Otherכללי

Who Was the Rashba?

The sources found do not provide a biographical account of the Rashba's life and identity. Instead, they present a selection of his responsa on topics ranging from marital property and testimony to customs and philosophical matters, illustrating the breadth of his halakhic authority and engagement with contemporary communal issues.

אני מצאת שקרוב לומר שהשחיטה פסולה

12 sources · 11 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The sheet itself shows the Rashba primarily through the range of his responsa: he describes his own project at the opening of his collection as gathering together all matters of monetary law — admissions, loans, inheritances, documents, gifts of a healthy person or one on his deathbed, pledges, the remission of debts and prosbul, collection of ketubah and debts, laborer relations, the four types of bailees, and ownerless property, along with the laws of witnesses and judges (Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban 1:1).

He rules on concrete communal and family disputes brought to him: a case of a wife's wedding gifts entrusted to her father for investment, where he analyzes the ownership and accounting obligations between the parties (Teshuvot haRashba part IV 1:1-2); a case concerning a betrothal by a minor through a messenger, where he examines the witnesses and the validity of the proceeding (Teshuvot haRashba part VI 1:2); and a dispute over synagogue seating rights, distinguishing seats allotted by family custom from seats fully acquired and transferable (Teshuvot haRashba part IV 319:2).

He addresses matters of practical communal policy, ruling that gentile labor performed publicly on Shabbat-adjacent work may be permitted under certain conditions despite the appearance of impropriety (Teshuvot haRashba part V 211:2).

He also engages custom and its boundaries, forcefully uprooting a local practice of slaughtering a fowl for a child's atonement on the eve of Yom Kippur because he judged it to resemble Emorite superstition (Teshuvot haRashba part I 395:1-3).

His responsa extend into halachic theory and philosophy: he questions Maimonides's criterion for what counts as forbidden 'Emorite ways' versus legitimate natural medicine (Teshuvot haRashba part I 413:1-3), affirms that authority follows the greater sage in wisdom and numbers even in time of need (Teshuvot haRashba part I 253:2), defends the principle of creation ex nihilo against philosophical claims of eternal matter (Teshuvot haRashba part V 115), and recounts a public debate he held with a Muslim scholar which he recorded for the community (Teshuvot haRashba part IV 187:2-3).

He also takes up questions of liturgical custom, explaining why the verse recited at Shabbat minchah is not said on Yom Tov, rooting his answer in the special character of the minchah hour as an auspicious time (Teshuvot haRashba part V 1:1-2).

A later ethical work cites him as a halachic decisor whose ruling on the embalming of Yaakov Avinu reconciles an apparent tension in the Gemara by distinguishing sensation done for the honor of the dead from sensation as punishment (Chochma uMusar (Alter of Kelm)).

Source 1 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban, Responsum 1

תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן א׳:א׳ — ד"ה תשובות שאלות בענייני דיני ממונות הודאות

Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban 1:1

This collection is associated with responsa attributed to the Rashba and transmitted under Ramban's name; it is relevant to the textual and attributional complexity surrounding the Rashba's corpus, though individual attributions require care.

תשובות שאלות בענייני דיני ממונות הודאות והלואות. וענין ירושות ונחלות. וענין שטרות ואונות ושוברין. ומתנות בריא ומתנות שכיב מרע. ודין אפותיקי. ועניני השמטת כספים ופרוזבול. וגביית כתובה ובעל חוב. ודיני פועלים ואומנים עם בעל הבית. ודין ארבעה שומרים. ודין הפקר ונכסי הגר. וכל מה שהוא כיוצא בזה שיהיה בו תביעת ממון. אלקט ואקבץ הכל לצד אחד כדי שיקל על המעיינים. ואכלול עמהם דין עדים ודיינים ופסולי עדות:

Source 2 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part V, Responsum 1

שו"ת הרשב"א חלק ה א׳:א׳-ב׳ — ד"ה שאלה

Teshuvot haRashba part V 1:1-2

A further collection of responsa attributed to the Rashba, useful for surveying the breadth of his correspondence and the practical authority he exercised across Jewish communities.

שאלה: אמרת לבאר לך, מה שאנו נוהגין לומר פסוק: ואני תפלתי לך ה' וכו'; בשבת במנחה. ואם שעת המנחה הוא עת רצון, למה אין אנו אומרים אותו ביום טוב? תשובה: דע, כי שעת מנחה עת מרוצה בימים, וכמו שיש עתים מרוצים בשנה, כעשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ. והוא שאמרו בפרק קמא דברכות (דף ו): לעולם יהא זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. גם בדניאל כתיב: והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון, מועף אלי בעת מנחת ערב. ועוד הארכתי בזה שם, בפ"ק דברכות ואמנם, מה שנהגו לומר בשבת, ומה שנהגו שלא לאומרו בשאר ימים טובים, לדעתי הוא לב' כוונות. האחת, כי יום שבת מן הראוי להיות בו הרצון, יותר משאר הימים, לפי שבו נגמרה כל מלאכת מעשה בראשית, והוא חמדת ימים. כמו שכתוב: ויכל אלהים; והוא מלשון: ותכל דוד; כתרגום ירושלמי: ויכל: וחמיד. והוא אומרנו: חמדת ימים אותו קראת. ועל כן, הברכה בו יותר. וכאומרו: על כן ברך ה' את יום השבת; מצורף לזה עוד, כי יום השבת הוא יום מנוחה מכל מלאכה, ואפילו ממלאכת אוכל נפש. ועתות המנוחה מוכנים לבטלה, וירבו השותים במזרקי יין, ומשיחין בדברי הבאי, ונגינות שותי שכר. וכל שאחרים משיחין בדברי הבאי ובטלה, ומתוכם יפרוש מי שיפרוש, להיות נעצר לפני ה', ולהתפלל ולעסוק במצוה, יותר ראוי להתקבל תפלתו. וזה מבואר להם בכמה מקומות במדרש ובהגדה. ועל זה אמר דוד: ישיחו בי יושבי שער, ונגינות שותי שכר, ואני תפלתי וכו'. עוד יש טעם אחר, אפשר לאומרו, לפי דעת בעלי חכמת הככבים: לפי שכבר נודע, דמזלו של שבת הוא שבתאי, והוא המסבב ברצון הבורא ענינים קשים, כידוע לבעלי חכמה זאת. ואמר החכם ראב"ע: ע"כ נצטוו ישראל לנוח בו מכל מלאכה, כדי שיתעסקו למלאכת שמים ובעבודתו, ובזה ינצלו מפגעיו, מלבד הטעם המפורש בכתוב: כי בו שבת מכל מלאכתו. וע"כ תקנו לומר: ואני תפלתי וגו'; שנתפלל ונתחנן לפניו: יהי רצון מלפניו, שתהא תפלתינו בו בעת רצון, ושתקובל תפלתינו ועבודתנו לפניו.

Source 3 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part IV, Responsum 1

שו"ת הרשב"א חלק ד א׳:א׳-ב׳ — ד"ה שאלת

Teshuvot haRashba part IV 1:1-2

Shlomo ibn Adret (Rashba) rules that money given to a bride at her wedding belongs to the husband regarding its profits, allowing him to demand its return and an accounting from the person entrusted with investing it; the trustee may be required to swear concerning the funds, while a different rule applies to money of unknown origin or funds whose profits the husband does not enjoy.

שאלת: כשנשא שמעון את דינה, נתנו קרובי החתן והכלה מתנות לדינה הכלה בימי החתונה, כמנהג. ועלה לסך מנה. וכלה זו הפקידה אותו הממון ליד אביה, שלא מדע' שמעון בעלה, להתעסק בהם בעסק רבית. וכשידע שמעון שנתנו לר' להתעסק, שתק ונתרצה בדבר. ולסוף חמש שנים, בקש ממנו שמעון להחזיר לו כל הממון וכל הפירות, וליתן לו חשבון. וראובן טען: שאין לו ליתן חשבון, ולא להחזיר לו הממון, שבתו הפקידן בידו, ולא הוא. ואם יבא מן הדין להחזירו לו, מעתה הוא אומר: שלא השביח. אדרבא: הפסיד. ושמעון טוען: שישבע לו ע"ז. וראובן משיבו: שאינו מחוייב לישבע לו ע"ז. הדין עם מי? תשובה: ממון זה, אם האשה מודה שהוא מה שנתנו לה בחופתה, כמו שאמרת, הדין עם שמעון. לפי שכל מה שיש לאשה, ואפי' נכסי מלוג שלה, של הבעל הוא לאכול פירות. ואם נפלו לה מעות, ילקח בהם קרקע, והוא אוכל פירות. ויכול הוא להוציא אפי' שלא בהרשאה. וכדקי"ל בעל בנכסי אשתו אינו צריך הרשאה, וידו כיד אשתו. ואם נתנה להתעסק, האשה יכולה להשביע את הנפקד בטענת ספק, כל זמן שלא החזיר הכל. שזה אחד מאותן ששנינו במשנת: כל הנשבעין שבתורה (מ"ה ע"א): שנשבעין שלא בטענה כלומר: בטענת בריא, וכדאמרי' התם (שבועות מ"ה). ומה שאמרינן בפ' חזקת (בבא בתרא נ"א ע"ב): קבל מן האשה יחזיר לאש', כלומר: ולא לבעלה, היינו במעות שאינם ידועים מהיכן באו. ודילמא פקדון הם אצלה. א"נ: נתן לה אחר, בענין שאין הבעל אוכל פירות מהם. הא במעות אחרים, הוא מוציא מיד הנפקד, כמו שאמרנו.

Source 4 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part VI, Responsum 1

שו"ת הרשב"א חלק ו א׳:ב׳ — ד"ה תשובה תחלה אומר אני כי מעולם

Teshuvot haRashba part VI 1:2

Shlomo ibn Adret (Rashba) rules that the disputed testimony does not establish a valid betrothal or divorce, since the alleged agency was unsubstantiated and a single contradicted witness is ineffective; therefore, no waiting period applies and the woman remains permitted to a kohen and the divorcee’s relatives.

תשובה תחלה אומר אני כי מעולם שאלה זו לא באה לידי עד עתה. ועתה אני אומר שלא בארת לי בה כל הצורך. שלא בארת אם יש עדים שהבן עשה שליח אי נמי דארצי קמיה מעיקרא. דאי לא לא חיישינן ליה משום לא דחציף [נראה שצ"ל דלא חציף] איניש לשוויה שליחא. גם לא בארת אם ראובן או בתו מודים שקדשה כמ"ש אם לא. כי משמעות השאלה יראה שאינם מודים. דאי לא למה הוצרך עתה העד הא' להעיד כיון שהם מודים. אלא ודאי נראה שהנערה ואביה מכחישין העד החי שבא להעיד. וא"כ שלא כדין נתן גט. דקי"ל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וא"כ מי שהצריכה גט טעה בתרתי. חדא שאפי' קדשה שמעון ממש לבנו בפני עדים אין חוששין לאותם קידושין. כדאמרינן בפ' ב' דקידושין (ד' מ"ה ע"ב) דילמא ארצויי ארצי קמיה לא חיישינן. דלא חציף אינש לשווי אבא שליח. ועוד דאין כאן אלא ע"א ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכל מי שהצריכה גט טעה ונמצא הגט בטל. וכל שהגט בטל גם היא אינה צריכה להמתין. דאין זו גרושה מאישה אלא מאיש א' ואפי' ריח הגט אין בו ומותרת לכהן ולקרוביו. והאיך צריכה להמתין ואין זו בכלל גזרותיו של ר"מ. שהרי ידוע לכל שהגט הזה אינו מגרש ואינו כלום. וכאותה ששנינו בפ' האשה רבה (יבמות ד' צ"ב) אף על פי שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה נאמן לתורתך נאמן למעלתך עושה משמרת שלום למשמרתך. הכותב שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.

Source 5 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I, Responsum 395

שו"ת הרשב"א חלק א שצ״ה:א׳-ג׳ — ד"ה מונטפשליד לחכם רבי יעקב בר מכיר

Teshuvot haRashba part I 395:1-3

Shlomo ibn Adret (Rashba) describes opposing the kapparot custom in his city as resembling the ways of the Emorites, while ruling that slaughtering chickens or geese for this purpose remains kosher because everyone knows they are not intended as actual offerings.

מונטפשליד לחכם רבי יעקב בר מכיר כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי׳ בערבי יום הכפורי׳ ושאסרתי אני והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברי׳ שהיו נוהגין כיוצא בזה שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפר׳ על הנער היולד וחותכי׳ ראשו ותולי׳ הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים והבלי׳ הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרב׳ ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו ומכל מקום איני רואה לפסול השחיט׳ מפני שלא פסלו אלא השוחט לשם דבר הנדר והנדב ודוקא תמימים אבל בעלי מומין לא לפי שכל הרואה יודע שאין זה לשם עולה ולשם שלמים דוקא אלא דברי הבאי בעלמא ולפיכך כתבתי אני בספרי ספר תורת הבית שהשוחט תרנגולין אווזין לשם אחד מכל אלו ששחיטתן כשרה לפי שהכל יודעין שאין אחד מאלו עולין לקרבן.

Source 6 · Rishonim
Verified

recovered from “Teshuvot haRashba part I 418”

Teshuvot haRashba part I, Responsum

שו"ת הרשב"א חלק א תי״ג:א׳-ג׳ — ד"ה עוד יש לי מקום עיון בדברי

Teshuvot haRashba part I 413:1-3

A responsum from the controversy over philosophical writings, useful for understanding the Rashba's role in the communal debates surrounding Maimonidean rationalism in late-thirteenth-century Spain.

עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע. ועוד אני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מה שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי אמרו מה שיש בו משום רפואה לפי עיון החכמים האלה שחברו ספרים בטבע בלבד וזולת מה שהשיג עיונם אסור אם כן מה הוא שחדשו לנו אביי ורבא מקרא מלא דבר הכתוב ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופאים לרפאות. ולמה הביאו בגמרא דברי אביי ורבא באותה שמועה שדברו בה בדברים שיש בהם משום דרכי האמורי.

There is another matter to scrutinize from the words of Maimonides, who wrote (Moreh Nevukhim 3:37): “They stated explicitly: ‘anything that has medicinal properties does not constitute Emorite ways.’ That is, anything that is derived by natural reason is permitted, and anything else is forbidden.” I ask as one who is skeptical of Maimonides’s words: What is that thing that Maimonides would call “derived by natural reason”? Does this mean that it was derived by the study of those sages who composed books about nature, such as Aristotle, Galen, and their peers, who composed books on the nature of effective remedies and medicaments based on their studies, and that anything not attained by their studies is included in the prohibition on Emorite ways? Is it because the study of these sages’ efforts in the science of nature incorporates every natural phenomenon according to its nature? Are these sages the culmination of all possible natural inquiry? This, in truth, is unreasonable. For in truth, the things that work magically do not work by means that are external to them. Rather, their nature is magical, that is, their nature cannot be understood through the inquiry of wise men, perhaps even the wisest of all sages, due to the scope of nature’s concealment from the human race because of its very humanness. An example is the magic of a magnet, to which iron jumps. More than that, it is customary among seafarers to stick a pin through a piece of wood floating on the surface of the water and bring it close to a magnet, and then it will glide over the surface of the water until it points toward the pole; then it will stop. No sage among these sages of the science of nature can comprehend this by studying nature. Therefore, any object in nature with magical properties also functions like medicaments and remedies, and their use is not considered the ways of the Emorites, just like those well-known substances whose efficacy is based on the natural studies of those sages. Moreover, perhaps their studies have yet derived what has been derived from the studies of the wisest man (=King Solomon) to write a medical treatise: “He spoke of trees, from the cedars of Lebanon to the hyssop in the wall” (1 Melakhim 5:13). If so, who should we forbid that which they say comes from magical nature? Perhaps it has been derived from the study of the wisest man even though it has not derived from the studies of one of these sages of nature. I further question as one who is skeptical of Maimonides’s words about that which is stated by Abaye and Rava (Hullin 77b), “anything that has medicinal properties does not constitute Emorite ways.” Did they say “anything that has medicinal properties only according to the studies of those sages who composed treatises on nature”? Anything not attained by their studies is forbidden? If so, what is the novelty of what Abaye and Rava said? There is an explicit verse in Scripture, “he shall surely be healed,” from which we derive that physicians may practice medicine. Why did the Talmud cite the statement of Abaye and Rava in context of a passage, which discusses matters that constitute the ways of Emorites?

Edition: Teshuvot haRashba I, Bnei Brak, 1958 · Sefaria Responsa Anthology — License: CC-BY ↗

Source 7 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I, Responsum 253

שו"ת הרשב"א חלק א רנ״ג:ב׳ — ד"ה תשובה תחלת כל דבר אומר שאין

Teshuvot haRashba part I 253:2

This responsum helps illustrate the Rashba's broad range as a halakhist, addressing the application of talmudic principles rather than merely repeating earlier rulings.

תשובה תחלת כל דבר אומר שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין דהלכה פסוקה היא דהולכי' אחר הגדול בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין וכן במקום מחלקת יחיד ורבים אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה או כיוצא בזה וכמו שאמרו בפ' קמא דנדה (דף ט ב) ועשה רבי כרבי אליעזר לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ואקשי' מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא איתמר לא הלכתא כמר ולא הלכתא כמר ומאי לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדאי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ואמרינן התם מאי שעת הדחק איכא דאמרי שעת בצורת הואי. איכא דאמרי אפיש עובדא וחשו רבנן לפסידא דטהרות. ומכל מקום עיקרי דברים אלו שאמרת יש בהן חלוקין שאין כל הפוסקי' והחכמים שוים ולא כל המקומות שוים מן הדין. כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכי' אחריו בין להחמיר בין להקל היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאוריית' ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר וזה מאותן שנאמר עליהן (הושע ד׳:י״ב) ומקלו יגיד לו כמו שאמר' אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירי' ואוכלין בחשאי אפילו בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואף על פי שהוא חלב דארייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם: ובפרק כל הבשר (דף קיו) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי ז"ל ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הר"מ במז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אלו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו תרבא דאיתרא דבארץ ישראל שכלם נוהגין בו היתר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב. ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמי' בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה כקילו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המיק' והם רבים כנגד היחיד. זהו שנראה לי בענינים אלו.

In Rabbi Eliezer’s region, they would cut wood [on Shabbat] to make charcoal to make the knife [for circumcision], and the sages did not protest as they were acting like their teacher. And in the chapter Kol HaBasar (Chullin Chapter 8, 116a) it says, “Levi visited the town of Yosef Rishba. They served a head of fowl cooked in milk. He did not eat, and said nothing. When [Levi] returned to Rav, he said, “Why didn’t you excommunicate them?!” He replied, “That is the town of Rabbi Judah ben Beteira. I thought per-haps he expounds like Rabbi Yossi the Galilean’s opinion, who says ‘poultry meat is excluded [from the prohibition of meat and milk] for it does not produce milk.’” And so too in many cases. In a similar way, people who have accus-tomed themselves based on one of the great authorities, [such as] the places where they act in all their actions based on the laws of Rif z”l, and the places where they always act based on Ram-bam’s code -they have made these great ones their teachers. However, if there is a sage worthy of ruling, and he sees a proof to forbid what they permitted, he can forbid it, for this [deceased figure] is not actually their teacher, and if they were to act differently than their actual teacher in his place, it would be lessening the honor of their teacher in his place... In a place where there are two equal ones, they follow the strict one regarding biblical law, but only if it is one against one. However, it if is two against one, we follow the majority. And if a student worthy of issuing halachic rulings agrees with the posi-tion of the lenient one, perhaps they may follow his leniency because he agrees with the ruling of the lenient one and then it is majority against an individual.

Source 8 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part IV 187:2-3

שו"ת הרשב"א חלק ד קפ״ז

Teshuvot haRashba part IV 187:2-3

Shlomo ibn Adret (Rashba) explains that he is writing to clarify a public debate with a Muslim scholar, presenting the opponent’s main arguments and the substance of his response.

ללמד את בני יהודה, להשיב אמרים אמרי אמת וכתוב יושר, ישר בעיני לכתוב לפניכם, על כי אמר באזני אחד נכבד, עבר עליכם עתה מקרוב. כי דבר בתוך העדה ביום הקהל, אחד מחכמי האומות ישמעאלים ומלא אזנים בדבריו. על כן ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי, אחד מחכמיהן באותן הדברים, ויותר מהמה בדומה מה ששמעתם. ואסדר לפניכם דרך קצרה מה שעשה החולק עלינו עיקר, ועיקר דברי התשובה.

Source 9 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part V 115

שו"ת הרשב"א חלק ה קט״ו

Teshuvot haRashba part V 115

Shlomo ibn Adret (Rashba) states that Jewish tradition affirms God’s creation of the world through a completely voluntary act from absolute nothingness, rejecting philosophers’ views of either the world’s eternity or the eternity of primordial matter.

כבר ידעת: שנתפרסם בתורתנו, ונתאמת בעמינו, אמונת החידוש הגמור, שחדשו השי"ת חידוש רצוני, לא בסבה מחודשת. וחדשו מן האפס הגמור, שלא כדעת הפלוסופים, שמקצתם גזרו על קדמותו, ואפי' בפרטיו. וקצתם הודו בחידוש הפרטים, וקיימו קדמות החומר הראשון, אשר קראוהו היולי, ושמוהו התחלה מחוייבת.

Source 10 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part IV 319

שו"ת הרשב"א חלק ד שי״ט:ב׳ — ד"ה תשובה

Teshuvot haRashba part IV 319:2

Shlomo ibn Adret (Rashba) distinguishes between synagogue seats assigned to families, which cannot be sold or transferred without the others’ consent, and seats individually owned, whose uninterrupted use for three years establishes a presumption of purchase or gift when accompanied by such a claim; heirs and purchasers are granted that claim even if they do not state it themselves.

תשובה: דע כי ענין חלוקות מקומות שבבתי כנסיות, בב' ענינים. יש מקצת עיירות, שמחלקין בתי הכנסיות למשפחות, ונותנים למשפחה זו מקום מסוים בבית הכנסת, ולזו מקום מסוים. ואח"כ, באים בני המשפחה, ומחלקין אותו ביניהם למקומות לשבת בהם. הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו, כל אחד כפי כבודו וכפי מעלתו. וכל שחולקין אותו בכענין זה, אין לאחד מהם זכיה גמורה, לא למוכרו ולא למשכנו. ואפי' אם בא להושיב אחר במקומו, אם לא רצו האחרים בכך, מונעין אותו. ואם בא למכרו, אפי' כל בני הכנסת יכולים למחות בידו. וכ"כ רבינו שרירא גאון ז"ל. ויש מקצת מקומות, שמחלקין ביניהם כל מקומות בהכנ"ס, חלוקה גמורה, לזכות כל אחד בחלקו, זכיה גמורה, למכור ולתת לכל מי שירצה, ככל אשר אנחנו עושים פה בארצותינו אלו. ומן הדומה, כי כן מנהגם מפורסם, לפי מה שראיתי בכתבך. וכל מקום שמנהגם בכך, אם החזיק אחד במקום מן המקומות שני חזקה, וישב בו כל אותן שני חזקה, כדרך שהבעלים רגילין ליישב במקומותיהם, ובלא ערעור ובלא מחאה, עלתה לו חזקה. וחזקתו ראיה, שהבעלים הראשונים מכרוהו או נתנוהו לו. ודוקא אם טען הוא כך. אבל אם לא טען הוא כך, אלא שאומר: עכשיו ישבתי כאן, ולא אמרו לי דבר; אין זו חזקה. וכמ"ש (בתרא מ"א ע"א): כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. אבל אם זה שהוא מחזיק בו עכשיו, הוא יורש, או לוקח, או מקבל מתנה, א"צ טענה. אלא אף על פי שלא טען, טוענין לו. וכמו שארז"ל: טוענין ליורש, טוענין ללוקח. ולפי', אף על פי שכתוב באותו פנקס, שזכה שמעון המת באותו מקום שבראש, וזכה ראובן שכנו במקום האחר שכנגדו, ואפי' היתה אותה החלוקה חלוקה אחרונה, ומוסכמת מבני הקהל, אף על פי כן, הדין עם לוי המקבל מתנה. שאני אומר: לאחר שזכה שמעון במקומו, חזר והחליפו לראובן שכנו, קרקע בקרקע, או במלוי דמים. ואף על פי שמקבל המתנה אינו טוען כן, ואינו יודע: א"כ היו הדברים, אם לאו? אנו טוענים לו כן. וכ"ש, שאם היו שם חלוקות אחרות, שנתבטלו מדעת הקהל. וזו אינה ידוע, אם היא מן הראשונות שנתבטלו, או מן האחרונות המוסכמות, לפי שאין בו זמן, ואין זמנו של פנקס מוכיח עליו. שאין על המקבל מתנה להשיב כלל, על תביעת היורש, עד שיברר שחלוקה זו היא המוסכמת. ואמנם, אין אתם צריכין לכך בדין זה, ולפי שחזקתו עלתה לו, וכמו שאמרנו.

Source 11 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part V 211

שו"ת הרשב"א חלק ה רי״א:ב׳ — ד"ה תשובה

Teshuvot haRashba part V 211:2

Shlomo ibn Adret (Rashba) rules that although it was proper to prohibit the public work initially because it could cause suspicion, the work is technically permitted since the non-Jew performed it for his own purposes, even where a Jew has a share or it was done publicly, with relevant restrictions involving waiting until after Shabbat.

תשובה: יפה עשיתם שאסרתם, שיש בדבר להקל ולהחמיר. ואילו באתי לכתוב עליכם כל מה שעלה בלבי, יאריך הספור מאד, לפי שהוא תלוי בהלכות מרובות. וסוף דבר, כיון דנעשה במקום פרהסיא, והם אומרים שהם קוצצים לצורך ישראל, וחשבתם לרינון, יפה השגחתם. אבל להלכה נראה דהוא מותר, שהכותי במלאכתו הוא עושה. ואפי' במקום דאפשר באריסות, מותר כדאיתא בשלהי פ"ק דע"ז (דף כא ע"ב). ואפי' יש לישראל חלק בה, ואפי' בקבולת בנין בתים מותר, לדעת ר"ת ז"ל. ואף על פי שהיה בתוך התחום ובמקום פרהסיא. ומ"ש במ"ק י"ב ע"ב במקום פרהסיא, כבר פי' ר"ת ז"ל (שם [כ"א] בפ"ק דע"ז בתוס' ד"ה אריסא), דהתם באבל דוקא. ומדר"פ נמי שמעי' לה, דאמר (בביצה כ"ד ע"ב): כותי שהביא דורון לישראל, אם אין מאותו המין במחובר לקרקע, אסור לו עד הערב. וצריך להמתין עד בכדי שיעשו, ומותר לישראל אחר מיד, אף על פי שהביאם מחוץ לתחום. ואם יש באותו המין המחובר, כולו אסור עד שימתינו בכדי שיעשו ומעשים בכל יום, שהכותי מביא לישראל בציר בשבת ויו"ט, ומותר אפי' לאותו ישראל לערב, בכדי שיעשו. ומה שאסרו (בשבת דף קנ"א ע"א) בחלילין לספוד בהם, היינו מתוך המתנת זמן הערב, בכדי שיעשו. וכן אמרי' (שם) בקבר שלא יקבר בו עולמיות, היינו לאותו ישראל, ומשום כבודו דלא יאמרו: נקבר זה בקבר שחפרו לו בשבת. ותדע, דאפי' ישראל המבשל בשבת, ואפילו במזיד, ואפילו לאחרים ולא לו, מותר לערב. ואפילו לר"י דאמר, אין הלכה כר"י הסנדלר [דאמר] מעשה שבת אסורים. ולא גרע מלאכת כותי הנעשית בשביל ישראל, ממלאכת ישראל שעשה במזיד הנה כתבתי לפי קיצורם של דברים, ויראה לי שכן הלכה למעשה.

Source 12 · Acharonim
attested

Chochma uMusar (Alter of Kelm)

חכמה ומוסר, חלק ב שלג

Chochma uMusar (Alter of Kelm)

The passage states that the Rashba does not disagree with the Gemara and explains that embalming Jacob was permitted because actions done for the honor of the dead remove sensation from the body, whereas in punishment sensation returns and is felt like a needle in living flesh.

ואני אומר כי הרשב"א אינו חולק על הגמרא, ובאמת פשטות הגמרא נראה שמרגיש ממש... אך הרשב"א ז"ל להלכה פסק דבר נפלא, כדרכן של ראשונים ז"ל, והוא, כי קשה לו, איך היה מותר לחנוט את יעקב אבינו ע"ה ככתוב (בראשית נ') "ויחנטו הרופאים את ישראל", לכן עשה פרשה משני הענינים, שכל שנעשה לכבוד המת יצא ההרגש מהבשר ואינו מרגיש בצער, אבל לעונש שב ההרגש בבשר ומרגיש כמחט בבשר החי...

Related sources· 5 found, not yet verifiedSign in to verify
  • עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ.

    Same passage as Teshuvot haRashba part I 413:1-3

  • עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע.

    Same passage as Teshuvot haRashba part I 413:1-3

  • ואיתא מהבעש"ט זצ"ל שראה על ידי עליות נשמה שרע"ק הוא שומר הפתח בהיכל משיח, והיינו דרע"ק הוא שורש תושבע"פ כמו שכתב האריז"ל, ואיתא (מנחות כ"ט) שאמר משה, רבש"ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי וכו', והיינו דמשה רבינו ע"ה היה בחינתו שורש תושב"כ, ור"ע שורש תושבע"פ, וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל הנ"ל שר' עקיבא היה נושא כליו של בן כוזיבא שהיה סבור עליו שהוא משיח, וכלים של משיח הוא התושבע"פ, ואחר שחרב ביתר אז נתפשטה התושבע"פ ביותר על ידי ר"ע שבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם הם העמידו תורה...

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: שיטת הרשב"א

  • Makkot 24aunverified

    Filed under: Avraham and the Mitzvot

  • Berakhot 7bunverified

    Filed under: Avraham's Prayers

  • Filed under: The Authority of Custom

Related sheets

Otherכללי

The Rashba: Life and Scholarly Work

These sources present the Rashba (Shlomo ibn Adret) through his halakhic rulings and authored works. They illustrate his engagement with questions of marriage law, Shabbat practice, ritual slaughter, monetary disputes, and religious observance, and reference biographical details locating him in medieval Barcelona. The sources do not provide a comprehensive biographical portrait but offer glimpses of his scholarly range and methodology.

View Sources17 sources
Halachaהלכה

The Rashba: Life and Method

These sources present the Rashba (Shlomo ibn Adret) through his own words and works. He composed halakhic syntheses to make Talmudic law accessible to those unable to study lengthier sources, and his responsa literature demonstrates his characteristic approach of weighing competing authorities, clarifying custom and precedent, and formulating practical rulings for his contemporaries.

View Sources4 sources
Halachaהלכה

The Rashba: Halakhic Authority and Method

The Rashba (Shlomo ibn Adret) was a medieval halakhic authority whose responsa demonstrate his systematic approach to complex legal questions, drawing on Talmudic sources and earlier rabbinic opinions. His rulings addressed matters of civil law, personal status, and marriage law with careful reasoning grounded in Torah and tradition.

View Sources3 sources
Otherכללי

Shlomo ibn Adret: Responsa and Teachings

These sources present the writings of Shlomo ibn Adret (the Rashba), a Rishon who composed responsa on monetary law, theological matters including Messianic belief, prayer intentions, and halakhic rulings on Shabbat observance. The passages illustrate his approach to Jewish law and philosophy across multiple domains.

View Sources4 sources
Otherכללי

Who Was the Rashba? Life and Relationships

The sources do not directly address the user's question about the Rashba's biography, teachers, and students. They consist primarily of his responsa and halakhic writings on specific topics, along with one encyclopedic entry that names him as Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona, notes that Rabbeinu Yonah and the Ramban were among his teachers, and mentions several of his students and family members, but provides no sustained biographical account.

View Sources9 sources
Otherכללי

Who Was the Rashba? His Life and Teachers

The sources found do not directly address biographical questions about the Rashba's life, teachers, and students. However, they include a biographical entry identifying Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona as the Rashba, noting that Rabbeinu Yonah was his principal teacher and the Ramban also influenced him, and mentioning several of his students and sons. The remaining sources are representative responsa and correspondence from the Rashba's halachic works.

View Sources27 sources