Albo distinguishes between Gan Eden, attained after death, and a higher “world to come” attained by the perfectly righteous only after resurrection, which he supports through rabbinic statements about resurrection and post-judgment reward.
ואולם יש בלשון העולם הבא מדרגה אחרת תקרא גם כן העולם הבא סתם, והיא באה לאדם אחר תחית המתים, ועליה הוא שאמרו בגמרא על המשנה האומרת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא תנא הוא כפר בתחית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחית המתים, שיראה משם שהעולם הבא היא מדרגת שכר באה אחר תחית המתים המקובל באומה לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחית המתים, וכן גם כן יראה זה ממה שאמרו ג׳ כתות ליום הדין וכו׳ צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא, שזה יורה היות העולם הבא מדרגה באה לאדם אחר יום הדין הגדול שהוא אחר תחית המתים לפי המקובל באומה, וכן גם כן יראה זה ממה שאמרו ארץ החיים ארץ שמתיה חיים תחלה לעולם הבא, אם כן צדיקים שבחוצה לארץ כגון משה ואהרן היאך חיין ובאין לעולם הבא, מלמד שבשעת תחית המתים הקדוש ברוך הוא עושה להם מחילות תחת הקרקע וכו׳, הרי שמשה ואהרן צריכים לחיות בתחית המתים כדי שיזכו לעולם הבא, וזה יורה כי מדרגת גן עדן שמשה ואהרן נתונין בו משעת פטירתן עד עתה אינה כמדרגת חיי העולם הבא אחר תחית המתים, אבל אותן חיי העולם הבא היא מדרגה גדולה יותר מגן עדן ועליונה על כל המדרגות, שלא יזכו אליה אלא הצדיקים הגמורים שיזכו לחיות בתחית המתים, כמו שאמרו תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד. ועל כן הוזקקנו לומר כי העולם הבא שם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות, ונאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה באה אחר תחית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העולם הבא, ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו מדרגה מה לפי מעשיו, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק ומדרגה מה בעולם הבא, אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחית המתים, כי אותן צדיקים שגלוי וידוע לפניו יתברך שמה שלא יכלו לקיים את התורה כלה לא היה מפני רוע בחירתם אלא מפני עול הגלות ומעיקים אשר מחוץ או מפני סבה אחרת, כמשה ואהרן שלא יכלו לקיים את התורה כלה, רוצה לומר מצות התלויות בארץ, לפי שלא נכנסו לארץ, ואלו יזכו לתחיה ואז יקיימו כל המצות התלויות בארץ והמצות שלא יכלו לקיים בחיים הראשונים, ומתוך כך יזכו למדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא.
But there is another degree which is also called “world to come” without qualification. This is that which comes after resurrection. This is referred to in the Mishnah above mentioned, where the Gemara says that the one who denies resurrection will have no share in resurrection. For it appears from that passage that “the world to come” is a state of reward which comes after resurrection, a reward which is accepted traditionally among our people as conferred upon those whom God brings back to life at the resurrection. The same thing appears also from the statement of the Rabbis: “There are three classes on the day of judgment … the perfectly righteous are immediately written down, and their destiny is sealed for life in the world to come.” This shows that the world to come is a state which comes to a person after the great day of judgment, i. e. after the resurrection, as is traditionally accepted among our people. The same idea can also be found in the statement of the Rabbis: “ ‘The land of the living,’ i. e. a land whose dead are the first to live again in the world to come. If so, how can those men who died outside of Palestine, like Moses and Aaron, be resurrected and enter the world to come? Answer: At the time of the resurrection God will make for them pathways under ground …” It is thus clear from this that Moses and Aaron must first be resurrected before they can attain the world to come. This also shows that the degree of Gan Eden in which Moses and Aaron have been from the time of their death until now, is not the same as the state of life in the world to come after resurrection. The latter is a much higher degree than Gan Eden and superior to all others. Only those perfectly righteous men have this privilege who merit the life of the resurrection, as the Rabbis say that resurrection is only for the perfectly righteous. We must say, therefore, that the expression, “world to come,” is used both in a broad and a narrow sense. In a broad sense it applies to any degree of reward which the soul gets after death. In a narrow and specific sense it denotes the highest degree that the soul of the perfectly righteous man can attain, a degree which comes after resurrection. This degree is called “life in the world to come” par excellence. “All Israel have a share in the world to come,” means that in the world of souls which is after death every Israelite will attain to some degree according to his conduct. The pious men of other nations also have a share in the world to come in this sense. But the highest and last degree—“life in the world to come”—no one can attain except the perfectly righteous, and that only after the resurrection. Those righteous men who, as God knows, were unable to fulfil the whole Torah, not because of evil will, but because of the yoke of the exile and external hindrances, or for some other cause, like Moses and Aaron who were not able to fulfil the entire Law, namely those commandments which can be performed only in Palestine, because they did not enter the land of Palestine—these men will be resurrected, so that they may perform all those commandments which are rooted in Palestine as well as those other commandments which they were not able to perform in their first life, and then they will attain to the highest and last degree, viz. “life in the world to come.”
