Jewish sources depict the World to Come as a realm beyond physical existence, characterized by the abolition of death, divine knowledge, and spiritual perfection. Biblical prophecies, rabbinic teachings, and medieval philosophy describe it variously as an unseen reality prepared by God, a state of resurrection and judgment for the righteous, the perfected existence of souls in communion with the Divine, and the ultimate fulfillment of human purpose.
הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The Mishnah establishes that all of Israel has a portion in the World to Come (Mishnah Sanhedrin 10:1), and the Gemara in Berakhot 17a describes its character directly: there is no eating, drinking, procreation, business, jealousy, hatred or competition there, but rather the righteous sit with crowns on their heads, basking in the splendor of the Divine Presence, likened to the eating and drinking of 'they beheld God and they ate and drank.'
The Rambam codifies this teaching, ruling in Mishneh Torah, Repentance 8:2 that the World to Come has no body or physicality at all, only the souls of the righteous existing without bodies like ministering angels, and therefore none of the bodily needs of this world apply there; he further teaches in Mishneh Torah, Repentance 8:1 that this is the good without death and without evil, identified with the phrase 'that it may be well with you... and that you may prolong your days' understood as referring to an entirely good, entirely long world. Yet in Mishneh Torah, Repentance 8:7-8 he cautions that no human being has the capacity to grasp the true greatness, beauty and power of that good, which is known to God alone, distinguishing it from the physical blessings promised for the messianic age.
Pirkei Avot frames this world as a corridor before the World to Come, a banquet hall, urging preparation in the corridor so as to enter the hall properly (Pirkei Avot 4:16), while Daniel speaks of an awakening of those who sleep in the dust, some to eternal life and some to reproach, with the wise shining like the brightness of the sky (Daniel 12:2-3), and Yeshayahu foretells that death will be swallowed up forever and tears wiped from every face (Yeshayahu 25:8).
The Gemara in Sanhedrin 90b-91a derives resurrection itself from the pasuk 'you who cleave to the Lord your God are all alive today,' reading it to mean that even on the day when all others die, those who cleave to God will live, and records Rabbi Meir's exchange with Cleopatra about how the resurrected will be clothed. Taanit 31a adds a vivid scene of the future: the Holy One will make a dance for the righteous in Gan Eden, with each pointing and declaring 'this is our God for whom we waited.'
Several sources describe intimations of the World to Come already present in this world. Berakhot 57b teaches that Shabbat, sunlight, and the relief of bodily function are each 'a sixtieth' or a semblance of the World to Come, and Chiddushei Aggadot, Shabbat 23 similarly holds that mitzvot performed with wine and other acts give a person a taste of the World to Come even now, this world containing in literal form what a person prepares for. Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim 6:7:91 records the teaching that the generation of the flood was given a taste of the World to Come in this world precisely so they would know what good they had forfeited.
The philosophical and kabbalistic tradition emphasizes that the World to Come consists of intellectual or spiritual attachment to God rather than sensory pleasure. The Kuzari describes it as the soul separating from the senses to behold the supernal world and hear the Divine word (Kuzari 1:109), the Rambam's commentary on the Mishnah calls its pleasure one that cannot be divided into parts or compared to anything in this world (Rambam on Mishnah Sanhedrin 10:1), and the Guide for the Perplexed describes the increase of intellectual apprehension and joy as the body's forces weaken with age, culminating in the death by a kiss experienced by Moshe, Aharon, and Miriam (Guide for the Perplexed, Part 3 51:21-22). Mesillat Yesharim similarly describes complete detachment from the physical and constant clinging to God as the mark of one who already lives this reality (Mesillat Yesharim 26:2-4), and Nefesh HaChayim speaks of the soul rising and attaching, little by little, to the 'bundle of life' with God according to one's Torah, service, and purity of heart (Nefesh HaChayim, Gate I 18:1).
Chassidic and kabbalistic sources stress a future revelation that transforms this world itself. The Tanya teaches that the culmination of the Messianic era and resurrection is the revelation of the light of the Ein Sof within this material world itself, so that this world's vitality ascends to become a vehicle for God (Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37:1), and separately that the righteous will receive strength to endure the revealed Divine light without being nullified, seeing their Teacher without any concealment (Tanya, Part I; Likkutei Amarim 36:6-7). Likutei Moharan describes the World to Come as a day that is entirely long, beyond time altogether, so that all the time of this entire world is as nothing compared to a single moment there (Likutei Moharan, Part II 7:6).
Several works distinguish stages or senses of 'Olam HaBa.' The Ramban's Shaar HaGemul distinguishes Gan Eden, the reward of the soul immediately after death, from the World to Come proper (Sha'ar HaGemul of the Ramban 49), and the Recanati elaborates that souls first enter a lower Gan Eden to become accustomed to the supernal light before ascending further, citing the Ramban's view that the body's power persists for twelve months after death (Recanati on the Torah, Bereshit:194). The Shelah likewise lists three distinct phases — life of the World to Come, the messianic era, and resurrection of the dead, each with its own character (Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Shoftim, Derekh Chayim:10), and Torat HaAdam insists that the Olam HaBa referred to throughout is not the world of souls received immediately after death but a world God will renew after the messianic era and resurrection (Torat HaAdam, The Gate of Recompense). The Radbaz similarly discusses two distinct resurrections, one particular to the righteous who died in exile and one general, tied respectively to the coming of the messiah and to the ultimate world of resurrection (Teshuvot HaRadbaz Volume 3 1069:2-3), and Sefer HaIkkarim treats the scope of resurrection — whether limited to the completely righteous or extending to the broader nation — as a point on which the sages themselves differed (Sefer HaIkkarim, Maamar 1 23:6).
Modern expositions bring these strands together. Peninei Halakhah explains that the World to Come unfolds in two stages — first the soul's ascent at death to the world of souls containing Gan Eden and Gehinom, and then, after the resurrection, the reunification of soul and body in unending elevation (Peninei Halakhah, Days of Awe 1:5), and Hegyonei Uziel similarly speaks of two senses of Olam HaBa, the world of souls (reward) and the world of resurrection, both flowing from the promise that all of Israel has a portion in the World to Come (Hegyonei Uziel, Gate III 43:2). The notes on Netivot Olam likewise clarify that the Gemara's statement that there is no eating or drinking in the World to Come refers specifically to the reward-world, where the righteous no longer need sustenance because their continued existence was already granted before entering it (Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Netivot Olam, Netiv Hatorah 10:164).
Other sources add further color: Maamar HaGeulah, Chapter 4 4:3 describes an unceasing joy and perpetual flow of delight for souls beyond even the sustenance they receive; Beit Yaakov, Vaera 3 holds that each person's chief pleasure will be closeness to God calibrated to the closeness earned in this life; Ner Mitzvah V'Torah Or Shaar HaEmunah דף סא, ב distinguishes a hidden supernal delight reserved for Olam HaBa from a lesser revealed delight experienced in Gan Eden; Chiddushei Aggadot, Sanhedrin 91 describes a future unification of perception in contrast to this world's division; Sulam on Zohar, Miketz 99:1 associates the World to Come with a pleasantness from which all the lights of the world shine and divide; Shiurei Daas 1 p. 18 depicts it as resembling Eden where the soul rises and unites with lofty, pure worlds in sacred pleasure unlike anything in this world; and Shiurei Daas 1 p. 105 emphasizes simply that the World to Come is itself a world, and the primary one.
On the question of whether the dead retain any awareness, Berakhot 18a:13-14 records a dispute in which Rabbi Chiyya insists the dead do know what transpires among the living, countering the verse 'the dead know nothing' by distinguishing those who die unaware from the righteous who remain spiritually alive even in death. Separately, Kiddushin 82a:9-10 teaches that Torah study yields reward both in this world and a principal reward preserved for the World to Come, unlike other pursuits whose reward is confined to this world, and Maamarim Melukatim ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשמ"ו distinguishes Gan Eden, accessible even now, from the future resurrection of the dead, whose greater revelation is the primary sense of Olam HaBa promised to all Israel.
ישעיהו כ״ה
Isaiah 25:8
The prophetic vision of redemption includes the abolition of death, the wiping away of tears, and the removal of disgrace—an image of the transformed world to come.
בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח וּמָחָ֨ה אֲדֹנָ֧י יֱהֹוִ֛ה דִּמְעָ֖ה מֵעַ֣ל כׇּל־פָּנִ֑ים וְחֶרְפַּ֣ת עַמּ֗וֹ יָסִיר֙ מֵעַ֣ל כׇּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ {פ}
דניאל י״ב:ב׳-ג׳
Daniel 12:2-3
Daniel presents resurrection and final judgment: the righteous awaken to everlasting life and shine like the stars, while others face disgrace.
וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם׃ וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ {פ}
Many of those that sleep in the dust of the earth will awake, some to eternal life, others to reproaches, to everlasting abhorrence. And the knowledgeable will be radiant like the bright expanse of sky, and those who lead the many to righteousness will be like the stars forever and ever.
משנה אבות ד׳
Pirkei Avot 4:16
Rabbi Yaakov compares this world to an antechamber before the World to Come and the World to Come to the banquet hall, emphasizing preparation and the enduring consequences of one's deeds.
רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:
See also
משנה סנהדרין י׳
Mishnah Sanhedrin 10:1
The Mishnah teaches that all Israel have a share in the World to Come, while listing exceptional exclusions and disputed cases; it frames Olam Ha-Ba as a foundational doctrine of Jewish belief.
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:
סנהדרין צ׳ ב-צ״א א
Sanhedrin 90b-91a
This passage discusses resurrection, the World to Come, and the body-soul relationship, grounding hope for the future in biblical interpretation and divine justice.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה אָמַר לָהֶם, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״. פְּשִׁיטָא דְּחַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם! אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלָּם מֵתִים – אַתֶּם חַיִּים. מָה הַיּוֹם כּוּלְּכֶם קַיָּימִין, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלְּכֶם קַיָּימִין. שָׁאֲלָה קְלֵיאוֹפַּטְרָא מַלְכְּתָא אֶת רַבִּי מֵאִיר. אָמְרָה: יָדַעְנָא דְּחָיִי שָׁכְבֵי, דִּכְתִיב ״וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ״. אֶלָּא כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין, עוֹמְדִין עֲרוּמִין אוֹ בִּלְבוּשֵׁיהֶן עוֹמְדִין? אֲמַר לַהּ: קַל וָחוֹמֶר מֵחִיטָּה. וּמָה חִיטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרוּמָּה יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִים בִּלְבוּשֵׁיהֶן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
And there are those who say that it is from this following verse that he said to them his ultimate proof: “But you who cleave to the Lord your God every one of you is alive this day” (Deuteronomy 4:4). Wasn’t it obvious with regard to the children of Israel whom God was addressing, that “every one of you is alive this day”? Rather, the meaning of the verse is: Even on the day when everyone is dead you will live; just as today every one of you is alive, so too, in the World-to-Come every one of you will be alive. § The Gemara relates: Queen Cleopatra asked Rabbi Meir a question. She said: I know that the dead will live, as it is written: “And may they blossom out of the city like grass of the earth” (Psalms 72:16). Just as grass grows, so too, the dead will come to life. But when they arise, will they arise naked or will they arise with their garments? Rabbi Meir said to her: It is derived a fortiori from wheat. If wheat, which is buried naked, meaning that the kernel is sown without the chaff, emerges with several garments of chaff, all the more so will the righteous, who are buried with their garments, arise with their garments.
ברכות י״ז א — ד"ה מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב
Berakhot 17a:12
The Sages contrast this world and the World to Come: there is no eating, drinking, procreation, business, jealousy, hatred, or competition; the righteous sit with crowns on their heads and delight in the radiance of the Shekhinah.
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.
Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.
תענית ל״א א
Taanit 31a:9
The Gemara expands the Mishnah's picture of Tu B'Av, explaining the circumstances of the dances in the vineyards and the egalitarian borrowing of white garments so that no one would be embarrassed. It presents Tu B'Av as a day of great joy and the beginning of the season of matchmaking.
אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״.
See also
קידושין פ״ב א — ד"ה רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר
Kiddushin 82a:9-10
Chachmei Bavel teach that Torah provides reward in this world while its principal reward remains for the World-to-Come, protects a person in youth, and gives future and hope in old age.
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מַנִּיחַ אֲנִי כׇּל אוּמָּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְּׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וּשְׁאָר כׇּל אוּמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חוֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה אוֹ לִידֵי יִסּוּרִין, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ – הֲרֵי הוּא מֵת בָּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמַּרְתּוֹ מִכׇּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ, וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״וְקוֹיֵ ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ״. בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? ״עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה״, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ: ״וְאַבְרָהָם זָקֵן... וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל״ – מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִיתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי״
Rabbi Nehorai says: I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah, as a person partakes of its reward in this world and the principal reward remains for him in the World-to-Come, which is not true of other professions, whose rewards are only in this world. Furthermore, if a person comes to be ill, or old, or undergoes suffering, and is unable to be involved in his trade, behold, he dies in hunger. But with regard to the Torah it is not so, since one can study it under all circumstances. Rather, it preserves him from all evil and sin in his youth, and provides him with a future and hope in his old age. The mishna explains: With regard to his youth, what does it say about a Torah scholar? “But they that wait for the Lord shall renew their strength” (Isaiah 40:31). With regard to his old age, what does it say? “They shall still bring forth fruit in old age” (Psalms 92:15), and it likewise states with regard to Abraham our forefather: “And Abraham was old, well stricken in age; and the Lord had blessed Abraham in all things” (Genesis 24:1). We found that Abraham our forefather fulfilled the entire Torah before it was given, as it is stated: “Because that Abraham listened to My voice, and kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws” (Genesis 26:5), which indicates that Abraham observed all the mitzvot of his own accord and was rewarded in his old age as a result.
ברכות נ״ז ב — ד"ה שְׁלֹשָׁה נִכְנָסִין לַגּוּף
Berakhot 57b:10-11
Chachmei Bavel describe Shabbat, the sun, and bodily relief as resembling the World-to-Come, and state that Shabbat is one-sixtieth of the World-to-Come, while sleep and dreams are one-sixtieth of death and prophecy, respectively.
שְׁלֹשָׁה נִכְנָסִין לַגּוּף, וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן: גּוּדְגְּדָנִיּוֹת, וְכַפְנִיּוֹת, וּפַגֵּי תְמָרָה. שְׁלֹשָׁה אֵין נִכְנָסִין לַגּוּף, וְהַגּוּף נֶהֱנֶה מֵהֶן, אֵלּוּ הֵן: רְחִיצָה, וְסִיכָה, וְתַשְׁמִישׁ. שְׁלֹשָׁה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: שַׁבָּת, שֶׁמֶשׁ, וְתַשְׁמִישׁ. תַּשְׁמִישׁ דְּמַאי? אִילֵּימָא תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה — הָא מִכְחָשׁ כָּחֵישׁ! אֶלָּא תַּשְׁמִישׁ נְקָבִים. חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה וַעֲשָׂרָה סִימָן: חֲמִשָּׁה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, אֵלּוּ הֵן: אֵשׁ, דְּבַשׁ, וְשַׁבָּת, וְשֵׁינָה, וַחֲלוֹם. אֵשׁ — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְגֵיהִנָּם. דְּבַשׁ — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמָּן. שַׁבָּת — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לָעוֹלָם הַבָּא. שֵׁינָה — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַמִּיתָה. חֲלוֹם — אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַנְּבוּאָה.
The Gemara says: Three food items enter the body yet the body does not benefit from them: Cherries, bad dates, and unripe dates. In contrast: Three matters do not enter the body yet the body benefits from them, and they are: Washing, anointing, and usage [tashmish], commonly used as a euphemism for conjugal relations. Three matters are microcosms of the World-to-Come, and they are: Sabbath, the sun and usage. The Gemara asks: Usage of what benefits the body and is a microcosm of the World-to-Come? If you say that it refers to conjugal relations, doesn’t that weaken the body? Rather, it refers to usage of his orifices, relieving oneself. The numbers five, six, and ten are mnemonics for the categories to follow. The Gemara says: There are five matters in our world which are one-sixtieth of their most extreme manifestations. They are: Fire, honey, Shabbat, sleep, and a dream. The Gemara elaborates: Our fire is one-sixtieth of the fire of Gehenna; honey is one-sixtieth of manna; Shabbat is one-sixtieth of the World-to-Come; sleep is one-sixtieth of death; and a dream is one-sixtieth of prophecy.
ברכות י״ח א — ד"ה רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ שָׁקְלִי
Berakhot 18a:13-14
Chachmei Bavel relate that Rabbi Ḥiyya taught Rabbi Yonatan that the righteous are called living even after death, interpreting “the dead know nothing” in Ecclesiastes as referring to others rather than the righteous.
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָּא דְרַבִּי יוֹנָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: דַּלְיַיהּ, כְּדַי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ, וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעִי כּוּלֵּי הַאי? וְהָא כְּתִיב: ״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״! אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ — לֹא שָׁנִיתָ. אִם שָׁנִיתָ — לֹא שִׁלַּשְׁתָּ. אִם שִׁלַּשְׁתָּ — לֹא פֵּירְשׁוּ לְךָ. ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמוּתוּ״ — אֵלּוּ צַדִּיקִים שֶׁבְּמִיתָתָן נִקְרְאוּ חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״.
The Gemara relates that Rabbi Ḥiyya and Rabbi Yonatan were walking in a cemetery and the sky-blue string of Rabbi Yonatan’s ritual fringes was cast to the ground and dragging across the graves. Rabbi Ḥiyya said to him: Lift it, so the dead will not say: Tomorrow, when their day comes, they will come to be buried with us, and now they are insulting us. Rabbi Yonatan said to him: Do the dead know so much? Isn’t it stated: “And the dead know nothing” (Ecclesiastes 9:5)? Rabbi Ḥiyya said to him: If you read the verse, you did not read it a second time, and if you read it a second time, you did not read it a third time, and if you read it a third time, they did not explain it to you properly. The meaning of the verse: “For the living know that they will die, and the dead know nothing and have no more reward, for their memory has been forgotten” (Ecclesiastes 9:5): For the living know that they will die, these are the righteous, who even in their death are called living. An allusion to this is as it is stated: “And Benayahu, son of Yehoyada, son of a valiant man of Kabze’el, who had done mighty deeds, he smote the two altar-hearths of Moab; he went down also and slew a lion in the midst of a pit in time of snow” (II Samuel 23:20).
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳
Mishneh Torah, Repentance 8:2
The Rambam explains that the World to Come is not bodily life, eating, drinking, or physical activity, but the perfected existence of souls knowing God; its nature cannot be adequately grasped by embodied human beings.
הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי אָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים (גמרא ברכות יז א) "הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תַּשְׁמִישׁ אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה". שֶׁיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָם יוֹדְעִים וְהֵם בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל:
See also
כוזרי, מאמר קג
Kuzari 1:109
Rabbi Judah Halevi describes the goal of human life in terms of cleaving to the Divine Presence and attaining prophetic or spiritual apprehension, a key medieval vision of ultimate fulfillment.
זֹאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאוֹת הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלֹהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעוֹלָם הַהוּא הָעֶלְיוֹן וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאוֹר הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא תּוֹרָה שֶׁמַּגִּיעִים בִּידִיעָתָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת בַּמָּקוֹם אֲשֶֹר צִוְּתָה וְעִם הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר צִוְּתָה בָהֶם, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַתּוֹרָה שֶׁמֻּבְטָח בָּהּ לְהַשְׁאִיר הַנְּפָשׁוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת.
משנה תורה, הלכות תשובה ח׳:ז׳-ח׳
Mishneh Torah, Repentance 8:7-8
The Rambam describes the righteous in the World to Come as enjoying the radiance of the Divine Presence and acquiring knowledge of God according to their capacity, without bodily needs or decay.
וְכַמָּה כָּמַהּ דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כז יג) "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים". כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ. וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִים בָּהֶם הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁבַּגּוּף שֶּׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בִּזְמַן שֶׁתָּשׁוּב הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אָמַר (ישעיה סד ג) "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ". כְּלוֹמַר הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא וְלֹא רָאָה אוֹתָהּ אֶלָּא אֱלֹהִים, עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ:
How very much did David desire the life of the world to come as implied by [Psalms 27:13]: "Had I not believed that I would see the goodness of God in the land of the living!" The Sages of the previous generations have already informed us that man does not have the potential to appreciate the good of the world to come in a full sense nor can anyone know its greatness, beauty, and power except God, alone. All the beneficence which the prophets promised Israel in their visions are only physical concerns which Israel will appreciate in the Messianic age when dominion [over the world] will return to Israel. However, the good of the life of the world to come has no comparison or likeness, nor was it described by the prophets, lest with such a description, they diminish it. This [was implied] by [Isaiah's (64:3)] statement: "No eye has ever seen, O God, except for You, what You will do for those who wait for You;" i.e. the good which was not perceived by the vision of a prophet and is perceived by God alone, this was created by God for those who wait for Him. The Sages declared: "All the prophets only prophesied about the Messianic Age. However, regarding the world to come - `No eye has ever seen, O God, except for You.'
שער הגמול - רמב''ן מ״ט — ד"ה ואחר שנתבאר קצת מעניין הדין והעונש
Sha'ar HaGemul of the Ramban 49
The Ramban offers an extensive account of reward, punishment, the soul after death, resurrection, and the stages of the future redemption, preserving a more embodied and eschatological framework than the Rambam's account.
ואחר שנתבאר קצת מעניין הדין והעונש שיצילנו בעל הרחמים ממנו צריכין אנו לבאר עניין השכר שיזכנו בעל הגמול עליו והוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה שני שמות "גן עדן" ו"העולם הבא" מלבד טובות העולם הזה כגון ימות המשיח לחיים ותחיית המתים שבאותו זמן שאין אנו מדברים עתה בהם ותחלה נאמר ששכר המצות כולם והגמול הטוב דבר פשוט הוא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה שהעיקר הגדול הוא חיי העולם הבא אבל השכר הקודם והוא מה שיגיע לאדם אחרי המות הוא גן עדן כמו שביארנו מגיהנם שהוא העונש המגיע לרשע אחרי המות מיד וכן תמצא בכל מקום מדבריהם גן עדן הפך מגיהנם כמו שאמרו בעירובין (יט א') יפה דנת יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים ואמרו במסכת חגיגה (טו א') "גם את זה לעומת זה עשה האלהים" ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם כל אחד יש לו שני חלקים אחד בגן עדן אחד בגיהנם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ושנינו באבות (ה יט) מה בין תלמידיו שלאברהם אבינו לתלמידיו שלבלעם הרשע תלמידיו שלבלעם הרשע יורדין לגיהנם שנאמר "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת" תלמידיו שלאברהם אבינו יורשין גן עדן שנאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" ועוד שם (ה כ) "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" ואמרו (ח יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם ובפרק תפלת השחר (ברכות כה ב') תניא גבי פטירתו שלרבן יוחנן בן זכאי שהיה בוכה ואמר לתלמידיו ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד שלגן עדן ואחד שלגיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי הרי שהיה [מתירא] עכשיו מגיהנם ומצפה לגן עדן ובאלה שמות רבה (ב ב) אמרו מי שהוא משמר את התורה הרי גן עדן לפניו מי שאינו משמר את התורה הרי גיהנם לפניו וכו' בויקרא רבה (לב א') בשעה שהצדיקים עולים מתוך גן עדן ורואין את הרשעים שהם נידונין בגיהנם נפשם שמחה וגו' ובהגדה דרבי יהושע בן לוי (כתובות עז ב') אמרו אחוי לי דוכתאי אחוי ליה דוכתיה שוור ונפל בגן עדן ואמרו חזייה לרבי שמעון בן יוחאי וכו' ובבראשית רבה (פס"ה י"ח) במעשה דיקים איש צרורות בן אחותו של רבי יוסי בן יועזר אמרו נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פורחת באויר אמר לשעה קלה קדמני זה לגן עדן ובמדרש רות אמרו "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו" ימי חייו דמאן רב ולוי חד אמר שליהויכין וחד אמר שלאויל מרודך אמר רבי שמואל בר נחמני מסתברא כמאן דאמר שליהויכין שמשעה שהקדוש ברוך הוא נותן שלום לצדיקים אינו נוטלה מהם אלא הולכת עמם לגן עדן למדו במלה זאת שפטירתן שלצדיקים מעולם הזה לגן עדן הוא ובפרק שני דתמורה (ט"ז א') גרסינן אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבנו [לגן עדן] אמר ליהושע שאל ממני כל ספק שיש לך וכו' נמצינו למדין ששכר האדם לאחר המיתה הוא בגן עדן. ועכשיו נחזור לשכר גדול שהוא העולם הבא והנה דבר ידוע הוא כי הזוכה שבדברי זיכרונם לברכה הוא המזומן לחיי העולם הבא והמתברך מהם אומרים עליו "זכרו לחיי רבותינו העולם הבא" (קדושין לא ב') ועיקר השכר אצלם בכל המצוות הוא העולם הבא כמו שאמרו (בראשית רבה נט ב) "ותשחק ליום אחרון" שכל שכרן שלמצות צדיקים אינו אלא לעולם הבא ואמרו (ראש השנה טז ב') [צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא כמו שהזכרנו בברייתא למעלה הנה שמו] שכר צדיקים הגמורים ומעלתן לחיי העולם הבא וכן האובדים אצלם הם השנויין במשנתנו (סנהדרין פט) ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים וכו' וזה העולם הבא שהוא סוף מתן שכרן שלמצות הדבר מסתפק הוא במשנה זו ולא נתבאר בפירוש אם הוא עולם הנשמות ושכרן המגיע לכל אחת מהן בעצמה אחרי המות מיד כמו שהזכרנו או הוא עולם אחר שיתחדש ויהיה השכר בגוף ובנפש או לנפש בלבד בזמן ההוא המתחדש וראינו שאמרו בגמרא על המשנה הזו וכל כך למה תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים לפי שכל מדותיו שלהקדוש ברוך הוא מידה כנגד מדה וזה מורה כי העולם הבא הוא עולם השכר לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחיית המתים ואינן על עולם הנשמות שקרינו אותו גן עדן אלא עולם התחיה הוא ושם (סנהדרין פט) אמרו אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי בדבר זה זייפתי דברי כותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה אמרתי להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה הרי הוא אומר "הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה" "הכרת תכרת" בעולם הזה "עונה בה" לעולם הבא מכאן הראה להם תחיית המתים שאם אין תחיית המתים אותו העולם בטל הוא וכיון שחייבה תורה לעובד עבודה זרה כרת מאותו עולם נמצא תחיית המתים למד מאליו מן התורה ושם הקשו בגמרא אמר לו רב פפא לאביי ולימא תרווייהו מ"הכרת תכרת" דברה תורה כלשון בני אדם ואמרינן כתנאי "הכרת תכרת" "הכרת" בעולם הזה "תכרת" בעולם הבא דברי רבי עקיבה אמר לו רבי אלעזר בן עזריה והלא כבר נאמר "את ה' הוא מגדף ונכרתה" וכי שלשה עולמים יש אלא "הכרת" בעולם הזה ונכרת לעולם הבא "הכרת תכרת" דברה תורה כלשון בני אדם למדנו מכאן כי הכרת הוא אבדן הנפש מן הגוף והכרתה ממנו בעולם הזה והכפל בענשי עבודה זרה להכרת מן העולם הבא ואין עולם שלישי שיהא ראוי כרת כי דיני גיהנם בנפש בזמן הזה אין בו הכרתה כלל ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אלא לאותן שאינן עומדין בדין שנכרתין בו ואובדין שם והם עצמם ממה היא כריתתן מחיי העולם הבא. ועוד אמרו שם בגמרא (סנהדרין צא ב') מנין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" מה היום כולכם חיים אף לעולם הבא כולכם חיים ושם (סנהדרין צ ב') אמרו רב חסדא רמי כתיב "וחפרה הלבנה ובושה החמה" וכתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה" לא קשיא כאן בעולם הזה כאן בעולם הבא כלומר בעולם הבא לימות המשיח והקשו לשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד אידי ואידי לעולם הבא לא קשיא כאן במחנה צדיקים כאן במחנה שכינה ובודאי הם זיכרונם לברכה לא יפרשו "אור הלבנה כאור החמה" בעולם הנשמות אלא קראו הזמן שהוא אחר תחיית המתים "עולם הבא" וכן אמרו בדור המדבר באין הן לעולם הבא שנאמר "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה" ובעשרת השבטים שנו עשרת השבטים אין עתידין לחזור ותניא רבי אומר באין הן לעולם הבא שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים" וזה העניין אינו בעולם הנשמות ושם (סנהדרין צא ב') אמר רבי יהושע בן לוי מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" "הללוך" לא נאמר אלא "יהללוך" מכאן לתחיית המתים מן התורה ואמר רבי יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה לעולם הבא שנאמר "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" הנה אלו שתי מימרות שתיהן לרבי יהושע בן לוי ועניין אחד בהן בביאור וקורא עולם שאחרי תחיה "עולם הבא" ושם אמרו כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה זוכה ומנהיגן לעולם הבא ובמסכת שבת (סג א') אמרו לעניין היוצא בכלי זיין בשבת רבי אליעזר אומר תכשיטין הם לו ואמרו ליה וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח מפני שאינן צריכין שנאמר "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" והקשו מזה ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ואמרו לשון אחר אמר להם רבי אליעזר אף לימות המשיח אינו בטלין אבל בטלין הן לעולם הבא והיינו דשמואל הפרישו בכאן בין ימות המשיח ובין העולם העתיד והוא לאחר התחיה שאין כל אלו הענינים על עולם הנשמות ההווה ובסוף חולין שנו בברייתא שהוזכרה גם כן בקדושין (לט ב') ובמקומות אחרים תניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר "למען ייטב לך והארכת ימים" "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב "והארכת ימים" בעולם שכולו ארוך הנה זה העולם שכולו טוב וארוך שהוא העולם הבא אמר שתחיית המתים תלוי בה מפני שהוא בא אחר התחיה ובספרי (ואתחנן לה) הזכירו כל הזמנים הללו במדרש אמרו "בהתהלכך תנחה אותך" בעולם הזה "בשכבך תשמור" בשעה מיתה "והקיצות" בימי המשיח "היא תשיחך" לעולם הבא הזכירו כאן העולם הזה וזמן המיתה והוא עולם הנשמות וימות המשיח ואחר כך עולם הבא ואמרו שם (ספרי עקב מז) "למען ירבו ימיכם" בעולם הזה "וימי בניכם" לימות המשיח "כימי השמים על הארץ" לעולם הבא וכן דרשו שם (ספרי נשא מ) "וישמרך" ישמור את נפשך בשעת מיתה וכן הוא אומר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" דבר אחר ישמור רגליך מגיהנם וכן הוא אומר "רגלי חסידיו ישמור" דבר אחר "וישמרך" ישמור לעולם הבא וכן הוא אומר "וקוי ה' יחליפו כח" הזכירו בכאן שמירת הנפש בשעת מיתה שהוא עולם הנשמות והדבקה בצרור החיים שהוא גן עדן שלה כמו שהזכרנו ואחרי כן שמירתה לעולם הבא ושם שנינו עוד "חופף עליו כל היום" "חופף עליו" בעולם הזה "כל היום" לימות המשיח "ובין כתפיו שכן" בנוי ומשוכלל לעולם הבא וכו' ועוד אמרו שם (ספרי ברכה שנד) "כי שפע ימים יינקו" זה ימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעולם הבא מנין אתה אומר שכל ספינות שאובדות בים הגדול וצרור שלכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וזכוכיות וכל כלי חמדה שהים הגדול מקיאן לימה של חיפה שגנוז לצדיקים לעתיד לבא תלמוד לומר "כי שפע ימים יינקו".
מורה נבוכים, חלק ג' נ״א:כ״א-כ״ב — ד"ה מניעות הגוף
Guide for the Perplexed, Part 3 51:21-22
The Rambam portrays the highest human fulfillment as intellectual apprehension of God and sustained attachment to Him, providing a philosophical account of the soul's perfected life.
מניעות הגוף: הגיל ותכונות האופי 28 הפילוסופים הבהירו שכוחות הגוף בימי הנעורים מעכבים את רוב המידות הטובות, קל וחומר את אותה מחשבה זכה המושגת משלמות המושכלות ומביאה לחשק בו יתעלה, כי בלתי אפשרי להשיג אותה כשהלֵחוֹת הגופניות רותחות. אבל ככל שייחלשו כוחות הגוף ותדעך אש התאוות, יתחזק השכל ויתפשטו אורותיו ותזדכך השגתו וישמח במה שהשיג, עד שכאשר השלם יבוא בימים ויקרבו ימיו למות תרבה אותה השגה מאוד, ויגדלו השמחה באותה השגה והחשק במושג, עד שתיפרד אז הנפש מן הגוף בעת אותו עונג. מיתת נשיקה 29 על עניין זה רמזו החכמים על מות משה ואהרן ומרים, ששלשתם מתו בנשיקה, ואמרו על הפסוק "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד,ה) – "מלמד שמת בנשיקה" (מדרש תנאים דברים לד,ה). וכן נאמר על אהרן: "[וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר] עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם" (במדבר לג,לח). וכן אמרו על מרים: "אף היא בנשיקה מתה" (בבלי מועד קטן כח,א), אלא שלא נאמר לגביה "על פי ה'" משום שהיא אישה, ולא יאה להזכיר את הדימוי הזה לגביה. הכוונה היא ששלושתם מתו בעת העונג של אותה השגה, מעוצמת החשק. החכמים ז"ל הלכו במימרה זו על הדרך השירית המפורסמת המכנה את ההשגה הבאה עם עוצמת החשק בו יתעלה "נשיקה", כמו שנאמר: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ [כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן]" (שיר השירים א,ב). 30 סוג זה של מיתה, שהוא ההיחלצות מן המוות באמת, אמרו (חכמינו) ז"ל שהגיע דווקא למשה אהרן ומרים. שאר הנביאים ואנשי המעלה הם למטה מזה, אבל באופן כללי השגת שכליהם מתחזקת עם ההסתלקות, כמו שנאמר: "[אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח,] וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח,ח). אותו שכל יישאר לאחר מכן הישארות נצחית במצב קבוע, משום שכבר הוסר המכשול שהיה מסתיר בעדו בחלק מן הזמנים, והישארותו תהיה באותו עונג גדול שאינו מסוג עונגי הגוף, כמו שביארנו בחיבורינו (פה"מ, הקדמה לפרק חלק; תשובה ח) וביארו אחרים לפנינו.
The philosophers have already explained how the bodily forces of man in his youth prevent the development of moral principles. In a greater measure this is the case as regards the purity of thought which man attains through the perfection of those ideas that lead him to an intense love of God. Man can by no means attain this so long as his bodily humours are hot. The more the forces of his body are weakened, and the fire of passion quenched, in the same measure does man’s intellect increase in strength and light; his knowledge becomes purer, and he is happy with his knowledge. When this perfect man is stricken in age and is near death, his knowledge mightily increases, his joy in that knowledge grows greater, and his love for the object of his knowledge more intense, and it is in this great delight that the soul separates from the body. To this state our Sages referred, when in reference to the death of Moses, Aaron, and Miriam, they said that death was in these three cases nothing but a kiss. They say thus: We learn from the words, “And Moses the servant of the Lord died there in the land of Moab by the mouth of the Lord” (Deut. 34:5), that his death was a kiss. The same expression is used of Aaron: “And Aaron the priest went up into Mount Hor . . . by the mouth of the Lord, and died there” (Num. 33:38) Our Sages said that the same was the case with Miriam; but the phrase “by the mouth of the Lord” is not employed, because it was not considered appropriate to use these words in the description of her death as she was a female. The meaning of this saying is that these three died in the midst of the pleasure derived from the knowledge of God and their great love for Him. When our Sages figuratively call the knowledge of God united with intense love for Him a kiss, they follow the well-known poetical diction, “Let him kiss me with the kisses of his mouth” (Song 1:2). This kind of death, which in truth is deliverance from death, has been ascribed by our Sages to none but to Moses, Aaron, and Miriam. The other prophets and pious men are beneath that degree: but their knowledge of God is strengthened when death approaches. Of them Scripture says, “Thy righteousness shall go before thee; the glory of the Lord shall be thy reward” (Isa. 58:8). The intellect of these men remains then constantly in the same condition, since the obstacle is removed that at times has intervened between the intellect and the object of its action: it continues for ever in that great delight, which is not like bodily pleasure. We have explained this in our work, and others have explained it before us.
פירוש המשניות לרמב"ם, פרק חלק
Rambam on Mishnah Sanhedrin 10:1
Rambam describes Olam HaBa as a spiritual existence without physical pleasures, where souls attain knowledge of the Creator, enjoy the radiance of the Shechinah, join the higher company, and achieve eternal existence and incomparable goodness.
וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם כלם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני והוא העוה"ב שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג אלא כמו שאמר הנביא ע"ה (ע' תוי"ט אהלות פי"א) כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן אמרו ע"ה (ברכות יז:) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. ואמרו ונהנים מזיו שכינה רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שבארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים וזה הוא טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק וזה שאמר (קדושין לט:) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך.
ספר העקרים, מאמר א פרק כג
Sefer HaIkkarim, Maamar 1 23:6
Albo presents belief in the resurrection of the dead, whether understood as applying only to the completely righteous or to everyone, and explains that denying it is connected to denying reward and punishment but is not itself a fundamental principle of Mosaic Torah, although it is a received belief obligatory for those who follow it.
והחמישית היא אמונת תחיית המתים, וזאת התחיה יש מרבותינו שאומרים שאינה אלא לצדיקים גמורים בלבד, ואחר שאינה מדרגת שכר מיועדת לכלל האנשים, כי אי אפשר לכל האנשים להיות צדיקים גמורים, יהיה הכופר בה ככופר באחד מן הנסים הגדולים הנעשים לצדיקים הנכנסים תחת היכולת, ויהיה ענף מסתעף מן העקר הראשון. ואם התחיה היא כוללת כדעת קצת החכמים, יהיה הכופר בה כופר בחלק מן השכר והעונש המיועד לכלל האנשים או לכלל האומה, ויהיה ענף מסתעף מן העקר השלישי, אבל אינה עקר ולא שורש לא לתורה אלהית בכלל ולא לתורת משה בפרט, לפי שכבר יצוייר מציאותם זולתה. כי אחר שהמאמין יודה בשכר והעונש בכלל הן גופיי ובעולם הזה או רוחני ובעולם הבא, אין הכופר בה כופר בשורש ולא בעקר מתורת משה, ואולם היא אמונה מקובלת באומה יחוייב להאמינה כל בעל תורת משה, כמו שיתבאר במאמר הרביעי בעזרת השם.
משנה תורה, תשובה ח א והלאה, וראה שם עוד וערך עולם הבא
Mishneh Torah, Repentance 8:1
Rambam describes the good stored for the righteous as life in Olam HaBa: existence without death or evil, an entirely good and unending world.
הַטוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהִיא הַחַיִּים שֶׁאֵין מָוֶת עִמָּהֶן וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים כב ז) "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לְמַעַן יִיטַב לָךְ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא.
הרקאנטי, בראשית
Recanati on the Torah, Bereshit:194
Recanati describes Gan Eden shel matah as an intermediate dwelling for righteous souls, where they gradually become accustomed to spiritual light before ascending to the greater light, attachment, and spiritual delight of the upper world; during the first twelve months the soul rises and descends, after which it ascends permanently.
והאמת הוא כי תמצא בדברי רז"ל כי בגן עדן של מטה יש שכר ועונג לנפשות הצדיקים ואף על פי שאינם גוף והם במדרגת המלאכים וראיתי בזה דיעות לחכמים זכרונם לברכה יש אומרים כי הנפשות כשיוצאים מזה העולם אינם יכולין לעלות מיד עד שירגילו עצמן באותן ציורין ובאותו אור כי הרגיל בחשך אם יסתכל באור גדול לא יוכל לסובלו עד שירגיל עצמו מעט מעט ואח"כ יסתכל באור הגדול. ועל כן נכנסים בגן עדן של מטה שיש בו ציורים מציורי העולם הזה ומציורי העולם העליון ומשם תעלה לאור הגדול לצרור החיים. ועוד הוסיף הרמב"ן ז"ל ביאור על זאת הכוונה ואמר כי כל שנים עשר חדש עדיין כח הגוף קיים והנשמה נוטה לדעתה ולמעשיה כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות מחשבות גשמיות וזהו מאמר רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י"ב חדש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת כי תוך שנים עשר חדש אף על פי שעולה לידיעת עולם הנשמות יורדת היא לענין שהיתה כבר לאחר שנים עשר חדש לבשה מלאכות ונתעלית מדעות גשמיות ונתעטרה בעטרה של עולם הבא ומן ההשגה ההווה אל הנפש במקום ההוא מתעלית לדבקות עולם העליון והשגת העונג הרוחני וזהו מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא. ולפי דברי הספר ההוא דע כי גן עדן של מטה הוא מוכן מיום שנברא לרוחות הצדיקים לגור שם בצורתם וכן תרגם המתרגם בפסוק גן נעול כגנתא דעדן דלית רשו לגבר למיעל לגויה אלהין צדיקייא דמשתלחן תמן נפשתהון על יד מלאכייא וכו'.
רמב"ן, תורת האדם בסופו
Torat HaAdam, The Gate of Recompense
Ramban states that Olam Ha-Ba is a future world renewed by God after the messianic era and the resurrection, in which people have physical bodies, a Temple and its vessels, and complete apprehension of the ten sefirot.
כל אלו דברים ברורים שעולם הבא האמור בכל מקום אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם הוא שעתיד הקב"ה לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובבראשית רבה אמרו: בית הלל אומרים כשם שיצירתו בעולם הזה כך יצירתו לעולם הבא, מה יצירתו בעוה"ז מתחיל בעור ובשר בגידים ועצמות כך לעולם הבא מתחיל בעור ובשר וגידים ועצמות. והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות, וידבק אורן במשכן ובמקדש ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות, הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך ירמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לי' ספירות וירמוז אותן, וזה ענין מופלא ונכבד, ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו
נפש החיים, שער א י״ח:א׳ — ד"ה וכל זה מרוב טובו וחסדו הגדול
Nefesh HaChayim, Gate I 18:1
R. Chaim Volozhiner presents the soul's spiritual rootedness and its capacity for attachment to God, helping explain the inner dimension of the soul's future life.
וכל זה מרוב טובו וחסדו הגדול ית"ש אשר חפץ להצדיקנו להטיב אחריתנו לזאת הפליא עצה וקבעם בענין זה שכל בחי' מהג' אלו תתקשר בהבחי' שעליה כדי שעי"ז יוכל האדם לעלות ולהתקשר ממטה למעלה מעט מעט. לפי רוב עסקו בתורתו ועבודתו ית"ש וטהרת לבו ואהבתו ויראתו. עד שיעלה ויתדבק בצרור החיים כביכול את ה' אלקיו ית"ש. לפי שרשו ומדרגתו.
And all of this [arises] from His overwhelming goodness and His (blessed be His name) great kindness, for He desires to exonerate us and to do good for us in the end. For this reason He created these wondrous designs, and made them permanent in this context, that each of these three should attach to the aspect above it [fem.], so that by way of this, man would be able to rise and connect from below to above, little by little, according to the degree of his involvement with His Torah and service of Him (blessed be His name), and the purity of his heart and his love and awe, until he shall ascend and attach (so to speak) to the “bundle of life” with God-YHV”H his Lord (blessed be His name), according to his root and level.
מסילת ישרים כ״ו:ב׳-ד׳
Mesillat Yesharim 26:2-4
The Ramchal describes the ultimate good as true attachment to God and identifies the World to Come as the place where that attachment and resulting delight are fully realized.
הַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִבְדָּל וְנֶעֱתָק מִן הַחָמְרִיּוּת לְגַמְרֵי וּמִתְדַּבֵּק תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּאלֹהָיו, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַהֲרֹן (מלאכי ב:ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְאוֹמֵר (ד"ה ב' לו:טז): וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וְגוֹ', וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הִתְעַסְּקוֹ בַּמַּעֲשִׂים הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּכְרָחִים לוֹ מִפְּאַת גּוּפוֹ הִנֵּה לֹא תָּזוּז נַפְשׁוֹ מִדְּבֵקוּתָהּ הָעֶלְיוֹן, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סג:ט): דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ. וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים הוּא אֶת עַצְמוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה כִּי כָבֵד הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי סוֹף סוֹף חָמְרוֹ הוּא בָּשָׂר וָדָם, עַל כֵּן אָמַרְתִּי שֶׁסּוֹף הַקְּדֻשָּׁה מַתָּנָה, כִּי מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הוּא הַהִשְׁתַּדְּלוּת בִּרְדִיפַת הַיְּדִיעָה הָאֲמִתִּית וְהַתְמָדַת הַהַשְׂכָּלָה בִּקְדֻשַּׁת הַמַּעֲשֶׂה, אַךְ הַסּוֹף הוּא שֶׁהקב"ה יַדְרִיכֵהוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁהוּא חָפֵץ לָלֶכֶת בָּהּ, וְיַשְׁרֶה עָלָיו קְדֻשָּׁתוֹ וִיקַדְּשֵׁהוּ, וְאָז יִצְלַח בְּיָדוֹ זֶה הַדָּבָר, שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת בַּדְּבֵקוּת הַזֶּה עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִידוּת.
The exertion is that which a man completely detaches and removes himself from the physical, and clings always, at all periods and times to his G-d. In this manner, the prophets were called "angels", as said of Aharon: "For a priest's lips shall guard knowledge, and Torah shall be sought from his mouth; for he is an angel of the L-rd of Hosts" (Malachi 2:7), and it is said: "but they mocked the angels (prophets) of G-d" (Divrei Hayamim II 36:16). Even when he is engaged in physical actions required for his bodily side, his soul will not budge from its clinging on high. This is as written: "my soul clings after You; Your right hand supports me"(Tehilim 63:9). However, it is impossible for a man to place himself in such a state. For it is beyond his ability. He is after all a physical creature, of flesh and blood. Thus I said that the end of Holiness is a gift. For that which is in man's ability to do is the initial exertion, pursuing true knowledge and continual thought on the sanctification of deed. But the end is that the Holy One, blessed be He, will guide him on this path he desires to follow and imbue His holiness upon him, and sanctify him. Then this matter will succeed and he will be able to achieve this clinging with the blessed G-d constantly.
של"ה, תורה שבכתב שופטים
Shenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Shoftim, Derekh Chayim:10
Shelah distinguishes three stages called olam haba: the life of olam haba, where each righteous person has a dwelling suited to their honor; the days of Mashiach, portrayed as the union of Hashem and Knesset Yisrael; and the everlasting state after techiyat hameitim, identified with the hidden “wine preserved in its grapes” since Creation.
דע כי ג' זמני עולם הבא הן, כמוזכר ביוצר של שבת (ברכת יוצר אור דשחרית) חיי עולם הבא וימות המשיח ותחיית המתים. חיי עולם הבא, הוא בית נאמן, שם דירה נאה לכל צדיק מדור לפי כבודו. ימות המשיח, יהיה לקוחי איש ואשה הקב"ה וכנסת ישראל, כדכתיב (ישעיה סב, ה) כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ואחר תחיית המתים יהיה הנצחיית, אשר עין לא ראתה אלהים זולתיך, ופירשו רז"ל (ברכות לד, ב) הוא סוד יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, והוא כרם ה' צבאות.
מאמר הגאולה, פרק ד׳ · זכירה ד׳:ג׳ — ד"ה מי יוכל לספר רוב השמחה העצומה
Maamar HaGeulah, Chapter 4 4:3
Ramhal describes that time as one of immense, universal joy, in which souls continually enjoy great divine radiance, blessing, and an unending flow of sustenance that delights and comforts them.
מי יוכל לספר רוב השמחה העצומה הנראית בזמן ההוא כי הכל בשמחה עומדים ונהנים באור זיוו הגדול – מלבד לחם החוק שהוא ניתן להם – הם עומדים תמיד באורה וברכה, ועל זה נאמר והיית "כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו", כי באמת השפע אינו נפסק אחרי השבע אלא נמשך תמיד לענג הנפשות ולעדנם.
נר מצוה ותורה אור — שער האמונה סא, ב
Ner Mitzvah V'Torah Or Shaar HaEmunah דף סא, ב
The passage distinguishes between hidden supernal delight, which “eye has not seen” and will be revealed in olam haba, and the lesser revealed delight experienced in Gan Eden by souls and progressively by angels through their songs.
ועדן זה הוא מקדם הנ"ל כמ"ש ויטע גן בעדן מקדם וידוע שהעדן הוא בחינת הח"ע שנאמר בו עין לא ראתה כו' שעדיין לא בא מן ההעלם לגלוי כלל והוא העוה"ב שנברא בי' דחכמה דוקא כידוע ואיך אמר כאן במע"ב דבראשית נמי מאמר הוא שנתהווה החכמה מאין ליש כנ"ל (ועוד ראיה מח"ע דאורייתא נפקת מיניה דהתור' קדמ' לעולם כמ"ש ואהיה אצלו אמון כו' ונקרא משל הקדמוני וכן ח"ע נקרא ים הקדמוני דוקא כידוע) והנ' יש להקדים לזה ענין א' והוא שהעדן נקרא עונג באמת ויש בו ב' מדריגות א' עונג הנעלם ונקרא עדן עילאה סתימאה והב' ענג הנרגש הבא בגלו
תשובות הרדב"ז חלק ג תתרס״ט:ב׳-ג׳ — ד"ה תשובה כל ימי הייתי מצטער על
Teshuvot HaRadbaz Volume 3 1069:2-3
David ben Solomon ibn (Abi) Zimra describes two resurrections: a first, near the coming of Mashiach, when righteous Jews who died in exile will live bodily and spiritually through the messianic era, witness Israel’s prosperity and the Temple’s rebuilding, and rejoice in their reward, followed by a general resurrection associated with the world that is entirely Shabbat, where there is neither old age nor extended days.
תשובה כל ימי הייתי מצטער על דבר זה עד שראיתי דברי הריטב"א ז"ל בשם רבותיו נ"נ דאיכא תרי תחיות אחת פרטית לצדיקים שמתו בגלות והיא סמוכה לביאת המשיח ויזכו לכל ימות המשיח בגוף ונפש ויראו בטובתן של ישראל ובבנין הבית וישמחו בשמחת חלף עבודתם וכו' וא' כללית והיא סמוכה להכנסת שבת כאשר קבלתי והוא נקרא עולם התחייה ועליה נאמר ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו': שוב ראיתי שזה מוסכם דשתי תחיות יש ועל התחייה הראשונה נאמר בנבואת זכריה בן ברכיהו עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלים וילפינן בג"ש דכתיב הכא וילכו על משענותם ובאלישע שהחיה את המת כתיב משענת וילפינן משענת ממשענת מה התם תחיית המתים אף הכא תחיית המתים. והכי איתא בפסח שני ומייתי לה בתוספות סוף מכות ולמדו מכאן שנבואה זו היא לעתיד אחר הגאולה ומדקאמר קרא עוד ישבו זקנים וזקנות וכו' מרוב ימים משמע שעל התחייה הראשונה הוא מדבר דאלו על האחרונה אין שם לא זקנה ולא רוב ימים כי מיד יכנס השבת שהוא מנוחה לחי העולמים ועולם שכולו שבת וזכור תמיד ענין זה כי היא נחמה גדולה לסובלי צרות הגלות ועול השעבוד כי עדיין תראה עיניהם ציון נוה שאנן וארמון על משפטו ועבודת הקדש על מתכונתה במהרה בימינו אמן. והנראה לע"ד כתבתי:
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ו:ו׳-ז׳
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 36:6-7
The Alter Rebbe explains the purpose of creation as making a dwelling place for God in the lower worlds; the future consummation is understood as the revelation of this divine purpose within worldly existence.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״. וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
For this purpose, the Holy One, blessed is He, gave to Israel the Torah which is called “might” and “strength,” as the Rabbis, of blessed memory, have said that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, “Your teacher shall no longer be concealed from you [literally: He will not conceal Himself from you with robe and garment]…but your eyes shall see your Teacher.” It is also written, “For they shall see eye to eye…” and “You shall no longer have the sun for light by day…for the Lord shall be to you for an everlasting light….” It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created. Later, however, the sin [of the Golden Calf] caused both them and the world to become gross again—until the end of days, when the dross of the body and of the world will be purified, and they will be able to apprehend the revealed Divine light which will shine forth to Israel by means of the Torah, called “might.” And, as a result of the overflow of the illumination on Israel, the darkness of the gentiles will also be lit up, as is written, “And the nations shall walk by your light…,” and, “House of Jacob, come, let us walk in the light of the L–rd,” again, “And the glory of the L–rd will be revealed, and together all flesh will see…,” and, “To go into the holes of the rocks, and into the clefts of the boulders, for fear of the L–rd and for the glory of His majesty.” And as we pray, “Reveal Yourself in the majesty of Your glorious might over all the inhabitants of Your terrestrial world….”
ליקוטי מוהר"ן, תנינא ז׳:ו׳ — ד"ה ו וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁעוֹסְקִים לְדַבֵּר אֶחָד עִם
Likutei Moharan, Part II 7:6
R. Nachman links the future redemption and perfected consciousness with faith, prayer, and the revelation of divine unity, offering a more experiential and spiritual portrait of the world to come.
וּלְמַעְלָה מִן הַכֹּל הֵם הַמַּקִּיפִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל חָכָם הַדּוֹר, שֶׁהוּא הָרַבִּי שֶׁבַּדּוֹר, שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁזֶּה הָרַבִּי וְהֶחָכָם שֶׁבַּדּוֹר עוֹסֵק לְדַבֵּר עִם תַּלְמִידָיו וּמַכְנִיס בָּהֶם דַּעְתּוֹ, עַל־יְדֵי־זֶה נִכְנָסִים הַמַּקִּיפִים שֶׁלּוֹ לִפְנִים. וְהַמַּקִיפִים שֶׁלּוֹ הֵם בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים וְשָׁנִים, כִּי הַמַּקִּיפִים שֶׁלּוֹ הֵם בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ (קידושין לט: חולין קמב), כִּי שָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. כִּי כָל הַזְּמַן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלּוֹ, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶׁיִּהְיֶה, הוּא כֻּלּוֹ אַיִן וָאֶפֶס נֶגֶד יוֹם אֶחָד, וַאֲפִלּוּ נֶגֶד רֶגַע אַחַת שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ. וְשָׁם אֵין שׁוּם זְמַן, כִּי הוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, רַק סֵדֶר הַזְּמַנִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם הֵם בְּחִינַת הַשָּׂגוֹת שֶׁל הַמַּקִּיפִים. שֶׁיֵּשׁ מַקִּיפִים שֶׁהֵם בְּחִינַת יָמִים, וְיֵשׁ מַקִּיפִים שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁנִים, בְּחִינַת: תְּקוּפוֹת הַיָּמִים (שמואל א א׳:כ׳), תְּקוּפוֹת הַשָּׁנִים (שמות ל״ד:כ״ב ודברי הימים ב כד); וְאֵלּוּ הַמַּקִּיפִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם, הֵם בְּחִינַת סֵדֶר הַזְּמַנִּים שָׁם. וְהַשָּׂגוֹת מַקִיפִים הַלָּלוּ זֶה עִקָּר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁל עוֹלָם הַבָּא; אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַשִּׂיגָם. וְזֶה בְּחִינַת תַּכְלִית הַיְדִיעָה, כִּי תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע. כִּי הַשָּׂגוֹת אֵלּוּ הַמַּקִּיפִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, זֶה בְּחִינַת (תהילים ל״א:כ׳): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ, כִּי הֵם הֵם רַב טוֹב הַצָּפוּן וְטָמוּן וְסָתוּם מֵעֵין כֹּל. וְזֶהוּ: מָה רַב טוּבְךָ – מָה דַיְקָא, כִּי הֵם בְּחִינַת מָה, בְּחִינַת: מֶה חָמִיתָ מֶה פִּשְׁפַּשְׁתְּ, בְּחִינַת תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע.
Highest of all are the makifim of the generation’s leading sage, who is its teacher. When this teacher-sage of the generation speaks with his disciples and instills his daat in them, his own transcendent perceptions become internalized. His makifim are the concept of length-of-days and -years. This is because his makifim correspond to the World to Come, which, being beyond time, is a day that is eternally long (Kiddushin 39b). For all the time of this entire world, past and future, is absolutely naught in comparison with a single day, and even a single moment, of the World to Come, which is a day that is eternally long. Time is non-existent there because [the World to Come] is beyond time. Rather, the continuum of experience there is ordered in correspondence with attaining the makifim. Some maKiFim are associated with days, while other maKiFim are associated with years, as in “teKuFot (cycles) of days” (1 Samuel 1:20) and teKuFot of years (see Exodus 34:22 and 2 Chronicles 24:23). Thus, it is these makifim which are the order of time there. Attaining these transcendent perceptions are the main pleasure and delight of the World to Come. Happy is he who merits attaining them. And this is the culmination of knowledge. For the culmination of all knowledge is when one realizes that one knows nothing. This is because attaining these makifim, the delight of the World to Come, is the concept of “How abundant is Your good that You have stored away for those who fear You” (Psalms 31:20). They are the abundant good that is stored away, concealed and hidden from all eyes. This is the meaning of “Mah (How) abundant is Your good”—specifically mah. For these [perceptions] are the concept of mah, as in “Mah (What) did you see? Mah did your investigating achieve?” This is: The culmination of all knowledge is when one realizes that one knows nothing.
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים ל״ז:א׳ — ד"ה וְהִנֵּה
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 37:1
Tanya connects the messianic and future transformation with the fulfillment of the commandments, when the divine presence will be openly revealed in the created world.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הַזֶּה שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים, שֶׁהוּא גִּילּוּי אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵנוּ כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת. וּמֵאַחַר שֶׁכְּלָלוּת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל תִּהְיֶה מֶרְכָּבָה קְדוֹשָׁה לַה׳ – אֲזַי גַּם כְּלָלוּת הַחַיּוּת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהִיא קְלִיפַּת נוֹגַהּ עַכְשָׁיו, תֵּצֵא אָז מִטּוּמְאָתָהּ וְחֶלְאָתָהּ, וְתַעֲלֶה לִקְדוּשָּׁה לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה לַה׳, בְּהִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ, ״וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וְיוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזּוֹ, ״וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ״, וְיִשְׂרָאֵל יִרְאוּ עַיִן בְּעַיִן כִּבְמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״. וְנִמְצָא, כִּי כָּל תַּכְלִית שֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים – שֶׁהוּא גִילּוּי כְּבוֹדוֹ וֵאלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ – תָּלוּי בְּהַמְשָׁכַת אֱלֹהוּתוֹ וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לַנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל רַמַ״ח אֵבָרֶיהָ, עַל יְדֵי קִיּוּמָהּ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְהַעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִמֶּנָּה, בִּשְׁמִירָתָהּ כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא יִינְקוּ מִמֶּנָּה שַׁסַ״ה גִידֶיהָ.
This culminating fulfillment of the Messianic Era and of the Resurrection of the Dead, which is the revelation of the light of the En Sof, blessed is He, in this material world, depends on our actions and service throughout the duration of the galut. Thus, when the totality of the vital soul of the community of Israel will be a holy vehicle for G–d, then shall the general vitality of this world, now constituting the kelipat nogah, emerge from its impurity and filth and ascend to holiness to become a vehicle for G–d, through the revelation of His glory, “And together all flesh will see,” and He will reveal Himself upon them with the majesty of His glorious might, and “The whole world will be filled with the glory of the L–rd,” and Israel shall behold [it] eye to eye, as at the Giving of the Law, as is written, “You have been shown to know that the L–rd is G–d; there is none else aside from Him.” It follows, therefore, that the whole fulfillment of the Messianic Era and of the Resurrection of the Dead—which is the revelation of His glory and G–dliness, blessed be He, and the banishment of the spirit of impurity from the world—is dependent on the suffusion of His G–dliness and of the light of the En Sof, blessed is He, over the vital soul of the community of Israel in all its 248 organs, through its fulfillment of all the 248 positive precepts, and on the banishment of the spirit of impurity from it through its observance of all the 365 prohibitions, so that its 365 veins do not derive nurture from it.
מאמרים מלוקטים — ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשמ"ו
Maamarim Melukatim ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשמ"ו
The passage distinguishes Gan Eden, which requires various conditions and can be experienced even now, from the future resurrection of the dead, whose far greater revelation is associated with the primary meaning of “Olam HaBa” and is promised as a portion to all Israel.
בס"ד. ש"פ אחרי, מבה"ח אייר ה'תשמ"ו להבין ענין תחיית המתים, הנה איתא במשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וידוע דפירוש עולם הבא במשנה זו הוא עולם התחי', וכדמוכח מהמשך המשנה ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה, שהטעם על זה הוא כדאיתא בגמרא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהי' לו חלק בתחיית המתים כו' מדה כנגד מדה. וזהו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, דבגן עדן [שלפעמים נקרא ג"כ בשם עולם הבא , אף שישנו גם עכשיו , לפי שבא לאדם לאחרי עבודתו בעולם הזה ] כתיב מי יעלה בהר הוי' גו' נקי
שעורי דעת, ח״א עמ׳ ק״ה
Shiurei Daas 1 p. 105
The passage states that Olam HaBa is also a world, and emphasizes that it is the primary one.
On this pageThe passage states that Olam HaBa is also a world, and emphasizes that it is the primary one.
Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
חידושי אגדות מהר״ל, שבת דף כ״ג
Chiddushei Aggadot, Shabbat 23
The passage states that resurrection and the World to Come have counterparts in this world: through performing a mitzvah with wine, a person experiences a semblance of the World to Come, and ultimately this world contains, in literal form, everything for which a person is prepared.
On this pageThe passage states that resurrection and the World to Come have counterparts in this world: through performing a mitzvah with wine, a person experiences a semblance of the World to Come, and ultimately this world contains, in literal form, everything for which a person is prepared.
The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שעורי דעת, ח״א עמ׳ י״ח
Shiurei Daas 1 p. 18
The passage depicts Olam HaBa as resembling Eden, when the soul rises and unites with the lives of lofty, holy, and pure worlds, experiencing sacred, exalted pleasure unlike any enjoyment in this world.
On this pageThe passage depicts Olam HaBa as resembling Eden, when the soul rises and unites with the lives of lofty, holy, and pure worlds, experiencing sacred, exalted pleasure unlike any enjoyment in this world.
Rav Yosef Yehuda Leib Bloch (Telz, 1860–1929); shiurim in machshava recorded by his talmidim, Netzach edition (chelek 1 Tel Aviv/New York 5709; chalakim 2–3 Tel Aviv 1953/5715). Shiurei Daas (Telz) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
חידושי אגדות מהר״ל, סנהדרין דף צ״א
Chiddushei Aggadot, Sanhedrin 91
The passage says that in the future everything will be unified, unlike this world of division where each prophet stood separately, because all will prophesy from one voice.
On this pageThe passage says that in the future everything will be unified, unlike this world of division where each prophet stood separately, because all will prophesy from one voice.
The Maharal of Prague (R. Yehudah Loew) Chiddushei Aggadot (Maharal) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
בית יעקב מאיזביצא, וארא אות ג׳
Beit Yaakov, Vaera 3
The passage says that in the future, when evil is removed from the world, each person’s principal pleasure will come from being especially close to God in the place fitting for them, according to the closeness they acquired in this world.
On this pageThe passage says that in the future, when evil is removed from the world, each person’s principal pleasure will come from being especially close to God in the place fitting for them, according to the closeness they acquired in this world.
Rav Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin (1814-1878), the Beis Yaakov's author; Bereishis is on Sefaria ("Beit Yaakov on Torah") — this covers only Shemos and Vayikra, held here as page scans. Beis Yaakov (R' Yaakov Leiner of Izhbitz-Radzin) is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
הגיוני עוזיאל, שער ג; האומה ותגמוליה מ״ג:ב׳
Hegyonei Uziel, Gate III 43:2
The passage describes Olam HaBa as the good gift given by God to Israel, encompassing both the world of reward—the world of souls—and the world of resurrection, toward which Israel is guided by illuminations of the future world.
זהו עולמו של ישראל בעולם הזה, שנצוצי עולם הבא מאירים ומזהירים ומוליכים את האדם האישי והאומה בכלליותה אל עולם הבא בשני מובניו, עולם הגמול – זה עולם הנשמות, ועולם התחיה – זה תחיית המתים, לזה כוונו רבותינו במאמרם, ברוך שבחר בהם ובמשנתם, ואמרו: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ״ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ״ [ישעיה ס, כא]. וזהו עולם הבא – המתנה הטובה שנתן הקב״ה לישראל, וזאת היא תפלתם של ישראל, יום יום ושעה שעה:
פניני הלכה, ימים נוראים א׳:ה׳
Peninei Halakhah, Days of Awe 1:5
The passage describes olam habah as having two stages: after death, souls enter a world with Gan Eden for the righteous and Gehinom for the wicked, and after the resurrection, souls reunite with bodies and ascend together without end. It is called the World of Truth, where a person’s true stature and deeds are revealed, and where closeness to God brings pleasure surpassing all worldly delights.
הדין שאדם נידון בראש השנה הוא על חייו בעולם הזה ועל חייו בעולם הבא. על הדין בעולם הזה למדנו בהלכות הקודמות ועוד נלמד בהלכות הבאות, ועתה נבאר את הדין על העולם הבא. תחילה נבאר שחיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א' פרק ג'; ועיין בשל"ה, תולדות אדם בית דוד). העולם הבא על שני שלביו נקרא גם 'עולם האמת', מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו. כלל השכר נקרא 'חיים', וכלל העונש נקרא 'מוות'. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם הבא. וכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובעים מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וזאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה' והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור. ואילו בעולם הזה, האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. ואע"פ כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.
How a person is judged on Rosh Ha-shana relates to his life in this world and the next. We have discussed the implications for this world in the previous sections and will yet discuss them further, but at present we will explain how the judgment of Rosh Ha-shana relates to the next world. First, we must explain that life in the next world has two stages. The first stage begins with a person’s death, when his soul ascends to the world of souls, where there is Gan Eden (heaven) for the righteous and Gehinom (hell) for the wicked. The next stage is after the world reaches its perfection with the resurrection of the dead. At that time, souls will reunite with bodies, and together they will experience an infinite ascent (Ramban, Sha’ar Ha-gemul; Ramḥal, Derekh Hashem 1:3; Shelah, Toldot Adam, Beit David). The next world, including both its stages, is also called the “World of Truth,” because, in contrast to this world, where falsehood dominates and external appearances obscure internal essence, in the next world the true stature of a person and the true worth of his deeds become clear. In general, reward is called “life” and punishment, “death.” Life means closeness and connection with God, the Source of life. This closeness allows a person to experience all the goodness that God brings to this world and the next. God is the Source of all the goodness of life; all the pleasures and delights of this world flow from His shefa. But they are only a pale reflection of the ultimate pleasure, namely closeness to God. The Sages state, “One hour of spiritual bliss in the next world is better than all of life in this world” (Avot 4:17). This is because in the next world, one can enjoy the radiance of the Shekhina and take pleasure in God; life there is intensified immeasurably. In contrast, the divine light which reaches us in this world is filtered and constricted. Nevertheless, by drawing closer to God through Torah study and mitzva observance, a person can experience the equivalent of the next world in this world, taking pleasure in his closeness to God.
פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם, נתיב התורה י׳:קס״ד
Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Netivot Olam, Netiv Hatorah 10:164
The passage states that the World to Come has no eating or drinking and is entirely removed from physicality, with the righteous seated and crowned after having already attained their sustenance.
(164) הרי שאין אכילה ושתיה לעוה"ב. "ומה שנאמר במקום אחר [ברכות יז.] העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, זה נאמר על מתן שכרה, שהוא עולם הבא בודאי, ושם לא תהיה אכילה ושתיה בעולם הבא, רק 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם', כי אז לא יהיו צריכים לאכילה, רוצה לומר הקיום, שכבר קבלו אותו קודם עולם הבא". "עולם הבא, שאין שם אכילה ושתיה, ומסולק העולם הבא מן הגופנית לגמרי". שאין עולם הבא רק קנין העולם הנבדל מן הגשמי, ולפיכך כאשר אין תורה מן השמים, אין כאן עולם הבא הנבדל".
הסולם על ספר הזהר, מקץ צ״ט:א׳
Sulam on Zohar, Miketz 99:1
Sulam explains that Olam HaBa, identified with Yeshs“uT, is called “Noam” because when it illuminates, all joy, goodness, light, and freedom awaken and its lights divide into the three lines.
ונעם זה הוא נעימות היוצאת מעולם הבא, שהוא ישסו"ת, ומעולם הבא מאירים כל המאורות ומתחלקים לכל צד, דהיינו לג' קוין ימין ושמאל ואמצע, ואותו הטוב והאור של עולם הבא, שיורשים האבות, שהם חג"ת דז"א, שיורשים מוחין הללו מישסו"ת, שנקרא עולם הבא, נקראים נעם. פירוש אחר, עולם הבא עצמו שהוא ישסו"ת, נקרא נעם, כי כשנתעורר עולם הבא, להאיר, כל שמחה, כל טוב, כל האורות, וכל חירות שבעולם, מתעוררים, ומשום זה נקרא נעם.
פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ו׳:ז׳:צ״א
Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derekh Chayim 6:7:91
The passage explains that the generation of the Flood was given a taste of olam haba in this world so they would recognize what goodness they had forfeited; having received it here, they had nothing remaining and were therefore deserving of complete destruction.
[ג, רנז.], שאמרו שם חכמים גבי דור המבול ש"הטעימן מעין עולם הבא, כדי שידעו מה טובה מנעו מהם", וז"ל: "מפני כי אבדו מן עולם הבא, נתן השם יתברך להם עולם הבא בעולם הזה... וכאשר קבלו את עולם הבא בעולם הזה, שוב לא נשאר להם דבר כלל, וכאשר לא נשאר להם דבר, שהרי הטעימן מעין עולם הבא, לכך ראוים למחוי לגמרי כאשר לא נשאר להם דבר".
וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ׃
Same passage as Mishneh Torah, Repentance 8:7-8
הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:
Same passage as Peninei Halakhah, Days of Awe 1:5
וסגפת עצמך ביראתך טתה בא וקבל שכרך ותהנה מזיו השכינה כמו שאמרו חכמים מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ולא רביה ולא ■משא ולא מתן ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והם נהנין
ובגן עדן העלית׳ כמבואר בזהר ובספרי קבלה ומבוארים בהסברים ארוכים בספרי ראשית חכמה ומעבר יבוק ועוד, ובעל נפש הוא יכול לשער אותה השמחה שתהי׳ כמעת לעת זה בהיכל הבעש״ט בהתאסף ראשי אלפי בנ״י החבריא קדישא מתלמידיו ותלמידי
הטוב בעולם הזה. | ודבר זה נקרא פירות המצות, כי עולם הזה נחשב כמו פרי מן עולם [הבא]. וכמו שאמר הכתוב (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב כי פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחים ובקור חולים ועיון תפלה
הוא דומה ומתיחס אל עולם הבא, וכמו שאמר (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך זהו יין המשומר לצדיקים לעתיד לבא (ברכות ל"ד ב'). הנה נזכרו ד' עולמות אשר הם לאדם זה אחר זה כסדר. וכאשר יעשה מצוה אלקית בעולם הזה, ובאותה מצוה
הארץ והארכגו בהקדמת מסכת אבות, ולכך המהלך ד' אמות בא"י שהוא עיקר כל הארץ זוכה לעולם הבא שנקרא ארץ. ועוד מטעם שנתבאר למעלה כי הארץ הואת היא אל הש"י, ומפני כך ההולך בה הוא ג"כ אל הש"י וכל אשר הא אל השם יתברך יש לו עולם
לא כעוה״ז העוה״ב העוה״ב אין בו לא אכילה ולא שחיה וכו׳ אלא צדיקים יושבי■ ועטרותיהן בראשיהן ונהנים מזיו השכינה
The Shelah's teachings on the ingathering of the exiles and the messianic era, exploring how the completion of souls brings about the revelation of the Shekhinah, the restoration of divine light, and the transformation from exile's concealment to redemption's luminous abundance.
The Tanach and Chazal present Leviathan as a supremely powerful aquatic creature—sometimes portrayed as an unconquerable enemy destined for divine judgment, and other times as a wondrous part of God's creation. Sources depict its overwhelming physical might, and relate rabbinic interpretations of its cosmic significance and role in the world to come.
Hasidic interpretations of rebuke, repentance, and spiritual repair that illuminate the unique spiritual atmosphere of Shabbos Chazon—the Shabbat before Tishah BeAv. These sources reveal how the mood of mourning and admonition already contains within it the seeds of consolation and cosmic restoration.
Sources exploring the spiritual significance of Chai Elul (the 18th of Elul) as a day connected to Chassidic teaching and the transmission of Torah wisdom. The sources address themes of receiving teachings from spiritual masters, the enlivening power of wisdom, and the month of Elul as a period of spiritual preparation and divine closeness.
Chassidic sources explore Tisha B'Av as a day of spiritual reckoning and transformation, offering frameworks for understanding mourning and exile as opportunities for inner service, repentance, and discovery of hidden divine compassion. These teachings reframe sorrow and brokenheartedness as pathways to closeness with God.
Jewish sources explore the phrase "kasha alei preidaschem" (it is hard for Me your separation) as expressing divine attachment to Israel and the spiritual difficulty of parting. Hasidic and medieval commentaries interpret this through the lens of divine compassion, the completion of spiritual repair, and the recognition of dependence on God's kindness.