The Soul's Descent and Dira Betachtonim

...עד דאתא רשב"י ודרש, ומה אם בעולם הזה, שהוא הבל, והגוף שהוא טפה סרוחה נכנסת בו אותה הנשמה, לעתיד לבא שיצרפו כולם ויהיה הגוף מובחר בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו, בכל התשלומין והעלויין שבה.

על כן המתאחז בשלשה דברים הללו מוכתר בשלשה עולמות. ועל כן נברא האדם בשיתוף מעלה ומטה, נפשו מלמעלה וגופו מלמטה, להיות הרשות בידו להטות לצד שירצה, שאם ירצה לעלות לצד מעלה, יושב בסתר עליון בעולם הזה, ובהפרד נפשו מגופו תשוב אל האלקים אשר נתנה ליהנות מזיו השכינה כמלאכי מעלה, ואם לאו, יהא גופו נעזב למקרים כבהמה בלי דעת ונפשו תכרת, נמצא, שהקיום האמיתי והתמידי שבאדם הוא בזכות התורה...

וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה. אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳. וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״. וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.

It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed is He, desired to have an abode in the lower worlds. But surely with Him the distinction of “upper” and “lower” has no validity, for He pervades all worlds equally. The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, one and Unique, ruling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His life-force and light, blessed be He, which they receive through many “garments” which conceal and obscure His light, blessed be He, as is written, “For no man shall see Me and live,” and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called Chayot, cannot see Him…. This is the concept of the hishtalshelut (downward gradation) of the worlds and their descent, degree by degree, through a multitude of “garments” which screen the light and life that emanate from Him, until there was created this material and gross world, the lowest in degree, than which there is none lower in the aspect of concealment of His light, blessed be He; [a world of] doubled and redoubled darkness, so much so that it is full of kelipot and the sitra achara which actually oppose G–d, saying: “I am, and there is nothing else besides me.” Clearly, the purpose of the hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His Countenance, blessed be He. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His will, blessed be He, that He shall have satisfaction when the sitra achara is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the En Sof, blessed is He, shall shine forth in the place of the darkness and sitra achara throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through “garments” and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the En Sof, blessed is He, in order that they should not dissolve out of existence.

וְכָל נִיצוֹץ, לֹא יָרַד לָעוֹלָם הַזֶּה, אַף שֶׁהִיא יְרִידָה גְדוֹלָה וּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, כִּי גַם שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה רַבָּה בְּתַעֲנוּגִים לֹא יַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת דְּבֵיקוּתוֹ בַּה׳ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ בְּטֶרֶם יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם כְּלָל, כַּנּוֹדָע לְכָל מַשְׂכִּיל, שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבּוֹל כוּ׳, אֶלָּא יְרִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּגּוּף וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית, הוּא כְּדֵי לְתַקְּנָם בִּלְבָד, וּלְהַפְרִידָם מֵהָרָע שֶׁל שָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, וּלְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית עִם חֶלְקָהּ הַשַּׁיָּיךְ לָהּ מִכְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה, וּלְקַשְּׁרָם וּלְיַיחֲדָם בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר יַמְשִׁיךְ בָּהֶם עַל יְדֵי קִיּוּמוֹ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, שֶׁהִיא הִיא הַמְקַיֶּימֶת כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב [בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר כ״ו], כִּי הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה תִּיקּוּן כְּלָל כוּ׳, וְלֹא הוּצְרְכָה לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכוּ׳, רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר לְתַקְּנָם כוּ׳, וְהוּא מַמָּשׁ דּוּגְמַת סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, לְבָרֵר נִיצוֹצִין וְכוּ׳. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לֹא הַמִּדְרָשׁ עִיקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה״, וְ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, וּמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְקִיּוּם מִצְוָה מַעֲשִׂיית כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, מִשּׁוּם, ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״ וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ וִירִידָתוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דַּוְקָא, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, ״וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה׳ אֶת כָּל הָאָרֶץ״ הַגַּשְׁמִית דַּיְיקָא, ״וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.

And each spark descended into this world—although it is indeed a profound descent and a state of true exile, for even if one be a perfectly righteous person, serving G–d with fear and a great love of delights, he cannot attain to the degree of attachment to G–d, in fear and love, as before it came down to this gross world, not a fraction of it, and there is no comparison or similarity between them at all, as is clear to every intelligent person, for the body cannot endure, and so on, nevertheless [each spark] descended into this world, to be clothed in a body and vital soul, for the sole purpose of mending them and separating them from the evil of the three impure kelipot, through the observance of the 365 prohibitions and their offshoots, and in order to elevate his vital soul together with its portion that belongs to it of the totality of the world, so as to join and unite them with the light of the En Sof, blessed is He, which the person draws into them through fulfilling all the 248 positive precepts through the agency of the vital soul, the very one that fulfills all the active commandments, as has been explained above. It has also been stated in [Etz Chaim, Portal 26] that the soul itself [neshamah] needs no perfecting at all…and there is no necessity for it to be embodied in this world…except in order to bring down the light to mend them…and this is exactly similar to the esoteric exile of the Shechinah for the purpose of elevating the sparks…. Nevertheless, the Rabbis declared, “Not study, but doing, is the essential thing.” It is also written, “This day to do them.” And [it has been ruled that] one should interrupt the study of the Torah in order to fulfill an active precept that cannot be performed by others. For, “This is the whole man,” and the purpose of his creation and his descent to this world, in order that He have an abode here below especially to turn darkness into light, so that the glory of the L–rd shall fill all of this material world, with the emphasis on material, “and together all flesh will see,” as has been discussed above.

וְהִנֵּה, לְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר תֵּיבַת ״לַעֲשׂוֹתוֹ״, וְגַם לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵיר תַּכְלִית בְּרִיאַת הַבֵּינוֹנִים וִירִידַת נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְלַבֵּשׁ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְשַׁלְּחָהּ כָּל יְמֵיהֶם, וְלִדְחוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב שֶׁלֹּא יַעֲלוּ מִמֶּנָּה הִרְהוּרִים אֶל הַמֹּחַ, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה – הִיא בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ אֶצְלָם כְּתוֹלַדְתָּהּ, רַק שֶׁלְּבוּשֶׁיהָ אֵינָם מִתְלַבְּשִׁים בְּגוּפָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְאִם כֵּן, לָמָּה זֶּה יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לִיגַע לָרִיק חַס וְשָׁלוֹם, לְהִלָּחֵם כָּל יְמֵיהֶם עִם הַיֵּצֶר, וְלֹא יָכְלוּ לוֹ? וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתָם, לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִים לְתוּשִׁיָּה, וּלְשַׂמֵּחַ לִבָּם בַּה׳ הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם. וְהוּא, בְּהַקְדִּים לְשׁוֹן הַיַּנּוּקָא [בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת בָּלָק] עַל פָּסוּק: ״הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״ – ״וְכִי בְּאָן אֲתַר עֵינוֹי דְּבַר נַשׁ כוּ׳, אֶלָּא קְרָא הָכֵי הוּא וַדַּאי, דִּתְנַן: לֹא יְהַךְ בַּר נַשׁ בְּגִילּוּיָא דְּרֵישָׁא אַרְבַּע אַמּוֹת, מַאי טַעֲמָא, דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חָכָם עֵינוֹהִי וּמִילּוֹי בְּרֵישֵׁיהּ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִנְדַּע, דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ – אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְבַר נַשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר: וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסַר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשׁוֹ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, וְאִינּוּן עוֹבָדָאן טָבָאן, וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ״, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהִנֵּה, בֵּיאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְאוֹר הַנֵּר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְוקָא, וְלֹא דַי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל, לִהְיוֹת הִיא כְּשֶׁמֶן לַפְּתִילָה – מְבוֹאָר וּמוּבָן לְכָל מַשְׂכִּיל, כִּי הִנֵּה, נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִילוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר עוֹבֵד ה׳ בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים, אַף־עַל־פִּי־כֵן, אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי לִיבָּטֵל וְלִיכָּלֵל בְּאוֹר ה׳ מַמָּשׁ, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ – יְרֵא ה׳ וְאוֹהֲבוֹ; מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד אֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל – אֵין הַחַיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיוּחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר.

Let us elucidate further the term “to do it.” Let us also understand, in a very small measure, the purpose of the creation of benonim (intermediates) and the descent of their souls into this world, to be clothed within the animal soul which is derived from the kelipah and sitra achara. Since they will not be able to banish her [the animal soul] throughout their lives, nor to dislodge her from her place in the left part of the heart so that none of her impure fancies should rise to the brain, inasmuch as the very essence of the animal soul derived from the kelipah remains [in the benonim] in her full strength and might as at birth, except that her “garments” do not invest their bodies, as discussed above—if so, why have their souls descended into this world to labor in vain, G–d forbid, to wage war throughout their lives against the [evil] nature which they cannot vanquish? But let this be their solace, to comfort them doubly and helpfully, and to gladden their heart in G–d, Who dwells with them in their Torah and [Divine] service: To quote, by way of preface, the comment of the Yenuka [Zohar, Parashat Balak] on the verse, “The wise man’s eyes are in his head”: “Where else are a man’s eyes? …But the interpretation of the verse certainly is as follows: We have learned that a man must not walk four cubits bareheaded. The reason is that the Shechinah rests on his head, and a wise man’s eyes and everything he possesses are ‘in his head,’ i.e., in Him Who rests and abides above his head; and if his eyes are there, he must know that the light which shines above his head needs oil, for the body of a man is a wick, and the light is kindled above it. And King Solomon cried, saying, ‘Let there be no lack of oil above your head.’ For the light on a man’s head must have oil, meaning good deeds, and this is the meaning of the phrase, ‘The wise man’s eyes are in his head.’” The quotation ends here. The explanation of this figure, whereby the light of the Shechinah is compared to the flame of a lamp which produces no light nor clings to the wick without oil, and likewise the Shechinah does not rest on a man’s body, which is likened to a wick, except through good deeds alone, and it is not sufficient that his soul (neshamah), which is a part of G–dliness from Above, should act for him as oil to the wick—is clear and understandable to every intelligent person. It is that the neshamah of a person—even if he be a perfect tzaddik serving G–d with fear and love of delights—does not, nevertheless, completely dissolve itself out of existence so as to be truly nullified and absorbed into the light of G–d to the extent of becoming one and the same absolutely, but the person remains an entity apart, one who fears G–d and loves Him. It is different, however, with the commandments and good deeds, which are His will, blessed be He. His will, blessed be He, is the source of life for all the worlds and creatures, flowing down to them through many contractions (tzimtzumim) and the concealment of the Countenance of the will of the Supreme One, blessed is He, and the recession of the levels, until it was made possible for creatures to come into being ex nihilo, separate beings that should not lose their identity, as discussed above. The commandments, however, are different in that they are His innermost will, blessed be He, without any concealment of the Countenance whatsoever; the vitality that is in them [therefore] is in no way a separate, independent thing, but is united and absorbed in His will, blessed be He, and they become truly one with a perfect union.

והנה כל עבודתינו לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה מסטרא דילן דהיינו לגלות יחודו יתברך אפילו בתחתונים והוא על ידי קריאת שמע להתבונן ביחודא עלאה כאשר הם מיוחדים בכחו יתברך ולייחדם ביחודא תתאה כגוונא דלעילא דהיינו להתבונן אפילו בבחינת מלכותו המסתתרת בבריאה יצירה עשיה הכל אין דבר זולתו להיות בחינת נפרד ומחמת זה יהיה הביטול בבחינת מסירות נפש כידוע וכמו שיתבאר במקום אחר אם ירצה השם. והנה כאשר נעשה היחוד בתחתונים על ידי קריאת שמע ותפלה ועל ידי תורה ומצות דהיינו לייחד הכל אפילו בבחינת בריאה נקרא עושים רצונו של מקום דהיינו שאפילו בבחינת כלים שהם המסתירים אורו יתברך לגבי הנבראים מאיר בהם רצונו יתברך שהוא מייחדם ביחוד עצום כאשר הוא לגביה יתברך אשר אין צמצום מעלים לפניו כנזכר לעיל נמצא אפילו בבחינת כחו וכוונתו יתברך שבבחינת כלים נתגלה כח השוואתו יתברך ובזה הוא מוסיף אורות בכלים דהיינו בבחינת ההסתרה הנעשה על ידי כלים דזעיר אנפין וכלים דמלכות ויש עליה לכח הצמצום שבבחינת עולמות ובבחינת הכלים נקרא עליה ותוספות אבל לא שיהיה אצלו יתברך איזה תוספות וגרעון כי אם בהכלים דהיינו בבחינת כוונתו יתברך בבחינת כלים כדי להתגלות יחודו יתברך בתחתונים מסטרא דלהון דהיינו בבחינת אצילות הכלים וכשחס ושלום אינן עושין רצונו של מקום אזי כביכול אין מאיר רצונו יתברך בבחינת כוונות בריאות עולמו על ידי הכלים להסתרה שבבריאה בכרי שיהיה התגלות יחודו יתברך בהם ואז אין מאיר רצונו יתברך בהכלים ואינו נגלה יחודו יתברך בבחינת נבראים שהם הכלים המסתירים ואינו נגלה כי אם בחינת הכלים ואינו נגלה בהם ועל ידיהם גילוי רצונו יתברך:

וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִּהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה – כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ, לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: ״הֵן אֱמֶת כוּ׳״, ״אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי. וְלָמָּה עָשָׂה ה׳ כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״ וְ״טִפָּה סְרוּחָה״? אֵין זֶה, כִּי אִם יְרִידָה זוֹ – הִיא צוֹרֶךְ עֲלִיָּה, לְהַעֲלוֹת לַה׳ כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ וְכָל לְבוּשֶׁיהָ, הֵן בְּחִינוֹת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֵׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם], וְאִם כֵּן אֵיפוֹא, זֹאת אֶעֱשֶׂה וְזֹאת תִּהְיֶה כָּל מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי – לְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי – בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְכֵן מַעֲשֶׂה – בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת.

The quality of this repentance will be stronger and more intense, from the depth of the heart, and likewise the joy of the soul will be with an added measure of light and joy, when he will reflect in his heart with knowledge and understanding to console himself from his distress and sorrow, saying, as above: “Truly and without a doubt…”—“but it was not I who created myself. Why, then, has G–d done such a thing, to cause a portion of His light, blessed be He, which fills and encompasses all worlds, and before Whom everything is of no account, to descend and to be clothed in a ‘serpent’s skin’ and in a fetid drop? It cannot be otherwise than that this descent is for the purpose of an ascent—to raise up to G–d the whole vital animal soul, which is of the kelipat nogah and all her ‘garments,’ namely her faculties of thought, speech, and action, through their being enclothed in the act, speech, and thought of the Torah.” [As for the meaning of this ascent—how this is the ultimate purpose of the creation of the world—it will be later explained at length.] “If this is so, there is one thing for me to do, and this will be my sole aim all the days of my earthly life, to fully occupy therein the life of my spirit and soul, as is written, ‘To You, L–rd, I lift my soul,’ that is to say, to bind my thought and speech with His thought and speech, blessed be He, which are the very laws which have been set before us, and likewise my action—in the performance of the commandments.”

אבל השי"ת רצה לברר כי גם עוה"ז וכל הבריאה ג"כ ע"י כח התורה כמ"ש בראשית הביט בתורה וברא העולם. וזהו ענין תורה שבע"פ שתלוי במעשה האדם. וזה כל הפרשיות ממעשי אבות להראות כי נעשה ממעשיהם תורה. וזה נקרא כח מעשיו הכח שנתן השי"ת בתוך המעשה.

וכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. פי' מקדש ע"ש פרישה והבדלה. שהש"י קדוש ונבדל מהכל. ושכנתי הוא התגלות כבודו ית'.

ה וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַׂר הַגּוּף, לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָּׂגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזֹּאת הַהַשָּׂגָה, בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ח:ז׳): וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם; מִבְּשָׂרְךָ דַּיְקָא, שֶׁלֹּא תַעֲלִים עֵינֶיךָ מִלְּרַחֵם עַל בְּשָׂרְךָ, הַיְנוּ בְּשַׂר גּוּפְךָ. כִּי צְרִיכִין לְרַחֵם מְאֹד עַל הַגּוּף, לִרְאוֹת לְזַכְּכוֹ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל הַהֶאָרוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶּׂגֶת. כִּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶּׂגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאֹד, אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַׂר הַגּוּף, לִרְאוֹת לְזַכֵּךְ הַגּוּף, עַד שֶׁתּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהוֹדִיעַ לוֹ מִכָּל מַה שֶּׁהִיא רוֹאָה וּמַשֶּׂגֶת תָּמִיד כַּנַּ"ל. וּכְשֶׁהַגּוּף הוּא בִּבְחִינָה זוֹ, הִיא טוֹבָה לְהַנְּשָׁמָה, שֶׁלִּפְעָמִים נוֹפֶלֶת מִמַּדְרֵגָתָהּ. וּכְשֶׁהַגּוּף צַח וָאוֹר, תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְהִתְרוֹמֵם וְלַחֲזֹר לְמַדְרֵגָתָהּ עַל־יְדֵי הַגּוּף, הַיְנוּ, עַל־יְדֵי תַּעֲנוּגֵי הַגּוּף תּוּכַל לִזְכֹּר וְלַעֲלוֹת לַתַּעֲנוּגִים שֶׁלָּהּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן טוֹב וְכָשֵׁר, אֵינוֹ נִלְכָּד בְּהַתַּעֲנוּגִים, וְעַל כֵּן תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לַחֲזֹר עַל־יְדֵי תַּעֲנוּגֵי הַגּוּף לְמַעֲלָתָהּ, לַתַּעֲנוּגִים שֶׁלָּהּ.

5. And every person must show great compassion for the flesh of the body, illuminating it with every insight and perception that the soul perceives. The body should also be informed of this perception, as in (Isaiah 58:7), “Hide not from your own flesh.” Specifically from “your own flesh.” Do not hide your eyes from showing compassion for your flesh—the flesh of your body. For it is necessary to show great compassion for the body, to see to purify it, so as to be able to inform it of all the insights and perceptions which the soul perceives. This is because the soul of every human being is continuously seeing and comprehending very exalted things. But the body knows nothing of them. Therefore, every person must show great compassion for the flesh of the body. He should see to purify the body so that the soul will be able to inform it of all that she is always seeing and comprehending. Now, when the body is in this category, it benefits the soul. For there are times when she falls from her level. However, if the body is clear and illuminated, the soul is capable of picking herself up and returning to her level because of the body. That is, through the pleasures of the body, she will be able to recall and ascend to her own pleasures. For now that the body is also good and right, it doesn’t get trapped in the pleasures. Thus the soul is capable of returning by means of the pleasures of the body, to her position and her pleasures.

אלא שזהו עיקר בחירתו בעמו ישראל שאף על פי שהם בדיוטא התחתונה אף על פי כן מתמידים תמיד לעבודתו. וזהו שאמרה ותפארת לו מן האדם, דהיינו שאף על פי שהאדם הוא בבחינה קטנה שבקטנות ואף על פי כן עובד את השם יתברך ודאי הבורא ברוך הוא מתפאר עמו. וזהו ותפארת לו מן האדם, דהיינו מן האדם מגיע אליו תענוג ועל זה מתפאר עמו. וכשאדם מחשב בעצמו בחינה זו אז מגיע תענוג להבורא ואז גורם השפעה טובה לכל העולמות.

וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת. וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״: וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.

When one will deeply contemplate this, his heart will be gladdened and his soul will rejoice even with joy and singing, with all heart and soul and might, in [the intensity of] this faith which is tremendous, since this is the [experience of the] very proximity of G–d, and it is the whole [purpose] of man and the goal of his creation, as well as of the creation of all the worlds, both upper and lower, that He may have an abode here below, as will later be explained at length. Behold, how great is the joy of a common and lowly man when he is brought near to a king of flesh and blood, who accepts his hospitality and lodges under his roof! How infinitely more so is the [joy in the] abiding nearness of the Supreme King of kings, the Holy One, blessed is He. And so it is written, “For who is this that engaged his heart to approach Me? says the L–rd.” For this reason it was instituted to offer praise and thanks to His Name, blessed be He, each morning, and to say, “Fortunate are we! How good is our portion, how pleasant our lot, and how beautiful our heritage!” In other words, just as a person rejoices and is happy when an inheritance of an immense fortune, for which he had not toiled, falls to him, how infinitely more should we rejoice over our heritage that our fathers have bequeathed to us, namely, the true Unity of G–d: that even down here on earth there is naught else besides Him alone, and this is His abode in the lower worlds.

וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן ? וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּ"ל וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם, כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן וּבְסוֹף הַשָּׁנָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל.

[The Princess's Advice; the Viceroy Fails] He asked her, "How is it that you've come here?" She answered him: because that utterance slipped out from her father (namely, that "the Not-Good should take you"), and here, this is the place that is Not-Good." He told her that her father was very distressed, and that he had been searching for many years. And he asked her, "How can I take you out?" She answered him, "You cannot take me out unless you choose for yourself a place and remain there for one year; and the entire year you must yearn for me, to take me out; and whenever you have free time you must only yearn, ask and hope expectantly to take me out, and you must fast. And on the last day of the year you must fast and you must not sleep the entire twenty-four hour period [lit. from period to period]." He went and did so, and at the end of the year on the last day he fasted and did not sleep, and he arose and went there (that is, to the king's daughter, to take her out). He beheld a tree; on this tree grew very beautiful apples. He had a big craving for it and he went and ate from them. As soon as he ate the apple, he fell down and sleep overtook him, and he slept a very long time. His attendant tried to wake him, but he could not be awakened at all.

או מפי רבינו האר״י ז״ל שקיבל מפי אליהו הנביא ז״ל, וכ״ש הדבר הזה שאין הדעת סובלו ותמוה מאד׳ חדא למה צריכה הנפש לרדת לעוה״ז מכח שיחה קלה של החזן וכו׳ ועוד למד׳ לא תוכל לחזור לעלות אלא רק על ע״י צדקה וכר. ו ל א עוד אלא

אפשר להבין זאת על פי הנמצא בספרים הקדושים. כי חלק הנשמה שבתוך הגוף הוא מן הנמוכים שבה, ולכן מכנים את הגוף בשם נעל, שהוא מלביש רק את המדרגות התחתונות של נשמתו, אשר התחלתה ומקורה בעולמות העליונים. עבודת האדם בתורה ומצוות היא, להמשיך חלקי נשמה עליונים ולקרבן יותר לאדם, כי יהיו לא רק בבחינת "סובב", אורות מקיפין, אלא גם בבחינת "ממלא", דוגמת בחינות אלו שישנם למעלה... בלמוד התורה האדם מתעלה וממשיך את אורות נשמתו הפקודות למעלה ומתקרב לעולמות רמים יותר וחי בהם.