Teachings on Parashat Bamidbar

וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃

On the first day of the second month, in the second year after the exodus from the land of Egypt, GOD spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, saying: Take a census of the whole Israelite community by the clans of its ancestral houses, listing the names, every male, head by head.

יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע, לְנָשִׂיא שֶׁנִּכְנַס לִמְּדִינָה וְרָאוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וּבָרְחוּ, נִכְנַס לַשְּׁנִיָה וּבָרְחוּ מִלְּפָנָיו, נִכְנַס לְעִיר חֲרֵבָה וְקִדְּמוּ אוֹתוֹ וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, אָמַר הַנָּשִׂיא זוֹ הָעִיר טוֹבָה הִיא מִכָּל הַמְּדִינוֹת, כָּאן אֲנִי בּוֹנֶה כֵּס נָאֶה, כָּאן אֲנִי דָר. כָּךְ כְּשֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם בָּרַח מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיד, ג): הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס, וְכֵן (תהלים קיד, ד): הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, בָּא בְּמִדְבַּר חָרְבָּה, קִדְּמָה אוֹתוֹ וְקִלְּסָה אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע, אָמַר זוֹ הָעִיר טוֹבָה לִי מִכָּל הַמְּדִינוֹת, בּוֹ אֲנִי בּוֹנֶה כְּנֵסִיָה וְדָר בְּתוֹכָהּ, הִתְחִילוּ שְׂמֵחִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּר בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, א): יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה.

He entered a city in ruins, and they greeted him and were lauding him. The prince said: This city is better than all the provinces. Here I will build a fine throne; here I will reside. So, when the Holy One blessed be He came to the sea, it fled from before Him, as it is stated: “The sea saw and fled” (Psalms 114:3), and likewise, “the mountains danced like rams” (Psalms 114:4). He came to the desolate wilderness; it greeted Him and lauded Him, as it is stated: “Let the wilderness and its cities raise their voice, with courtyards inhabited by Kedar; rock dwellers will sing.” He said: This city is better for Me than all the provinces. In it, I will build an inn and reside within it. They began rejoicing that the Holy One blessed be He resides in it, as it is stated: “Wilderness and wasteland will be glad, [and the desert shall rejoice]” (Isaiah 35:1).

וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.

It is, that just as these are free for all mankind, so, matters of Torah are free, as it is stated: “Ho, everyone who is thirsty go to water” (Isaiah 55:1). Another matter: “The Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai” – it is, that anyone who does not render himself like a wilderness, accessible to all, is unable to acquire wisdom and the Torah. That is why it is stated: “In the wilderness of Sinai.”

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם.

As it is said, “Like a gold ring in the snout of a pig is a beautiful woman bereft of sense” (Proverbs 11:22). And it says, “And the tablets were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tablets” (Exodus 32:16).

מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה — כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם מְנָאָן, וּכְשֶׁנָּפְלוּ בָּעֵגֶל מְנָאָן לֵידַע מִנְיַן הַנּוֹתָרִים, כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם מְנָאָם, בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וּבְאֶחָד בְּאִיָּר מְנָאָם:

Rashi Exodus 30:16); when he was about to make His Shechinah dwell amongst them (i. e. when He commanded them to make a Tabernacle), He again took their census; for on the first day of Nisan the Tabernacle was erected (Exodus 40:2) and shortly afterwards, on the first day of Iyar, He counted them.

וְעוֹד, כִּי הַבָּא לִפְנֵי אַב הַנְּבִיאִים וְאָחִיו קְדוֹשׁ ה׳ וְהוּא נוֹדָע אֲלֵיהֶם בִּשְׁמוֹ, יִהְיֶה לוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה זְכוּת וְחַיִּים, כִּי בָא בְּסוֹד הָעָם וּבִכְתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּזְכוּת הָרַבִּים בְּמִסְפָּרָם. וְכֵן לְכֻלָּם זְכוּת בַּמִּסְפָּר שֶׁיִּמָּנוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כִּי יָשִׂימוּ עֲלֵיהֶם עֵינָם לְטוֹבָה, יְבַקְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים: ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״, וְלֹא יַמְעִיט מִסְפַּרְכֶם, וְהַשְּׁקָלִים כֹּפֶר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

Perhaps it was in order to proclaim His mercy over them, for it was with [only] threescore and ten persons that their fathers went down into Egypt, and now they were as the sand of the sea, so many men [above] the age of twenty [not to mention the women and children]. After every epidemic and plague He counted them again in order that they should know that it is He that increaseth the nations; He woundeth, and His hands make whole. It is for this reason that our Rabbis have said: “Because of His abundant love for them He counts them every now and then.” Furthermore, he who comes before the father of the prophets, and his brother [Aaron] the holy one of the Eternal and becomes known to them by name, receives thereby a merit and life, because he has come in the council of the people and in the register of the house of Israel

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד). הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה - יזכה בה. ולכך לא אמר 'אשר שם לבני ישראל', רק "לפני בני ישראל". כמו דבר המונח לפני[הם], כל הרוצה לזכות זוכה בה.

"ויורני ויאמר יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה" (משלי ד, ד). שלמה המלך עליו השלום רצה להזהיר את האדם על התורה, ואמר כאשר נתן התורה אל האדם, אמר השם יתברך אל האדם "יתמוך דברי לבך", כלומר התורה, שהיא דברי השם יתברך, יתמוך לבך. כי לב האדם שם החיים, והתורה תחזיק לבך ותתן לך חיים, ותשמור מצותי וחיה. כי דברי תורה תומכים ומאשרים כל העולם כולו, ואיך לא יהיו מאשרים ותומכים את האדם עצמו, שהוא עוסק בתורה, והיא עם האדם.

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור ויבואר ע"פ מ"ש וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, כי גם בנו נמצא נשי מדין כי הנה התורה היא תמידית בכל דור ודור. וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין.

This is the interpretation of "The eyes of the Lord are toward the righteous." It is like the analogy of a son who, through his actions, brings the intelligence of his father into these actions. Similarly, the righteous, figuratively, do this for the Holy One, blessed be He, like an image that all their intellect is what He, may He be blessed, thinks.

רק "לך אל הים" היינו הצדיק שהוא מעלה הניצוצות אל הים העליון שלשם הוא עלייתן, הצדיק שהגיע אל המדריגה זו, הוא עיקר התכלית. וזה אומרו "כל הנחלים הולכים אל הים", פירוש 'נחלים' לשון נחלה וירושה, דהיינו העלאת ניצוצות קדושה נקראים ירושה כנ"ל, הולכים אל הים העליון, "והים אמר אין בי לך אצל בן עמרם", פירוש שיש עוד למעלה מזו מדריגה שלישית כמו מדריגת משה רבינו ע"ה שהגיע למעלות הדביקות בבורא יתברך בחיים הנצחיים. ונחזור לענין ראשון, "על שלשה דברים העולם קיים על הדין", זו תורה, כדאיתא תורה נמי אקרי דין באיזה אופן שיהיה כנ"ל, "ועל האמת", היינו למדריגת יעקב שהוא הממוצע שהוא רחמים, כמ"ש "תתן אמת ליעקב", דע"י שמעלה נ"ק מעורר רחמים ואין צריך לחסדים כנ"ל, "ועל השלום" היינו דביקות, שדבוק בבורא ב"ה ששמו של הקב"ה שלום.

Nevertheless, the righteous who attain the level of rising up every physical thing, which is rising the holy sparks that exist in corporeality, which is in one's eating and drinking and so on, and all one's thoughts in the time of doing physical things are only to rise the holy sparks in them, and a righteous person such as this one does not need lovingkindness, meaning free lovingkindness as explained above, giving the things needed in this world from the side of lovingkindness, because the Holy Blessed Name showers [the righteous] with their needs according to the deserved letter of the law because of their good deeds.

מה שאין כן אומה הישראלית אחר שקבלו התורה ועשו את המשכן וכליו זכו להתיחס אחר משפחות אביהם כנודע סוד הדבר. וזהו ויתילדו, נולד להם דבר חדש. וזהו למשפחותם לבית אבותם, שיתיחסו אחר משפחות אביהם. וזהו שאו את ראש בני ישראל, שאו מלשון התנשאות והרמה.

Personally, I am inclined ‎to accept the word ‎ויתילדו‎ at face value, a word derived from ‎לידה‎, ‎‎“birth,” and that the Torah emphasizes the difference between ‎how gentiles identify themselves and how Israelites identify ‎themselves. Gentiles identify themselves only according to their ‎mothers, as one can never be certain who the father is, seeing ‎that gentiles do not observe the rules of marital fidelity, and even ‎when they do, they engage in extra marital relationships that ‎produce children. The Torah’s emphasis on the Israelites being ‎able to identify themselves according to their “families” as ‎meaning according to their “father’s houses,” is one of the ‎greatest compliments the Torah could pay the Jewish people.

אא"ז מו"ר זצללה"ה הגיד מ"ש במדרש בני לוי שקרבו עצמם לי כו'. כי וודאי הי' בבני ישראל כמה שלא חטאו בעגל. אך לא בנקל להיות מובטח ולומר לה' אני. כשאלת משרע"ה מי לה' כו'. ובני לוי הי' להם חיזוק זה כו'. ובאמת כפי התחזקות אמונת האדם כן נעשה עמו. ובמדרש צדקתך כהררי כו' צדיקים בדירתן ע"י אמונה שמאמין במלכותו ית' שמשגיח על כל דבר גדול וקטן ומצפה שיתגלה נקודה פנימיות של חיות השי"ת שמהוה הכל. עי"ז זוכה לראות אור הגנוז באמת. ולהיפוך במחשך מעשיהם כו' נסתם יותר הפנימיות כמ"ש וימנע מרשעים אורם כו' שגנזו הקב"ה לצדיקים כו'. ובמדרש כל מי שמרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה ומי שממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. ואין מובן הלשון ממעט כבוד שמים מאחר שכבוד שמים במקומו. אך הלא אמרו שמרבה כבוד שמים. והפירוש על ידי שממעט כבוד עצמו ורוצה להראות בכל דבר קטן וגדול ותנועה מועטת איך איננו ברשות עצמו כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. פי' כל פעולה בחי' מלכות ומנהיג. שהרי ברשות העושה לעשות כרצונו. וצריך האדם לידע ולהאמין כי הוא רק כגרזן ביד החוצב. וע"י שממעט כבוד עצמו להרבות כבודו יתברך נתגלה מלכותו ית' שיהי' ניכר ומבורר שהכל מהשי"ת. וממילא גם כבודו מתרבה כי זכה להרבות כבוד שמים ע"י כבודו ומיעוט כבודו הוא הריבוי ע"י שנתרבה ממנו כבוד שמים. ולהיפוך ע"י שמרבה כבוד עצמו ומתגאה כאלו עע"ז היינו כשעושה פעולה בשכחת השגחת השי"ת הרי מסיר עול מלכות שמים ממנו וכבוד שמים במקומו עומד שנעלם ונכסה כמקודם. ומה שהי' ביד העושה להמשיך כבודו ית' להמעשה זה נחסר. וכמ"ש זוה"ק על שחת לו לא כו': ובמדרש צדקתך כהררי אל כו' שהצדיקים זוכין להמשיך כבוד שמים לעוה"ז והטבע ג"כ. וכמ"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה על והי' מספר בנ"י כחול כו' אשר לא כו' יספר כו'. שעושין מבחי' מספר אין מספר כו' ע"ש. ולזה כתוב הזמן בתורה בחודש ושנה. אף כי התורה למעלה מן הזמן. אך זה עיקר עבודת בנ"י להמשיך אור התורה והקדושה לתוך הזמן והטבע כו'. וזה כל ענין הפקידה והמנין. שאו את ראש. שרצון השי"ת להיות בנ"י דביקין בכל מעשיהם בבחי' הראשית וההתחלה להיות דבוק בשורשם. וז"ש אא"ז מו"ר זצללה"ה פי' נשיאת ראש שבת שאותיות רא"ש מתנשאים כו' ע"ש. כי בשבת יש עלי' לכל דבר לשורשו. וז"ש ויתילדו על משפחותם. שאף שנתרבו ונתפשטו לבחי' ס' רבוא. אעפ"כ היו דביקים בשורש לידתם. וכמ"ש אם לא שויתי ודוממתי כו' כגמול עלי אמו כו'. להיות בטל לבחי' השורש. ששם רק נקודה. וזהו לבית אבותם. כמו ששמעתי מאא"ז מו"ר זצללה"ה בשם הרב הקדוש מפרשיסחא ז"ל עמ"ש לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכי איזה שוטה ידמה מעשיו למעשה אבות הקדושים. אך פי' יגיעו שיהי' למעשיו נגיעה ודביקות וחיבור במעשה אבות כו' ודפח"ח כי בוודאי אין מעשה הדורות שוין. אבל ע"י הביטול אל השורש והוא ע"י האבות יוכל להתקרב ולדבק כל מעשיו בשורש החיות. וזהו לבית אבותם. ובכל מעשה צריך אדם לומר מתי יגיעו כו': במדרש ע"פ ויעשו כן בני ישראל כו' שריחקו ונתנו מקום ללוים. אף כי בוודאי הי' בתוך בני ישראל אנשים גדולים במעשיהם מקטנים שבלוים. אך צריך אדם לידע ולהאמין כי אין כל מעשיו יכולין להכריע נגד בחירת השי"ת. ולזאת יכול כל אדם להיבטל לכלל ישראל ע"י שיודע שעיקר כח ישראל שבחר השי"ת בנו. ואף כי בוודאי מה שאדם מכניע ועובד ביגיעה זהו עיקר רצונו ית'. אבל לא לחשוב שעי"ז יוכל להתקרב להשי"ת. וכל העבודות בטלים נגד בחי' הבחירה שבחר השי"ת בנו. ואיך יתגאה אף על הפחות שבישראל. ובאמת מה שריחקו הי' סיוע אל הלוים. הרי כתיב מתוך בני ישראל. שגם קרבת הלוים הי' בסיוע בנ"י. ע"י שנתנו להם מקום ובטלו רצונם לרצון השי"ת להיות עבודתם ע"י בחיריו: ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה כו'. פי' הפשוט כדי לעשות. וזה שם תורה כדי להורות לאדם המעשה. כי בוודאי עיקר היגיעה בתורה לבטל שכלו ודעתו כדי לידע ולהבין רצון השי"ת ודעת התורה. ובמדרש נמשלה תורה במדבר שצריך להיות הפקר כמדבר כמ"ש וממדבר מתנה משל לנשיא שנכנס למדינה וברחו כו' למדבר וקיבלו בכבוד כו'. פי' דבר היא מנהיג ומושל. ומדבר הוא להיות נכנע תחת המנהיג. והיינו שאדם מבטל עצמו שאין לו שום כח ופעולה בלי חיות השי"ת. וזהו ההפרש בין בני המדינה שברחו והי' להם ג"כ יראה ממנו. אך הי' להם גם כח בפ"ע. וכענין שכ' שאומות קורין להשי"ת אלקי דאלקיא. אבל בנ"י כמדבר שאין להם שום כח והנהגה בפ"ע כלל. וז"ש ירא שמים בסתר ובגלוי. פי' בגלוי ע"י שיודע שהשי"ת משגיח על כל דבר ונופל עליו יראה. ובסתר הוא להיות נדבק יראתו ית' בחיות האדם שלא יהי' שום פעולה ותנועה שישכח שהוא בכח השי"ת ורק כגרזן ביד החוצב בו. וכן עסק התורה להיות בטל אל הנהגת התורה לעשות כל מעשה רק להיות נעשה רצון השי"ת ומבוקשו. כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. ונמצא כי יוכל להתדבק בהשי"ת בכל מעשה ממש ע"י כח התורה. וע"י שמכניע עצמו ומתבטל בכל מעשה אל חיות הפנימיות חיותו ית'. ע"י אותיות התורה שיש בכל מעשה. וזה לשמה. כי הנבראים לכבודו ברא כמ"ש ולכבודי בראתיו כו' והוא בחי' כבוד שמו ית' והבן:

The Chidushei Harim explained the Midrash (Bamidbar Rabbah 1:12), which states that because the tribe of Levi brought themselves close to Hashem during the incident of the golden calf, Hashem chose and brought them closer. Though there were certainly individuals from other tribes who did not sin with the golden calf, Levi’s distinction lies in their proactive response to Moshe's call, "Whoever is with Hashem, come and join me," demonstrating extraordinary commitment and faith. This teaches that the extent of a person's faith and commitment directly influences the divine response they receive. The Midrash (Rabbah 1:1) illustrates that the righteous, through their unwavering belief in Hashem’s kingship and providence, merit to see the hidden light of Hashem. Conversely, the wicked, through their actions, further conceal this inner light, as indicated by the verse, “He prevented from the wicked their light,” which Hashem reserved for the righteous. The Midrash further states that anyone who increases the honor of heaven and minimizes their own honor, the honor of heaven becomes greater, and they too become greater. However, one who increases their own honor at the expense of heaven’s honor, the honor of heaven remains unchanged, and they become smaller. This means that by minimizing their own honor and seeking to reveal Hashem’s sovereignty in all actions, a person enhances both Hashem’s honor and their own. Conversely, when one focuses on their own honor, they obscure Hashem’s presence, diminishing their own honor in the process. The Chidushei Harim elaborates that the command to count Bnei Yisrael in the Torah, despite the Torah being above time, symbolizes the task of bringing the light of Torah and holiness into time and nature. This counting aligns with Hashem’s desire for Bnei Yisrael to cling to their divine root in all actions, symbolized by the concept of the "First" and "Beginning." On Shabbat, everything ascends to its source, reflecting the idea of “lift up the heads” of Bnei Yisrael. Despite their multiplication into 600,000, they remain connected to their root, akin to being weaned from their mother, completely nullified to their source. This concept is encapsulated in the phrase “to their ancestral homes,” emphasizing the connection to the actions of the forefathers, Avraham, Yitzchak, and Yaakov. The teaching from the Tana Dvei Eliyahu (25), that one should always aspire for their actions to reach those of the forefathers, underscores the importance of connecting to the source of all life force. Though the actions of different generations cannot be compared, through nullification to the source, pioneered by the forefathers, one’s actions can connect to the divine life force. This is the essence of "to their ancestral homes," striving for every action to connect to the source of life in everything. The Midrash Rabbah explains why the tribe of Levi was not counted with the rest of Bnei Yisrael: the personal guard of the King is separate and should not be counted with the general army. Therefore, the tribe of Levi was counted separately and from a much younger age. The Midrash says that Bnei Yisrael, who made space for the Tribe of Levi to encamp around the Mishkan, were given a special reward for this. Even though there were certainly individuals in the tribe of Israel who were greater than some of the less righteous Levi’im, one must understand that actions alone cannot change Hashem's will. Every person can nullify themselves to Klal Yisrael by realizing that the main strength of Yisrael comes from Hashem choosing us. While humbling oneself and serving Hashem with toil is fulfilling Hashem's primary will, one should not think that these actions alone bring them closer to Hashem. All human effort is nullified in the face of Hashem's choice of Israel, and thus no one should feel haughty over even the least righteous Jew. In truth, Bnei Yisrael distancing themselves from the Mishkan to make space for the Levi’im was a form of assistance to them. The Levi’im were chosen "from within Bnei Yisrael," indicating that their ability to come close was facilitated by the support of Bnei Yisrael. By making space and nullifying their own will to Hashem's will, Bnei Yisrael enabled the Levi’im to perform their designated work in the Mishkan as chosen by Hashem. Rabbi Meir expounded on the great gifts of learning Torah Lishma, which means learning Torah for its own sake, to perform it. The word "Torah" means instruction, as the primary purpose of toiling in Torah is to nullify one's own understanding to better grasp Hashem's will. The Midrash compares the Torah to a desert, indicating that one must make oneself ownerless, like a desert, to merit the gift of Torah. The Midrash tells of a prince who was initially rejected by the townspeople but accepted in the desert, symbolizing the need for subjugation to Hashem. This concept teaches that a person should nullify their own will, recognizing that all strength and action come from Hashem. Unlike the nations who acknowledge other powers, Bnei Yisrael are like a desert, having no power other than Hashem. This aligns with the idea of fearing Hashem both openly and secretly. Open fear comes from recognizing Hashem's constant supervision, while hidden fear means internalizing this awareness so deeply that every action is driven by Hashem's strength, like an axe in the hand of a woodchopper. In studying Torah, one should nullify their actions to align with the Torah, doing everything to fulfill Hashem's will. Since Hashem created the world with the Torah, a person can connect to Hashem's energy in every action. By subjugating oneself and nullifying personal desires, one aligns with the inner energy of Hashem, present in every action through the words of Torah. This is the essence of Lishma, learning Torah for the sake of Heaven, as all creation exists to honor Hashem. Ultimately, all creation was made for Hashem's honor, as stated, "For My honor I created it." This underscores the concept of honoring Hashem, and by understanding and internalizing this, one can truly connect with the divine purpose of creation.

במדבר