מכירת כסף מעצי חיים של ספר תורה

יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים — לוֹקְחִין תּוֹרָה. אֲבָל אִם מָכְרוּ תּוֹרָה — לֹא יִקְחוּ סְפָרִים. סְפָרִים — לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת. מִטְפָּחוֹת — לֹא יִקְחוּ תֵּיבָה. תֵּיבָה — לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת. בֵּית הַכְּנֶסֶת — לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב. וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן.

they may purchase scrolls of the Prophets and the Writings. If they sold scrolls of the Prophets and Writings, they may purchase a Torah scroll. However, the proceeds of a sale of a sacred item may not be used to purchase an item of a lesser degree of sanctity. Therefore, if they sold a Torah scroll, they may not use the proceeds to purchase scrolls of the Prophets and the Writings. If they sold scrolls of the Prophets and Writings, they may not purchase wrapping cloths. If they sold wrapping cloths, they may not purchase an ark. If they sold an ark, they may not purchase a synagogue. If they sold a synagogue, they may not purchase a town square. And similarly, the same limitation applies to any surplus funds from the sale of sacred items, i.e., if after selling an item and purchasing something of a greater degree of sanctity there remain additional, unused funds, the leftover funds are subject to the same principle and may be used to purchase only something of a degree of sanctity greater than that of the original item.

דְּתַנְיָא: הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיָה בָּהֶן בְּהֵמָה רְאוּיָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, זְכָרִים וּנְקֵבוֹת — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זְכָרִים יִמָּכְרוּ לְצׇרְכֵי עוֹלוֹת, וּנְקֵבוֹת יִמָּכְרוּ לְצׇרְכֵי שְׁלָמִים, וּדְמֵיהֶן יִפְּלוּ עִם שְׁאָר נְכָסִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. יֵשׁ בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, שֶׁסְּתַם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת, הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִידּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַבְּעָלִים.

הַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן לִלְמוֹד בּוֹ, לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר, לָסוּךְ – חַיָּיב. וְהַסָּךְ מִמֶּנּוּ – פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בִּלְבַד. אָמַר מָר: לִלְמוֹד בּוֹ עַל מְנָת לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר. מְנָלַן? אַתְיָא ״מַתְכֻּנְתּוֹ״ מִן ״בְּמַתְכּוּנְתָּהּ״ דִּקְטֹרֶת, וּכְתִיב לְגַבֵּי קְטֹרֶת: ״לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם״ – לָכֶם הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר, גַּבֵּי שֶׁמֶן נָמֵי, לְמוֹסְרוֹ לַצִּיבּוּר – פָּטוּר.

§ The mishna’s list of prohibitions for whose unwitting violation one must bring a sin offering includes one who blends the anointing oil according to the specifications of the oil prepared by Moses in the wilderness (see Exodus 30:22–33). The Sages taught in a baraita: One who blends the anointing oil to learn how it was prepared or to transfer it to the community for them to use in the Temple is exempt. But if he blends the anointing oil in order to apply it to his body he is liable. And one who applies to his body the oil prepared by another is exempt, because he is liable for applying the oil to his body only if he uses the anointing oil that was prepared by Moses alone, in accordance with the verse: “Or whoever puts any of it upon a stranger” (Exodus 30:33), which is referring to that specific oil. The Master said earlier: One who blends the anointing oil to learn how it was prepared or in order to transfer it to the community for them to use in the Temple is exempt. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: This is derived via a verbal analogy from the term: “Its composition” (Exodus 30:32), written with regard to the oil and the term: “According to its composition” (Exodus 30:37), written with regard to the incense. And it is written with regard to the incense in that verse: “You shall not prepare for yourselves,” from which it is inferred that it is incense prepared for yourselves that is prohibited, but if one prepares it to transfer it to the community he is exempt. With regard to the anointing oil as well, one who blends it to transfer it to the community is exempt.

וְכֵן בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה. מָכְרוּ תֵּבָה יֵשׁ לָהֶן לִקַּח בְּדָמֶיהָ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לְסֵפֶר תּוֹרָה. מָכְרוּ מִטְפָּחוֹת אוֹ תִּיק לוֹקְחִים בְּדָמָיו חֻמָּשִׁים. מָכְרוּ חֻמָּשִׁין לוֹקְחִין בְּדָמָיו סֵפֶר תּוֹרָה.

תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים תפילין ומזוזות וס"ת ורצועות של תפילין וארגז שנותנים בו ס"ת או חומש וכסא שנותנים עליו ספר תורה ווילון שתולין לפני ההיכל יש בהן קדושה וצריך לגונזן מטפחות ספרי תורות שבלו יכולין לעשות מהן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן וס"ת שבלה גונזין אותו בקבר ת"ח שונה הלכות ובכלי חרס. אין עושין מתיבה כסא לס"ת אבל שרי לעשות מתיבה גדולה קטנה וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן אבל אסור לעשות ממנו שרפרף לכסא וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן או לעשות ממנו כיס לס"ת אבל לעשות ממנו כיס לחומשים אסור הבימה אין בה קדושת ארון אלא קדושת ב"ה הארון וכל מה שעושין לספר תורה מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש:

תִּיק שֶׁהוּכַן לְסֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח בּוֹ וְכֵן הַמִּטְפָּחוֹת וְהָאָרוֹן וְהַמִּגְדָּל שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַסֵּפֶר בְּתוֹךְ הַתִּיק וְכֵן הַכִּסֵּא שֶׁהוּכַן לְהַנִּיחַ עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה וְהֻנַּח עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה הַכּל תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְזָרְקָן אֶלָּא כְּשֶׁיִּבְלוּ אוֹ כְּשֶׁיִּשָּׁבְרוּ נִגְנָזִין. אֲבָל הַבִּימוֹת שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶן שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹחֵז הַסֵּפֶר וְהַלּוּחוֹת שֶׁכּוֹתְבִין בָּהֶן לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד אֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְכֵן רִמּוֹנֵי כֶּסֶף וְזָהָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁעוֹשִׂין לְסֵפֶר תּוֹרָה לְנוֹי תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה הֵן וְאָסוּר לְהוֹצִיאָן לְחל אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר אוֹתָן לִקְנוֹת בִּדְמֵיהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ חֻמָּשׁ:

The [following] are all considered to be sacred articles: a container that was prepared to be used for a Torah scroll and within which a scroll had actually been placed, and similarly, a mantle, a movable ark or cabinet in which a Torah scroll is placed - [this applies] even though the scroll is within its container - and similarly, a chair that was prepared for a Torah scroll to be placed upon it and upon which a scroll had actually been placed. They are forbidden to be discarded. Instead, when they become worn out or broken, they should be entombed. In contrast, the platform on which the chazan stands while holding the Torah scroll and tablets used for the instruction of children are not sacred in nature. Similarly, the decorative silver and gold pomegranates that are made for a Torah scroll are considered sacred articles and may not be used for mundane purposes, unless they were sold with the intention of purchasing a Torah scroll or chumash with the proceeds.

נִתְעָרְבוּ קָדָשִׁים בְּחֻלִּין תְּמִימִים יִמָּכְרוּ הַחֻלִּין שֶׁבַּתַּעֲרֹבֶת לְצָרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין וְיִקָּרְבוּ כֻּלָּן. כֵּיצַד. אַרְבַּע בְּהֵמוֹת שְׁלָמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּאַרְבַּע בְּהֵמוֹת חֻלִּין תְּמִימִים. יִמָּכְרוּ הָאַרְבַּע שֶׁל חֻלִּין לְמִי שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהָבִיא שְׁלָמִים וְיִקָּרְבוּ הַכּל שְׁלָמִים. וְכֵן בְּעוֹלָה אוֹ בְּאָשָׁם. וְהַדָּמִים חֻלִּין לְכָל דָּבָר שֶׁהֲרֵי דְּמֵי חֻלִּין הֵן:

בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכֹּר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמָיו בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמָיו תֵּבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֻּרְסְקִי. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת. וְלֹא בֵּית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵּית הַמַּיִם. וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מֻתָּר:

תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי תשמישי קדושה הם ואסור להוציאם לחולין אם לא לקנות בהם ס"ת או חומש: כל מה שאסור לשנותו לקדושה קלה אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר: יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו יש מי שמתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר. (ואם היו בה טעיות לכ"ע שרי (ריב"ש סי' רפ"ו) ועיין בא"ח סימן קנ"ג):

The gold and silver fruits that are made for the Sefer Torah for decoration: they are sacred accessories and it is prohibited to allow them to leave to the mundane realm, unless it is for the purpose of purchasing a Sefer Torah or a Chumash. In any situation where it is forbidden to transfer an item to a lesser degree of sanctity, if the seven greatest people of the city sold the item in the presence of the city's populace: it is permitted. An individual who sells their Sefer Torah and its accessories: some permit using that money, and some prohibit it. (But if there were mistakes in it, then it is permitted according to all opinions (Riva"sh 286) and see OC 153.)

תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים ומזוזות ורצועות תפילין וארגז שנותנין בו ס"ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס"ת ווילון שתולין לפני ההיכל יש בהן קדושה וצריך לגנזן: הגה ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים או שנעשה לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים לא מיקרי תשמיש דהוי תשמיש דתשמיש וכל כיוצא בזה. אסור לכבס מטפחת של ס"ת במי רגלים מפני הכבוד: (ר' ירוחם נ"ב ח"ז ור"ן מרדכי פ"ק דמ"ק): הארון וכל מה שעושים לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אפילו דחול: הגה ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה כגון מטפחות של ספרים ושלחן שבב"ה ומעילים של ספר תורה וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן ואי אפשר ליזהר לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאלו התנו דמי: [תרומת הדשן סי' רע"ג וב"י]: המתנדבים ספר תורה ומניחים מטפחו' בב"ה מותר להשתמש בהן כל ספר וספר שלדעת כן הוקדשו אבל המניחים בביתם ואח"כ מקדישין כיון שע"ד אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר ויש מתירין [וכן נוהגין עכשיו משום לב ב"ד מתנ' עליהם לנהוג כך]:

Articles of holiness - such as the container of a Torah scroll, mezuzot, tefillin straps, a box into which they put a Torah scroll or a single book of the Torah, a chair upon which they put a Torah scroll or a curtain that they hang in front of the ark - have holiness and need to be buried (when discarded). Ram"a: And this [refers to] specifically the thing into which they sometimes put the holy object itself; or something made for [its] honor, such as the cover on top of the boards [containing] the scrolls. But the cover that is to protect the cover that is over the boards is not called an article of holiness, as it is an article of an article; and likewise, anything that is similar to it. It is forbidden to wash the cover of a Torah scroll in urine, on account of [its] honor (Rabbenu Yerucham 2:7; Ran and Mordechi in the first chapter of Moed Katan). A stipulation to use the ark and everything that we make for a Torah scroll is effective for other uses, and even for the mundane. Ram"a: And we are accustomed to benefit in several ways from holy objects, such as [from] covers for scrolls, the table in the synagogue and the mantles of the Torah scrolls. And they wrote that the reason is on account of since it is what they are accustomed to doing and it is impossible to be careful, [it is considered like] the court made a stipulation on them from the beginning - so that people not come to a mishap [by violating the laws]. And even though they did not stipulate, it is as if they stipulated (Terumat HaDeshen - siman 373 and Beit Yosef). [Regarding] those who donate a Torah scroll and leave coverings [for it] in the synagogue - it is permissible to use them for any [Torah] scroll, for it is with this intention that they sanctified them. But if they kept them (ie. the Torah scroll and the covering) at their home and sanctified [them] afterwards - since it was made with that particular scroll in mind and it was used with that scroll, it is forbidden to place it on another Torah scroll. But there are those that permit it. (And such is the practice today, since [it is considered like] the court made a stipulation about it, to permit it.)

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ח: הארון וכל מה שעושים לספר תורה – מועיל בהם תנאי להשתמש בהם שאר תשמיש אפילו דחול. ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון מטפחות של ספרים, ושולחן שבבית הכנסת, ומעילים של ספר תורה. וכתבו הטעם: משום שכיון שנהגו כן ואי אפשר ליזהר – לב בית דין מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה. ואף על גב דלא התנו – כאילו התנו דמי. עד כאן לשונו. ואף על גב דלגבי בית הכנסת עצמו לא מהני תנאי רק בחורבנם לרוב הפוסקים, כמו שכתבתי בסימן קנ"ג – שאני התם, דכיון דמתפללים שם ואומרים דברים שבקדושה תמיד – בעל כרחם נעשה קדוש. מה שאין כן בתשמישי קדושה, כשאין אנו מייחדים אותם כלל לכתחילה לתשמישי קדושה בלבד – לא ירדה עליהם מעולם קדושת תשמישי קדושה (נראה לי). אמנם הך דאם לא התנו כמי שהתנו דמי – בוודאי דוחק לומר כן. וכן מבואר במקור הדין בתרומת הדשן (סימן רע"ג), שנדחק ליישב מנהג העולם (עיין בית יוסף). ובאמת יש דברים שבהכרח לומר כן, שהרי אנו רואים שמעמידים ספרי תורה פסולים בארון הקודש, ומניחים שם יריעות, ומדינא הא אסור. ובעל כרחך צריך לומר דהוי כאילו התנו. וכן במקומות שעושין חופות מפרוכת, ואיסור גמור הוא כמו שכתבתי, ובהכרח צריך לומר דהוי כאילו התנו. וכן ראינו שבשמחת תורה הנערים כשנושאים דגלים כנהוג – קושרים להם הדגלים במפות של ספר תורה, ובעל כרחך צריך לומר כאילו התנו. אך הדרך היותר טובה שבעת העשייה יאמרו מפורש שעל תנאי עושים, שיהיה ראוי להשתמש בהם (מגן אברהם סעיף קטן ט"ו). ולכן ניחא מה שנוהגים ביום הושענא רבא, שלוקחין כל ספרי התורה על הבימה, ומעמידין נר בארון הקודש. ואיסור גמור הוא, וכבר צווחו על זה (ט"ז סעיף קטן ז'). וכן מה שמניחין שארי ספרים בארון הקודש (שם ומגן אברהם סעיף קטן י"ד). ובהכרח צריך לומר דהוי כאילו התנו. (ומה שכתב הט"ז שם דארון שעושין לזמן אין בו קדושה, פשוט הוא. ומה שכתב המגן אברהם שם לעניין הנחת ספר על גבי ספר, נתבאר ביורה דעה סימן רפ"ב. ומה שצווח המגן אברהם על כורכי ספרים, שעושים מכתבי הקודש דפים – כבר צווחנו בזה. ויש שנזהרים, ויש שאין נזהרים ונצרך לגעור בהם. והגם שהאליה רבה סעיף קטן י' חיפש זכות בזה – הודה בעצמו שדוחק הוא, עיין שם. ואינו דוחק אלא איסור גמור.) ויש להביא ראיה לדין רבותינו מירושלמי מגילה (פרק שלישי הלכה א), שאומר שם: רבי ירמיה אזל לגוואלנא חמתין יהבין בכושא בגו ארונא (נותנים חפץ בארון הקודש). אתא שאיל לרבי אמי. אמר ליה: אני אומר לכך התנו עליו מבתחילה. עד כאן לשונו. ובוודאי לא היה ידוע שהתנו, דאם היה ידוע לא היה רבי ירמיה תמה בזה. אלא רבי אמי אמר ליה דכיון שנהגו כן, מסתמא היה דעתם מתחילה לכך. ואף על גב דלא התנו – כמו שהתנו דמי. עוד איתא שם: כל כלי בית הכנסת כבית הכנסת, כגון ספסלא וקלטורא…, עיין שם. והנה עינינו הרואות ששואלים ספסלי ושולחנות של בית הכנסת ומנורות לבית השמחה, והרי איסור גמור הוא. אלא וודאי צריך לומר דהוי כאילו התנו מעיקרא, כיון שהמנהג כן.

יש אומרים דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה: בית הכנסת או לבנים ועצים מב"ה ישן שסתרו יכולים ליתן במתנה דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה הדר הוה ליה כמכר וכן יכולים להחליפם באחרים והם יוצאים לחולין אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן אפילו ע"י שבעה טובי העיר שעדיין נשארין בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו: הגה ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן אבל מותר להשאיל אפילו ס"ת לקרות בה אפי' משל רבים ליחיד (ב"י בשם א"ח):

Some say that an individual is permitted to sell his own [holy objects], even a Torah scroll, and use that money for anything that he wants - so long as it was not sanctified/designated to be read by the community. And there is one that forbids it unless it is in order to [support] the study of Torah or to marry a woman. They may give a synagogue, or bricks and wood from an old synagogue, as a gift. For if they did not have benefit from it, they would not give it as a gift, and it would therefore be considered as a sale. And they may likewise trade them for others, and they become non-sacred. But it is forbidden to use them as collateral,or to rent them, or to lend them - even through the seven distinguished men of the city (ie. trustees) - as [the objects] retain their holiness, for there is no other item here for their holiness to rest upon. Rem"a: And this is specifically [if it was done] in a way that lowers them from their holiness; but it is permissible to lend even a Torah scroll to have it read - even one belonging to the community to an individual (Beit Yosef in the name of the Orchot Chaim)

(יד) ודוקא הדבר וכו' - זה הכלל כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אע"פ שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה שהוא רק לשמירה בעלמא) ולכבוד אע"פ שאין נוגע כך כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק תשמישי קדושה הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוי כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א בזה: (טו) המכסה שעל הקרשים - שדרכן היה לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהן היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה:

ע"כ לענ"ד נהי ס"ת ותשמישי' קדושים אבל אינו כענין קדושת מקדש ונדרי גבוה שמועלי' בהם ונפדין וחל קדושתן על המעות אלא הכל דרבנן שעשו ס"ת ותשמישיו כעין קדושת מקדש ושוב נאמר בהם כמו שנאמר בקדושת ב"הכנ ותשמישי קדושה יוצאי' לחולין ע"י פדיון וחל על המעות מדרבנן ושוב מדאיקלש מתחלל ע"י זע"ה במעמד אנשי העיר כמו ב"הכנ: מיהו בנידון שלפנינו שרוצים להחליף תפוחים אתפוחים ק' וכי הקדש מתחלל על הקדש אלא יחללו תחלה במעות והמעו' לבתר דאיקליש יצא לחולין ע"י זט"ה במא"ה ואח"כ יקחו ממנו החדשים דאי לא יצאו לחולין תחלה הי' צריכי' להעלות בקדש אבל בשוה בשוה אבעי' ולא איפשטא פ' בני העיר ע"כ צריך לומר כנ"ל: ובאמת מעשים בכל יום שנותנים לצורף לעשות ממנו עשת ומשנים אותם וזה בודאי צ"ע אי לא נמכרו תחילה ופקעי קדושתן איך ינתנו לצורף הא כתי' לא תעשון כן לה' אלקיכם והאמת במג"א ססי' קנ"ב כ' בשם מהרמ"פ דבדבר תלוש לא שייך לאו זה והדבר תמוה דבמכות מבואר דבעצי הקדש עובר משום לא תעשון כן אפי' בתלושים (ועיין לעיל סי' ל"ב בד"ה ועל השני') ויעיי' תשו' מהר"מ בר ברוך סי' קמ"ה ע"כ למוסרם לצורף בלי חילול אסור בודאי אבל ע"י חילול כנ"ל נ"ל דיש ליישב פסק הרמב"ם וש"ע ויצאו לחולין:

תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים וכו' ורצועות של תפילין ברייתא בריש פ' בני העיר ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת ונרתיק של תפילין ורצועותיהן וכתבו התוס' מכאן משמע שהדל"ת והיו"ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הל"מ כ"א השי"ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה וה"נ משמע בהקומץ רבה (דף לה) דלא קרי להו אלא תשמישי קדושה וה"נ משמע פרק ב' דשבת דפריך והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ ולא פריך כך מן הדל"ת והיו"ד וכו' אבל למה שפיר' רש"י דהדל"ת והיו"ד חשיבי נמי אותיות קשה מכל הני שהבאתי עכ"ל וכך הסכים הר"ן לשם וכך היא דעת רבינו וכדי ליישב פירש"י י"ל דבמגילה הכי קאמר ונרתיק של תפילין ושל רצועותיהן כי היכי דקאמר דלוסקמא של ספרים ושל תפילין ומזוזות והא דלא נקט נמי רצועותיהן אצל דלוסקמא י"ל דכיון דאורחיה דתנא למיתני בדוכתי טובא ספרים תפילין ומזוזות בהדי הדדי תני להו נמי הכא בהדי הדדי ובהקומץ רבה יש לומר דאיידי דקאמר גרדומי תכלת דשרי דתשמישי מצוה נינהו קאמר גרדומי רצועות פסולים דתשמישי קדושה נינהו ואה"נ דקדושים הם עצמם. ועי"ל דאעפ"י דאותיות דל"ת ויו"ד שברצועה הם עצמם קודש מכל מקום שאר הרצועה לתלותה לבר הקשר אף על גב דאית להו שיעורא אינו אלא תשמיש קדושה ובפרק ב' דשבת דפריך משי"ן הוא הדין דפריך מדלי'"ת ויו"ד וכפי' רש"י לשם להדיא אלא דאביי נקט שי"ן דהיא אות ראשונה משם שד"י והוא הדין דל"ת ויו"ד דאין בשי"ן לחודיה שם אלא בהדי דל"ת ויו"ד כנ"ל ביישוב קושיית התוספות: הארון וכל מה שעושין לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש פי' בתחילת עשייתו מועיל בו תנאי להשתמש עמו תשמיש של חול והיינו דוקא במקום מיוחד שבארון מוקף מחיצות מסביב והכי משמע בירושלמי הביאו המרדכי ר"פ בני העיר ר' יונה עביד ליה מגדל ואתני עליה עיליא דספריא וארעיה דמאנין פי' התנה עליו שחלק העליון של מגדל ישימו בו ס"ת וחלק התחתון ישימו בו כלים של חול והיינו כשכל חלק היה מוקף מחיצות מסביב אבל ודאי דאסור להשתמש שאר תשמיש של חול עם הס"ת בחלק אחד ביחד כדפי' באורך בסוף סימן קנ"ג:

הארון וכל מה שעושין לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש כלומר אפי' תשמיש דחול וזה פשוט בירושלמי פרק בני העיר וכתבו הרא"ש שם בסוף הפרק והמרדכי בראש הפרק: בירושלמי פרק בני העיר ספסלא וקלטירא כב"ה אינגלין אין בו משום קדושת ארון ויש בו משום קדושת ב"ה: כתוב בכתבי מה"ר ישראל סי' רכ"ה אשר דרשתני אי שרי לשנות הכלונסות לפחים שמסמני' בו הס"ת לקריאה לחובת היום נלע"ד אע"ג דהאי כלונס תשמיש דתשמיש הוא ושרי כדמוכח פ' בני העיר דפרוכת גופיה אי לאו דעייפינן בו ס"ת הוי תשמיש דתשמיש וכ"ש האי כלונס דאינו אלא תשמיש לפרוכת מ"מ נראה דנהי דבהני מילי לית בהו כמו קדושת ארון אבל יש בהם כמו קדושת ב"ה דלא גריעי מספסלים וקתדראות דאיתא בירושלמי דאית בהו קדושת ב"ה וא"כ נראה דחשיב הורדה קצת לעשות פחים מן הכלונס ומ"מ תשמיש דתשמיש הוא מכ"ש בפחים שאינם אלא לסימנים בעלמא לצורך ב"א שלא יטעו ולא כ"כ לנוי ס"ת ולא למלבוש ולא לצניעות ע"כ: כתב המרדכי בפרק בני העיר על בנין שבב"ה העשוי בבנין אבנים ומפני שהיו מתקלקלים ספרי תורות מחמת לחלוח הקרקע עשוי ארון עץ תלוש והוציאם מתוך הישן ונתנום בחדש ומתקיימין בו יפה השיב ר"י מויינ"א אע"ג דארון יש בו משום תשמישי קדושה כדאמרינן בפ' בני העיר אפ"ה בנדון זה נראה בעיני דלית ביה משום ארון הקודש שאני אומר אין קרוי ארון הקודש אלא שעשוי כמין ארגז ולכבוד ולא לשמירה אבל זה שהוא עשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד ס"ת וההוא לית ביה משום תשמיש קדושה וכדאמר רבא גבי הני זבילי דחומשי וכו' מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידי אלא לנטורי בעלמא כאנדרונא בעלמא דמיא קמ"ל פי' קמ"ל דלאו לנטורי עבידי אלא לכבוד ותו נראה בעיני דהואיל והיו מתקלקלים ספרי תורות המונחים בתוכו א"כ לא היה ראוי לתשמיש קדושה ולא חלה עליו שם קדושה דהא לא מקריא תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה הואיל והוא מקלקלו : כתב הר"ן פרק בני העיר דאיבעיא לן בגמרא אי שרי לכתחילה למכור ס"ת ישן כדי לקנות בו חדש או אסור כיון דליכא לעילויא ולא איפשיטא ונקטי בה רבותי לחומרא ואח"כ כתב שהרי"ף מסתם סתומי וכל כה"ג מינקיט לחומרא עדיף וכתב עוד ומוכח בגמרא דאי בעינן עילויא בס"ת אסור לגלול ס"ת זה במטפחות של ס"ת אחר וכתב הרשב"א שאלו שמתנדבין ס"ת ומניחין מטפחות בב"ה מותר להשתמש בהן כל ספר וספר שעל דעת כולן הוקדשו אבל אלו שמניחים בביתם ואחר כך מקדישים כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר דהא בעי עילויא וגרסינן בירושלמי רבי ירמיה אזיל לגולבא וכו' א"ל אני אומר לכך התנו עליו בתחילה ומכאן ראיה לאלה שמשימים עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התורה שהוא מותר שאני אומר לכך התנו עליו בתחילה ורבינו האיי שאסר לשום עטרות בראשי חתנים התם הוא שהחתנים באים לעטר עצמם בעטרות ספרים ואין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו אבל התם לכבוד קריאת התורה משתמשים ואנו אומרים דלכך התנו עליו מתחילה עכ"ל ודין זה של עטרות ס"ת תמצא בתשובות להרמב"ן סימן ר"ס: ב"ה ולפי מ"ש בסימן קנ"ג בשם ה"ר יונה ז"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עילויא אפי' המניחים בבתים ואח"כ מקדישים מותר להכניסו בס"ת אחר: וכתב ר"י בנט"ו עכבר שנמצא בשמן של ב"ה כתב גאון בתשובה שאם השרץ נימוח בשמן משערין לו בס' אם הוא שמן רותח מותר באכילה וכ"ש להדלקה ואם השמן צונן מעבירו במסננת ומותר אפילו באכילה ולא בעי ס' ולגבי נרות ב"ה אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל וכך כתב הר"ן בסוף פרק גיד הנשה: וכתב עוד בנ"ב בשמן שנדרו לב"ה והדליקו בו נר בב"ה מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו דהא לנהורא קא מכוון להרבות מאור בב"ה וכמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר כ"כ רב נטרונאי גאון בתשובה ע"כ ואף על פי שהכלבו כתב שנהגו שלא להדליק בב"ה הואיל והוקצה למצותו והקדמונים נהגו בהם איסור גדול ואפי' לכתוב או ללמוד אין מדליקין מהם נהגו העולם כדברי רב נטרונאי ונ"י כתב בהל' ציצית בשם ספר המנהגות שאסור להדליק מנרות של ב"ה בעוד שדולקים למצותן לצורך דבר של חול אבל כשצריך לכבותם מותר וכל נר של מצוה בין של שבת בין של חנוכה בין לצורך ת"ת בין לצורך חולה שיש בו סכנה או חיה דין אחד להם עכ"ל ומיהו לא נהגו העולם ליזהר בכך : מצאתי כתוב אשר שאלת על בני כרך שקנו ס"ת בס' דינרים והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושאל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחילה והנשארים אומרים שלא ליתן אלא כמו שנתנו תחילה כך דעתי נוטה כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דכיון דממ"נ ס"ת נשאר לנשארים אלא שצריכים דמים להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי להאי דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי בפרק המקבל (בבא מציעא קי:) ושלום יצחק בר יודא ע"כ:

(כא) לגוף וכו' - לאפוקי הזמנה לתשמישי קדושה כגון עשיית כיס לתפילין או עיבוד עור לרצועות שהוא רק תשמישי קדושה דמותר לשנותו אפי' לחול ועי' בביאור הלכה שביארנו דשלא במקום הדחק יש להחמיר בעיבוד עור לרצועות: (כב) הקדושה - אבל הזמנה לגוף המצוה כגון ציצית שופר לולב סוכה נר חנוכה אפילו עשאן לכך לא מיתסרי דהזמנה לאו מילתא היא וכדלקמן בסימן תרל"ח ס"א בהג"ה ומותר להשתמש בהו חול אף בלי תנאי. ועיין לעיל בסימן כ"א ולקמן בסימן קנ"ד שיש עוד נ"מ בין קדושה למצוה: (כג) מילתא היא - אף דבסעיף א' קי"ל דמותר לשנות הש"ר ולהורידו מקדושתו מטעם דהזמנה לאו מילתא היא אף דשם הוא גוף הקדושה שאני התם דעכ"פ עושה בהם קדושה קצת אבל הכא הלא רוצה לעשות בהם דבר חול ולזה מהני הזמנה בגוף הקדושה ועיין במג"א שהביא דיעות החולקין ע"ז וס"ל דאף בגוף הקדושה הזמנה אינה כלום ואעפ"כ לענין מעשה יש להחמיר כסברא הא' וכמו שכתבנו בביאור הלכה ועכ"פ מהני תנאי בזה מיהו אם התחיל לכתוב על הקלף סת"ם או שאר כתבי הקדש אפילו על הנייר אסור לכתוב אח"כ עליו דברי חול לכו"ע שזה עשה מעשה של גוף הקדושה ואפי' תנאי לא מהני בזה:

ונהגו ליהנות וכו'. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין בקדושתו קאי ותדע שהרי העולם נהגו להניח בארון יריעות פסולים וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכא שהוציאו ס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוה הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל ומו"ח ז"ל הוכיח דאפי' לפי שעה מקרי הורדה מדאמרי' בגמר' דכ"ז גוללין ס"ת במטפחת חומש ולא חומש במטפחת ס"ת ורישא מיירי בלפי שעה דאי מייחד לה לעולם לס"ת פשיטא דשרי אלא ע"כ דאח"כ יחזיר אותו לחומש וא"כ סיפ' דאוסר חומש בשל ס"ת היינו נמי לפי שעה ואפ"ה מקרי הורדה ואסור ע"כ ולפ"ז לא יפה עושים קצת שביום הושענא רבה שמוציאין כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר אלא שי"ל כיון שעושין כן לכבוד התורה לסי' תורה אור דהיינו רמז בזה כשאין שם ס"ת צריך לאור הנר כן נראה כוונה למי שעושה כן אבל אין זה מספיק כיון שיש איסור להוריד הקדושה של הארון והך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ספר תורה אבל אם עושין אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"ה שנחרבו הבתי כנסיות ע"י הריקים ימ"ש ובחזרתינו עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון דומה לבה"כ ששכרוהו לזמן הנזכר בסמוך שאין בו קדושת בה"כ וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים כנלע"ד דג"ז הוה בכלל לב ב"ד מתנה עליהם ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרי' בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה היינו כ"ז שראוי' לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנוי' ותגנז וראיה ממטפחות ס"ת שבלה עושין ממנו תכריכין למת וזו היא גניזת' והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא ע"כ כיון שטעון גניזה שפיר ה"ל גניזתם ה"נ הוה עדיף טפי לעשו' בה תשמיש קדוש' להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל:

אלא מה שנתן. דמסתמ' לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי' ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ' ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי' גבי יתמי עכ"ל תשו' מיימון ספר משפטים סי' י"ב /י"ח/ ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עבח"מ סי' קט"ו ס"ה וסי' קע"ו ס"מ ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס"ת אף על פי שנתרצ' אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ע"ש: מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש ועיין בשקלים פ"ו, וכתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהי' להם בה"כ א' ומחמת סיב' הוצרכו לחלק עצמן לשני' הדין שכל כלי הקדש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א"א לחלק' ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך עכ"ל (וע' רש"ך ח"ב סי' כ"ח ור"י לוי סי' י"ו) ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ג ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הר"ן פ' ב"ה וז"ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני בה"כ דהוו אפטרופא דידהו עכ"ל, כתב מ"ע בתשו' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ"ל, ועבח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב"א סימן תקפ"א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה"כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה"כ כדי להרחיב בה"כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה"כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל, ועבי"ד סי' רמ"ט סי"ג וסי' רנ"ג ס"ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה"כ ע' בתשו' שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי' מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי' מהיזקא דיחיד וכ"מ בח"מ סי' קנ"ה סכ"ב ע"ש, וע' בתשו' מהר"מ סי' רל"ג ורל"ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב"ה, אחד בנה ב"ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ס"ח סי' תק"ג): ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש"י להראות נוי של ס"ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ"ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף: המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה': כתב בכ"ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י' חוץ לבה"כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי' במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים כ"כ בצ"צ והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין ולא נהגו כן:

טל) מפה של ס"ת מרוקמת כסף שבלתה ואינה ראויה לכלום שרי לשורפה כדי לעשות ממנה דבר אחר לס"ת, הרב פרי העץ ז"ל בתשו' כ"י, אבל הרב חק"ל ז"ל במ"ב חי"ד סי' יו"ד דנ"א ע"א חלק עליו והעלה לאסור דתש"ק אסור לשורפם, והרי עיקר המפה שמתלבש בה הס"ת כששורפה הולכת לאיבוד והריקים שבה אינו אלא נוי למפה, ובסו"ד תמה על הרב חו"י ז"ל סי' קס"ב שכתב דתש"ק שנתקלקל לגמרי וא"א להשתמש בי עוד אזלא קדושתייהו יעו"ש דהוא היפך פסק הרמב"ם ומ"ם יעו"ש פתה"ד או' ו':

אמנם תינח לצרכי בהכ"נ די"ל או דסמכי' אהנך דעות דלא בעי ממותר בפיך או משום דעל הרוב נעשה ממנו בגד ונשתנה אך מה נאמר במ"ש ד"מ ובהגה' ש"ע י"ד סי' רע"ח וסי' ר"פ שנוהגין לתפור ס"ת בחוטי משי והלא ס"ת דבר שבקדושה הוא דלכ"ע בעי' מין המותר בפיך וטוויי' החוטין לא הוה שינוי לענין זה שהרי אסור לתפור בגידין מבהמה טמאה אעפ"י שנעשה מהן חוטין ונטוו כמ"ש מג"א סי' ל"ב סקס"ה ש"מ דהאי לאו שינוי הוא ועוד נכתב מזה לקמן אי"ה וא"כ קשה איך שרי' הא לא הוה מן המותר בפיך ונ"ל דמיירי בחוטין צבועין בצביעה דלא הדרא לברייתא ומקרי שפיר שינוי כמבואר במשנה דחולין ר"פ ראשית הגז לא הספיק לתנו לו עד שצבעו פטור ומבואר שם במפרשים ופוסקי' משו' דקנאו בשינוי וה"ה לענין משכן ומקדש דאין לחלק בין שינוי דקנה בגזילה לשינוי דמועל במקדש כמבואר מתוס' דע"ז מ"ו ע"ב ד"ה כל האסורים וכו': ויש לתמוה על מ"ש מג"א סי' י"א סקי"ב שכ' ליישב קושי' תוס' בע"ז מ"ז ע"א ד"ה היינו בעי' דר"ל וכו' והתם הא קאי אתכלת ונשתנה בצביעה דלא הדרא לבריית' כמבואר בפ' התכלת ל"ג ע"א איפר דחזותא פסולה משמע דהתכלת הוה צביעה דלא הדרא לברייתו והתוס' לא דקדקו בע"ז במ"ש דאשתני ע"י טוויי' דודאי טוויי' לאו שינוי גמורה היא לדעת כמה פוסקים ועיין ש"ך ח"מ סי' ש"ס ס"ק ב' ג' ד' וע' מג"א סי' י"א ס"ק יו"ד ובאלי' רבה שם סק"ט: ונראי' דברי נימוקי יוסף דהטוויי' לא הוה שינוי ומח"מ סי' ש"ס אין ראי' דגבי גזלן הקילו משום תקנת השבי' הוה שינוי בכ"ש כמו שכ' תוס' ע"ז מ"ו ע"ב הנ"ל והיינו שיפטר הגזלן בתשלומי ממון בעלמא משום תקנת השבים ומ"מ מה שהבאתי ראי' מר"פ ראשית הגז היא ראי' נכונה דהתם לא שייך תקנת השבים דהא אדרבא פטור ולית ליה תקנתא ליתן לכהן לא ממון ולא צמר ועבירה דעביד עביד וע"כ דהוה שינוי דאורייתא וק"ל:

כתב הרמב"ם תפוחי זהב וכו' בפרק י' מהלכות ספר תורה ולפי שהרמב"ם כתב בסתם משמע דאף ביחיד שמכר ספר תורה שלו קאמר דאסור להוציאן לחולין והכי משמע מלשון ספרי הרמב"ם שבידינו שכתוב בהן ואסור להוציאן לחולין אא"כ מכר אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש אלמא דאף ביחיד שמכר ס"ת שלו קאמר ולכך השיג עליו ואמר ומיהו בפרק בני העיר וכו' דמדברי הרא"ש דמתיר ביחיד נשמע דלא כהרמב"ם דאוסר אפי' ביחיד ובש"ע לא הכריע ומשמע דנקטינן לחומרא וע"ל סימן ר"ע באיזה ענין שרי למכור מיהו נהגו העם להקל ואין להחמיר להם כיון שתולין עצמן בהוראת הרא"ש ז"ל וכתב הרב בהגהת ש"ע שאם כמצא בה טעיות לכ"ע שרי עד כאן לשונו נראה דטעמו כיון דהס"ת פסול א"כ אין לו דין ס"ת אלא כחומשין דשרי למוכרן מיהו הקונה אותה צריך להגיה מבראשית עד לעיני כל ישראל קודם שיקראו בו בצבור:

מותר למכור ספר תורה ישן, על מנת לקנות בדמים ספר תורה חדש מהודר יותר. ובלבד שהספר תורה החדש יהיה מוכן, וחסר רק נתינת הדמים. [ילקוט יוסף, הלכות קס"ת וביהכ"נ עמוד תב. שו"ת יביע אומר חלק ח' סימן יט, עמוד עא בהערה, ועמוד עג. שארית יוסף חלק ג' עמוד רפג] .