Otherכללי

Shlomo ibn Adret: Responsa and Teachings

These sources present the writings of Shlomo ibn Adret (the Rashba), a Rishon who composed responsa on monetary law, theological matters including Messianic belief, prayer intentions, and halakhic rulings on Shabbat observance. The passages illustrate his approach to Jewish law and philosophy across multiple domains.

קונה הכל, וזוכר חסדי אבות, מלך עוזר ומושיע ומגן

4 sources · all verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

He is seen collecting and systematizing responsa on monetary law — loans, inheritance, documents, gifts, pledges, the laws of the four types of bailees, and matters of witnesses and judges — gathering these topics together explicitly so that students of the law would find them easier to study, as laid out in Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban 1:1-3.

He is also seen as a close analyst of Talmudic sugyot, engaging in the dialectic over the law of using the light of a Chanukah candle that has gone out, parsing the positions of Rav Huna and Rav Chisda and the concern of demeaning a mitzvah object, as found in Rashba on Shabbat 21b:1-2.

Beyond strictly halachic analysis, he is shown engaging in polemical and theological defense, recording a formal debate with a Muslim scholar over messianic claims and the interpretation of Yaakov's blessing to his sons, which he set down in writing at the request of the community after a public confrontation, as in Teshuvot haRashba part IV 187:2-3.

He is further found offering guidance on the inner intention appropriate to prayer, instructing that a person must concentrate on the meaning of the words of the first three blessings of the Amidah, each phrase carrying a foundational idea of faith, as in Teshuvot haRashba part V 115.

Taken together, these passages do not supply a biography of the Rashba but do show him operating as a halachic codifier and responsum-writer on monetary law (Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban 1:1-3), a Talmudic commentator (Rashba on Shabbat 21b:1-2), a communal defender of the faith in interfaith disputation (Teshuvot haRashba part IV 187:2-3), and a teacher of the inner meaning of prayer (Teshuvot haRashba part V 115), leaving the question of who he was biographically unanswered by these texts themselves.

Source 1 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban 1

תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן א׳:א׳-ג׳ — ד"ה תשובות שאלות בענייני דיני ממונות הודאות

Teshuvot haRashba Meyuchas LehaRamban 1:1-3

Shlomo ibn Adret (Rashba) presents a collection of responsa on monetary law and related matters, including a case concerning students who hired a teacher under a contractual penalty for withdrawal and disputed the payment owed when one student left.

תשובות שאלות בענייני דיני ממונות הודאות והלואות. וענין ירושות ונחלות. וענין שטרות ואונות ושוברין. ומתנות בריא ומתנות שכיב מרע. ודין אפותיקי. ועניני השמטת כספים ופרוזבול. וגביית כתובה ובעל חוב. ודיני פועלים ואומנים עם בעל הבית. ודין ארבעה שומרים. ודין הפקר ונכסי הגר. וכל מה שהוא כיוצא בזה שיהיה בו תביעת ממון. אלקט ואקבץ הכל לצד אחד כדי שיקל על המעיינים. ואכלול עמהם דין עדים ודיינים ופסולי עדות: שאלה עשרה תלמידים שכרו רב אחד והתנו ביניהם ללמוד לפניו כל תלמוד בעשר ליטרות לשנה. והתנו ביניהם שכל מי שימרוד ולא יבא ללמוד שיפרע שכירות כל השנה המגעת עליו כאילו בא ולמד כל השנה כולה. ועל פי תנאי זה נתן כל אחד משכון ביד שליש אחד שאם ילמוד או לא ילמוד יפרע לו שכרו משלם ומי שימרוד ולא יפרע יתן השליש משכון המורד להרב בשביל כל השכירות המגעת. והתחילו ללמוד ונוספו לרב תלמידים ועלתה שכירותו י״א ליטרות ולשלשה חדשים נסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה ללכת למדרש כי אמר שהרב לא היה רוצה ללמדו פירוש רש״י על הספר ותבע התלמיד ההוא משכונו מהשליש ואמר תן לי משכוני ואתן לך או להרב שכירתו שמגעת לו ממה שלמדתי עד היום הזה. ואמר השליש תן לי או להרב שכירות כל השנה ואתן לך משכונך כמו שהתנית. אמר התלמיד לא אתן אלא כפי הימים שלמדתי לפי שלא הפסדתיו כלום בעשר ליטרות שכרנוהו ומלבד שכירותו יש לו עשר ליטרות. הודיעני אמתית הדין. כי נ״ל שהדין עם התלמיד כיון שלא יפסיד הרב כלום מעשר ליטרות שעשה עמהם תנאי. וראיה לדבר ממשנה שלמה ששנינו השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תערומות. שהטעו ר״ל שחזרו מדבורם זה לזה. והדבר מיירי כשבעה״ב מוצא פועלים אחרים והפועלים מוצאים בעה״ב אחר לישכר ואין להם עליו אלא תרעומות שנצרכים להוליך כליהם על כתפיהם בחצי היום ולהכנס בשדה אחרת. וזהו דין התלמיד עם הרב. או הוי האי דינא כההוא דפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף עז:) דתניא הנותן ערבון לחבירו וא״ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך. וכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות מכירה לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי מחול לך אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו. ואם הכי נמי נימא בהאי דינא דהאי תלמוד קנה השליש המשכון שהרי הוא תחת ידו: תשובה הדין עם הרב מכמה טעמים. שלפי מה שיראה מתוך הדברים רשאי היה הרב להביא לפניו תלמידים אחרים מלבד הראשונים ולהוסיף עליהם כדי להרבות בשכרו על עשר ליטרות. שאם לא כן איך הוסיפו להרב אותו תלמיד שאמרת. אלא שתנאי היה להם או בתחילה או בסוף שיוכל להוסיף כדי להרבות שכרו. וכיון שכן כשאומר לו התלמוד לא הפסדתיך כלום שהרי יש לך מלבד שכירותי עשר ליטרות לא אמר כלום. שלא בעשר ליטרות בלבד נשכר זה לשנה אלא לאותו עשרה תלמידים בלבד שקבל ללמדם בעשר ליטרות לשנה ואם ימצא תלמידים יותר יוסיף עליהם ונמצאו אלו המוסיפים שאין משלימים שכר הראשונים אלא תוספת שכירות הוא. ועוד שלמוד החכמה אינה כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד קשה וטורח ללמדו. ודומה למה שארז״ל (שם עז.) אמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושילם עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה אי נמי דכוותה מפקיד להו דקשה מינה לא מפקיד להו ונותן להם שכרם משלם. וה״נ שכרו בעי למיתב ליה משום דמלמד הוי כאכלישי בעבידתא דעלמא דאמרינן התם עלה דההיא דנותן להם שכרם משלם. והא אמרת אינו דומה בא טעון לבא ריקם עושה ליושב ובטל לפריך כי קאמר רבא באכלושי דאי לא עבדי חלשי. ולומדי התורה אינם נהנים בבטולם אלא מצירים. ועוד דהא צריך הוא ללמוד ואינו בטל מחמת חלקו של זה. ועוד דכיון שהיתה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נ״ל שהוא חייב לשלם משום תנאו דמאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו שיהא הוא נותן לו כדינו א״כ לא היה צריך תנאי זה שאפילו לא התנה כך היה דינו אלא כיון שאמר דברים מיותרים לרבות (אני אומר בענין) על הדין אמרו דבין ימצא אחרים בין לא ימצא יתן לו שכרו משלם וכדתניא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלח:) תנו מאתים לפלוני ב״ח כראוי לו נוטלו ונוטל את חובו דילמא בראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר׳ עקיבא הוא דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות אע״פ שכתב לו עומקא ורומא שצריך ליקח לו דרך דברי ר׳ עקיבא וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר׳ עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך. אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי הוא דאתא. ואף אנו נאמר בנדון שלפנינו כן. אבל מצד הערבון שניתן ליד שליש כדעת הרמב״ם ז״ל איני רואה לחייבו. חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנותן ביד המלמד ואפילו הרמב״ם ז״ל מודה בזה שהרי שנינו (ב״ב דף קס״ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם לא נתתי לו מכאן ועד יום פלוני החזיר לי שטרי הגיע זמן ולא נתן ר׳ יוסי אומר יתן ר׳ יהודה אומר לא יתן והעמידו מחלוקתם בגמרא באסמכתא קניא דרבי יוסי סבר קניא ור׳ יהודה סבר לא קניא והלכתא כרבי יהודה ולא יתן. ואע״פ שהרב ז״ל כתב דכל שהוא נדון עתה תחת ידו אין בו משום אסמכתא. אלא שאתה רואה שאפילו לדעת הרב יש הפרש בין מה שהוא נותן ממש ליד בעל דבר ובין מה שהוא נותן ליד שליש. ועוד שבעיקר אותו דין שבערבון לא הודו להרב ז״ל שאר גדולים כי יש עליו תשובות ואין זה מקומן.

Source 2 · Rishonim
Verified

recovered from “Chiddushei HaRashba on Shabbat 21b”

Rashba on Shabbat

רשב״א על שבת כ״א ב — ד"ה אמר ר' ירמיה מאי טעמא דרב

Rashba on Shabbat 21b:1-2

Shlomo ibn Adret (Rashba) explains that the halachah follows the view that one may not use Hanukkah-light for ordinary purposes, because it commemorates the menorah miracle and using it would demean the mitzvah; he further argues that Rav Huna, Rav Chisda, and Rava’s rulings are consistent with this distinction.

אמר ר' ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. וטעמא דמילתא, משום דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנו, והלכך עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה. ואי נמי כיון דלמצוה הדליקה איכא משום בזויי מצוה. ואם תאמר רב הונא ורב חסדא היכי שרו, וכי לית להו בזויי מצוה אסור, והא אבא דכולהו דם (לקמן שבת כב, א). ועוד קשה עלייהו מהא דתניא לקמן (שם ע"ב) מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב, וכמו שהקשה ממנה לקמן (שם) למאן דאמר מדליקין בקינסא דלא חייש לבזויי מצוה. יש לומר דסבירא ליה לרב הונא ולרב חסדא דכל שאינו משתמש בגופו כשוקל כנגדו או שמדליקין ממנו בקנסא לאו בזויי מצוה הוא, ואף על גב דמשתמש לאורה, דהא לא משתמש בגופיה ממש, ולא כל המשתמשין שוין ולא כל הבזויין שוין, וכדמוכח שמעתין דלקמן (שם). והלכתא כמאן דאמר אסור להשתמש לאורה. דהא כי אתא רבין נמי אמרה משמיה דרבי יוחנן וקבלה מיניה אביי, וא"ל אי זכאי קבלתיה מעיקרא. ורבא נמי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, כדמוכח בסמוך דאמר וצריך נר אחרת להשתמש לאורה. והר"ז ז"ל כתב דההיא אפילו מאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה בה, דאי ליכא נר אחרת הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה. ואינו מחוור בעיני (כלום) [כלל], דהא ודאי מאן דאמר מותר, מותר להשתמש לאורה כל תשמיש קאמר, ואמאי ניחוש לנכנסין ויוצאין דאמרו לצרכו הוא דאדלקה. ועוד נראה לי, דעל כרחין רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה, דאמרינן לקמן (שבת כג, ב) אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ואם איתא דמותר להשתמש לאורה, עושה נר אחד ועולה לו לכאן ולכאן, ומניחה על שלחנו ודיו, כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו. ומינה נמי משמע, דאסור להשתמש לאורה כל תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה כגון סעודת שבת וקריאת התורה, ורב אסי נמי אוסיף בה לקמן (שבת כב, א) אפילו תשמיש כל דהו דאינו נראה כנהנה, דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כלומר: אפילו מרחוק כנגדה שאינו נראה כנהנה ממנה, והיינו דמתמה עליה שמואל וכי נר קדושה יש בו. וכ"פ הרב אלפסי ז"ל כדברי כולם להחמיר. ואע"ג דאפליגו רב ושמואל במדליקין מנר לנר, ואוקימנא פלוגתייהו באכחושי מצוה ובדקא מדליק משרגא לשרגא, וקיימא לן כשמואל דשרי, אבל קינסא לכולי עלמא אסור משום בזויי מצוה, דאלמא היכא דאיכא משום בזויי מצוה בלחוד הוא דאסור, הא היכא דליכא משום בזויי מצוה שרי, והכא בתשמיש דמצוה לאו בזויי מצוה איכא. יש לומר דכל שמשתמש בו לא מיפרסמא ניסא דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה, והלכך אפילו ליכא משום בזויי מצוה כל היכא דלא מיפרסמא ניסא אסור, והכי נמי משום בזיון מצוה כהרצאת מעות מרחוק כנגדה אסור אף על גב דליכא משום ביטול פרסומי ניסא. אי נמי יש לומר, דכל שאדם משתמש ממצוה זו לאחרת בזויי מצוה היא זו, דמחזי כמאן דלא חביבא ליה הך מצוה ועביד מצוה זו תשמיש למצוה אחרת, ולהדליק מנר לנר דוקא הוא דשרי שמואל, משום דכולה מצוה חדא.

Source 3 · Rishonim
Verified

recovered from “Responsa of the Rashba 4:187”

Teshuvot haRashba part IV

שו"ת הרשב"א חלק ד קפ״ז:ב׳-ג׳ — ד"ה ללמד את בני יהודה

Teshuvot haRashba part IV 187:2-3

A Jewish scholar disputes a disputant's argument that the Messiah has already come by challenging the interpretation of Jacob's blessing about the scepter not departing from Judah, arguing that the word "until" does not necessarily indicate the end of a period and that the removal of the scepter during the Babylonian exile does not fulfill the prophecy because the Sanhedrin maintained judicial authority and was composed of wise men from all Israel rather than exclusively from Judah.

ללמד את בני יהודה, להשיב אמרים אמרי אמת וכתוב יושר, ישר בעיני לכתוב לפניכם, על כי אמר באזני אחד נכבד, עבר עליכם עתה מקרוב. כי דבר בתוך העדה ביום הקהל, אחד מחכמי האומות ישמעאלים ומלא אזנים בדבריו. ואמרתם לאמר: לכם תשובה על דבריו. על כן ראיתי לכתוב בספר, את אשר נתווכח עמי, אחד מחכמיהן באותן הדברים, ויותר מהמה בדומה מה ששמעתם. דירושה ראשונה ושניה, יש להם. שלישית, אין להם. ואסדר לפניכם דרך קצרה מה שעשה החולק עלינו עיקר, ועיקר דברי התשובה. אמר החולק: כי המשיח כבר בא. והראיה, שאמר יעקב בברכו את בניו (מגיד): אשר יקרא אותם באחריות הימים [הגיד]: לא יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבא שילה ושילה הוא המשיח. ואתם מודים, וכאשר תרגם המתרגם. ואמר: לא יסור עד בואו. והנה סר השבט מכם, א"כ כבר בא.

Source 4 · Rishonim
Verified

recovered from “Responsa of the Rashba 5:115”

Teshuvot haRashba part V

שו"ת הרשב"א חלק ה קט״ו

Teshuvot haRashba part V 115

The passage explains that when reciting the first blessing of the Amidah, one must have specific intentions behind certain words, particularly "Koneh HaKol" (Creator of All), which alludes to God's creation of everything from absolute nothingness according to Jewish faith, in contrast to philosophical views that posit the eternity of matter.

עוד אני מוסיף, בכוונת מלות שקבעו בג' ברכות ראשונות, צריך שיתבונן האדם ויכוין אליהם בשעת התפלה. והוא שיש בברכה ראשונה: קונה הכל, וזוכר חסדי אבות, מלך עוזר ומושיע ומגן. וכל מלה ומלה מאלו המלות, יש בה כוונה, שבה פנה גדולה באמונה, כאשר תשמע.

Related sources· 4 found, not yet verifiedSign in to verify

Related sheets

Halachaהלכה

The Rashba: Life and Method

These sources present the Rashba (Shlomo ibn Adret) through his own words and works. He composed halakhic syntheses to make Talmudic law accessible to those unable to study lengthier sources, and his responsa literature demonstrates his characteristic approach of weighing competing authorities, clarifying custom and precedent, and formulating practical rulings for his contemporaries.

View Sources4 sources
Otherכללי

Who Was the Rashba?

The sources found do not provide a biographical account of the Rashba's life and identity. Instead, they present a selection of his responsa on topics ranging from marital property and testimony to customs and philosophical matters, illustrating the breadth of his halakhic authority and engagement with contemporary communal issues.

View Sources14 sources
Otherכללי

The Rashba: Life and Scholarly Work

These sources present the Rashba (Shlomo ibn Adret) through his halakhic rulings and authored works. They illustrate his engagement with questions of marriage law, Shabbat practice, ritual slaughter, monetary disputes, and religious observance, and reference biographical details locating him in medieval Barcelona. The sources do not provide a comprehensive biographical portrait but offer glimpses of his scholarly range and methodology.

View Sources17 sources
Halachaהלכה

The Rashba: Halakhic Authority and Method

The Rashba (Shlomo ibn Adret) was a medieval halakhic authority whose responsa demonstrate his systematic approach to complex legal questions, drawing on Talmudic sources and earlier rabbinic opinions. His rulings addressed matters of civil law, personal status, and marriage law with careful reasoning grounded in Torah and tradition.

View Sources3 sources
Otherכללי

Who Was the Rashba? Life and Relationships

The sources do not directly address the user's question about the Rashba's biography, teachers, and students. They consist primarily of his responsa and halakhic writings on specific topics, along with one encyclopedic entry that names him as Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona, notes that Rabbeinu Yonah and the Ramban were among his teachers, and mentions several of his students and family members, but provides no sustained biographical account.

View Sources9 sources
Otherכללי

Who Was the Rashba? His Life and Teachers

The sources found do not directly address biographical questions about the Rashba's life, teachers, and students. However, they include a biographical entry identifying Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona as the Rashba, noting that Rabbeinu Yonah was his principal teacher and the Ramban also influenced him, and mentioning several of his students and sons. The remaining sources are representative responsa and correspondence from the Rashba's halachic works.

View Sources27 sources