Otherכללי

Who Was the Rashba? His Life and Teachers

The sources found do not directly address biographical questions about the Rashba's life, teachers, and students. However, they include a biographical entry identifying Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona as the Rashba, noting that Rabbeinu Yonah was his principal teacher and the Ramban also influenced him, and mentioning several of his students and sons. The remaining sources are representative responsa and correspondence from the Rashba's halachic works.

הרשב״א הוא רבינו שלמה בן אברהם בן אדרת

32 sources · 25 verified

Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.

What the sources say

The Rashba, Rabbeinu Shlomo ben Avraham ibn Aderet of Barcelona, is identified as a student of the Ramban, Rabbeinu Yonah, and Rabbeinu Yitzchak ben Avraham, with a long list of prominent students of his own, as recorded by Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, entry שלמה בן אדרת and again by Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16. The same identification and dating of his leadership in Barcelona, together with his teacher Rabbeinu Yonah and his study under the Ramban, appears in Seder HaDorot, Almanac 5040, which also catalogues his major works.

The Rivash, Rabbi Yitzchak bar Sheshet, is described as a student of the Ran, Rabbi Peretz HaKohen, and Rabbi Chasdai Crescas, who later served as a judge by royal appointment and authored responsa and Talmudic commentaries, per Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Yod, entry יצחק בר ששת.

The link between the Rashba and the Rivash runs through the Ran: Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Nun, heading 10 records that both the Rashbatz and the Rivash studied under the Ran and taught Torah together in Algiers, making the Ran their shared source of wisdom, while the Rashba's own students included figures such as the Ritba, per Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Yod, heading 70, who learned primarily from the Ra'ah but is also counted among the Rashba's students.

The Rivash's own responsa reflect his residence and teaching activity, as in Teshuvot HaRivash 271, which describes a sage establishing yeshivot and spreading Torah broadly in a region of exile, and in Teshuvot HaRivash 171, which discusses a communal matter from Cagliari, pointing to the breadth of places where his rulings were sought.

The Rashba's own responsa, such as Teshuvot haRashba part I 253:2, Teshuvot haRashba part VII 418, Teshuvot haRashba part I 395:1-3, and Teshuvot haRashba part I 413:1-3, together with the correspondence addressed to him in Minchat Kenaot, Correspondence 1:7 honoring him as the leading sage of his generation, and the citation of his responsa within later halachic compilations noted by Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 130, together attest to the Rashba's stature as the central halachic authority of Barcelona whose influence, through students such as those traced to the Ran, reached forward to the Rivash.

Source 1 · TanachRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Genesis 14:20

בראשית י״ד:כ׳

Genesis 14:20

וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל׃

and blessed be the most high God, Who has delivered thy enemies into thy hand. And he gave him a tithe of everything.

Edition: Miqra according to the Masorah · The Koren Jerusalem Bible — License: CC-BY-NC ↗

Source 2 · Chazal· different authorRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Megillah 8b

מגילה ח׳ ב

Megillah 8b:23

אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא

Rava said: This is not difficult.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 3 · Chazal· different authorRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Beitzah 4b

ביצה ד׳ ב

Beitzah 4b:1

אֵיכוּ הַשְׁתָּא, אִשְׁתְּלַאי וַאֲמַרִי לְךָ: רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. הָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

Had I issued a ruling for you then, I would have forgotten the correct response, and I would have said to you, based on the accepted principle that in the case of a dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, that the eggs are permitted. However, Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav with regard to these three issues, in connection to the sanctity of Festivals and Shabbat, whether his ruling is lenient, or whether it is stringent. This is one of those three cases in which the halakha is in accordance with the opinion of Rav.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 4 · Chazal· different authorRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Megillah 29a

מגילה כ״ט א

Megillah 29a:5-7

בְּבָבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל, וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּ״שַׁף וִיתֵיב״ בִּנְהַרְדְּעָא. וְלָא תֵּימָא הָכָא וְהָכָא, אֶלָּא זִמְנִין הָכָא וְזִמְנִין הָכָא. אָמַר אַבָּיֵי: תֵּיתֵי לִי, דְּכִי מְרַחַיקְנָא פַּרְסָה, עָיֵילְנָא וּמְצַלֵּינָא הָתָם. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל [וְלֵוִי] הֲווֹ יָתְבִי בִּכְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא. אֲתַאי שְׁכִינָה, שְׁמַעוּ קוֹל רִיגְשָׁא [קָמוּ וּנְפַקוּ. רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה יָתֵיב בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, אֲתַאי שְׁכִינָה] וְלָא נְפַק. אֲתוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָא מְבַעֲתוּ לֵיהּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהוּ. ״וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זֶה בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָבֶל.

The Gemara asks: Where in Babylonia does the Divine Presence reside? Abaye said: In the ancient synagogue of Huzal and in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a. And do not say that the Divine Presence resided here and there, i.e., in both places simultaneously. Rather, at times it resided here in Huzal and at times there in Neharde’a. Abaye said: I have a blessing coming to me, for whenever I am within a distance of a parasang from one of those synagogues, I go in and pray there, due to the special honor and sanctity attached to them. It was related that the father of Shmuel and Levi were once sitting in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a. The Divine Presence came and they heard a loud sound, so they arose and left. It was further related that Rav Sheshet was once sitting in the synagogue that was destroyed and rebuilt in Neharde’a, and the Divine Presence came but he did not go out. The ministering angels came and were frightening him in order to force him to leave. Rav Sheshet turned to God and said before Him: Master of the Universe, if one is wretched and the other is not wretched, who should defer to whom? Shouldn’t the one who is not wretched give way to the one who is? Now I am blind and wretched; why then do you expect me to defer to the angels? God then turned to the angels and said to them: Leave him. The verse states: “Yet I have been to them as a little sanctuary in the countries where they have come” (Ezekiel 11:16). Rabbi Yitzḥak said: This is referring to the synagogues and study halls in Babylonia. And Rabbi Elazar said: This is referring to the house of our master, i.e., Rav, in Babylonia, from which Torah issues forth to the entire world.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 5 · Chazal· different authorRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Megillah 8b

מגילה ח׳ ב

Megillah 8b:1

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם תּוֹכִיחַ, שֶׁמְּטַמְּאָה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְאֵינָהּ טְעוּנָה סְפִירַת שִׁבְעָה.

A woman who observes a clean day for one day or two days that she experiences a discharge will prove that this is not the case. This refers to a woman who experienced one or two days of bleeding not during her menstrual period and is required to wait one day without any further discharge of blood before immersion in a ritual bath. This is significant because she renders a surface designated for lying and a surface designated for sitting ritually impure, and nevertheless she does not require a count of seven clean days to become purified.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 6 · Chazal· different authorRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Berakhot 12b

ברכות י״ב ב

Berakhot 12b:1

רַב שֵׁשֶׁת, כִּי כָּרַע — כָּרַע כְּחִיזְרָא. כִּי קָא זָקֵיף — זָקֵיף כְּחִיוְיָא.

With regard to bowing, the Gemara relates: When Rav Sheshet bowed he bowed all at once, like a cane, without delay. When he stood upright he stood upright like a snake, lifting himself slowly, demonstrating that the awe of God was upon him in the manner that he bowed and stood upright (HaBoneh).

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 7 · Chazal· different authorRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Megillah 28a

מגילה כ״ח א

Megillah 28a:1-2

וְלֹא בֵּרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן, וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ, כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים. וְלֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ.

And I never recited Grace after Meals in the presence of a priest, but rather I gave him the privilege to lead. And I never ate from an animal whose priestly portions, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, had not already been set aside. Another example of Rabbi Perida’s meticulous behavior is based on that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to eat meat from an animal whose priestly portions have not been set aside. And Rabbi Yitzḥak said: Anyone who eats meat from an animal whose priestly portions have not been set aside is regarded as if he were eating untithed produce. The Gemara comments: And the halakha is not in accordance with his opinion. Rather, it is permitted to eat meat from such an animal. Nevertheless, Rabbi Perida acted stringently and did not eat from it.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 8 · Chazal· different authorRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Pesachim 117b

פסחים קי״ז ב

Pesachim 117b:1

מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: לְמַאן דְּאָמַר עַד ״אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה״, סָבַר ״הַלְלוּיָהּ״ — רֵישׁ פִּירְקָא, וּמַאן דְּאָמַר עַד ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל״, סָבַר ״הַלְלוּיָהּ״ — סוֹף פִּירְקָא.

What, is it not the case that the mishna and the baraita disagree concerning the following matter: According to the one who says that one must recite until “A joyful mother of children,” he maintains that the subsequent halleluya is the start of a chapter. And the one who said that one must recite until “When Israel came forth” maintains that halleluya is the end of the previous chapter. The mishna and the baraita disagree only with regard to when the word halleluya should be recited, at this point in the seder or when hallel is resumed after the meal.

Edition: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · William Davidson Edition - English — License: CC-BY-NC ↗

Source 9 · Rishonim
Verified

Teshuvot HaRivash 271

תשובות הריב"ש ער״א — ד"ה בהרחיב ה' את גבול פזורי הגולה

Teshuvot HaRivash 271:2

A representative Rivash responsum from the collection that reflects his post-expulsion rabbinic activity and his treatment of communal and personal halakhic questions.

בהרחיב ה' את גבול פזורי הגולה ונתן להם במלכות צרפת פלטה ושארית גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו ולהחיות עם רב שלח לפניהם איש האלהים חטר מגזע חכמה ותורה ונצר משרשי ענוה וקדושה אבן בחן פנת יקרת הוא האבן הראשה מהר"ר מתתי' נ"ע בן האדם הגדול פאר החכמים עטרת זקנים מופלא שבסנהדרין החרש והמסגר הוא מהר"ר יוסף ב"ר יוחנן נ"ע ומהר"ר מתתיה הנזכר הכין לבבו ללמוד וללמד בארץ ההיא חק ומשפט וקבע שם ישיבות והרביץ תורה ברבים והרבה גבולו בתלמידים והבאים לפניו גדיים נעשו תיישים מנגחים ימה וצפונה דמייתין דובי בקרנייהו ויצאו מלפניו הרבה רבנים תופשי ישיבה כי סמך ידו והאציל מהודו עליהם וחברים מקשיבים לנים בעמקה של הלכה אין מספר ובזכות הרחמן ובזכותו ובזכות אבותיו שסייעוהו מצא חן בעיני המלך ובאהבתו אותו היו כל היהודים היושבים בארץ משמרת אתו היה להם חומה צנה וסוחרה וכל קהלות המלכות ההוא בראותם טוב פעולותיו ויושר מעשיו תורה וגדולה במקום אחד וכי בגללו היה להם שלום ושקט בארץ ההיא קבלוהו עליהם לשר ושופט רב ודיין לבל ימרו את דברו וכל היוצא מפיו יעשו במשפט בין איש ובין אחיו ולהורות את בני ישראל וכל מעשיהם יהיו נחתכין על פיו וגם המלך שמו אדון עליהם ומושל בכל משפטיהם וכל ימי חייו נהג רבנותו ממשלתו ונשיאותו ברמים במלכות ההוא ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף אחר כן גדל העונש ובעון הדור נתבקש בישיבה של מעלה מהר"ר מתתיה הנזכר תנצב"ה וקהלות המלכות ההוא כי ראו נעדר מהם מנהיגם וקברניתם לעזרה בצרות היה מבטם מנו תחתיו בנו מהר"ר יוחנן נר"ו יען ראוהו ממלא מקום אבותיו בתורה וביראת חטא וגם כי אביו בעוד בחיים חייתו סמך אותו ברב יורה יורה ידין ידין ונתן לו רשות לתפוש ישיבה וכן עשה נפרד מאביו וילך אל עיר אחרת וקבע שם ישיבה כמה שנים בחיי אביו ומעת נעדר מהר"ר מתתיה נ"ע ועד עתה שהם כחמש שנים הלך מהר"ר יוחנן בדרכי אביו נ"ע יושב בישיבה ומורה הוראה ודן את הדין בכל המלכות ההוא מטעם המלך והקהלות שקבלוהו עליהם ולא היה אדם שערער בדבר וגם הרביץ שם תורה והרבה תלמידים ויצאו מלפניו מתלמידיו שלשה רבנים ומורי הוראה בישראל אשר סמכם הוא ברבנים כמנהג צרפת ואשכנז שהרבנים סומכים את תלמידיהם ברבנים כשרואים בהם שהגיעו להוראה ונותנין להם רשות לקבוע ישיבה בכ"מ ולדין ולהורות ועתה עלה אריה מסבכו אריה דבי עילאי ארי שבחבורה משיב מלחמתה של תורה שערה הוא מהר"ר ישעיה נר"ו ובסבת מחלוקת שהיה בינו ובין מהר"ר יוחנן נר"ו נסע ממקומו שרות שבוייא וילך אל אשכנז אל הנשר הגדול גדול הכנפים מלא התורה אשר לו החכמה הוא מהר"ם הלוי נר"ו ויפק חרון מאתו וגזרת נדוי שתהיה ממשלתו על כל מלכות צרפת ושום רב אשר יקום לתפוש ישיבה בצרפת בלי רשות הר"ר ישעיה יהיו כל הגיטין והחליצות שיעשו לפניו פסולים וכליו כלי עובד ככבים ותגעש ותרעש הארץ ההיא לגזרה היוצאת ותהי לחרדת אלהים רעדה אחזתם שם חיל כיולדה איך יצא דבר כזה מלפני מהר"ם הלוי ליטול שררה ולגזור בארץ לא לו ואף כי הוא מופלג בחכמה מופלג בזקנה אין לו לגזור במלכות צרפת בלתי רשות קהלות המלכות ההיא או רשות החכמים והרבנים שבמלכות ההוא ואף אם ראה כי יש אתו און ויכולת אילות וממשלת לגזור על כל תפוצת הגולה איך נתן הממשלה להר"ר ישעיה על מלכות צרפת אשר גם הוא מחוץ למלכות ההוא מושבו ותלמידים שהגיעו להוראה יהיו צריכין לכתת רגליהם ללכת ארץ מרחקים למלכות אחרת ליטול רשות ממנו וכ"ש כי יש במלכות צרפת חכמים ורבנים וביחוד מהר"ר יוחנן אשר ירש מאביו מהר"ר מתתיה נ"ע השררה ההוא במלכות ההוא בהורמנא דמלכא וברצון הקהלות ההם וגם שהוא ראוי לה מצד תורתו ומצד מעשיו ומאן דלביש מדא ילבש מדא על דא ודאי בכו במרה יצעקו חוצה ולקצות הארץ ישמיעו קולם וישאלו לנתיבות עולם וליודעי דת ודין על כל נעלם תורה יבקשו מפיהם אם חובה על הקהלות מלכות צרפת כלליה ופרטיה לחוש לגזרת מורינו מהר"ם הלוי ולנהוג על פיה או אם אין להם לחוש לה כלל מחמת שאין כח למהר"ם הלוי לגזור עליהם וגם הגזרה ההיא חוץ מכבודו שלא כדין להסיר על לא דבר ומבלי אשם מהר"ר יוחנן ממשלתו אשר נהג בה בהורמנא דמלכא וברשות הקהלות ורצונם וגם שיש בה קצת בטול תורה שהתלמידים שהגיעו להוראה והיו קובעים ישיבה כל אחד במקומו ותרבנה הישיבות ותמלא הארץ דעה והשכל וכל בניה למודי ה' ואם יצטרכו ללכת לכנפות הארץ ליטול רשות ממה"ר ישעיה הם כלים ונמנעים מאיליהם ובתוך החכמים הנשאלים על זה נקרא נקראתי גם אני החתום למטה ואם אינני מכת החכמים ויראתי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים בין שתי מחלוקות גדולות פן ירוצו את גלגלתי אבל להפצר החבר הותיק ה"ר יהודה ב"ר אליעזר הבא ממרחק על זה לא יכולתי להשיבו ריקם אף כי ראיתי יש בשתיקה קצת חלול השם בהרבות קטיגוריא בין תלמידי חכמים ובערה בם אש המחלוקת ואין מכבה ולזה קטן כמוני הבא לכבות שומעין לו ואין מזיחין אותו ומעתה אומר מה שנראה בעיני ולא אשא פנים כי אם לאמת שהוא אהובנו יותר מן הכל: ראשונה שאפילו לא החזיק בה מהר"ר יוחנן אלא שעתה היה תחלת המנוי היה ראוי למנות להיות נוהג בשררה ההיא מהר"ר יוחנן לפי שאביו מהר"ר מתתיה נ"ע נהג בה כבר ברצון הקהלות ובהורמנא דמלכא וכי היה גדול בכל המלכות ההוא בחכמה ובמנין ומן הדין בנו קם תחתיו כדגרסי' בספרי (סדר שופטים סי' קס"ב) הוא ובניו שאם מת הוא בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו וכן אמרו בתורת כהנים (סדר צו פרשה ב' פרק חמישי) גבי כהן גדול שנאמר בו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ואפילו אם היה אחר גדול ממנו בחכמה בנו קודם כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות ק"ג:) שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא מאי קאמר הכי קאמר אע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא כדאמרינן התם דר' גמליאל לא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה ר"ל ששמעון אחיו היה בה גדול ממנו אבל ביראת חטא ממלא מקום אבותיו היה ואם אין ממנין נשיא הבן קטן אע"פ שהוא גדול בחכמה מן הבכור כל שהבכור ממלא מקום אבותיו ביראת חטא כ"ש שאין ממנין אחר שאינו בנו אע"פ שהוא גדול בחכמה ולזה אם יאמר הר"ר ישעיה אני גדול מהר"ר יוחנן בחכמה אעפ"כ אין ממנין אותו שכבר נודע ומפורסם לכל שמהר"ר יוחנן ממלא מקום אבותיו ביראת חטא וכן העידו עליו הקהלות ההם אף כי חכמתו עמדה לו ומצאה כביר ידו וקבע ישיבות והרבה גבולו בתלמידים. ואם יאמר אליו מהר"ר ישעיה בסדי דידי קא מנצית דאי חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי יוכל להשיב אליו מהר"ר יוחנן בהדי דידי קא מנצית דאנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל וכבר שמעינן מההיא סוגיא שהיה לו לרבי למנות לר' חייא בראש אע"ג דרבי חנינא חריף טפי אי לאו משום דסבר לא אפגריה וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהלכות מלכים) וז"ל הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדל כמו שעשה יהוידע ליואש וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו ולא המלכות בלבד אלא כל השררות והמנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו לעולם והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו וכל מי שאין בו יראת שמים אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למנוי מן המנויין שבישראל עכ"ל וכן הוא בתוס' דשקלים (פ"ב הט"ו) שכל הקודם בנחלה קודם לשררה ובלבד שינהג מנהג אבותיו : שנית שאף אם לא היה מהר"ר יוחנן בא בטענת אביו והיה ראוי מהר"ר ישעיה להיות קודם להתמטת מ"מ כיון שכבר היה נוהג בשררה ההיא שקבלה מעצמו והחזיק בה זכה בה מדגרסי' בירושלמי דהוריות (פ"ג ה"ה) דבי הושעיא ודבי בר פזי הוי עלין ושאלין בשלמיה דנשיא כל יומא והוה אלין דבי הושעיא עלין קדמאי ונפקין קדמאי אזלין אנון דבר פזי ואתחתנון בנשיאותא אתון בעיין מיעל קדמאי אתון ושאלון לר' אמי אמר להון ר' אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון בדרום ינתן בדרום ותו אמרינן תרתין זרעייתא בצפרי בולטייא וסגנייא והוון בולטייא אזלין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום ועלין קדמאי והוון סגניא עיילין ונפקין בתריהון אזלין סגניא וזכון באוריי' ואתו למיעל קדמוי דבולטייא אתשאל לרבנן על רבי ודרשה בבי מדרשא אפי' ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ שמעינן מיהא שמי שהחזיק אפי' מעצמו באיזו שררה או דין קדימה אין נוטלין אותה ממנו לתתה לאחר גדול ממנו מכיון שכבר זכה בה אלא א"כ הוא עם הארץ והאחר ת"ח אבל כל שהמחזיק בה ת"ח אין מסלקין אותו אע"פ שהבא לנוטלה גדול ממנו וכבר מנו רז"ל את בן בתירא בג' ענותנין בפ' השוכר את הפועלי' (פ"ה.) מפני מה שעשו להלל שהושיבוהו בראש ומנוהו נשיא עליהם אע"פ שהיה גדול מהם בתורה וקא אתי מזרעא דדוד אלא כיון שזכה בן בתירא לישב בראש ולהיות נשיא לא היה לו להסלק אלא מפני ענותנות גדולה שהיתה בו ורצה להסתלק מעצמו וכבר העיד רבינו הקדוש על עצמו שכל דבר ענוה היה הוא עושה אבל לא היה עושה מה שעשו בני בתירא לזקנו ליתן כבודם לאחר כמוזכר בירושלמי דכתובות פ' הנושא (ה"ג) כי אע"פ שהחכמים ראוי להם לברוח מן השררה אבל כשנתמנו בה היו מקפידין שלא להסתלק ממנה כדאמרינן בפ' בתרא דמנחות (קט:) א"ר יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ומניחו לפני ארי עכשיו האומר לירד ממנה אני מטיל עליו קומקו' של חמין :

Source 10 · Rishonim
Verified

recovered from “Responsa of the Rashba 1:253”

Teshuvot haRashba part I

שו"ת הרשב"א חלק א רנ״ג:ב׳ — ד"ה תשובה תחלת כל דבר אומר שאין

Teshuvot haRashba part I 253:2

The passage discusses the principles for determining which rabbinic authority to follow when different poskim disagree on Jewish law, establishing that one should follow the greater scholar in wisdom and number, except in cases of pressing need, and that the rules differ between matters of Torah law and rabbinic enactments.

תשובה תחלת כל דבר אומר שאין אומרין כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין דהלכה פסוקה היא דהולכי' אחר הגדול בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין וכן במקום מחלקת יחיד ורבים אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה או כיוצא בזה וכמו שאמרו בפ' קמא דנדה (דף ט ב) ועשה רבי כרבי אליעזר לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ואקשי' מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא איתמר לא הלכתא כמר ולא הלכתא כמר ומאי לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדאי הוא רבי אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ואמרינן התם מאי שעת הדחק איכא דאמרי שעת בצורת הואי. איכא דאמרי אפיש עובדא וחשו רבנן לפסידא דטהרות. ומכל מקום עיקרי דברים אלו שאמרת יש בהן חלוקין שאין כל הפוסקי' והחכמים שוים ולא כל המקומות שוים מן הדין. כיצד שורת הדין אם שנים הפוסקים באחד זה אוסר וזה מתיר אם נודע האחד גדול בחכמה ובמנין ויצא שמו כן הולכי' אחריו בין להחמיר בין להקל היו שניהם שוין ולא נודע מי גדול משניהם בשל תורה הולכין אחר המחמיר דהוה ליה כספיקא דאוריית' ובשל סופרים הולכין אחר המקל וכדאיתא בריש פרק קמא דעבודה זרה (דף ז). ומי שסומך על המקל בשל תורה עובר וזה מאותן שנאמר עליהן (הושע ד׳:י״ב) ומקלו יגיד לו כמו שאמר' אבל אם היה רב אחד במקומם ולמדם הן הולכים אחר דבריו זהו חלוקת ארץ ישראל ובבל בתרבא דאיתרא דאלו אוסרין ואלו מתירי' ואוכלין בחשאי אפילו בבבל אם דעתו לחזור ולהמנות עם אנשי מקומו ואף על פי שהוא חלב דארייתא לדברי בני בבל. והנה במקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות אזמל ולא מיחו בידם חכמים לפי שהן עושין כדברי רבם: ובפרק כל הבשר (דף קיו) אמרינן לוי איקלע לבי יוסף רישבא איתיאו ליה רישא דטוסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי. כי אתא קמיה דרב אמר ליה אמאי לא תשמתינהו. אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דאמר יצא בשר עוף שאין לו חלב. וכן רבים. ומן הדרך הזה כל שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי אחד מגדולי הפוסקים במקום שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי הלכות הרב אלפסי ז"ל ובמקומות שנהגו לעשות כל מעשיהם על פי חבור הר"מ במז"ל והרי עשו אלו הגדולים כרבם. ומיהו אם יש שם אחד חכם וראוי להוראה ורואה ראיה לאסור מה שהם מתירין נוהג בו איסור שאין אלו כרבם ממש דבמקום רבם אלו יעשו שלא כדבריו יקלו בכבוד רבם במקומו תרבא דאיתרא דבארץ ישראל שכלם נוהגין בו היתר כרבם שלמדם כל חלב לרבות חלב שעל הקרב. ובמקום שיש שנים שוים שהולכין אחר המחמי' בשל תורה דוקא בשהם אחד כנגד אחד אבל אם שנים הם כנגד האחד הולכין אחר הרוב. ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המקל בזה אפשר שיעשה כקילו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המיק' והם רבים כנגד היחיד. זהו שנראה לי בענינים אלו.

In Rabbi Eliezer’s region, they would cut wood [on Shabbat] to make charcoal to make the knife [for circumcision], and the sages did not protest as they were acting like their teacher. And in the chapter Kol HaBasar (Chullin Chapter 8, 116a) it says, “Levi visited the town of Yosef Rishba. They served a head of fowl cooked in milk. He did not eat, and said nothing. When [Levi] returned to Rav, he said, “Why didn’t you excommunicate them?!” He replied, “That is the town of Rabbi Judah ben Beteira. I thought per-haps he expounds like Rabbi Yossi the Galilean’s opinion, who says ‘poultry meat is excluded [from the prohibition of meat and milk] for it does not produce milk.’” And so too in many cases. In a similar way, people who have accus-tomed themselves based on one of the great authorities, [such as] the places where they act in all their actions based on the laws of Rif z”l, and the places where they always act based on Ram-bam’s code -they have made these great ones their teachers. However, if there is a sage worthy of ruling, and he sees a proof to forbid what they permitted, he can forbid it, for this [deceased figure] is not actually their teacher, and if they were to act differently than their actual teacher in his place, it would be lessening the honor of their teacher in his place... In a place where there are two equal ones, they follow the strict one regarding biblical law, but only if it is one against one. However, it if is two against one, we follow the majority. And if a student worthy of issuing halachic rulings agrees with the posi-tion of the lenient one, perhaps they may follow his leniency because he agrees with the ruling of the lenient one and then it is majority against an individual.

Source 11 · Rishonim
Verified

recovered from “Teshuvot haRashba part I 1:418”

Teshuvot haRashba part VII

שו"ת הרשב"א חלק ז תי״ח

Teshuvot haRashba part VII 418

The passage explains that Rabbi Yechiel held that one should not write the full greeting “shalom” in letters because they might fall in an unclean place, while immersing utensils and reciting the blessing at a mikveh is permitted because cold water is not considered foul like a hot bathhouse.

דקדק הרב ר' יחיאל ז"ל דאסור לומר שלום שלם באגרות משום דזימנין דנפלי במקום הטינופת. ומה שנהגו להטביל כלים ולברך בבית הטבילה ואף על גב דבבית המרחץ אסור לומר שלום משום דכיון שהן מים צוננים אין שם זוהמא מה שאין כן במרחץ של מים חמים:

Source 12 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I 395:1-3

שו"ת הרשב"א חלק א שצ״ה

Teshuvot haRashba part I 395:1-3

Shlomo ibn Adret (Rashba) recounts opposing a custom of slaughtering chickens or an old rooster for atonement, along with related practices he regarded as darkei ha-Emori, and says that the custom was abolished in his city despite its observance by rabbis in Ashkenaz.

מונטפשליד לחכם רבי יעקב בר מכיר כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי׳ בערבי יום הכפורי׳ ושאסרתי אני והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברי׳ שהיו נוהגין כיוצא בזה שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפר׳ על הנער היולד וחותכי׳ ראשו ותולי׳ הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים והבלי׳ הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרב׳ ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין.

Source 13 · Rishonim
Verified

Teshuvot haRashba part I 413:1-3

שו"ת הרשב"א חלק א תי״ג

Teshuvot haRashba part I 413:1-3

Shlomo ibn Adret (Rashba) questions the view that only remedies established by natural philosophical inquiry are permitted, arguing that natural properties may operate beyond scholars’ understanding and therefore should not automatically be classified as the ways of the Amorites.

עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע. ועוד אני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מה שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי אמרו מה שיש בו משום רפואה לפי עיון החכמים האלה שחברו ספרים בטבע בלבד וזולת מה שהשיג עיונם אסור אם כן מה הוא שחדשו לנו אביי ורבא מקרא מלא דבר הכתוב ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופאים לרפאות.

Source 14 · Rishonim
Verified

Minchat Kenaot, Correspondence 1:7

מנחת קנאות, מכתבים א׳

Minchat Kenaot, Correspondence 1:7

The passage offers honorific praise for Rabbi Shlomo ben Aderet, calling him an outstanding scholar and “wonder of the generation.

חתימה, מופת הדור, שלם המעלות, נזר המעלות, מובחר האשכולות, אדוננו ומורנו הרב ר' שלמה בן אדרת.

Source 15 · Rishonim
Verified

Teshuvot HaRivash 171

תשובות הריב"ש קע״א:ג׳-ה׳ — ד"ה וזה תורף השאלה זה כמו ד'

Teshuvot HaRivash 171:3-5

Isaac ben Sheshet Perfet recounts how the Jews of Kalir banned participation in a particular form of public entertainment, the king tried to compel a Jewish man to participate, and the community’s leaders sought to uphold their prohibition while advising Jews not to attend the performances.

וזה תורף השאלה זה כמו ד' שנים נאספו כל קהל קאליר בבית הכנסת הגדולה והסכימו והחרימו בחרם חמור שלא יצחוק שום איש ואשה לשום צחוק של דאוו"ש לא בעדו ולא בעד אחר ולא אחר בעדו והעובר עונו ישא וכל ישראל יהיו נקיים ויקר מקרה כאשר עבר מלך שיציליא"ה שם קאלי"ר היו צוחקין בימי שלשה חגות קלנד"א ורבים מהיהודים נמצאו שם בחצר המלך לראות הצחוק ושם הוגד למלך כי אחד מהם רגיל לצחוק בטוב ויאמר לו המלך מדוע אינך מצחק ויען היהודי לא אוכל עד יתיר לי החרם מרנא רבי יהודה ב"ר דוד השיב לו המלך מה לך ולו הנה כחי עולה על כלם אני אשים עליך קנס שתצחוק ותהיה פטור מן החרם ותכף האיש כמו ירא אלהים הגיד הדבר אל הרב הנזכר ואל הנאמנים ומיד נאספו עם אנשי המעמד בבית הכנסת ונועצו שיעלו הנאמנים אל הפרנס ייטב בעיניו להשתחוות למלך לבל יבטל הסכמתם וכן עשו ויען להם הפרנס הניחו זה עלי ואל תחושו כי אין רצון אדונינו המלך להכריח שום יהודי שיצחוק אני מיעץ לכם שהיהודים המפורסמים שמצחקים בטוב לא יכנסו בחצר המלך לראות הצחוק דהזמנה מילתא היא ותכף הסכימו הקהל לבל ילך שם יהודי בעצת הפרנס וקרה שיהודי אחד שידו תקפה לא נמנע מלכת שם לראות הצחוק וביום ערב שבת עם חשכה אמר לו המלך יהודי אתה תצחוק ויען והנה בא השבת ויאמר לו המלך ויום ראשון תצחוק ויען מה שיצוה אדוני המלך אל עבדו יעשה והרב הנזכר שהיה עומד לפני המלך תמיד בשמעו את דבריו הביט בו בעין רעה ובפנים זעומות והלך לו ויהי בנסוע המלך מקאליר ירד לישן בעיר הלאפול"ה אשר היא תחת המגדל מחוברת עמו אשר על שפת הים והאיש ההוא ירד שם לפי דבריו לגבות דמי ד' חביות יין ונכנס לראות המלך ופרשיו כשהם המצחקים ואמר שהמלך צוהו שיצחוק ואם לא יהרגנו וממצות המלך יש לו שטר וצחק והרויח ק"ס פרחים ואחרי הלך המלך לדרכו לשלום ראשי הקהל שאלו לרב הנזכר מה טיבו של עובר זה ואמר להם שיבא בבית הכנסת ביום השבת ויפרסם חטאתו ויאמר אונסו וטענותיו ויבא במסורת הברית ואחר השתדלות הרב בא ובגאונו לא קם אלא יושב במקומו אמר שצחק באונס במצות המלך ויש לו שטר מזה ואם עבר הנה מוכן לעשות מה שיגזרו עליו הרבנים ואחד מראשי הקהל איש צדיק תמים שמו רבי שבתי ב"ר יום טוב קם ואמר אליו זו דחיה היא שהראית שאין רצונך לבא' במסורת הברית כי אתה יודע שאין בזאת האי אלא רב א' מרנא ורבנא מאישטרי בונגו"אה שהוא נסמך זה כמה וקבלנוהו והמלך נתנו לדיין בכל זאת האי לעשות דין תורה הן לשרושי הן לענוש נכסים והחכמים האחרים הנמצאים הנה בני תורה נקראים ואני בשם כל הקהל מבקש מורנו הרב הנזכר שיחתוך עתה הדין על זה ואז אמר הרב הנזכר אל האיש ההוא רע שהשטר שעשה לך המלך להעיד שצחקת באונס שוה מה שהוא שוה לא יותר ואם נאנסת אם לאו האלהים יודע ואתה ואם ידעתי שאוכל לדון סוף המעשה מתחלתו מאשר שמעתי באזני עכ"ז אומר אני עליך לכך נאמר ויראת מאלהיך ואם צחקת ברצון תן תורה לשם ותפטר ואם לא תרצה להתודות על חטאתיך לכבוד אדונינו המלך י"א אני אומר הואיל ואנס אותך להנאת עצמו לצחק עמו ופרשיו אינך מוחרם ומובדל מן הקהל אם תוציא מרשותך כל המעות שרווחת ואוי אם הדין נותן שיהיו נזרקים לים המלח לכבוד אדונינו המלך י"א ושלא יאמר מטבע המלך ומעותיו הושלכו לים דרך בזיון תתנם להקדש או לתקן בית הכנסת שנפחתה או לצדקה ואם לא תרצה לעשות זאת ותרצה לעכבם ולהנות מהם הנני דן אותך וקורא אותך מוחרם. ויען האיש ההוא זה הדין לא אקבל עלי אבל אעשה מן הק"ס פרחים מה שיראה לי ואחי האיש ההוא בקש והתחנן לאיש צרפתי יורע ספר היושב אצלו שישיב על דברי הרב הנזכר ואמר בזה הלשון עם רשותך מרנא ורבנא אומר שזה האיש אין גופו מוחרם שנאנס מן הנמשך כל מה שרווח רווח בהכשר והמעות ההם מותרין לו בהנאה והרב הנזכר בהיותו מקנא על הצרפתי אשר רצה לביישו ולחלוק עליו בפני קהל ועדה אמר לו בכעס יש לך ראיה מתלמוד בבלי או ירושלמי תוספתא ספרא או ספרי או גאון. או פוסק ויען לא אלא סברא היא ואז ענה אליו הרב הנזכר תוך כדי דבור דטבא ליה עבדי ליה דודאי מוחרם במזיד הוא שהיה לו לברוח מן הצחוק ולא ברח כדאיתא בירושלמי ופסק הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה ובבלי פרקא בתרא דקדושין עובדא דרב ספרא ומעשה דר' חנינא. אבל נשענתי על מה שאמרו ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך ובחרתי מן הרע מעוטו שלא יהנה מכל אשר רוח אפי' בשוה פרוטה שכיון שנהנה בטלה תורת אונס ממנו שאין ראוי שימשך מאונס רצון והנאה. פקח עיניך וראה שאין לנו אונס גדול מחולה שיש בו סכנה ואין מתרפאין בגלוי עריות ושפיכות דמים וע"ג ובמסכת תרומות [ירושלמי] פרק האשה יש כמה מעשים ובתוכם הך דרב מונא ור' יונה וחרם הוא בכלל ע"ג כמו שכתבו הגאונים והרשב"א ז"ל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל גם בפסחים (כז.) וע"ג (מט:) לא צריכא למימר לרבנן דאמרי כלן אסורות אלא אפי' ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח והנה זה מבואר בתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה דהוא אסור קל בערך החרם להיות נהנה מאסור חרם לא כ"ש ואפי' בסתם יינם של עובדי ככבים אמרינן (ע"ג ס"ב:) ההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם יהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמי' דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו וגרסינן בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו עד כדי שכרו ואז האיש ההוא וכל סיעתו שתקו ולא ענו עוד. ועוד אמרת שדוגמא לזה חכמי לונ"יל ופרובינס"ה ומונפישל"ר על היהודים נושאי סבל ממרשילה שהעובדי כוכבים האלמים היו מכריחין אותן לשאת יין נסך מחנות לחנות ולערב היו נותנין להם שכר והחכמים הנזכרים הכריחו לזרות שכרם לים המלח שלא יהא חוטא נשכר ע"ב תרף שאלתך בענין האיש ההוא ובקשת להודיעך דעתי: תשובה אם האיש ההוא לא ידע בהסכמה שהסכימו הקהל בעצת הפרנם שלא יכנס שום אדם מאותן הנודעים להיותם מצחקים לראות הצחוק ולא היה גרמא וסבה למצות המלך עליו אלא שהמלך מעצמו ולהנאתו צוה עליו כשראהו שיצחק עמהם ואם לא שיהרגהו כמו שנרא' מן השטר שבידו ממצות המלך נראה ברור שאין נקרא לא עבריין ולא מוחרם שהרי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. ואפילו באותן שלש עברות שדינן שיהרג ואל יעבור אם עבר אעפ"י שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות סנהדרין) וז"ל כל מי שעשה דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואפי' היה מצוה שיהרג ואל יעבור אעפ"י שחלל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שנא יענשו האנוס עכ"ל. ובנותן מזרעו למולך דרשו בספרא ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ולשון ספרי ולנערה לא תעשה דבר מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא מנין אף מן המלקות ת"ל חטא מות מלמד שכל אנוסין שבתורה פטורין ומצילין אותן בנפשן וכבר כתבתי בתשובה זה לי י"ב שנה שהעובד ע"ג באונס אעפ"י שמן הדין היה לו ליהרג ואל יעבור ועבר מתוך האונס כיון שאין ב"ד עונשין אותו לא במיתה ולא במלקות לא נפסל לעדות ואע"פ שלא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' ואם עשה כן בפרהסיא בפני עשרה מישראל ולא קיים ונקדשתי בתוך בני ישראל ועבר על לא תחללו את שם קדשי מכל מקום כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד מלקין אותו וז"ל הגמ' (סנהדרין כו:) עני מרי ארבעין בכתפי' וכשר בתמיהה וז"ל הרמב"ם ז"ל (בפ"י מהל' עדות) איזהו רשע כל מי שעבר עברה שחייבין עליה מלקות וכו' גם בפרק ההוא כתב בבאור וכבר מנינו כל עברה שחייבין עליה מלקות רמז למה שמנה אותן בפרק י"ט מהלכות סנהדרין גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה ישראל שנשתמד לעבודת כוכבים מחמת יראה אע"פ שחטא ישראל הוא ואעפ"י שהיה לו ליהרג ולא יעבור מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שמחמת יראה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו חטא כיון שאין עליו חיוב ב"ד בשביל כך דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ישראל הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען עכ"ל הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא. ואחרי שנתברר זה אף בג' עברות החמורות שנא' בהן יהרג ואל יעבור כ"ש בשאר עברות שהדין בהן יעבור ואל יהרג שהוא מותר גמור ואדרבה אם לא עבר ונהרג מתחייב בנפשו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' יסודי התורה) כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרוג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו כי מה שנאמר במכילתא רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתור' מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי מצה מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב ואומר אשר הוכתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים ע"כ. זהו בשעת השמד שאז אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור בין בצנעא בין בפרהסיא. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה וכן אפי' שלא בשעת השמד כל שהוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל והעובד כוכבים מתכוין להעביר ולא להנאת עצמו שבזה נצטוינו ליהרג ואל יעבור מדכתיב ולא תחללו את שם קדשי וכו' כמו שמבואר כל זה בסוף פרק בן סורר ומורה ולהרמב"ם ז"ל בפרק ה' הנזכר. ומה שאמר כבודך דודאי מוחרם במזיד הוא שהיה לו לברוח מן הצחוק ולא ברח כדאיתא בירושלמי לא מצאתי זה בירושלמי דתרומות פרק האשה אבל מצאתי שם עובדא עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינת' אמרין לון אי לית אתון יהבין ליה אנן מחריבין מדינת' אזל גבי ריב"ל ופיסיה ויהבי' לון וכו' ואין זה המעשה ענין לנדון זה כלל כי לא נזכר שם שם דתבעתיה לעבור על שום מצוה מן המצות ואדרבה בבריחתו הוא הביא העיר בסכנה ולא הועיל לו. גם מש"כ הר"ם ז"ל בפ"ה אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח ואינו עושה הנה הוא שב על קיאו והוא נקרא עובד ע"ג במזיד והוא נטרד מן הע"הב ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם ע"כ. דברי הר"ם ז"ל נכונים והם בשעת השמד שהשליט ההוא גוזר גזרות על ישראל לעבור על המצות ולעבוד אלילים וכל אחד יכול לברוח ולילך במקום אחר או להסתר ממנו וכל שאפשר לו לעשות ולא עשה חייב בדיני שמים ולזה אמרו בפ"ק דמגילה (יב:) שמפני שהשתחוו לצלמו של נבוכדנצר נתחייבו ישראל באותו הדור כלייה ואעפ"י שעשו מתוך האונס דהא גזר דמאן דלא יפול ויסגוד ביה שעתא יתרמא לגוא אתון נורא יקידתא וכתוב במולך ההוא ולא אנוס מ"מ נתחייבו כליי' מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שהיו יכולין לברוח או להסתר מן המלך כמו שמוזכר במדרש חזית שחנניה מישאל ועזריה שאלו מיחזקאל ואמר להם מקובל אני מישעיה רבי חכי כמעט רגע עד יעבור זעם אמרי ליה מה בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא אמר לון ומה אתון בעיין אמרו ליה דיהון אמרין כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל ע"כ בהגדה. ולזה אמרו בגמ' (פסחים נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזרי' שהפילו עצמן לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים ומה זו שאלה והלא בע"ג יהרג ואל יעבור אלא מפני שהיו יכולין להסתלק משם אלא שכל עצמן לקדוש השם היו מתכוונין אבל מי שהוא בפני המלך ומצוה עליו שיצחוק שם עמו ואם לאו שיהרגהו אנה מפניו יברח ואם יעבור על מצותו יחייב את ראשו למלך כמורד במלכות ואפי' בעוב' כוכבים דעלמא אמרו (סנהדרין ע"ד:) האי עובד כוכבים דאמר לישראל קטול אספסתא ושדי לחיותאי בשבתא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא לקטליה וכו' ובסוף פ"ק דגיטין (יד:) עובדא דרב אחי בר יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא אמר להו לרבי דוסתאי ב"ר ינאי ולר' יוסי בן כיפר בהדי דאתיתו אתיוה ניהלי וכו' ואחר שקבלו הפקדון שאלו מהם להחזירו להם רבי דוסתאי נתרצה ור"י לא רצה כפתוהו וקא מצערי ליה ורבי דוסתאי אמר להו טב רמו ליה וכשבאו אצל רבי אחאי התנצל רבי דוסתאי ואמר אותן בני אדם הן אמה וכו' אומרין הרוגו הורגין אומרין כפותו כופתין אלו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בן כמותי אמר להם בני אדם הללו קרובין למלכות הן אמר ליה הן יש להם סוסים ופרדים שרצין אחריהם א"ל אין א"ל אי הכי שפיר עבדת ואם זה באותן בני אדם הקרובי' למלכות כ"ש במלך עצמו. ומעשה דרב ספרא שאמרת מפרק בתרא דקדושין לא נמצא שם לא הוא ולא שכמותו אבל בפ"ק דקדושין (ל"ט:) איכא עובדא דר' חנינא בר פפי דתבעתיה מטרוניתא והיה מסכן עצמו כדי שלא יעבור וכן שם עובדא דרב כהנא בכיוצא בו וכבר בארו האחרונים ז"ל שהיו עושין כן אף על גב דלאו דינא הוא שאין זה גלוי עריות דישראל הבא על הכותית בצנעא בית דינו של חשמונאי גזרו אבל מפני שהיו גדולי ישראל וזילא בהו מילתא הוי כחלול השם וגם דמטרונית' היא אשה מסויימת ומשום הכי היו מוסרין עצמן למיתה והיו רשאין בכך ודוקא אנשים גדולים כאלו אבל אדם אחר שמוסר עצמו למיתה במה שדינו לעבור ואל יהרג הרי זה מתחייב בנפשו. ואם כן בנדון שלפנינו האיש ההוא שצחק במצות המלך כל שלא היה הוא הגורם והמסבב שיצונו המלך על זה הנה בהתר צחק ומחוייב היה בכך מפני פקוח נפשו ואין ראוי לאסור עליו המעות דהרי הוא כשוחט לחולה בשבת שמותר לבריא באומצא ואפי' לבו ביום כדאיתא בפ"ק דחולין (ע"ו:) ואפילו במבשל בשבת באסור שאין שם חולה ומתחייב בלפשו סבירא ליה לרבי מאיר דבשוגג יאכל בין הוא בין אחרים ואפילו בו ביום ובמזיד יאכל למוצאי שבת בין הוא בין אחרים אלא שבשבת עצמו אסור בין לו בין לאחרים ור"י סבירא ליה בשוגג כדס"ל לר"מ במזיד אבל במזיד ס"ל לרבי יהודה כדסבירא ליה לר' יוחנן הסנדלר בשוגג דאחרים אוכלין למוצאי שבת והוא לא יאכל עולמית ואיכא מאן דפסק כר"מ מדאמרינן התם דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כר"מ וקיי"ל כרב באסורי אבל רב אחא משבחא והרי"ף ז"ל פסקו כר' יהודה דנקיטינא כרבי יוחנן דאמר דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה לגמרי לא מטין בלחוד איתמ' ועוד דרב גופיה כי דריש בפרקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ואנן הא שכיחי עמי הארץ גבן וכן פסק הר"ם ז"ל. ואם כן אין להחמיר יותר באנוס שעושה בהיתר שפטור אף מקרבן משוגג שעושה באסור וחייב בקרבן שאפילו לרבי יהודה המחמיר יותר מותר למוצאי שבת בין לו בין לאחרים אין צריך לומר לר' מאיר המתיר אפי' בו ביום בין לו בין לאחרים. ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ. אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו (שבועות לט.) שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם. לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן אמרו בפ' יש בערכין (ערכין טו:) כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו' וכן במס' נדרים (מ.) יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים ובפ' ר"א דאורג (קה:) אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר. גם מה שהבאת ראיה לאסור המעות בהנאה מפת שנאפה בעצי אשרה או בקליפי ערלה דאפי' נתערבה באחרות כלן אסורות לרבנן ואפי' לרבי אליעזר יוליך הנאה לים המלח כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים כז.) ובפרק כל הצורות (מט.) מה ראיה היא זו התם לכ"ע עצי אשרה וקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אסורין בהנאה אבל בכאן המעות האלו מי אוסרן הקהל לא החרימו המעות שיהיו חרם אם לבדק הבית אם לכהנים כפי הסברות כי אם עשו כן לא היה חל החרם ההוא עליהם שאין אדם מקדיש מה שאינו שלו או אפי' שלו כל שאינו ברשותו כדאמר רבי יוחנן פ"ק דמציעא (ז.) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכו'. וחרמו של עכן היה שהחרים יהושע את יריחו ביום השביעי שהיתה העיר כבושה לפניהם ואמר אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את העיר והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וכו' וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש לה' אוצר ה' יבא. ועוד דבזמן הזה דליכא בית אסור להחרים לבדק הבית דילמא אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל כדתניא בפ"ק דע"ג (יג.) אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה דקסבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח וכו' והרי"ף ז"ל כתב עלה ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויליף לה מדאמרינן בערכין סוף פ' המקדיש שדהו (ערכין כט.) ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית כלומר דאי לכהנים אין להם פדיון אלא נתנין לכהנים כשאר מתנות כהונה והם חולין ביד כהן ובעודם ביד הבעלים אסורין בהנאה ומקשינן התם כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אימר דאמר שמואל שחללו לכתחלה מי אמר הני מילי בזמן שבה"מ קיים משום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה. אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא ע"כ היא הסוגיא שם. ומכאן למד הריא"ף ז"ל דאפשר בפדיון בשוה פרוטה ולפרסומי מילתא בעלמא בארבעה זוזי אבל בלא פדיון דינא הוא שיוליך לים המלח כדתניא הכא בברייתא והכא קתני דינא והתם אשמעינן תקנתא. וכן דעת הר"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין וחרמין אלא שבאר שזהו במפרש חרם לבדק הבית אבל בשהחרים סתם קיי"ל סתם חרמים לכהנים ואין להם פדיון כדאיתא התם בברייתא ופסק כעולא דאמר התם בההוא עובדא אי הואי התם הוה יהיבנא כולה לכהנים דקסבר סתם חרמים לכהנים וכרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא. ור"ת ז"ל מחלק בין קרקע למטלטלין וההוא עובדא דהתם בקרקע הוה ומשום דלא אפשר בהולכה לים המלח יהבי לי' תקנה בפדיון וכיון דמוקמת אפדיון עביד ליה כשמואל אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להשליכה לים המלח קנסינן לי' להוליכם בעצמם. והסוגיא שם מוכחת דההוא עובדא לאו בקרקע בלחוד הוה אלא מקרקעי ומטלטלי ולא חלקו שם בין קרקע למטלטלי אלא שבקרקע של ארץ ישראל לא חל עליו הקדש בזמן הזה שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכן לא הזכירו שאין להם פדיון אלא בחרמי כהנים וזה שלא כדעת ר"ת ז"ל. ומה שהבאת עוד ראיה מפרקא בתרא דע"ג (סב:) בההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינם של עובדי ככבים ויהבו ליה חיטי באגריה ואמר ליה רב חסדא זיל קלינהו וקברינהו בקברי גם זו אינה ראיה לנדון זה דהתם יין נסך אסור בהנאה ואסור ליהנות בשכרו ואסיק התם דסתם יינן נמי כיון דאסרוהו בהנאה כודאי יינן שכרו נמי אסור בהנאה ואמרינן התם דקנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך ר"ל בחמרין המביאין פירות שביעית וכתב הרב ר"נ ז"ל בפירוש ההלכות דכיון דאסרו השכר בהנאה לכל ולא לדידיה בלחוד דעבד איסורא היינו משום דסמכינן אטעמא דתופס דמיו ומשום דשייך למגזר שכירות אטו חליפין גזרינן וקנסינן משום דעביד אסורא אבל בשאר אסורי הנאה שאין תופסין דמיהן פועלין שעשו בהן מלאכת אסור כגון צביעה בערלה וכלאי הכרם שכרן מותר אפי' להם ובפ"ק (טז.) תנן הגיע לכיפה מקום שמעמידים בה ע"ג אסור לבנות ואמרינן בגמרא דאם בנה שכרו מותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' ט' מהלכות ע"ג) ובפ' ז' כתב העושה ע"ג לאחרים אע"פ שהוא לוקה שכרו מותר ואפי' עשה אותה לעובד ככבים שהיא אסורה מיד מפני שאינה נאסרת עד שתגמר ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה עכ"ל. וכן מתבאר בגמ' פ"ק (יט:) הנה שלא אסרו השכר אע"פ שעשה במזיד ויש בו מלקות ולא חשו אם יהנה מן האסור. ובנדון שלפנינו אף אם החרימו הקהל שלא יעבור אדם על תקנתם אין על העובר אף אם עבר במזיד אלא שהוא מוחרם וחייבין הקהל לנהוג עמו כדין מוחרם וגם הוא חייב לנהוג בעצמו אסור בדברים שהמוחרם חייב בהם אבל לקנסו בממון במה שלא פירשו הם בתקנתם אין לנו. וכבר באר הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלשונות הרבה אמורים בתורה בענין קבלת האסור והן שבועה וחרם ונדר ונדוי חוץ מהלשונות שהם תולדות לאלו או ידות כגון מבטא ואיסר וקונם וכיוצא בהם וכל אלו איסר הם אלא שכל אחד ואחד משמש לעצמו ודינו חלוק מחברו והחרם הנזכר בדברי האגדה ובמקומות בתלמוד הוא שבו מחרימין על דבר ואומרין כלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פלוני יהא בחרם או מוחרם הוא זה הלשון סתם נקרא חרם וכשאדם אומר לשון זה על נכסים כגון שאמר נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והרי הם לבדק הבית או לכהנים ודבר זה מפורש בתורה כדכ' אך כל חרם אשר יחרם וגו' וכן אוסר אדם נכסים שלו על חברו ונכסים שאינן שלו עליו כגון שאמר לא' נכסיך עלי חרם הרי הן אסורין עליו והרי הוא מודר הנאה מהם וזהו דין קונמות ואלו החרמות שהם חרמי ממון צריכין קבלה כלומר שיוציא שבועה מפיו וכן בשעת התר צריכין שאלה לחכם ופתח התר או חרטה גמורה הרי הן כשאר נדרים וכדין ההקדשות לגמרי אבל כשאומרים הב"ד זה הלשון על אדם עצמו והם חרמי בטוי הגוף כלומר שאומר כל שעושה כך וכך יהא בחרם דבר זה מתורת משה רבינו ע"ה לא למדנו עד שבאנו לדברי קבלה ופירשו לנו כמו שאנו עתידין לכתוב. והחרם הזה מענין הנדוי והשמתא המפורשין במסכת מוע"ק ויש צד חמור בחרם זה שאין בשבועות שהמושבע מפי אחרים ולא ענה אמן אינו כלום בשבועת בטוי אבל בחרם אע"פ שלא קבל עליו ואפילו לא היה שם בשעת גזירה כיון שבית דין רשאין להחרים שנאמר ואקללם ואשביעם באלהים הרי החרם חל עליו ואסור לו לעבור על אותה גזרה כמושבע מפי עצמו וכן הדין באנשי העיר אם הסכימו כלם או רובם במעמד טובי העיר והחרימו כיון שהן רשאין להסיע על קיצותן ולהחרים בדבר חרם שלהם חל על כולם ומחוייבים לילך בתקנתם ונמצא העובר על קיצותן מכל אנשי העיר עובר על חרם זה והוא כעובר על שבועה והחרם נכנם לו ברמ"ח אבריו וכלתו את עציו ואת אבניו והרי הוא כמנודה לאנשי עירו וחמור הוא החרם יותר מן הנדוי כמו שמפורש בגמרא מו"ק (טו.) וחייבין הכל לנהוג בו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו והרי הם מודרין שלא יהנו אותו מנכסיהם יותר מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו אף הוא כמועל בחרמים וכן הוא חייב המוחרם עצמו לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם כגון נעילת הסנדל ודברים של אבל ושלא ליהנות מנכסי המחרימין ודינו מפורש בגמרא ומסור לחכמים ואם הוא מיקל ראשו בדברים האסורין לו גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה ובזה אמרו שאין החרם מתקיים בפחות מי' לפי שאינן צבור ולא ב"ד שהוא במקום צבור ואין להם כח להחרים אלא לישבע כל אחד ואחד שבועת בטוי לעצמו ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה ורשאין היו בזמן הבית המלך או הסנהדרין להמית אותו באי זו מיתה שירצו וזהו דינו של יהושע שדן את עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים וכן בחרמי בטוי מצינו שאול שאמר מות תמות יהונתן וכן ישראל בימי פילגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד שנאמר כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא יעלה אל ה' המצפה לאמר מות יומת. ותניא בילמדנו בשם רבי עקיבא וכי שבועה היתה שם אלא ללמדך שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם אנשי יבש גלעד לא עלו ונתחייבו מיתה כל זה לשון הרמב"ן ז"ל. הנה באר שיש הפרש בין החרם הנאמר על נכסים כגון מי שאומר סתם נכסי חרם שם שמים חל על אותן נכסים והם אם לכהנים אם לבדק הבית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכן יש לומר לאסור נכסיו על חברו בלשון חרם כגון שיאמר לו נכסי עליך חרם או שיאסור נכסי חברו עליו כגון שיאמר נכסיך עלי חרם ואלו החרמות הם חרמי ממון וזהו דין קונמות אבל מה שגוזרין ב"ד או צבור על אדם עצמו כלומר שאומרים כל העושה דבר פלוני יהא בחרם הם חרמי בטוי הגוף והעובר על גזרתם החרם חל עליו וחייבין הכל לנהוג עמו כמוחרם לפרוש הימנו כדינו ושלא יהנו אותו מנכסיהם חוץ מכדי חייו ושאינו נוהג עמו כדינו אף הוא מועל בחרמים וגם הוא המוחרם חייב לנהוג אסור בדברים האסורים למוחרם ושלא יהנה מנכסי המחרימים ואם הוא מיקל בדברים האסורים גורם רעה לעצמו ועובר על דברי תורה וכן באר שם שיש בחרם צד קל שאין בשבועות ונדרים כן שאם עשה תשובה העובר על החרם ובא לבית דין או לפני טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין הן עצמן להתיר לו בלא פתח ובלא חרטה דמעקרא ושמתירין אפי' במקום הרב אבל צריך שיהיו שם כל המחרימים או כנגדם וחשובין כמותם כמו שאמרו (מו"ק עז.) חלקו אינו מופר ומתירין בלשון חכם ואם החרימו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ובזה שוה לנדרים. ועוד באר שאפילו חרם שהחרים מלך ישראל או הסנהדרין אע"פ שהעובר חייב מיתה אם רצו כלם למחול לו מוחלין לו ומתירין אף לענין שבועות אמרו אפילו אכלה כולה נשאל עליה וזה דומה למה שנאמר בזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מיתתו וזהו שאמר הכ' ויפדו העם את יהונתן ולא מת או אפשר שיהונתן היה שוגג ואעפ"כ הי' עליו עונש כשאר שוגגים שבתורה ועוד שהי' קרוב לפושע שהיה רואה שאין משיב ידו לפיו ולא שאל ואביו לא היה מאמין שהיה שוגג ורצה לחייבו מיתה ואמרו לו העם שכיון שנעשה נס על ידו הדבר ידוע כי בשוגג אירע לו שאין הקב"ה עושה נס ע"י רשעים המועלין בחרמין וכן תרגם יהונתן בן עוזיאל ארי גלי קדם ה' דבשלו עבד. וכן אמרו בפרקי רבי אליעזר ואחרי שנתברר כל זה הנה בנדון שלפנינו אם האיש ההוא עבר על החרם מתוך האונס הגמור אין החרם חל עליו כלל וגם המעות שהרויח לא נאסר בהם ואין מקום לקנסו בהם ושאין ב"ד רשאין לקנוס האנוס כמ"ש הרמב"ם ז"ל שפסוק ולנערה לא תעשה דבר הוא אזהרה לב"ד. ועם היות שהרמב"ן ז"ל השיג עליו בעקר הח' מספר המצות ואמר שאין זה הפסוק אזהרה אלא שלילה שפטרה הכתוב מן העונש וזהו אמרם תמיד אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ולא הזכירו בו אזהרה לומר רחמנא אזהר עליה זהו לומר שאין למנות זה לאו מכלל שס"ה מצות ל"ת. וכן באר הוא ז"ל ואמר כי למה הזהיר הכתוב בפטורים מן המיתה שלא יומתו וכבר הוזהרנו על שפיכות דמים וכן יש לומר לדעתו בעונש ממון שאם פטרם הכתוב כבר הב"ד מוזהרין שלא יטו משפט ואם עבר במזיד גמור הנה החרם חל עליו והרי הוא מוחרם כדינו ונוהגין הקהל עמו כדין מוחרם וגם הוא יש לו לנהוג אסור בדברים שהמוחרם אסור בהם ומכל מקום אין אוסרין עליו המעות שהרויח כיון שלא נזכר זה בחרם דבדמיה קננהו שהיה קרוב להפסד כמו לשכר ואין קונסין אותו מפני שעבר על החרם דחרמיה מסתייה ולשבקוה לההוא גברא וליקום בארור כדאמר רביה דיואב לדוד כדאיתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא כא:): אבל מה שיש לעיין בזה שאם זה היה יודע בהסכמת הקהל שלא יראה אדם במקו' הצחוק למען לא יצוהו המלך לצחוק וזה לא חשש להסכמת' והלך שם כי נתאוה לצחוק בחשבו שכאשר יראנו המלך יצוה עליו לצחוק אם נאמר שמעתה הנה הוא כמזיד גמור שהרי הוא עצמו הערים לגרום הצווי ובמקומות אמרו דהערמה החמירו בה רבנן טפי ממזיד כדאיתא בפ' שני דביצה (יז:) ואף אם אמר לו המלך בערב שבת אם יצחוק ביום ראשון והוא ענהו שיעשה כפי אשר יצונו היה לו להמתין שישלח המלך בעדו לא שיתראה הוא בעצמו לפניו והרי זה כאותה ששנינו בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא צג:) לענין אונסין ששומר שכר פטור עליהן הליסטים הרי הוא אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאיליהן אבל אם הוליכן במקום גדודי חיות ולסטים אין אלו אונסין. ואפשר לחלק ולומר דהתם הוא לענין חיוב הנזק שנתחייב בו מן הדין והוא רוצה לפטור את עצמו מחמת האונס וכיון שהוא גורם האונס הרי הוא פושע וגורם האונס ואין ראוי שיהי' פוטר אותו האונס ההוא אבל בנדון זה אף אם מתחלה פשע בהראות עצמו במקום הצחוק אין זה מחייבו בחרם וכשהמלך צוה עליו וצחק מפני פקוח נפש הרי עתה אנוס הוא בשעת הצחוק ולא חל עליו החרם שאין כונת הקהל שיהרג ולא יעבור שהרי אם בא לפנינו לישאל היינו מורים לו שיצחוק ולא יעבור על מצות המלך וגם המעות אינם אסורים לו כמו שבארתי למעלה. אמנם במה שעבר על הסכמת הקהל במזיד להראות במקום הצחוק כדי שהמלך כשיראנו יצוה עליו והוא יהיה אז מותר לצחוק מפני מצות המלך בזה ראוי להענישו בממון כאשר יראה בעיני הדיינין שהרי זה דומה למכוין מלאכתו במועד שאינה עתה דבר האבד והוא מתחיל בה קודם המועד ואינו גומרה כדי שתהיה במועד מלאכת האבד ויהיה מותר בה ובזה שנינו בפרק מי שהפך (מועד קטן יב:) ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ופירש הר"ם ז"ל שאם כיון מלאכתו לעשותה במועד ועשאה ב"ד מאבדין ומפקירין אותה לכל וכ"כ בהלכות הר"י אבן גיאת ז"ל אבל הרב ר' משה הכהן ז"ל כתב בהגהותיו על הר"ם ז"ל וז"ל והגאונים ז"ל מפרשין מניחין אותה ליאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקיר הכל ולאבד בידים לא קנסו אותו עכ"ל וכן בס' או"ח (סי' תקל"ח) המכוין מלאכתו במועד קונסין אותו שלא יעשנה אע"פ שהוא דבר האבד ע"כ. נראה שדמו אותה לצרם אזן בכור שהביאו עליה בגמרא דהתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחט על אותו מום ואע"ג דעבר אדאורייתא. ואע"ג דהלי קנסי נינהו כדאיתא בגמרא ושמואל סבירא ליה בגיטין פרק הנזקין (גיטין נג.) גבי מנסך ומדמע דקנסא מקנסא לא ילפינן הכא לא מדין קנס קאמרינן שאם כן לא היינו דנין אותה בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות וכמ"ש הרי"ף ז"ל בהלכות (גיטין פ' השולח) גבי מוכר עבדו לעובד כוכבים ומוכר בהמה גסה לעובד ככבים אלא הכא דינא אחרינא הוא ממ"ש הרמב"ם ז"ל(פ' כ"ד מה' סנהדרין) וז"ל וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד היה הפקר עכ"ל. ועוד האריך שם. אמנם ראוי לדיין שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובמתון בעצת גדולי הקהל ושלא יהיה כבוד הבריות קל בעיניו ושלא יבא לכלל כעס ומה במקום שאפשר שיצא מחלוקת מתוך דינו בתוך הקהל אם רבים מחזיקין ידי הנדון כי לעולם ראוי שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת לא לדחות בשתי ידים האבן אחר הנופל ואחרי שלפי דעתי לא נאסרו עליו בהנאה המעות שהרויח בצחוק כמו שנתבאר למעלה די היה להענישו מפני שנתראה במקום הצחוק כנגד הסכמת הקהל בעשרים או שלשי' פרחים לא בסך הגדול והנורא ההוא אשר כל שומעו תצילנה אזניו כי התורה חסה על ממונם של ישראל זהו מה שנ"ל בזה ואתה תבחר ולא אני שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

Source 16 · RishonimRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Rashba on Berakhot 9a

רשב״א על ברכות ט׳ א

Rashba on Berakhot 9a:2

The Rashba’s Talmud commentary, showing his characteristic method of weighing earlier interpretations and presenting a tradition of close analytical learning inherited from the Geonic and Spanish schools.

ובני רבן גמליאל עד השתא לא שמעין להון וכו'. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. נראה לי מכאן דהא דאורי להו רבן גמליאל, אפילו רבנן מודו בה, דלא פליגי אלא בלכתחילה, שאילו נחלקו עליו בהא מ"מ, אינהו לא הוו עבדי כיחידאה, וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעליית השחר, ואפילו לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת, אבל אם רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא לעיל (ברכות ד, ב) חכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אתפלל וכו', אלא הולך לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל. דוקא אוכל וישן קאמר דלא, כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו ר"ג מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה, וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל, ולא עוד אלא אפי' התחיל מפסיק לק"ש דאורייתא כדמשמע התם בפ"ק דשבת (ט, ב) וה"ה לכל השנויין שם בשבת, ככניסה למרחץ וישיבה לפני הַסָפר הא לשאר דברים לא, שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפלת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה והוא הדין כאן. וכך נראה לי ממה שאמרו בירושלמי (שם) דגרסינן התם: רבי יוסי מפקד לחבריא אי בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין, מלתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא אפילו לחכמים אינו צריך לקרות משהעריב אלא קודם לחצות, ומחצות עד עלות השחר לר"ג כעד חצות לרבנן, וכי היכי דלרבנן יכול להתעכב עד חצות, יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר לר"ג. ועוד דמיהא דירושלמי גופה שמעינן לה דאי איתא דלר"ג אינו רשאי מחצות ולהלן, מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר"ג ובהא כו"ע מודו שצריך לקרות לכתחילה קודם חצות, כנ"ל. אלא שלא כתב כן הרב אלפסי ז"ל ושאר הגדולים ז"ל, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרות, כפשטה דההיא ברייתא דאדם בא מן השדה בערב וכו'. ומה שנראה לי כתבתי. ומכל מקום למה שכתבתי וכל שכן לדעת הראשונים ז"ל, הא דאמרינן בגמרא (ד, א) חכמים כמאן סבירא להו וכו' לעולם רבנן כרבן גמליאל סבירא להו והא דקתני עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה, שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה, ורבן גמליאל אע"פ שהוא עושה סייג באוכל ויושן, אינו עושה סייג לאחר חצות שאינו מצוי, כנ"ל.

Source 17 · RishonimRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Rashba on Bava Metzia 59b

רשב״א על בבא מציעא נ״ט ב

Rashba on Bava Metzia 59b

The Rashba’s treatment of the oven of Akhnai passage, a central source for rabbinic authority, transmission, and the relationship between sages—especially relevant to studying his conception of scholarly leadership.

ויש מפרשים, החרימוהו, והוא הנכון, דברכה הפך הקללה שהוא החרם, ועל כן חלץ וקרע, דמוחרם חייב בקריעה וחליצה. והיינו שלא היו תלמידיו רוצים לבא לפניו כל אותו הזמן, כדאיתא בסנהדרין בשלהי ארבע מיתות (סנהדרין סח, א), ומשום דמוחרם לא שונה ולא שונין לו, ואלו מנודה שונה ושונין לו (מו"ק שם, א). וא"ת מפני מה החרימוהו, והלא מנדין על כבוד הרב אמרו (ברכות יט, א), אבל מחרימין לא אמרו. י"ל לפי שהיה נראה להם כאפקרותא, שהיה מתחזק כל כך עמהם במחלוקת ונראה להם כזקן ממרא, ולפיכך החמירו עליו וברכוהו.

Source 18 · RishonimRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Ma'amar al Yishmael 1

מאמר על ישמעאל א׳

Ma'amar al Yishmael 1

The Rashba’s polemical and philosophical discussion concerning the boundaries of rational inquiry and received Torah tradition, illuminating the intellectual world he defended and transmitted to subsequent generations.

שחבר על הדתות והוא כסיל שדבר אף על דתנו השלמה, לרב הגדול רבינו שלמה בר אברהם בן אדרת ז"ל ראיתי אויל חכם בעיניו כסיל אחד ישמעאל התעהו עינו ושבשוהו עורונו לדבר אף על ספרנו המקודש ספר תורת משה רבינו עליו השלום. והעצב הנבזה הזה יגבב גבבין, להשיב דבריו אשר לא הבין, ותחלת סכלותו אמר כי מצא מן הפחיתות מה שייחס אל יהודה מן הזנות עם כלתו, ואל ראובן מן הזנות עם אם אחיו דן ונפתלי, ואלו דבריו, ואף על פי שאין מן הראוי לענות כסיל כאולתו כל שכן בדבר שתשובתו פשוטה לכל אדם ואפילו לתינוקות עם כל זאת אני משיב עליו למען לא יהיה חכם בעיניו כל זונה אחריו והאמת יורה דרכו ואומר כי דברים אלו כשאר כל הדברים שיראו בעיני כל חולק בתורתנו שהם הפך הנאות וכל שכן מה שנגלתה חטאת העם הגדולה יחזק בעיני כל בעל שכל שכלל תורתנו וכל מה שכתוב בה מן הנסים והאותות וקרבתנו אל השי"ת אמת, ויתבונן כל בן דעת אם יש עם רבים או יחידים חוקקים על ספר חטאיהם הגדולים ומרים הלב למען יעמדו ימים רבים לזכור עון להתפש, ואלו יכתבו אותם מרצונם אין אונס

Source 19 · RishonimRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Piskei Challah 1:1

פסקי חלה א׳:א׳

Piskei Challah 1:1

A concise halakhic work attributed to the Rashba, illustrating the practical legal corpus through which his rulings were taught, preserved, and studied by later scholars.

אבאר איזו עיסה חייבת בחלה. אבאר כמה שיעור עיסה שחייבת בחלה.

Source 20 · RishonimRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Teshuvot HaRivash 158

תשובות הריב"ש קנ״ח

Teshuvot HaRivash 158:1-2

A responsum from the Rivash's North African period, illustrating his position as a communal authority and respondent after his departure from Spain. It contributes evidence for reconstructing his later residence and institutional setting.

עוד שאלת להודיעך על מנהג רע שעושין בארץ ההיא לצאת לבית החיים בקר כל שבעה ימי אבלות כל מחוייב אבלות כזולתו ולקחו זה המנהג מהישמעאלים ואמרת להם שהוא אסור: תשובה אף אם אמרו ז"ל שהאבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו כמש"כ זה בהלכות הרי"ף ז"ל בפ' ואלו מגלחין וכן הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מהלכות אבל) נראה דאפי' לבית הכנסת אינו יוצא בשבת ראשונה מדקאמר דבשבת שניה יוצא ואינו יושב במקומו דאי בשוק מאי יושב במקומו איכא דאלמא בשבת ראשונה אף לבית הכנסת אינו יוצא וכן דקדק הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם מ"מ יש מנהגות חלוקים בארצות בזה כי בכל קטלוני"א אין נשמרין מזה זולתי בחול שמתפללין בבית האבל אבל ביום השבת שחרית הולך לבית הכנסת כיון שאין אבלות בשבת ואינו יושב במקומו כ"כ רבינו האיי גאון ורש"י ושבת ראשונ' פירוש שבוע וכן נהגו בזאת העיר ויש נוהגין שלא לצאת לבית הכנסת בשבת ראשונה אפילו ביום השבת כמו שידעת מנהג בלנסי"אה והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו האיי ז"ל מהגדה שבפרקי רבי אליעזר כמו שכתב בארוכה בספרו וכתב בסוף דבריו הרי הרוחנו בזה הענין אע"פ שראוי לקצר מפני המנהגות המשתנים בכך ובסרקסט' נוהגים האבלים כל שבעה אפי' בשבת ראשונה ובימות החול ללכת לבית הכנסת שחרית וערבית ואחר התפלה כשחוזרין לבתיהם עם רוב הקהל המלוים אותם בכניסת החצר המקוננת מעוררת לויתה ומתופפת בתוף שבידה והנשים סופדות ומכות כף אל כף וכיון שעושין זה לכבוד המת אין לבטל מנהגם וכן יש לומר במנהג עירכם כיון שאין הולכים לשוק לעסקיהם אלא שהולכין לבית החיים אם לספוד על המת או לאמר עליו ניחות נפשא אין לבטל מנהגם כיון שהוא לכבוד המת שהרי אפי' להלין את מתו שהוא אסור בלא תעשה מן התורה אם הלינו לכבודו מותר ואם מפני שעושין כן הישמעאלים אין זו חוקה שיהא אסור משום ובחוקותיהם לא תלכו כדאמרינן בפ"ק דע"ז (יא.) שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ומפרש התם דשרפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא וכן שורפין על הנשיאים מטתן וכלי תשמישן ואע"פ שגם העובדי כוכבים עושין כן לא נאסר משום דרכי האמורי שאם באנו לומר כן נאסור ההספד מפני שהעובדי כוכבים ג"כ מספידין ואע"פ ששנו בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות כבר פירש הרמב"ן ז"ל הטעם בספרו משום דאיכא יוהרא והשחתה וכבר בקשתי ממך כמה פעמים לבל תדקדק לשנות מנהגיהם בדברים כאלה אם תרצה לעמוד עמהם בשלום ועוד שלא יקבלו זה משום אדם ואפי' בדבר שהוא אסור גמור כל שאין מקבלין אמרו ז"ל (שבת קמח:) מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין:

Source 21 · RishonimRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Teshuvot HaRivash 101

תשובות הריב"ש ק״א

Teshuvot HaRivash 101:2

This responsum belongs to the Rivash's responsa corpus concerning Jewish communal and legal life in the Iberian and North African world. It can help trace the geographical and social environment in which he exercised authority.

עם היות למה שעשה לי רבי דוראן יותר הייתי חפץ דכאו מאשר חפצתי צדקו עם כל זה לא אעשה תורתי פלסתר להעלים ההיתר ולכפות עליו פסכתר כי מה שהורה כדין הורה וכן השבתי אני זה לי יותר משמנה שנים לאב יהודה כהן ששאלני על זה מתלמסאן אם מותר לצאת בשיירא עם אורחת ישמעאלים במדבר הגדול והנורא והכל יודעין שצריכין לחלל שבת בפרהסיא לרכוב וללכת בשיירא כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב שם במדבר לבדם ואני השבתי לו וזה לשון תשובתי דבר זה מתורת הריא"ף והרמב"ם ז"ל לא למדנו אבל מתורת הר"ז הלוי ז"ל למדנו כי ההיא דגרסינן בפ"ק דשבת (יט.) ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מש"י קודם לשבת הריא"ף ז"ל פירשה מפני עונג שבת שהמפרש בים בספינה כל שלשה ימים אין דעתו מיושבת עליו וכדי שלא יצטער בשבת אסרו עליו בפחות משלשה ימים קודם השבת כמ"ש זה בהלכות בארוכה וכן פירשה הרמב"ם ז"ל (בפ' שלשים מה"ש) אבל הרב בעל המאור ז"ל כתב טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של כותים דכולהו מקום סכנה הוא וכל ג' ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וה"ה להפריש במדברות ולכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת עכ"ל ולפי זה כל שיוצא מן הישוב לשיירא במדברות ביום ראשון ויום שני ויום שלישי מותר לפי שאלו השלש' ימים מן השבוע מתיחסין לשבת שעבר ונקראים בתר שבתא ואין לו להמנע מלצאת מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו מפני פקוח נפש מותר הוא ואין כאן חלול אבל ביוצא מן הישוב למדבר ביום רביעי ויום חמישי וערב שבת אז אסור לפי שג' ימים האלו מתיחסים לשבת הבא ונקראין קמי שבתא כדאיתא בגיטין ס"פ מי שאחזו (גיטין עג.) וכן בהלכות וא"כ נראה כנכנס בכונ' [למקום הסכנה] כדי שיחלל בו את השבת ואע"פ שהריא"ף והר"ם ז"ל פירשו ברייתא זו בדרך אחרת כמ"ש למעלה מכ"מ הדין דין אמת וכן הסכים מורי הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שלו. גם מה שנהגו עתה להפליג בספינה אפי' בערב שבת הוא על דרך פירוש זה כי אין לאסור מאחר שהספינה היא של כותים ומלחיה וחובליה הם כותים ואין הישראלים המפליגים בה עושים לעולם מלאכה בשבת כי אם המלחים הכותים וגם הם אינם עושים בשביל הישראלים שבה שהם המעוט אלא בשביל הכותים שהם הרוב כדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קכ"ב.) במסבה שרובה כותים והדליק כותי את הנר שמותר לישראל שבה להשתמש לאורה ואם כפירוש הריא"ף והר"ם ז"ל שפירשו מפני עונג שבת בכל ענין הוא אסור להפליג בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת ומ"מ בין מפני עונג שבת כפירש הריא"ף ז"ל בין מפני חלול שבת לפקוח נפש כפירוש בעל המאור ז"ל אינו אסור להפליג בספינה פחות משלשה ימים אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר דבההיא ברייתא דאין מפליגין וכו' מסיק בה בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מפליגין וליוצאין בשיירא במדברות ג"כ כפי דעת בעל המאור ז"ל לדבר מצוה יוצאין אפי' בפחות משלשה ימים קודם לשבת אבל לדבר הרשות אסור זהו מה שהשבתי אז לאב יהודה כהן. ומה שאמרת שאע"פ שהתירו בגמרא לדבר מצוה להפליג בספינה אפי' בע"ש אין להתיר ללכת בשיירא בע"ש לפי שהוא עושה מלאכה בעצמו והרי הוא כמתנה לחלל את השבת כיון דהוא תוך שלשה ימים אבל המפליג בספינה אינו עושה שום חלול דגברא מינח ניח וספינה היא דמסגיא ונדה על פני המים והבאת ראיה מהרמב"ם ז"ל דלא קרינן אל יצא איש ממקומו אלא במי שהולך ג' פרסאות ברגליו אבל ההולך בספינה אינוי קרוי הלוך כלל תשובתך דברי הרמב"ן ז"ל ונכונים הם וכ"כ הר"ם ז"ל בתשובה דבימים ובנהרות ובכרמלית אין שום תחומין בהם דאורייתא ואפי' לג' פרסאות אבל ההיא דאין מפליגין לפי פירוש הר"ז הלוי ז"ל אינה מפני אסור תחומין ובספינה גוששת כמו שפירש ר"ח ז"ל דא"כ אפי' קודם לשלשה ימים הי' אסור כמו שהקשה עליו הריא"ף ז"ל בהלכות אלא מיירי בספינה גדולה המהלכת למעלה מי' ואין בה משום אסור תחומין דאין תחומין למעלה מעשרה ואע"ג דבפרק מי שהוציאוהו (עירובין מא.) הוי בעיא ולא איפשיטא אזלינן ביה לקולא כיון דתחומין דרבנן ואפי' להרמב"ם ז"ל דאית ליה דתחומין בשלש פרסאות דאורייתא כבר באר הוא ז"ל דאינו כן בימים ובנהרות ולזה פירשו הריא"ף והרמב"ם ז"ל טעם האסור בההיא דאין מפליגין מפני ענג שבת אבל הר"ז הלוי ז"ל לא חשש לענג שבת בזה ופירש טעם האסור מפני המלאכה שהן צריכין לעשות תמיד בספינה לקשור הוילון ולהתירו ושאר מלאכות האסורות מן התורה אלא מפני הסכנה מותרין הן ולפירושו אף כשהספינה של ישראל ומלחיה וחובליה כלם ישראלים והם בעצמם העושים המלאכה מותר כל שהוא שלשה ימים קודם לשבת וכל שהוא תוך שלשה ימים לשבת אסור אף אם הספינה של ישמעאלים ואין הישראל עצמו עושה מלאכה דמ"מ הישמעאלים עושין המלאכה בשביל ישראל השוכרה והישראל נהנה בה בשב' אלא שמפני הסכנה מותר אלא שצריך שיהיה שלשה ימים קודם לשבת כדי שלא יהא נראה כמתנה לחלל את השבת ולזה ברייתא דאין מפליגין בכל ענין הוא בין שהישראלים עושין מלאכ' בין שהישמעאלים עושין אותה בשביל הישראל והוא נהנה ממנה אלא שבסוף הברייתא שאמר ופוסק עמו על מנת לשבות באר זה היכא שהספינה של ישמעאל דאם היא של ישראל אין מקום לפסק זה ולהיות ענין הברייתא אפי' בשהישראלים עצמם עושין מלאכה לזה אמר הרב בעה"מ ז"ל וה"ה להפריש במדברות ולכל מקו' סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת שאם ענין הברייתא לא היה [אלא] בישמעאל העושה מלאכה בשביל ישראל לא היה לו ללמוד מזה למפרשים במדברות שהם עצמן עושין החלול דאין למדין חמור מקל להקל עליו וכיון שהברייתא בכל ענין אף כשהישראל עצמו עושה מלאכה גם כשהתיר בסופה לדבר מצוה אפילו בע"ש בכל ענין היא ואפילו כשהישראל עצמו עושה החלול וההיא דאין צרין אין מקום להזכיר בה דבר מצוה ומה דבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים ובמלחמת הרשות היא ולא במלחמת שבעה עממין אבל יש בה התר א' מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת ואחרי שלדבר מצוה מותר אפי' בע"ש אין ספק שהעליה לארץ ישראל מצוה היא ורז"ל אמרו בפ' שני דייני גזירות (כתובות קי:) שהדר בחוצה לארץ כו' וכן אמרו שם כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העה"ב ומה שהיה אומר הנביא לבני הגלות בנו בתים וכו' זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב עד שעלו ברשות כורש וגם עתה אחת משלש שבועות שהשביע הקב"ה לישראל שלא יעלו כחומה וכן אין לומר שאין העליה מצוה כי אם הישיבה שהרי העולה על דעת להתישב נקרא עוסק במצו' כמ"ש רז"ל בפ"ק דחולין (ז.) במעשה דגינאי נהרא הוה ההוא גברא דהוה דרי חעי לפסחא אמר לו חלו' נמי להאי דבמצוה קא עסיק וכן התיר ביוה"כ להולך להקביל פני רבו או לשמוע דרשה לעבור במים עד צוארו וכן להולך לאכול סעודת ארוסין בבית חמיו התירו שלא לחזור לביתו לבער החמץ אלא מבטלו בלבו (פסחים מט.) ואם הולך לדבר הרשות יחזור מיד הנה שבכל אלו אע"פ שאין ההליכה עיקר המצוה מ"מ כיון שהולך לעשו' המצו' נקרא עוסק [במצוה] וכ"ה בהולך לעלות לא"י ובס' או"ח כ' בשם ר"ת ז"ל שאפי' הולך לסחור או לראות פני חברו חשוב בזה דבר מצוה ואין חשוב לדבר הרשות אלא כשהולך לטייל ואע"פ שזו קולא יתרה מ"מ דרכך רחוקה מדרכו ומה שכתב המשיב ההוא ועשה ק"ו מהקונה שדה בא"י שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת והתירו שבות דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא משום ישוב א"י ואמר שהקונה קרקע שהוא שם דבר מצוה קלה לגבי העליה לא דבר נכונה בזה דאדרבה הקונה שדה מן הכותי היא מצוה גדולה מן העליה כי העליה היא מצוה לשעת' ולעצמו לבד ולא נתיר בה שבות בין דמעשה בידי' בין דאמירה לכותי במלאכה דאורייתא אבל ישוב א"י אינה מצוה לשעת' אלא מצוה המתקיימ' לעול' היא ומצו' ותועל' היא לכ"י שלא תשתקע ארץ קדוש' ביד טמאים ואין למדין ממנה לשאר מצות וכ"כ זה להרמב"ן ז"ל ומה שהתירו כאן להולך לדבר מצוה היינו לפי שאינו עושה אסור בשבת כלל ואין כאן אלא שהפליג בחול שמרא' כמתנ' לחלל את השבת לכתחלה ואין זה אסור שבות אלא גזרת הרואין ולזה התירו לדבר מצוה ומפני קולת האסור שבזה הפליג ר"ת ז"ל להקל ולהתיר אפי' הולך לסחורה ומ"ש ג"כ ופוסק עמו ע"מ לשבות נטה לפס' הרמב"ם ז"ל שפסק כר' ואני לא כתבתי זה לפי שדעתי דהלכ' כרשב"ג שאמר שאינו צריך וכ"פ בס' או"ח וכן דעת הרי"ף ז"ל דהלכ' כרבי מחבירו ולא מאביו וכ"ש באסור קל כזה דאית לן לפסוק כדברי המקל ואין ספק שבשבת עצמו אסור להפליג ואפי' לדבר מצוה שהרי נכנס על דעת לחלל את השבת אם הישראל עושה מלאכ' בעצמו או נהנה במלאכ' שעשה כותי בעבורו ומה שהתיר הרמב"ן ז"ל להפליג בספינה ואפילו בשבת זהו בספינ' של כותי וכותי עושה מלאכה ומותר לישראל ליהנות באותה מלאכה כל שהמעוט הם ישראלים כדאמרי' בפרק כל כתבי במסבה שרובה כותים והדליק כותי הנר שמותר לישראל שבה להשתמש לאורה ומ"מ בהולכים בשיירא אין להתיר שהרי אם ילך ברגליו איכא משום אסור תחומין ואיכא משום אסור' דרבנן ולדעת הרמב"ם ז"ל בג' פרסאות איכ' אסורא דאוריית' וכן אם ילך על גבי בהמה אפי' בתוך התחום איכא אסורא דרבנן גזרה שמא יחתוך זמורה לכולי עלמא ואפי' למאן דאית ליה תחומין דרבנן וליכא למגזר משום תחומין דהויא גזרה לגזרה בין ברגליו בין על גבי בהמה איכא משום תחומין אם ילך חוץ לתחום דהא בפרקא בתרא דביצה (לו:) פירשו טעם מה שאסרו לרכוב על גבי בהמה גזרה שמא ילך חוץ לתחום אלא דלמאן דאמר תחומין דרבנן וקיי"ל הכי פירשו שמא יחתוך זמורה ואפילו לרכוב או לסמוך עליה או על צדה אסור אע"פ שאין בסמיכה משו' שמא יחתוך זמורה חכמים גזרו בכלל שלא להשתמש בב"ח ולא חלקו בין בהמה לבהמה וכן שלא להשתמש באילן כלל ואפי' לעלות עליו מבעוד יום כדי לישב עליו בשבת אסור כמו שמבואר בפרקא בתרא דשבת ובפרק בתרא דערובין (ק.) וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פר' כ"א מה"ש) וכיון שעל גבי בהמה איכא אסור אפי' בתוך התחום וברגליו ליכא אסור בתוך התחום טוב לו שילך ברגליו בעוד שהוא בתוך התחום אא"כ איכא סכנה כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא וישאר שם במקום סכנה וליוצא בשיירא אין לאסור משום ענג שבת שלא אמרו זה אלא במפליג בים משו' דכל שלשה ימים הויא להו שנוי וסת מפני נענוע הספינה כדכתיב יחוגו וינועו כשכור וכן בההיא דאין צרין משום פחדא דלבא כמ"ש זה בהלכות גם כתב הרמב"ם ז"ל בתשו' שאין לאסור מטעם זה אלא בימים המלוחים שמעוררין הגוף ויקר' מהם טרוד הדעת והבלבול והקיא ולא בשאר נהרות וא"כ אין לאסור ליוצא בשיירא משו' עונג שבת כל שאין בו חלול שבת מצד אחר ובירושלמי יש ברייתא שמתירין בה להפליג בד' וכבר כ' הראב"ד ז"ל שאין לסמוך עליה דפליגא אגמרא דילן וכן אין לאסור ליוצא בשיירא ולמפליג בספינה מההיא דאין מפליגין בע"ש יותר משלש פרסאות דהתם הוא טעמא שמא לא ימצא מזונות לשבת אבל אלו מזונותם מוליכין עמהם:

Source 22 · Rishonim· different authorRIVASH: LIFE, TEACHERS, RESIDENCE
Verified

Mishneh Torah, Transmission of the Oral Law, Introduction

משנה תורה, מסירת תורה שבעל פה

Mishneh Torah, Transmission of the Oral Law 23

Rambam explains that the Bavli was accepted by all Israel, and therefore all Jewry is bound by everything in it — the foundational statement of Bavli's binding universal acceptance.

רַבִּינָא וְרָב אַשֵׁי, הֶם סוֹף חַכְמֵי הַתַּלְמוּד; וְרָב אַשֵׁי הוּא שֶׁחִבַּר הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, אַחַר שֶׁחִבַּר רִבִּי יוֹחָנָן הַתַּלְמוּד הַיְּרוּשְׁלְמִי בִּכְמוֹ מֵאָה שָׁנָה.

Source 23 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, entry שלמה בן אדרת

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת ש — שלמה בן אדרת

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, entry שלמה בן אדרת

The passage identifies the Rashba as Rabbeinu Shlomo ben Avraham ibn Aderet of Barcelona, a student of the Ramban, Rabbeinu Yonah, and Rabbeinu Yitzchak ben Avraham, and notes his dispute with the Ra'ah and his many students. It surveys his extensive writings, including commentaries, responsa, Torat HaBayit, Mishmeret HaBayit, Avodat HaKodesh, and a commentary on the Haggadah, while discussing the attribution and manuscript status of several works.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16, entry שלמה בן אדרת — page scan on HebrewBooks
Page 172

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 24 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Yod, entry יצחק בר ששת

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת י — יצחק בר ששת

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, entry יצחק בר ששת

The passage identifies the Rivash as Rabbi Yitzchak bar Sheshet, a student of the Ran, Rabbi Peretz HaKohen, and Rabbi Chasdai Crescas, and records that he served as a judge by royal appointment, authored responsa in three parts along with commentaries on the Torah and Talmud, and was regarded highly by later authorities.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Yod, heading 284, entry יצחק בר ששת — page scan on HebrewBooks
Page 120

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 25 · Acharonim
External

שם הגדולים, מערכת ש — הרשב"א (רבינו שלמה בן אברהם ן' אדרת) מברצלונה

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת ש

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Shin

The passage identifies the Rashba as Rabbeinu Shlomo ben Avraham ibn Aderet of Barcelona, a student of the Ramban, Rabbeinu Yonah, and Rabbeinu Yitzchak ben Avraham, and notes that he had numerous prominent students.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 16 — page scan on HebrewBooks
Page 172

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 26 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Nun, heading 10

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת נ

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Nun

The passage states that the Rashbatz and the Rivash were students of the Ran, that both taught Torah in Algiers, and that the Ran was therefore a source of wisdom; it also notes that the Rashbatz refers to the Ran in his responsa and in Yavin Shemuah.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Nun, heading 10 — page scan on HebrewBooks
Page 157

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 27 · Acharonim
Verified

Seder HaDorot, Almanac 5040

סדר הדורות, סדר ימות עולם ה׳מ

Seder HaDorot, Almanac 5040

Yechiel Heilprin identifies the Rashba as Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona, a great scholar whose principal teacher was Rabbeinu Yonah and who also studied under the Ramban; he authored several halachic works, issued a ban against studying non-medical wisdom books, corresponded with contemporary scholars, and had sons and students including Rabbi Yehudah ben the Rashba, Rabbi Yitzchak, and Rabbi Shlomo Shatz.

הרשב"א הוא רבינו שלמה בן אברהם בן אדרת נהג נשיאותו בברצלוני שנת ה"א מ', והיה חכם גדול בכל החכמות, ורבינו יונה היה רבו מובהק ולמד ג"כ מן הרמב"ן, והוא חבר ס' תורת הבית הארוך והקצר, וס' עבודת הקודש (שה"ק) וחידושים על ברכות חולין גיטין, דפוס וויניציאה, רפ"ג ושנת ש"ו וש"ע, עוד שו"ת תולדות אדם, ת"ת שאלות, תי"ז, וחידושים על קידושין והחרים בזמנו שלא ילמדו ספרי חכמה זולת רפואה ואז ר' ידעיה הפניני (שחבר ס' מבחר הפנינים משלים ומליצות ומוסר, ד"ש רמ"ד, (ע"ל נ"ח) וס' לשון זהב פי' על תהלים ד"ו שנ"ט), כתב להרשב"א כתב התנצלות. ובשנת נ"ז צוה להעתיק לו פי' המשניות להרמב"ם מערבי לעברי (יוחסין בדורות האחרונים) והר"ר יעקב בר משה עכסאי (ע"ל נ"ח) שלח לו ההעתק מסדר נשים מלשון הגרי ללשון קודש, (וע' האגרת נדפס סוף מס' קדושין בש"ס), והאריך ימים עד שבלכת הרא"ש מאשכנז לטולטילא התאכסן בבית הרשב"א (ע"ל פ"ח) ונפטר שנת ע' (וע"ש), ונמצא בתשובת הרמב"ן סי' קמ"ח תשובה לרבינו יהודה בן הרשב"א וראיתי בס' קנאות שהיה להרשב"א בן שני ושמו ר' יצחק (שה"ק נ"ח א') תלמידו היה ר' שלמה ש"ץ בר' יוסף בן עמיאל שהרבה תורה בטולטילא (יוחסין בסדר הקבלה להרמ"א) (ע"ל כ"ד שאז מת), ובש"י דל"ז א' הרשב"א היה ה"א ס"ה, ובזמנו בא הרא"ש מאשכנז לטולטילא ושאל מהרשב"א כמה שאלות:

Source 28 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Yod, heading 70

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת י

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Yod

The passage identifies the Ritba (Rabbeinu Yom Tov ben Avraham ibn Asevilli) as a student of the Ra’ah and Rashba, noting that his references to “my teacher” generally mean the Ra’ah.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Yod, heading 70 — page scan on HebrewBooks
Page 83

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 29 · Acharonim
External

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 130

שם הגדולים, מערכת גדולים, מערכת ש

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, letter Shin

The passage identifies the Rashba cited in the Hagahot Asheri as the well-known Rashba of Barcelona and notes that many of his responsa appear in collections associated with the Tosafot and Maharam.

Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim, Shin, heading 130 — page scan on HebrewBooks
Page 191

R' Chaim Yosef David Azulai (the Chida, d. 1806); Vilna 5670 (1910) edition - the Chida's entries on the sages, by first name Shem HaGedolim, Maarekhet Gedolim (the Chida) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.

Source 30 · Acharonim· different authorRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Shulchan Arukh, Orach Chayim 550

שולחן ערוך, אורח חיים תק״נ

Shulchan Arukh, Orach Chayim 550:1

הבדל שיש בין ט' באב ליתר צומות. ובו ד סעיפים: הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר: הגה מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה) ואפי' אינן מצטערות אין מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג' צומות אבל בט' באב מחויבות להשלים (כדלקמן סי' תקנ"ד סעיף ה'):

The (legal) distinction that there is between Tisha B'av to the other fasts, and in it there are 4 paragraphs. All are obligated to fast on these Four fasts, and it is forbidden to break the fence (i.e. not fast) Rema: However, those who are pregnant or nursing that are very distressed, do not fast [Hagaos Maimoni and the Maggid Chapter 5]. And even if they (the above) are not distressed, they are not obligated to fast, rather customarily they are strict. (This lack of obligation for those in a lack of distress) is specifically on the 3 fasts, but Tisha B'av, they are obligated to complete (the fast) [like that brought in Siman 554 Paragraph 5]

See also

Source 31 · Acharonim· different authorRASHBA: LIFE, TEACHERS, STUDENTS
Verified

Peleti on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 87:15

פלתי על שולחן ערוך יורה דעה פ״ז:ט״ו

Peleti on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 87:15

אין לשמש בו ועיין ת"ח כלל ע"ז דפעם א' ביקשו להשתמש בו והצריך מהרי"ל הגעלה ויש להבין כיון דאתה חושש דיש בו תערובת בשר וחלב ואין ס' לבטלו דאל"כ אף הכלי מותר א"כ איך יעבור על בישול בב"ח ואתה חושש לבלוע בכלי ואינו חושש לאסור לאו בישול בב"ח.

See also

Source 32 · Hasidic
External

Sefer HaSichos 5706, שיחות חג הפסח

ספר השיחות — שיחות חג הפסח

Sefer HaSichos 5706 שיחות חג הפסח

The passage describes R. Rashbatz as a student and disciple of R. Mikhel Apotsker who was permitted to attend the gatherings of elder Chassidim, and recounts an episode he witnessed at a Lubavitch farbrengen.

מ'ווייס מער, אָבער עס פעלט עבודת התפלה עס פעלט דער הרגש פנימי, ידיעה און חיות זיינען צוויי בעזונדערע זאַכן. ג. רשב"ץ האָט אַלעמאָל מכיר טובה גיווען פאַר דעם זכות וואָס מען פלעגט איהם אַריינלאָזן צו די פאַר­בריינגעניש פון אַלטע חסידים. אַמאָל פלעגט מען דאָך ניט אַריינלאָזן צו די חסידישע פאַרבריינגעניש נאָר יונגע­לייט, אָבער די בחורים פון ישיבה — ווי עס איז ידוע אַז אין ליובאַוויטש איז געווען אַלעמאָל אַ ישיבה , אויך די זיצער — פלעגט מען ניט אַריינלאָזן. רשב"ץ, ווייל ער איז געווען אַ תלמיד און אַ

Related sources· 5 found, not yet verifiedSign in to verify
  • עוד יש לי מקום עיון בדברי הרב ז"ל שכתב אמרו בפי' כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. רוצה בזה כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור ע"כ. ואני שואל כמסתפק בדברי הרב ז"ל מהו הדבר שיקראוהו הרב ז"ל שיגזרהו העיון הטבעי אם מה שיגזרהו עיון חכמי' שחברו ספרים בטבע כאריסטו וגאלינוס וחבריה' שחברו ספרים בטבע הסמים והמסעדים המועילים לפי עיונם וכל מה שלא השיג עיונם הוא בכלל איסור דרכי האמורי לפי שעיון חכמים אלו שהשתדלו בחכמת הטבע כולל כל מה שאפשר להיות פעל כל בעל טבע בטבעו ואצל עיון חכמים אלו יפסק מאפשרות העיון הטבעי זה באמת מה שלא יקבלהו השכל כי באמת הדברים הפועלים בסגלה אין פעולתם בפלא מהם אלא בטבע מסוגל רצוני לומר טבע לא ישיגנו עיון החכמים ואולי אפילו החכם שבחכמים לרוב העלם הטבע ההוא מכלל המין האנושי מצד שהוא אדם כסגלת האבן השואבת שהברזל קופץ עליה ויותר מזה מורגל ביורדי הים באניות תוחבין מחט בחתיכת עץ צף על פני המים ומראין לו אבן וישוט על פני המים עד שיפנה אל פני הסדן ושם ינוח ולא ישיג עיון טבע זה כל חכם שבחכמים אלו של חכמת הטבע ואם כן אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע הם פועלים כסמים והמסעדים ואין בהם משום דרכי האמורי כמו שאין בדברים המפורסמים המועילים לפי העיון הטבעי של אלו החכמים ואולי עוד לא יגזרהו עיונם גזרו עיון החכם עליו השלום שעשה ספר רפואו' ידבר על הכל מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר וא"כ למה נאסור מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל ושמא יגזרהו עיון החכם ע"ה ואע"פ שלא יגזרהו עיון אחד מאלו חכמי הטבע.

    Same passage as Teshuvot haRashba part I 413:1-3

  • ריצב"א שכותבים התוספות | ולפעמים שכותבים ריב"א על הרוב הוא רבינו יצחק בר אשר שמכנין אותו בעל התוספות ואיזה מהם יהיה רבינו יצחק בר אברהם ואגב שיטפא במקום ריצב"א כתבו ריב"א. ודברי הרב הק יעקב אינם על רברי התוס' אלא על איזה

  • ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא). ידוע כי מדת הכנסת אורחים מדה עצומה נמשכת ממדת החסד שהיא ממדותיו של הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל בריה ואברהם אבינו היה ראש המחזיקים שנא' (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט, והוא היה החסד ממלא מקום המדה ההיא כי מצינו בירושלמי (בראשית כו) וישמר משמרתי מאי משמרתי אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכה שלי שהרי אברהם עומד שם במקומי ושומר משמרתי, ודרשו ז"ל כי אברהם היה מחזר אחר אורחים ומביאם לביתו, שכן אמרו במדרש ארבעה פתחים היו בביתו של אברהם לארבע רוחות העולם וכל מי שנכנס בפתח זה יוצא בפתח אחר כדי שלא יתבייש מפני עוברי דרכים ולא עוד אלא שהיה מחזר אחריהם ורץ לקראתם שנאמר (שם יח) וירא וירץ לקראתם, ועליו אמר הכתוב (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. ולכך הודיענו הכתוב הזה כי אברהם היה זהיר במדה הזו במקומו שהיה יושב שם והוא באר שבע והיה זן ומפרנס עוברים ושבים זהו שאמר ויטע אשל ודרשו רז"ל אשל נוטריקון אכילה שתיה לויה. ובמדרש תהלים (ישעיה מא) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ישנים היו אומות העולם מלבא תחת השכינה ומי העירם אברהם שנאמר מי העיר ממזרח ולא תאמר זה בלבד העיר אלא אף הצדקה היתה ישנה והעירה וכיצד העיר אותה עשה פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח והיה מקבל העוברים והשבים שנאמר ויטע אשל אמר ר' זעירא אכילה שכיבה לויה הוי אומר צדק יקראהו לרגלו. ובמדרש תנחומא ויטע אשל ר' נחמיה אומר אותיות אשל הן הן אותיות שאל היה אדם נכנס אצלו ואמר לו שאל כל מה שאתה מבקש ואני נותן לך ועשה פונדק בפרשת דרכים. ודע כי מלת אשל בפשוטה הוא אילן ולכך הזכיר בו לשון נטיעה. וכן בלשון רז"ל אשלי רברבי, וכוונו בזה לומר שדרשו במלת אשל כי המשיל הכתוב המדה העצומה הזאת של הכנסת אורחים לאילן העושה פירות כי מן המדה הזאת שהיה אברהם מחזיק בה בבאר שבע נטע לנפשו בשמים אילן שיעשה לו פירות, וכן מצינו לשון נטיעה בשמים והוא שכתוב (ישעיה כא) לנטוע שמים וליסוד ארץ לא תמצא בכל התורה כולה לשון ויטע כי אם שנים והם ויטע אשל (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן לרמוז כי המחזיק בנטיעת המדה הזו זוכה לגן עדן. וכך אמר במסרה תרי ויטע בספרא. וידוע כי המצות כלן כדמיון האילנות שעושין פירות ופירותיהן חלוקין ושונין במיניהן ועיקר האילן שהוא הקרן קיים כך המצוה יש בהן פירות בעוה"ז אבל עיקר השכר אינו אלא לעוה"ב. וזהו לפי דעתי ביאור הכתוב (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד. יאמר כי הפועל הנוצר תאנה מלבד השכירות שנוטל בשמירתו יש לו ריוח אחר שהוא אוכל מן הפירות בכל יום ויום וכן שומר אדוניו יכובד. כי יש מלכים שנוהגים להוליך סביבותיהם שומרים מעבדיהם ולא מפני שיפחדו כלל אלא דרך מורא ואימת מלכות. ויאמר כי זה ששומר אדוניו החשוב והגדול מלבד שהוא נוטל פרס מבית המלכות בשכר שמירתו עוד יש לו תועלת אחר שהכל יכבדוהו וייראו מפניו למורא המלך. ונשא שלמה ע"ה המשל הזה על מצותיה של תורה כי מי שנוצר את המצות מלבד עיקר השכר שהוא שמור לו לעוה"ב יאכל פריה בעוה"ז, והזכיר לשון נוצר כי הוא לשון נופל על התורה שנא' (משלי ד) נצרה כי היא חייך, וכתיב (שם כח) נוצר תורה בן מבין. ולמדנו בזה כי יש לקצת מצותיה של תורה פירות בעולם הזה והפירות חלוקים זה מזה כי יש לזה שכר אריכות ימים ולזה עושר וכבוד ולזה שכר פרי הבטן:

    from our library copy — not yet checked against the original

  • רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ' (מל״‎א ה, ט). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מל״‎א ג, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח, יט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מל״‎א ה, ט), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה. כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כה, כח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מל״‎א ה, יא). וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם. שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּמַּזָּלוֹת, וַעֲרוּמִים בְּטַּיָּיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אֲנִי אוֹהֵב אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח. כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵינָן נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד. וּכְשֶׁחוֹתְכִין בָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין עַל גַּב הַיָּד אֶלָּא בַּסַּכִּין וְלֹא בַּיָּד. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין עֵצָה, אֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (בראשית לא, ד). מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם (מל״‎א ה, י). מֶה הָיְתָה חָכְמָתָם שֶׁל מִצְרִים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁלַח אֵצֶל פָּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה פַּרְעֹה. כִּנֵּס אֶצְלוֹ כָּל אִצְטְרוֹלֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בַּשָּׁנָה הַזּוֹ, וְאֶשְׁלְחֵם אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁאָבֹא עָלָיו בְּתַרְעֹמֶת, וְאוֹמַר לוֹ, תֵּן לִי דָּמִים מֵאוּמָנִין שֶׁהָרַגְתָּ. כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְּאוֹתָהּ שָׁנָה. נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן וְהֶחֱזִירָן אֶצְלוֹ. שָׁלַח לוֹ לוֹמַר בְּיָדָם, לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכֵיהֶן לִקְבֹּר בָּהֶן אֶת מֵתֶיךָ. הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶן, לֵךְ קְבֹר מֵתֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל (מל״‎א ה, יא). מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א, כו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹת, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ' (בראשית ב, כ). אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: ה'. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי (ישעיה מב, ח), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי, שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי וּבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פט, א). וְהֵימָן, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מז, יב). אָמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ. מֶה עָשׂוּ לוֹ. הֵבִיאוּ לוֹ שִׁבְעִים פְּתָקִין כָּתְבוּ עֲלֵיהֶן שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו, וְקָרָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים, וְלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמַע (תהלים פא, ו). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחֲלָה לָהֶם הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מל״‎א ה, יב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כה, יב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שִׁירוֹ (מל״‎א ה, יב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (שם פסוק יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע נִטְהַר בַּגָּבֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז, לָקָה בַּצָּרַעַת. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד. עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ (בראשית א, כד), נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִים. עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק, נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיַּבָּשָׁה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיָּם. מִן הַיַּבָּשָׁה, וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב, יט). וּמִן הַמַּיִם, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (שם א, כ). בַּר קַפָּרָא אָמַר, מֵרְקָק שֶׁבַּמַּיִם נִבְרְאוּ. וְרַבִּי אִבּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיַן לְפַרְצוּפֵיהּ דְּנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מל״‎א ה, יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנָה שְׁרָצִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְדָגִים אֵין טְעוּנִים שְׁחִיטָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וְשָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לַאֲתוּיֵיהּ. אָמַר לֵהּ, מְנַן הוֹרִיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגוֹ' (בראשית א, כ). מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף הַדָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אָמַר לְהוּ, אַרְבַּעְתֵיהּ דְּלָקִי. אָמַר, בַּר אִינַשׁ דַּאֲמַר מִילָא דְּאוֹרַיְתָא לָקִי. אָמַר לֵיהּ: לָא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ: מֵהָכָא, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב). אֵלּוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִידָה לוֹ בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לְאִיתוּיֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. אָמַר לְהוּ אַרְבָּעוּנְהִי דְּיִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּר נַשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא, יִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: לֹא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ: אִי אָתִי בַּר אִינַשׁ מֵעַמְמַיָּא לְגַבִּיךְ וְאָמַר בְּעִינָא מִתְעַבֵּד יְהוּדָאי עַל מְנַת לְמִּגְזַר בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָיא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לָאו, אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָּל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י, ג). אָמַר לֵיהּ: מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי. אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לֵיהּ: מֵאֵיזֶה תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ: מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּתִיב לֹא תִּתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִּתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז, ג). לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם פסוק ד). בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרָאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת בֶּן הָאַמָּה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ (בראשית כא, יד). אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח, א). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג, יט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ' (דניאל ח, טז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א, כו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח, א), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ', אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ'.

    from our library copy — not yet checked against the original

  • Keritot 8bunverified

    Filed under: The Life of a Metzora

  • Filed under: The Authority of Custom

Related sheets

Machshavaמחשבה

Gan Eden and Olam Haba: Distinctions and Debates

Jewish sources explore the theological and philosophical differences between Gan Eden (the Garden of Eden as a pre-fall paradise) and Olam Haba (the World to Come as spiritual reward). Key debates among the Rishonim concern whether these are sequential states, distinct realms, or relate differently to physical versus spiritual existence.

View Sources20 sources
Otherכללי

Who Was the Rashba? Life and Relationships

The sources do not directly address the user's question about the Rashba's biography, teachers, and students. They consist primarily of his responsa and halakhic writings on specific topics, along with one encyclopedic entry that names him as Rabbi Shlomo ben Avraham ben Aderet of Barcelona, notes that Rabbeinu Yonah and the Ramban were among his teachers, and mentions several of his students and family members, but provides no sustained biographical account.

View Sources9 sources
Chassidusחסידות

The Rebbe Rashab's Major Teachings

Hasidic sources exploring the Rebbe Rashab's central doctrines, including the necessity of contemplating Divine praises to awaken inner love during prayer, the primacy of Kabbalistic investigation as the summit of Torah study, and the conceptual framework of divine concealment and revelation that underpins Chabad philosophy.

View Sources29 sources
Machshavaמחשבה

Rav Kook's Theology of Israel's Holiness

Sources tracing the development of Rav Kook's thought on the spiritual sanctity of the Land of Israel and the Jewish people. The collection includes classical rabbinic and medieval foundations—from Tanakh and Chazal through the Rishonim—alongside selections from Rav Kook's own writings that articulate his distinctive vision of Israel's role as a vessel for divine consciousness and national redemption.

View Sources25 sources
Machshavaמחשבה

Divine Foreknowledge and Human Freedom

Sources explore the classical rabbinic tension between God's complete foreknowledge and human moral agency. The sources present foundational formulations from Chazal and Hasidic thought on how divine omniscience and human choice coexist without negating either.

View Sources10 sources
Chassidusחסידות

Five Core Teachings of the Maor VaShemesh

The Maor VaShemesh (Rabbi Kalonymus Kalman Epstein) presents key Hasidic teachings on spiritual devotion, including the role of self-nullification before the divine will, the purpose of creation as cleaving to God through Torah and mitzvot, the renewal of Torah in each generation through the tzaddik's transmission, the inner journey of spiritual refinement, and the continuous dynamic of spiritual ascent and descent.

View Sources4 sources