לב"ה ואח"כ כתב דברי רבינו האי ואח"כ כתב דברי הרי"ץ גיאת וכתב לסתור דעתו וכתב בסוף דבריו וכל זה לשבור דברי הרי"ץ גיאת שהוא מנהיג לאבילים לצאת לב"ה בחול אבל תשובת רבינו האי שכתבנו למעלה אפשר שהיא עולה ולא אמר הגאון לצאת לב"ה בחול אלא בשבת לפי שאין אבילות בשבת ויפרש הגאון שבת שבוע של ימי אבילות בחול וכן פירש"י וכן נהגו כדעה הזאת לצאת שם בשבת ולא בחול כל ז' ויש להם על מה שיסמכו בדברי הגדה שכך מצינו בפרקי ר"א ראה שלמה שמדת ג"ח גדולה לפני הקב"ה וכו' עכ"ל ופי' זה הוא בפי"ו:

See also

Source 8 · Acharonim
Verified

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 393:7

ערוך השולחן, יורה דעה שצ״ג:ז׳

Arukh HaShulchan, Yoreh De'ah 393:7

Discusses the permission to comfort mourners on Shabbat and the distinction between the mourner’s underlying status and public mourning behavior. It is useful for explaining why words of consolation do not violate Shabbat’s character.

דלפי מה שבארנו דאין איסור בהליכה מביתו, למה אסרוהו בשלושה ימים הראשונים? דיש לומר דכיון דהילוכו בין הרבה אנשים – אסרוהו כמו בהליכה לבית הכנסת, וכמו שכתבתי בסעיף ב.

Source 9 · Acharonim
Verified

Kitzur Shulchan Arukh 210:5

קיצור שלחן ערוך ר״י

Kitzur Shulchan Arukh 210:5

Summarizes laws of mourning, including the mourner’s limitations in attending gatherings and celebrations during the aveilus period, in concise practical form.

אָבֵל תּוֹךְ שִׁבְעָה, אֵין לוֹ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא אִם אֵין שָׁם אַחֵר שֶׁיִתְפַּלֵל. אַךְ אִם הוּא אָבֵל עַל אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, נוֹהֲגִין שֶׁמִּתְפַּלְּלִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֶשׁ שָׁם אַחֵר. וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, נוֹהֲגִין שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּלֵל לִפְנֵי הַתֵּבָה כָּל הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּדְלֵיכָּא אַחֵר. וְאִם הָיָה דַרְכּוֹ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַתֵּבָה גַּם קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָּה אָבֵל, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן (מֵּאִיר נְתִיבִים סִימָן פ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכח סָעִיף ח (שעו שפד)

Source 10 · Hasidic
Verified

recovered from “Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 287:1

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim

שולחן ערוך הרב, אורח חיים רפ״ז

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 287

Explains the Friday-night synagogue custom of consoling mourners and reciting the customary blessing. The ruling presents the practice as an established communal expression compatible with Shabbat, not as public aveilut.

וּמֻתָּר לְנַחֵם אֲבֵלִים בְּשַׁבָּת. וּמֻתָּר לוֹמַר כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים בְּחֹל: "הַמָּקוֹם יְנַחֶמְךָ", שֶׁעַל יְדֵי בַּקָּשָׁתוֹ עַל נֶחָמָתוֹ לֹא יְעוֹרֵר בֶּכִי:

Source 11 · Modern
Verified

Peninei Halakhah, Family 10:9

פניני הלכה, משפחה י׳:ט׳

Peninei Halakhah, Family 10:9

One does not publicly display mourning acts on Shabbat due to its sanctity, therefore mourners are permitted to study Torah, attend synagogue prayers, greet one another with "Shabbat shalom," prepare festive meals, and sing at them as on any Shabbat; near the time Shabbat begins, mourners may wash with warm water, don Shabbat clothes, and go to the synagogue.

אין נוהגים 'אבלות' בפרהסיה ביום השבת משום קדושתו, לפיכך מותר ללמוד תורה, ללכת לתפילות בבית הכנסת, ולברך איש את רעהו ב'שבת שלום'. וכן עורכים בשבת סעודות ושרים בהם כמו בכל השבתות. סמוך לזמן כניסת השבת מותר לאבלים לרחוץ גופם בפושרים, ללבוש בגדי שבת וללכת לבית הכנסת.

Source 12 · Modern
Verified

B'Mareh HaBazak Volume IX 4

שו"ת במראה הבזק חלק תשיעי ד׳

B'Mareh HaBazak Volume IX 4

If mourners accept Shabbat before entering the synagogue or if Kabbalat Shabbat begins at their synagogue after sunset, there is no problem with mourners' presence in the synagogue during Kabbalat Shabbat, because mourning is not observed publicly on Shabbat.

אם האבלים מקבלים עליהם את השבת לפני הכניסה לבית הכנסת או ש'קבלת שבת' מתחילה בבית הכנסת שלכם אחרי שקיעת החמה, אין בעיה בנוכחות האבלים בבית הכנסת בזמן אמירת קבלת שבת, כי אין אבלות נוהגת בפרהסיה בשבת.

Source 13 · Modern
External

Tzitz Eliezer 13:50

ציץ אליעזר, חי״ג סי׳ נ׳

Tzitz Eliezer 13:50

The passage states that while some hold one should not say hamakom in a mourner's home or at celebrations due to Shabbat mourning restrictions, the author's view is that this reasoning is not conclusive, since the custom is to say it even in certain contexts, and therefore it should be said even at a mourner's home.

תו לא הוי. מפורסם דמשום אבילות בשבת מונעים לאומרו, ולכן העיקר דאין לומר ב״מ לא בבית האבל ולא בבית חתגים ע״ש, אבל לענ״ד אין בזה כדי שיכנוע, בהיות ומנהגינו כן לאומרו אפילו במגין של פרקום וא״כ כשאצל בית אבל לא אומרים אותו

On this pageThe passage states that while some hold one should not say hamakom in a mourner's home or at celebrations due to Shabbat mourning restrictions, the author's view is that this reasoning is not conclusive, since the custom is to say it even in certain contexts, and therefore it should be said even at a mourner's home.

Tzitz Eliezer 13:50 — page scan on HebrewBooks
Page 123

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 14 · Modern
External

Tzitz Eliezer 13:47

ציץ אליעזר, חי״ג סי׳ מ״ז

Tzitz Eliezer 13:47

The custom in Jerusalem is that when a parent dies on Shabbat, mourners enter the synagogue and recite Kaddish throughout all the services, in accordance with the Taz.

והנה המנהג בפעיה״ק ת״ו כהט״ז דכשמת בשבת נכנסים האבלים לבית הכנסת ואומרים הקדשים בכל התפילות.

On this pageThe author discusses whether a son whose parent died on Shabbat should recite Kaddish on Shabbat before the burial takes place. While the Shach objects to this because the post-mortem judgment has not yet begun, the author rules in accordance with the Taz and the established custom of Jerusalem that the mourners do enter the synagogue to recite Kaddish on Shabbat. The passage discusses the debate among halachic authorities regarding whether Kaddish may be recited for a deceased person prior to their burial. It focuses on cases where death occurs on Shabbat, analyzing whether the spiritual judgments of Gehinnom begin immediately upon death or only after burial, and how this affects the justification for pre-burial Kaddish. The passage discusses whether an onen (a mourner whose deceased relative is not yet buried) is permitted to recite Kaddish on Shabbat. It defends the view of the Taz, concluding that while an onen is exempt from prayer and Kaddish on weekdays, they should indeed recite Kaddish on Shabbat, in accordance with the established custom in Jerusalem.

Tzitz Eliezer 13:47 — page scan on HebrewBooks
Page 116

Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 15 · Modern
External

Divrei Yatziv YD 241

דברי יציב, יו"ד סי׳ רמ״א

Divrei Yatziv YD 241

The restriction on a mourner leaving his home is not against leaving itself, but against appearing to go on a leisurely stroll.

כי אין האיסור בעצם היציאה אלא שלא יהא נראה כהולך לטייל

On this pageThe author discusses whether a mourner is permitted to leave his shiva room to hear the Torah reading or recite Hallel on Rosh Chodesh. He rules that moving from room to room within the same building is permitted, especially to perform a mitzvah like hearing the Torah without moving a scroll. He notes that the restriction on a mourner leaving his home is not absolute, but rather to prevent him from appearing to go on a leisurely stroll.

Divrei Yatziv YD 241 — page scan on HebrewBooks
Page 264

Divrei Yatziv is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 16 · Modern
External

B'tzel HaChochma 2:44

בצל החכמה, ח״ב סי׳ מ״ד

B'tzel HaChochma 2:44

The passage discusses whether a groom and bride during their seven days of feasting are permitted to visit a house of mourning and comfort mourners, examining how acts of kindness toward the bereaved are permitted even when one is obligated to rejoice.

אם מותר לחתן וכלה תוך שבעת ימי משתיהם לילך לבית אבל לנחם אבלים

On this pageDiscusses whether a groom and bride (chassan and kallah) during their seven days of feasting (sheva brachot) are permitted to perform bikur cholim (visiting the sick) and nichum aveilim (comforting mourners). The author argues that just as these acts are permitted on Shabbos and Yom Tov despite the obligation of joy (simcha), they are similarly permitted for a chassan and kallah under appropriate circumstances. The author discusses the guidelines for comforting mourners and visiting the sick on Shabbos, ruling that those who were unable to do so during the week may do so on Shabbos. He also rules that a bride and groom during their week of celebration (sheva brachot) are permitted to perform these acts of kindness.

B'tzel HaChochma 2:44 — page scan on HebrewBooks
Page 307

B'tzel HaChochma is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 8 found, not yet verifiedSign in to verify
  • בחול ומזבת. ועי׳ כף הזדים סימן קל״ה סקי׳׳א דכתב דאין איסור לאומרו בחול וד.מנד.ג לאומרו בשבת שחרית ומנחה וביו״ט ור״ה ויו״ב שחרית )ולא מובן לי מדוע לא ביו״ב במנחה ואנחנו הלא כן אומרים את זה במנחה דיו״ב(״ וכן מבואר בספר סדר

  • ק״א. ואכמ״ל. )))אין כאן מקומו((( )ועיין שו״ת תורה לשמה )סי׳ מ״ט( במה שיישב בהא דנוהגים לומר יהא רעוא ובו׳ בליל שבת ובו יש תחנונים בסופו, וע״ש מה שיישב. וע״ש בענין כריך שמיה וסליחות. וע״ע מש״ב כעי״ז בספרו בן יהדדע עמ״ס

  • Shabbat 12bunverified

    ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Kuzari 2:50unverified

    (נ) אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר". (נ) אָמַר הֶחָבֵר: וְתוֹרַת מֹשֶׁה לֹא הֶעֱבִידָה אוֹתָנוּ בִּפְרִישׁוּת, אַךְ בַּדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה וְלָתֵת לְכָל כֹּחַ מִכֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף חֶלְקוֹ בְצֶדֶק מִבְּלִי רִבּוּי בְּכֹחַ אֶחָד, קִצּוּר בְּכֹחַ אַחֵר, וּמִי שֶׁנָּטָה עִם כֹּחַ הַתַּאֲוָה קִצֵּר בְּכֹחַ הַמַּחֲשָׁבָה, וּבְהֶפֶךְ. וּמִי שֶׁנָּטָה עִם הַנִּצָּחוֹן קִצֵּר בְּזוּלָתוֹ. וְאֵין רֹב הַתַּעֲנִית עֲבוֹדָה לְמִי שֶׁתַּאֲווֹתָיו חֲלוּשׁוֹת וְכֹחוֹתָיו חֲלוּשִׁים וְגוּפוֹ רָזֶה, אֲבָל טוֹב שֶׁיְּעַדֵּן גוּפוֹ, וְלֹא הַמְעָטַת הַמָּמוֹן עֲבוֹדָה, כַּאֲשֶׁר יִזְדַּמֵּן מִן הַמֻּתָּר מִבְּלִי יְגִיעָה וְלֹא יַטְרִידֵהוּ קְנוֹתוֹ מִן הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, כָּל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ טָפוּל וּבָנִים, וּמַאֲוַיָּיו לְהוֹצִיא לְשֵׁם שָׁמָיִם, אַךְ הָרִבּוּי יוֹתֵר נָכוֹן לוֹ. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כִּי תוֹרָתֵנוּ נֶחֱלֶקֶת בֵּין הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְהַשִּׂמְחָה, תִּתְקָרֵב אֶל אֱלֹהֶיךָ בְּכָל אַחַת מֵהֵנָּה, וְאֵין כְּנִיעָתְךָ בִימֵי הַתַּעֲנִית יוֹתֵר קְרוֹבָה אֶל הָאֱלהִים מִשִּׂמְחָתְךָ בַּימֵי הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים, כְּשֶׁתִּהְיֶה שִׂמְחָתְךָ בְכַוָּנָה וְלֵב שָׁלֵם. וּכְמוֹ שֶׁהַתַּחֲנוּנִים צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה כֵּן הַשִּׂמְחָה בְמִצְוָתוֹ וּבְתוֹרָתוֹ צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, שֶׁתִּשְׂמַח בַּמִּצְוָה עַצְמָהּ מֵאַהֲבָתְךָ הַמְצַוֶּה בָהּ וְשֶׁתַּכִּיר מַה שֶּׁהֵטִיב לְךָ בָהּ, וּכְאִלּוּ אַתָּה בָא בְאַכְסַנְיָתוֹ קָרוּא אֶל שֻׁלְחָנוֹ וְטוּבוֹ, וְתוֹדֶה עַל זֶה בְּמַצְפּוּן וּבְגָלוּי, וְאִם תַּעֲבֹר בְּךָ הַשִּׂמְחָה אֶל הַנִּגּוּן וְהָרִקּוּד הִיא עֲבוֹדָה וּדְבֵקוּת בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים לֹא הִנִּיחָה אוֹתָם הַתּוֹרָה מֻפְקָרִים, אֲבָל כֻּלָּם תַּחַת מַסֹּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּיכֹלֶת בְּנֵי אָדָם לְחַלֵּק תַּקָּנוֹת כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁוְהַגּוּף, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַתְּנוּעָה, וְשִׁעוּר מַה שֶּׁתּוֹצִיא הָאָרֶץ עַד שֶׁתִּשְׁבֹּת בַּשְּׁמִטָּה וְיוֹבֵל וְיִנָּתֵן מִמֶּנָּה הַמַּעַשְּׂרוֹת, וְזוּלָתִי זֶה. וְצִוָּה עַל שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת וּשְׁבִיתַת הַמּוֹעֲדִים וּשְׁבִיתַת הָאָרֶץ, וְהַכֹּל זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם וְזִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁשְֹׁנֵי הָעִנְיָנִים דּוֹמִים מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשׂוּ בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים לֹא בְמִקְרֶה וְלֹא בְטֶבַע. וְכַאֲשֶׁר אָמַר יִתְבָּרֶךְ: "כִּי שְׁאַל־נָא לְיָמִים רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ", "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים", "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים". וְהָיְתָה שְׁמִירַת הַשַּׁבָּת הִיא בְעַצְמָהּ הַהוֹדָאָה בָאֱלֹהוּת, אֲבָל –כְּאִלּוּ הִיא הוֹדָאָה בְדִבּוּר מַעֲשִׂי, כִּי מִי שֶׁמְּקַבֵּל מִצְוַת שַׁבָּת בַּעֲבוּר שֶׁבָּהּ הָיָה כְלוֹת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּבָר הוֹדָה בַּחִדּוּשׁ מִבְּלִי סָפֵק, וּמִי שֶׁהוֹדָה בַּחִדּוּשׁ הוֹדָה בַמְחַדֵּשׁ הָעוֹשֶׂה יִתְבָּרָךְ. וּמִי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ יִפֹּל בִּסְפֵקוֹת הַקַּדְמוּת וְלֹא תִזַּךְ אֱמוּנָתוֹ לְבוֹרֵא הָעוֹלָם. אִם כֵּן שְׁמִירַת מִצְווֹת הַשַּׁבָּת מְקָרֶבֶת אֶל הַבּוֹרֵא יוֹתֵר מֵהַפְּרִישׁוּת וְהַנְּזִירוּת. וּרְאֵה הֵיאַךְ שָׁב הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי הַדָּבֵק בְּאַבְרָהָם וְאַחַר כֵּן בַּהֲמוֹן סְגֻלָּתוֹ וּבָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מֵבִיא הָאֻמָּה מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, וְנִזְהָר בַּזֶּרַע עַד שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהֶם אֶחָד, וְהִנִּיחַ אוֹתָם בַּטּוֹב שֶׁבַּמְּקוֹמוֹת וְהַפּוֹרִי שֶׁבָּהֶם וְהִרְבָּם הָרִבּוּי הַהוּא הַמֻּפְלָא, עַד שֶׁהֶעְתִּיק אוֹתָם וּנְטָעָם בָּאֲדָמָה הָרְאוּיָה לַסְּגֻלָּה, וְנִקְרָא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק כַּאֲשֶׁר נִקְרָא יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים וְיוֹשֵׁב צִיּוֹן וְשׁוֹכֵן יְרוּשָׁלָיִם, לִדְמוֹתָם בַּשָּׁמָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "הַיּשְֹבִי בַּשָּׁמָיִם", מִפְּנֵי הֵרָאוֹת אוֹרוֹ בָּאֵלֶּה כְּהֵרָאוֹתוֹ בַשָּׁמָיִם, אַךְ בְּמִצּוּעַ עָם רְאוּיִים לְקַבֵּל הָאוֹר הַהוּא, וְהוּא מַאֲצִיל אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, וְנִקְרָא זֶה מִמֶּנּוּ אַהֲבָה. וְהִיא אֲשֶׁר נִקְבְּעָה לָנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ לְהַאֲמִינָהּ וּלְהוֹדוֹת עָלֶיהָ בְּ"אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ", כְּדֵי שֶׁנָּשִׂים אֶל לְבָבֵנוּ שֶׁהַהַתְחָלָה מִמֶּנּוּ לֹא מִמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֹּאמַר בִּבְרִיאַת הַחַי עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא לֹא בָרָא אֶת עַצְמוֹ אַךְ הָאֱלֹהִים יְצָרוֹ וְהִתְקִינוֹ כַּאֲשֶׁר רָאָה חֹמֶר שֶׁרָאוּי לַצּוּרָה הַהִיא כֵּן הוּא יִתְבָּרֵךְ הַמַּתְחִיל לְהוֹצִיאֵנוּ מִמִּצְרַיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה וְיִהְיֶה לָנוּ לְמֶלֶךְ, כַּאֲשֶׁר הוּא אוֹמֵר וְשׁוֹנֶה (ויקרא כב, כג ובמדבר טו, מא): "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְעוֹד, שֶׁאָמַר: "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

    from our library copy — not yet checked against the original

  • ענין שבת קודש: ענין השבת בכללו הוא כי הנה כבר ביארנו למעלה שענין העה״ז נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קדש. אמנם הוצרך ג״כ שמצד אחר ינתן קצת קידוש לברואים כדי שלא יגבר בם החשך יותר מדאי. והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק באיזה מדריגה צריך שיהיה החול ובאיזה מדריגה הקידוש הנוסף הזה והגבילה כל זה הגבולים הנאותים בבחי׳‎ הכמות האיכות המקום והזמן וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות. ואולם בבחי׳‎ הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קדש ובימי הקדש עצמם מדריגות זו למעלה מזו כפי הנאות והנה סידרה שרוב הימים יהיה חול ולא יהיה קדש אלא השיעור המצטרך. ואולם גזרה שיהיו הימים כלם מתגלגלים בשיעור מספר א׳‎ שיסובב בזמן כלו בסיבוב והוא מספר הז׳‎ ימים וזה כי הנה בם נברא המציאות כלו ונכלל כל הויתו במספר זה ונמצא מספר זה מה שראוי שיקרא שיעור שלם כיון שכלו הוצרך להוית כל המציאות ויותר מזה לא הוצרך כלל כי כבר נגמרה בו כל ההויה. אמנם יהיו מספר זה מתגלגל והולך וחוזר בסיבוביו עד סוף כל הו׳‎ אלפים ולא עוד אלא שימות כל העולם כלו גם הם ישמרו השיעור הזה בכמות הגדול והיינו ו׳‎ אלפים ואלף מנוחה ואח״כ תתחדש ההויה למציאות בסדר אחר כפי גזירת החכמה העליונה. והנה כיונה שסוף הסיבוב יהיה תמיד בקדש ונמצא זה עילוי גדול לכל הימים שאעפ״י שרובם חול ורק חלק א׳‎ מז׳‎ הוא הקדש והוא מה שמצטרך לעה״ז כמו שזכרנו. אמנם מצד אחר בהיות החלק הזה סוף הסיבוב וחיתומו נמצא הסיבוב לו נתקן ומתעלה עי״ז עד שנמצאים כל ימות האדם מתקדשים. והנה זו מתנה גדולה שנתן הקב״ה לישראל להיות שרצה שיהיו לו עם קדוש ולא נתנה לשאר האומות כלל שאין המעלה הזאת ראויה ולא מיועדת להם:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • בשם מו"ז ז"ל בפסוק ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה כו'. אבל חוזר הוא לנעילת שערים. ודקדק מה זה הלשון נעילת שערים ולא פתיחת שערים. ופירש דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים. פעמיך הוא התעוררות התלהבות לבות בנ"י. מלשון פעמון זהב. בנעלים הוא שזה התלהבות צריך שמירה ומנעול שלא יתפשט בו פסולת. ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי. וזהו נעילת שערים עכ"ד ז"ל דפח"ח. ולהוסיף ביאור הענין דכתיב והחיות רצוא ושוב הוא ב' בחי' הנ"ל. לכן כתיב ישוב מצבא העבודה. וכן הלשון חוזר לנעילת שערים שצריכין בימי הזקנה לחזור ולתקן עבודת ימים הראשונים לבררם מכל פסולת. ופסוק הנ"ל פעמיך בנעלים הוא לכללות ישראל שהקטנים מתבטלין להגדולים. ובמעשה הנערים הוא פעמיך התלהבות ותשוקה בחי' רצוא. בנעלים הם הזקנים בחי' ושוב. ומתאספין כל מיני עבודות של בני ישראל בשמים. ונגמר מכולם סדר עבודה הנכונה פעמיך בנעלים. וז"ש ושרת את אחיו כו' לשמור משמרת. כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם. ועפי"ז יש לפרש המדרש פרשת וארא חביבים הזקנים אם זקנים הם חביבין הם. ואם נערים נטפל להם ילדות. ויש לפרש עפ"י הנ"ל כי הזקנים האמתיים הם אותן שבימי ילדותן תיקנו בחי' עבודת התלהבות כראוי. ובימי הזקנה מבררין עבודתם הראשונה. וזה פעמיך בנעלים. וחביבין הם כמ"ש מה יפו. ואם נערים הם פי' אף הזקנים שמתחילין עתה לקבל עבודת ה' בימי זקנתם וחסר להם כח התלהבות עכ"ז הם מוסיפים כח להילדים וזה נטפל להם ילדות כמ"ש ושרת את אחיו כנ"ל: וישבות ביום הז' דכ' והחיות רצוא ושוב. ובהם כ' כמראה הבזק ברגע א'. אבל בתחתונים יש להם עלי' בש"ק. לכן רצוא בימי המעשה ושוב בשבת. כדאיתא בימי המעשה ההנהגה ע"י שליח ובש"ק חוזר השליח בשליחותו. וזה הענין הוא בכל איש ישראל שנשתלח בעוה"ז לעשות מצות ה'. והכלל שהשליח צריך לחזור שליחותו כדאיתא בגמרא והשבת מעלה ומחזיר כל עבודת ימי המעשה להבורא ית'. וכפי השוב שבש"ק כך מקבלין שליחות חדש על ימי המעשה הבאים. ובמדרש הגו סיגים מכסף כו' כ"ז שתהו ובהו בעולם כו' נעקר תו"ב ניכר למלאכת שמים וארץ ע"ש. דכ' והארץ היתה תו"ב ואיתא במד' שם שהארץ מתרעמת כו'. ובשבת שנק' שלום מתעלה הארץ ומתחבר להיות שמים וארץ כלי אחד. ושבת היא כלל הבריאה כמש"כ ויכלו והיא מדת הצדיק. כל. דאחיד בשמיא וארעא. ובאמת הצדיקים נק' ע"ש זה שעושין חיבור ודביקות תחתונים בעליונים. לכן בנ"י נק' השולמית והשבת מיוחד להם ונק' עדים וכן השבת סהדותא איקרי והיינו כדכ' במזמור שיר ליום השבת להגיד כי ישר ה' צורי. פי' להראות כי באמת שמים וארץ הכל אחד. רק הפסולת ותערובת טו"ר שנעשה ע"י החטא מעכב. לכן הוצרך למטה כל התקונים וכ' בכל יום ויהי ערב ובוקר. ובשבת לא שלטא סט"א כדכ' ויציצו כו' להשמדם עדי עד. ונק' שבת ששבת ממזיקין כדאיתא במדרשים. ובהסתלקות הסוגים מתגלה הטוב הצפון. וזה עדות כי ישר כו' ולא עולתה בו. והשי"ת בחר בשבת להיות מתגלה בו הקדושה לעדות הנ"ל בזמן. ובחר בבנ"י להיות מתגלה בהם הקדושה להיות עדות על הנפש. ובא"י ובהמ"ק להיות עדות על המקום. כי נמצא האור בהם. ורק החטאים מעכבים ומחשיכין כדאיתא לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם כו':

    from our library copy — not yet checked against the original

  • דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (תהלים פד, ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן". לֹא יִהְיֶה לְךָ. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, יז) "וְנָתַתִּי פָּנַי בָּכֶם". לֹא תִשָּׂא. קִּיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ" וְגוֹ'. עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (וְחָרָה) (במדבר לב, י) ["וַיִחַר] אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא" זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה נח, יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם". לֹא תִנְאָף. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ירמיה לג, יב) "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (הושע ד, יד) "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה". לֹא תִגְנֹב. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (דברים ז, טז) "וַאֲכַלְתֶּם אֶת כָּל הָעַמִים". עֲבַרְתֶּם עָלָיו "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְנֶאצַּר". לֹא תַעֲנֶה. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה מג, יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "מָה אָעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָךְ". לֹא תַחְמֹד. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (שמות לד, כד) "לֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲל(וֹ)תְךָ". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (מיכה ב, ב) "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים" וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי" "וְלֹא תִשָּׂא". מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָרָגִיל בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּבִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה קוֹרַת רוּחַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיְּמוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי". זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּמָּה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ. בַּמִּקְרָא בַּמִּשְׁנָה, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּכְסוּת נְקִיָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת יִקַּח אָדָם בָּשָׂר [מְעַט, יַיִן מְעַט] וְאַל יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, כ) "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן" וְגוֹ'. לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵירָה שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, י) "צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי, מָה הַכּוּר הַזֶּה אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן בּוֹ כָּל עֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הוּא שׂוֹרְפָן וּמַפְסִידָן, כָּךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ כָּל אֲכִילוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מַפְסִידָן. שְׁלֹשָׁה קְדֻשּׁוֹת הֵן, קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כב, ד) "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל", וּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הוּא לָכֶם", וּקְדֻשָּׁתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'" מִכָּאן אָמְרוּ עֲתִידִים שִׁנֵּיהֶם שֶׁל אוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלֹשִׁים. וְכִי מַה נִּשְׁתַּנּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע (מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה) אֶלָּא (אַמָּה) [אָמְרוּ] תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים לִמְעֻבֶּרֶת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְמֵינִיקָה, מַה תִּינוֹק הַזֶּה שֶׁהוּא יוֹנֵק חָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ כָּל אוֹתָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ אֲפִלּוּ מֵתָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָהּ כָּךְ אוֹכְלֵיהֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ מֵתִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם. דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (תהלים פד, ו) "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, ז) "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן". לֹא יִהְיֶה לְךָ. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (שם, יז) "וְנָתַתִּי פָּנַי בָּכֶם". לֹא תִשָּׂא. קִּיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ" וְגוֹ'. עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (וְחָרָה) (במדבר לב, י) ["וַיִחַר] אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא" זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה נח, יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם". לֹא תִנְאָף. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ירמיה לג, יב) "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (הושע ד, יד) "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה". לֹא תִגְנֹב. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (דברים ז, טז) "וַאֲכַלְתֶּם אֶת כָּל הָעַמִים". עֲבַרְתֶּם עָלָיו "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְנֶאצַּר". לֹא תַעֲנֶה. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (ישעיה מג, יב) "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, "מָה אָעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָךְ". לֹא תַחְמֹד. קִיַּמְתֶּם אוֹתוֹ, (שמות לד, כד) "לֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲל(וֹ)תְךָ". עֲבַרְתֶּם עָלָיו, (מיכה ב, ב) "וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים" וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר "אָנֹכִי" "וְלֹא תִשָּׂא". מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָרָגִיל בִּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּבִשְׁבוּעַת שֶׁקֶר כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה קוֹרַת רוּחַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם וְאֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. זָכוֹר וְשָׁמוֹר. קִיְּמוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי". זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. בַּמָּה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ. בַּמִּקְרָא בַּמִּשְׁנָה, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, בִּכְסוּת נְקִיָּה. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא עֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת יִקַּח אָדָם בָּשָׂר [מְעַט, יַיִן מְעַט] וְאַל יַרְבֶּה בְּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, כ) "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן" וְגוֹ'. לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּתוֹךְ מֵעָיו יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵירָה שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מח, י) "צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי, מָה הַכּוּר הַזֶּה אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן בּוֹ כָּל עֵצִים שֶׁבָּעוֹלָם הֲרֵי הוּא שׂוֹרְפָן וּמַפְסִידָן, כָּךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם אֲפִלּוּ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ כָּל אֲכִילוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הוּא מַפְסִידָן. שְׁלֹשָׁה קְדֻשּׁוֹת הֵן, קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כב, ד) "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל", וּקְדֻשַּׁת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הוּא לָכֶם", וּקְדֻשָּׁתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה'" מִכָּאן אָמְרוּ עֲתִידִים שִׁנֵּיהֶם שֶׁל אוֹכְלֵי יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אַמּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שְׁלֹשִׁים. וְכִי מַה נִּשְׁתַּנּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע (מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה) אֶלָּא (אַמָּה) [אָמְרוּ] תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים לִמְעֻבֶּרֶת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְמֵינִיקָה, מַה תִּינוֹק הַזֶּה שֶׁהוּא יוֹנֵק חָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ כָּל אוֹתָן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ אֲפִלּוּ מֵתָה אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָהּ כָּךְ אוֹכְלֵיהֵן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ מֵתִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: המקום

Related sheets

Shabbatשבת

Halachic Aspects of Shabbat Candle Lighting

These sources explore the halakhic requirements, timing, blessings, and underlying purposes of lighting Shabbat candles. They range from foundational Talmudic discussions of obligation and intent to detailed medieval and early modern codifications of practice and custom.

View Sources18 sources
Halachaהלכה

Standing Before an Elderly Person in Shul

Jewish law addresses the obligation to rise before an aged person, examining whether gray hair alone creates this duty or whether the person's moral character affects the requirement. The sources discuss the age threshold, the distinction between honoring the aged and honoring Torah scholars, and whether wickedness exempts an elder from this honor.

View Sources19 sources
Chassidusחסידות

The Mitteler Rebbe on Chanukah Light

Chanukah

Sources exploring the spiritual and metaphysical dimensions of Chanukah light, tracing how divine illumination reveals itself within darkness through both prophetic vision and Hasidic teaching on divine vitality and the soul's service.

View Sources14 sources
Yamim Tovimימים טובים

The Avodat Pesach Sheini: Service and Obligation

Pesach

Pesach Sheini (the 14th of Iyar) provides a second opportunity for those who were ritually impure or distant during the first Pesach to bring the Paschal offering. The sources establish both the halachic parameters of who qualifies and the spiritual principle that no one is ever beyond the reach of divine service and repentance.

View Sources7 sources
Yamim Tovimימים טובים

The Hundred Shofar Blasts of Rosh HaShana

Rosh Hashanah

Sources explore the requirement to sound one hundred blasts on Rosh HaShana and the connection between the shofar's teruah sound and Sisera's mother's lamentation. Classical rabbinic sources establish the obligation through the repetition of the word teruah in Torah, while later authorities detail the precise sequence and number of blasts to reach the customary total.

View Sources19 sources
Shabbatשבת

The Menorah as Symbol of Shabbat

Jewish sources interpret the seven-branched menorah's structure—a central shaft with three branches on each side—as representing Shabbat at the center of the week, surrounded by the six weekdays. This symbolism draws from the creation narrative, rabbinic homilies, and Hasidic commentary on the menorah's spiritual significance.

View Sources9 sources

Explore more