Otherכללי

Who Was the Rashba? Life and Relationships

The sources do not directly address the user's question about the Rashba's biography, teachers, and students. They consist primarily of his responsa and halakhic writings on specific topics, along with one encyclopedic entry that names him as Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona, notes that Rabbeinu Yonah and the Ramban were among his teachers, and mentions several of his students and family members, but provides no sustained biographical account.

הרשב״א הוא רבינו שלמה בן אברהם בן אדרת

12 sources · 8 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Rashba is identified as Rabbeinu Shlomo ben Avraham ibn Adret of Barcelona, a figure catalogued at length by Shem HaGedolim (Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16) and Shem HaGedolim (Maarekhet Gedolim, Shin, entry שלמה בן אדרת), both of which record his teachers as the Ramban, Rabbeinu Yonah, and Rabbeinu Yitzchak ben Avraham, and note that he was a disputant of the Ra'ah.

These same entries list his many students, including Rabbeinu Avraham ibn Isma'il, Rabbeinu David ha-Kohen, Rabbeinu Chaim ben David ha-Kohen, Rabbeinu Bachya, and the Ritva, as recorded by Shem HaGedolim (Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16) and Shem HaGedolim (Maarekhet Gedolim, Shin, entry שלמה בן אדרת), and this discipleship of Rabbeinu Bachya is corroborated separately by Shem HaGedolim (Maarekhet Gedolim, Bet, heading 1), which also clarifies that Rabbeinu Bachya was not the son of the Rosh.

Seder HaDorot (Almanac 5040) dates the Rashba's leadership in Barcelona to the year 5040, describes him as a scholar versed in all branches of wisdom, and names Rabbeinu Yonah as his primary teacher while noting he also studied under the Ramban; it further catalogs his literary output, including Torat ha-Bayit, Avodat ha-Kodesh, and numerous chiddushim and responsa.

The Rashba's own voice appears in his introduction to Avodat HaKodesh (Part One, Beit Netivot, Introduction 1), where he signs himself Shlomo bar Avraham ibn Adret and speaks with marked humility of his limited understanding relative to the teachers from whose words he drank.

His responsa consistently bear his signature as Shlomo ben Avraham ibn Adret, as seen in Teshuvot haRashba (part VI 1:2), and his correspondence addresses a wide range of practical and philosophical matters, including a custom of kapparah for infants discussed in Teshuvot haRashba (part I 395:1-3), the boundary between permitted medicinal remedies and forbidden darkei ha-Emori in Teshuvot haRashba (part I 413:1-3), the authority of communities following their accepted poskim in Teshuvot haRashba (part I 253:2), and a polemical exchange with a Muslim scholar over the chain of Jewish inheritance in the Land in Teshuvot haRashba (part IV 187:2).

Minchat Kenaot (Correspondence 1:7) addresses him with honorific titles as a leading master of his generation, referring to him as Rabbeinu Shlomo ben Adret.

Separately, Shem HaGedolim (Maarekhet Gedolim, Mem, heading 68) describes a different figure, Rabbi Moshe ben Nachman called the Rashba, as a prolific and sharp-minded author across Talmud, Rambam, Rosh, and Turim, a name and title that should not be confused with Rabbeinu Shlomo ben Avraham ibn Adret treated in the other sources.

Source 1 · Rishonim
Verified

Avodat HaKodesh, Part One, Beit Netivot, Introduction 1

עבודת הקדש, חלק א': בית נתיבות, הקדמה

Avodat HaKodesh, Part One, Beit Netivot, Introduction 1

Shlomo ibn Adret (Rashba) expresses gratitude to God for enabling him to contribute among the sages, while acknowledging his limited knowledge and humility before his teachers’ words.

אמר שלמה בר אברהם זלה"ה בן אדרת. במה אקדם לה' אכף לאלהי וישועות פני, האקדמנו בעולות נתחי או אקטיר חלבי וכליותי, לשוני ומלקוחי לאלהים לאל חי כי הפליא חסדו לי לתת ספי את ספו, ויורני ויאמר לי לקחת בידי צרור כספו. קטנתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך, כי מי אנכי אשר הביאותני עד הלום, כי אם בחסדך למלא את ידי את חקי בין חכמים לענות אף אני את חלקי. ואני בער ולא אדע חסר תבונות קצר המדע, לא נעלם ממני מיעוט ידיעתי, ולא נסתרו מעיני שפלותי ודלותי, ולו חכמתי השכלתי לבל אכנס לפנים ממחיצתי, ודי אם למלמדי הטיתי אזני ואשתה את דבריהם עם שתיקתי, ואירא כי עירום אנכי ואחבא, ואיך אעלה ובית אל אנבא.

Source 2 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part VI 1:2

שו"ת הרשב"א חלק ו א׳

Teshuvot haRashba part VI 1:2

The passage is signed by Shlomo son of Avraham, of the Aderet family.

הכותב שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.

Source 3 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I 395:1-3

שו"ת הרשב"א חלק א שצ״ה

Teshuvot haRashba part I 395:1-3

Shlomo ibn Adret (Rashba) describes opposing the custom of slaughtering chickens or geese as kapparah before Yom Kippur, along with related practices he viewed as darkhei ha-Emori, and says that his objections led to the custom disappearing in his city despite its widespread observance elsewhere.

מונטפשליד לחכם רבי יעקב בר מכיר כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי׳ בערבי יום הכפורי׳ ושאסרתי אני והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברי׳ שהיו נוהגין כיוצא בזה שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפר׳ על הנער היולד וחותכי׳ ראשו ותולי׳ הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים והבלי׳ הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרב׳ ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין.

Source 4 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I 413:1-3

שו"ת הרשב"א חלק א תי״ג

Teshuvot haRashba part I 413:1-3

Shlomo ibn Adret questions the criterion that permits remedies justified by “natural inquiry,” arguing that naturally effective segulot may operate through hidden properties beyond the understanding of natural philosophers and therefore should not automatically be classified as דרכי האמורי.

עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע. ועוד אני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מה שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי אמרו מה שיש בו משום רפואה לפי עיון החכמים האלה שחברו ספרים בטבע בלבד וזולת מה שהשיג עיונם אסור אם כן מה הוא שחדשו לנו אביי ורבא מקרא מלא דבר הכתוב ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופאים לרפאות.

Source 5 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I 253:2

שו"ת הרשב"א חלק א רנ״ג

Teshuvot haRashba part I 253:2

Shlomo ibn Adret (Rashba) discusses communities that follow the rulings of a major posek, such as Rav Alfasi or the Rambam, and states that a qualified scholar who finds grounds to prohibit what they permit should follow the stricter ruling, unlike a disciple acting in his teacher’s immediate presence.

וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי ז"ל ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הר"מ במז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אלו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו תרבא דאיתרא דבארץ ישראל שכלם נוהגין בו היתר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב.

Source 6 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part IV 187:2

שו"ת הרשב"א חלק ד קפ״ז

Teshuvot haRashba part IV 187:2

Shlomo ibn Adret (Rashba) writes to teach the people of Judah by recording a debate with a Muslim scholar and presenting a concise account of the opponent’s main argument and his response concerning the first and second inheritances and the absence of a third.

ללמד את בני יהודה, להשיב אמרים אמרי אמת וכתוב יושר, ישר בעיני לכתוב לפניכם, על כי אמר באזני אחד נכבד, עבר עליכם עתה מקרוב. כי דבר בתוך העדה ביום הקהל, אחד מחכמי האומות ישמעאלים ומלא אזנים בדבריו. ואמרתם לאמר: לכם תשובה על דבריו. על כן ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי, אחד מחכמיהן באותן הדברים, ויותר מהמה בדומה מה ששמעתם. דירושה ראשונה ושניה, יש להם. שלישית, אין להם. ואסדר לפניכם דרך קצרה מה שעשה החולק עלינו עיקר, ועיקר דברי התשובה.

Source 7 · Rishonim
Verified

Minchat Kenaot, Correspondence 1:7

מנחת קנאות, מכתבים א׳

Minchat Kenaot, Correspondence 1:7

The passage honors Rabbi Shlomo ben Aderet with a series of exalted titles, calling him an exemplary leader and the choicest of scholars.

חתימה, מופת הדור, שלם המעלות, נזר המעלות, מובחר האשכולות, אדוננו ומורנו הרב ר' שלמה בן אדרת.

Source 8 · Acharonim
External

שם הגדולים, מערכת ש — הרשב"א (רבינו שלמה בן אברהם ן' אדרת) מברצלונה

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת ש

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Shin

The passage identifies the Rashba as Rabbeinu Shlomo ben Avraham ibn Aderet of Barcelona, a student of the Ramban, Rabbeinu Yonah, and Rabbeinu Yitzchak ben Avraham, a disputant of the Ra'ah, and a teacher of leading scholars including Rabbeinu Avraham ibn Isma'il, Rabbeinu David ha-Kohen, Rabbeinu Chaim ben David ha-Kohen, Rabbeinu Bachya, and the Ritva. It also catalogs his writings, including commentaries, responsa, Torat ha-Bayit, Mishmeret ha-Bayit, Avodat ha-Kodesh, and a commentary on the Aggadot, and discusses the attribution of several works and responsa to him.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16 — page scan on HebrewBooks
Page 172

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 9 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, entry שלמה בן אדרת

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת ש — שלמה בן אדרת

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, entry שלמה בן אדרת

The passage identifies the Rashba as Rabbi Shlomo ben Avraham ibn Adret of Barcelona, a student of the Ramban, Rabbeinu Yonah, and Rabbeinu Yitzchak ben Avraham, a disputant of the Ra’ah, and a teacher of numerous scholars, including Rabbeinu Avraham Asmael, Rabbeinu David HaKohen, Rabbeinu Chaim ben David, Rabbeinu Bachya, and the Ritva.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16, entry שלמה בן אדרת — page scan on HebrewBooks
Page 172

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 10 · Acharonim
Verified

Seder HaDorot, Almanac 5040

סדר הדורות, סדר ימות עולם ה׳מ

Seder HaDorot, Almanac 5040

Yechiel Heilprin identifies the Rashba as Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet, who held leadership in Barcelona, studied under Rabbeinu Yonah and the Ramban, authored several halakhic works and commentaries, corresponded with Rabbi Yedaya ha-Penini, and had sons and students including Rabbi Yehudah ben the Rashba, Rabbi Yitzchak, and Rabbi Shlomo Shatz.

הרשב"א הוא רבינו שלמה בן אברהם בן אדרת נהג נשיאותו בברצלוני שנת ה"א מ', והיה חכם גדול בכל החכמות, ורבינו יונה היה רבו מובהק ולמד ג"כ מן הרמב"ן, והוא חבר ס' תורת הבית הארוך והקצר, וס' עבודת הקודש (שה"ק) וחידושים על ברכות חולין גיטין, דפוס וויניציאה, רפ"ג ושנת ש"ו וש"ע, עוד שו"ת תולדות אדם, ת"ת שאלות, תי"ז, וחידושים על קידושין והחרים בזמנו שלא ילמדו ספרי חכמה זולת רפואה ואז ר' ידעיה הפניני (שחבר ס' מבחר הפנינים משלים ומליצות ומוסר, ד"ש רמ"ד, (ע"ל נ"ח) וס' לשון זהב פי' על תהלים ד"ו שנ"ט), כתב להרשב"א כתב התנצלות. ובשנת נ"ז צוה להעתיק לו פי' המשניות להרמב"ם מערבי לעברי (יוחסין בדורות האחרונים) והר"ר יעקב בר משה עכסאי (ע"ל נ"ח) שלח לו ההעתק מסדר נשים מלשון הגרי ללשון קודש, (וע' האגרת נדפס סוף מס' קדושין בש"ס), והאריך ימים עד שבלכת הרא"ש מאשכנז לטולטילא התאכסן בבית הרשב"א (ע"ל פ"ח) ונפטר שנת ע' (וע"ש), ונמצא בתשובת הרמב"ן סי' קמ"ח תשובה לרבינו יהודה בן הרשב"א וראיתי בס' קנאות שהיה להרשב"א בן שני ושמו ר' יצחק (שה"ק נ"ח א') תלמידו היה ר' שלמה ש"ץ בר' יוסף בן עמיאל שהרבה תורה בטולטילא (יוחסין בסדר הקבלה להרמ"א) (ע"ל כ"ד שאז מת), ובש"י דל"ז א' הרשב"א היה ה"א ס"ה, ובזמנו בא הרא"ש מאשכנז לטולטילא ושאל מהרשב"א כמה שאלות:

Source 11 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Bet, heading 1

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת ב

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Bet

The passage identifies Rabbeinu Bachye ben Asher of Saragossa as a student of the Rashba and rejects the belief that he was the son of the Rosh, noting that his book does not mention the Rosh or his rabbinic sons.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Bet, heading 1 — page scan on HebrewBooks
Page 46

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 12 · Acharonim
External

שם הגדולים, מערכת מ — הרב החסיד מהר'ר משה אדרת

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת מ

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Mem

The passage praises Rabbi Moshe ben Nachman, known as the Rashba, as a prolific author on the Talmud, Rambam, Rosh, Turim, responsa, Scripture, and Mishnah, and as exceptionally learned in numerous areas, with a forceful, sharp style of argument.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Mem, heading 68 — page scan on HebrewBooks
Page 141

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Related sources· 5 found, not yet verifiedSign in to verify
  • עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע.

    Same passage as Teshuvot haRashba part I 413:1-3

  • 7 ב) מהר"ש בן הרשב"ץ היבר שו"ת וספר תקון סופרים, ומרן והרב המבי"ם מזבירים מתשובותיו ומתקון סופרים. ‏ והיה ששי להרמב"ן כמ"ש בתשובותיו סש רצ"א ,

  • הוא ריצב'א אתיו של רבינו שמשון משאנ"ץ וכותבים עליו ריצב"א להורות שאינו ריב"א שהוא רבינו יצחק בר אשר הלוי במש"ל (עיין רבינו יצחק בר אשר הלוי), ועור תמיהני על הרב שיירי כנה"ג שם שכתב דר"י שכתב המור הוא ר"י הבחור מדלא

  • ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא). ידוע כי מדת הכנסת אורחים מדה עצומה נמשכת ממדת החסד שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל בריה ואברהם אבינו היה ראש המחזיקים שנא' (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, והוא היה החסד ממלא מקום המדה ההיא כי מצינו בירושלמי (בראשית כו) וישמר משמרתי מאי משמרתי אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכה שלי שהרי אברהם עומד שם במקומי ושומר משמרתי, ודרשו ז"ל כי אברהם היה מחזר אחר אורחים ומביאם לביתו, שכן אמרו במדרש ארבעה פתחים היו בביתו של אברהם לארבע רוחות העולם וכל מי שנכנס בפתח זה יוצא בפתח אחר כדי שלא יתבייש מפני עוברי דרכים ולא עוד אלא שהיה מחזר אחריהם ורץ לקראתם שנאמר (שם יח) וירא וירץ לקראתם, ועליו אמר הכתוב (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. ולכך הודיענו הכתוב הזה כי אברהם היה זהיר במדה הזו במקומו שהיה יושב שם והוא באר שבע והיה זן ומפרנס עוברים ושבים זהו שאמר ויטע אשל ודרשו רז"ל אשל נוטריקון אכילה שתיה לויה. ובמדרש תהלים (ישעיה מא) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ישנים היו אומות העולם מלבא תחת השכינה ומי העירם אברהם שנאמר מי העיר ממזרח ולא תאמר זה בלבד העיר אלא אף הצדקה היתה ישנה והעירה וכיצד העיר אותה עשה פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח והיה מקבל העוברים והשבים שנאמר ויטע אשל אמר ר' זעירא אכילה שכיבה לויה הוי אומר צדק יקראהו לרגלו. ובמדרש תנחומא ויטע אשל ר' נחמיה אומר אותיות אשל הן הן אותיות שאל היה אדם נכנס אצלו ואמר לו שאל כל מה שאתה מבקש ואני נותן לך ועשה פונדק בפרשת דרכים. ודע כי מלת אשל בפשוטה הוא אילן ולכך הזכיר בו לשון נטיעה. וכן בלשון רז"ל אשלי רברבי, וכוונו בזה לומר שדרשו במלת אשל כי המשיל הכתוב המדה העצומה הזאת של הכנסת אורחים לאילן העושה פירות כי מן המדה הזאת שהיה אברהם מחזיק בה בבאר שבע נטע לנפשו בשמים אילן שיעשה לו פירות, וכן מצינו לשון נטיעה בשמים והוא שכתוב (ישעיה כא) לנטוע שמים וליסוד ארץ לא תמצא בכל התורה כולה לשון ויטע כי אם שנים והם ויטע אשל (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן לרמוז כי המחזיק בנטיעת המדה הזו זוכה לגן עדן. וכך אמר במסרה תרי ויטע בספרא. וידוע כי המצות כלן כדמיון האילנות שעושין פירות ופירותיהן חלוקין ושונין במיניהן ועיקר האילן שהוא הקרן קיים כך המצוה יש בהן פירות בעוה"ז אבל עיקר השכר אינו אלא לעוה"ב. וזהו לפי דעתי ביאור הכתוב (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד. יאמר כי הפועל הנוצר תאנה מלבד השכירות שנוטל בשמירתו יש לו ריוח אחר שהוא אוכל מן הפירות בכל יום ויום וכן שומר אדוניו יכובד. כי יש מלכים שנוהגים להוליך סביבותיהם שומרים מעבדיהם ולא מפני שיפחדו כלל אלא דרך מורא ואימת מלכות. ויאמר כי זה ששומר אדוניו החשוב והגדול מלבד שהוא נוטל פרס מבית המלכות בשכר שמירתו עוד יש לו תועלת אחר שהכל יכבדוהו וייראו מפניו למורא המלך. ונשא שלמה ע"ה המשל הזה על מצותיה של תורה כי מי שנוצר את המצות מלבד עיקר השכר שהוא שמור לו לעוה"ב יאכל פריה בעוה"ז, והזכיר לשון נוצר כי הוא לשון נופל על התורה שנא' (משלי ד) נצרה כי היא חייך, וכתיב (שם כח) נוצר תורה בן מבין. ולמדנו בזה כי יש לקצת מצותיה של תורה פירות בעולם הזה והפירות חלוקים זה מזה כי יש לזה שכר אריכות ימים ולזה עושר וכבוד ולזה שכר פרי הבטן:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ' (מל״‎א ה, ט). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מל״‎א ג, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח, יט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מל״‎א ה, ט), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה. כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כה, כח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מל״‎א ה, יא). וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם. שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּמַּזָּלוֹת, וַעֲרוּמִים בְּטַּיָּיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אֲנִי אוֹהֵב אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח. כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵינָן נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד. וּכְשֶׁחוֹתְכִין בָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין עַל גַּב הַיָּד אֶלָּא בַּסַּכִּין וְלֹא בַּיָּד. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין עֵצָה, אֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (בראשית לא, ד). מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם (מל״‎א ה, י). מֶה הָיְתָה חָכְמָתָם שֶׁל מִצְרִים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁלַח אֵצֶל פָּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה פַּרְעֹה. כִּנֵּס אֶצְלוֹ כָּל אִצְטְרוֹלֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בַּשָּׁנָה הַזּוֹ, וְאֶשְׁלְחֵם אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁאָבֹא עָלָיו בְּתַרְעֹמֶת, וְאוֹמַר לוֹ, תֵּן לִי דָּמִים מֵאוּמָנִין שֶׁהָרַגְתָּ. כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְּאוֹתָהּ שָׁנָה. נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן וְהֶחֱזִירָן אֶצְלוֹ. שָׁלַח לוֹ לוֹמַר בְּיָדָם, לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכֵיהֶן לִקְבֹּר בָּהֶן אֶת מֵתֶיךָ. הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶן, לֵךְ קְבֹר מֵתֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל (מל״‎א ה, יא). מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א, כו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹת, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ' (בראשית ב, כ). אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: ה'. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי (ישעיה מב, ח), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי, שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי וּבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פט, א). וְהֵימָן, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מז, יב). אָמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ. מֶה עָשׂוּ לוֹ. הֵבִיאוּ לוֹ שִׁבְעִים פְּתָקִין כָּתְבוּ עֲלֵיהֶן שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו, וְקָרָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים, וְלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמַע (תהלים פא, ו). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחֲלָה לָהֶם הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מל״‎א ה, יב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כה, יב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שִׁירוֹ (מל״‎א ה, יב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (שם פסוק יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע נִטְהַר בַּגָּבֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז, לָקָה בַּצָּרַעַת. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד. עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ (בראשית א, כד), נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִים. עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק, נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיַּבָּשָׁה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיָּם. מִן הַיַּבָּשָׁה, וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב, יט). וּמִן הַמַּיִם, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (שם א, כ). בַּר קַפָּרָא אָמַר, מֵרְקָק שֶׁבַּמַּיִם נִבְרְאוּ. וְרַבִּי אִבּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיַן לְפַרְצוּפֵיהּ דְּנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מל״‎א ה, יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנָה שְׁרָצִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְדָגִים אֵין טְעוּנִים שְׁחִיטָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וְשָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לַאֲתוּיֵיהּ. אָמַר לֵהּ, מְנַן הוֹרִיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגוֹ' (בראשית א, כ). מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף הַדָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אָמַר לְהוּ, אַרְבַּעְתֵיהּ דְּלָקִי. אָמַר, בַּר אִינַשׁ דַּאֲמַר מִילָא דְּאוֹרַיְתָא לָקִי. אָמַר לֵיהּ: לָא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ: מֵהָכָא, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב). אֵלּוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִידָה לוֹ בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לְאִיתוּיֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. אָמַר לְהוּ אַרְבָּעוּנְהִי דְּיִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּר נַשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא, יִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: לֹא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ: אִי אָתִי בַּר אִינַשׁ מֵעַמְמַיָּא לְגַבִּיךְ וְאָמַר בְּעִינָא מִתְעַבֵּד יְהוּדָאי עַל מְנַת לְמִּגְזַר בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָיא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לָאו, אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָּל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י, ג). אָמַר לֵיהּ: מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי. אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לֵיהּ: מֵאֵיזֶה תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ: מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּתִיב לֹא תִּתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִּתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז, ג). לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם פסוק ד). בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרָאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת בֶּן הָאַמָּה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ (בראשית כא, יד). אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח, א). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג, יט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ' (דניאל ח, טז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א, כו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח, א), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ', אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ'.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Filed under: The Authority of Custom

Related sheets

Otherכללי

Who Was the Rashba? His Life and Teachers

The sources found do not directly address biographical questions about the Rashba's life, teachers, and students. However, they include a biographical entry identifying Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona as the Rashba, noting that Rabbeinu Yonah was his principal teacher and the Ramban also influenced him, and mentioning several of his students and sons. The remaining sources are representative responsa and correspondence from the Rashba's halachic works.

View Sources27 sources
Chassidusחסידות

The Rebbe Rashab's Major Teachings

Hasidic sources exploring the Rebbe Rashab's central doctrines, including the necessity of contemplating Divine praises to awaken inner love during prayer, the primacy of Kabbalistic investigation as the summit of Torah study, and the conceptual framework of divine concealment and revelation that underpins Chabad philosophy.

View Sources29 sources
Machshavaמחשבה

Rav Kook and Chabad: Competing Visions of Geula

These sources explore the theological divide between Rav Kook's philosophy of redemption as a this-worldly, national, and evolutionary process rooted in the Jewish return to Eretz Yisrael, and Chabad's emphasis on divine initiative and spiritual refinement through Torah and mitzvot. The sources show how both traditions interpret classical Jewish texts differently, with Kook reading the redemption as organic historical unfolding and Chabad stressing transcendent spiritual revelation.

View Sources15 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Perspectives on Bilaam

Chassidic masters including R. Menachem Mendel of Vitebsk and R. Levi Yitzchak of Berditchev offer teachings on Bilaam's character and role, exploring how his attempted curses were transformed by divine light and what his failings reveal about the nature of holy speech versus spiritual corruption.

View Sources7 sources
Machshavaמחשבה

Etz Ha-Da'as and Parah Adumah: Divine Paradox

These sources explore the symbolic and philosophical connection between the Red Heifer and the Tree of Knowledge, examining how the parah adumah's paradoxical nature—purifying the impure while rendering the pure impure—reflects the limits of human reason and the transcendent wisdom of Torah that operates beyond rational comprehension.

View Sources5 sources
Chassidusחסידות

Chassidic Perspectives on Parshas Chukas

Chukat

Chassidic teachers explore Parshas Chukas through the lens of divine decree beyond reason and inner spiritual transformation. The sources draw on classical rabbinic teachings about the red heifer as the paradigm of a chok—a law whose meaning transcends human logic—and develop these themes into meditations on faith, purification, and acceptance of God's will.

View Sources12 sources