Sources explore the biblical and Rabbinic foundations for praying at the graves of righteous individuals, emphasizing invocation of their merit and the spiritual significance of these sacred places while clarifying that petitions are directed to God rather than to the deceased.
בקש עלי רחמים
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The root practice traces to Caleb's prostration at the graves of the forefathers in Hevron seeking their merit before facing the counsel of the spies (Sotah 34b), a precedent Tosafot on Sotah 34b connects to the broader idea that the dead can be informed of the living's prayers and to a similar account of a sage who prostrated on his father's grave.
Chazal describe going to the cemetery specifically so that the deceased will request mercy on behalf of the living (Taanit 16a), and this concept of tzaddikim's merit interceding is echoed in the account of a man revived by contact with Elisha's bones (Melachim II 13:21) and the sage who prostrated himself at Rabbi Chiya's burial cave seeking his intercession (Bava Metzia 85b).
The codifiers record an established custom of going to graves, particularly of tzaddikim, to pray at length, giving tzedakah there, as recorded before Rosh Hashanah (Shulchan Arukh, Orach Chayim 581) and before Yom Kippur atonement practices (Shulchan Arukh, Orach Chayim 605), with Mishnah Berurah 581:27 explaining that the cemetery is a place where the righteous dead rest and prayer is accepted more readily there, while cautioning that one's intent must be directed to Hashem in the merit of the tzaddikim rather than to the dead themselves, and Magen Avraham 581:16 similarly describing prostrating oneself at the graves of the righteous.
Halachic sources also draw boundaries around this practice: one may not pray within four cubits of a grave itself, only beyond that distance or behind a partition (Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 367:3), consistent with the Rambam's ruling that cemeteries are forbidden for ordinary use including prayer within that proximity (Mishneh Torah, Mourning 14:13).
Teshuvos V'hanhagos (2:64) holds that praying extensively at the graves of tzaddikim is especially meritorious, since prayers are accepted through the merit of the tzaddik or of a relative such as one's parents, bringing redemption and salvation.
Tzitz Eliezer (10:10) references the Jewish custom of praying at the graves of the righteous and directs further discussion to the Chida's treatments in Birkei Yosef and Shem HaGedolim.
Maayan Omer (1:5:148) rules that praying Shacharit, Minchah, or Maariv specifically at the graves of the Patriarchs or at Rabbi Shimon bar Yochai's grave is not the preferred practice, even while the broader custom of visiting and praying at such graves is otherwise attested.
Later poskim extend these principles to practical yahrzeit and Shabbat visits: Rav Moshe Sternbuch (Teshuvos V'hanhagos 2:65) permits visiting a grave in Nissan, Tishrei, or on a yahrzeit to recite Tehillim and prayers while giving tzedakah, and Rav Yechiel Michel Tucazinsky (Gesher HaChaim 29) permits reciting Tehillim, delivering a derashah, and praying the full order of services in the ohalim of tzaddikim's graves, and Rav Gavriel Zinner (Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 75) notes that visiting on a yahrzeit lets the soul exert greater influence and that praying there is customary.
ירמיהו ל״א
Jeremiah 31:15
Rachel is portrayed as weeping for her children from her burial place; the passage became a central biblical foundation for invoking Rachel's maternal merit and intercession.
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶ֑יהָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ׃ {ס}
מלכים ב י״ג:כ״א
II Kings 13:21
A dead man is revived when his body touches Elisha's bones, a biblical episode demonstrating the extraordinary sanctity associated with a prophet's burial place.
וַיְהִ֞י הֵ֣ם ׀ קֹבְרִ֣ים אִ֗ישׁ וְהִנֵּה֙ רָא֣וּ אֶֽת־הַגְּד֔וּד וַיַּשְׁלִ֥יכוּ אֶת־הָאִ֖ישׁ בְּקֶ֣בֶר אֱלִישָׁ֑ע וַיֵּ֜לֶךְ וַיִּגַּ֤ע הָאִישׁ֙ בְּעַצְמ֣וֹת אֱלִישָׁ֔ע וַיְחִ֖י וַיָּ֥קׇם עַל־רַגְלָֽיו׃ {פ}
Once a man was being buried, when the people caught sight of such a band; so they threw the man into Elisha’s grave and made off. When the [dead] man came in contact with Elisha’s bones, he came to life and stood up.
סוטה ל״ד ב — ד"ה ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ —
Sotah 34b:7
The spies pray at the graves of the patriarchs in Hebron; the passage is the classic Talmudic source for prayer at the graves of the righteous, while distinguishing appeal to God from appeal to the dead.
״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ — ״וַיָּבֹאוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ? אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת. אָמַר לָהֶן: אֲבוֹתַי! בִּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וְגוֹ׳״.
It is also stated with regard to the spies: “And they went up into the south, and he came to Hebron” (Numbers 13:22). Why is the phrase “and he came” written in the singular form? The verse should have said: And they came. Rava says: This teaches that Caleb separated himself from the counsel of the other spies and went and prostrated himself on the graves of the forefathers in Hebron. He said to them: My forefathers, pray for mercy for me so that I will be saved from the counsel of the spies. The Gemara explains: Joshua did not go to the graves of the forefathers because Moses had already prayed for mercy for him, as it is stated: “And Moses called Hoshea son of Nun Joshua [Yehoshua]” (Numbers 13:16), meaning: God will save you [Ya yoshiakha] from the counsel of the spies. And this is the meaning of that which is written: “But My servant Caleb, because he had another spirit with him, and has followed Me fully, him will I bring into the land where into he went” (Numbers 14:24), which implies that Caleb changed his mind over time. Joshua, however, was opposed to the intentions of the other spies from the outset.
מדרש תנחומא, ויחי ו׳ — ד"ה וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי
Midrash Tanchuma, Vayechi 6:4
The midrash develops the significance of the patriarchs' burial and Jacob's concern for burial in the ancestral land, highlighting the spiritual meaning of proximity to the righteous.
וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי. אָמַר לוֹ: בְּאֵיזֶה מָקוֹם. אָמַר לוֹ: בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי. וְכִי חוֹפֵר קְבָרוֹת הָיָה יַעֲקֹב. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, כְּשֶׁמֵּת יִצְחָק, אָמַר יַעֲקֹב, אֶפְשָׁר שֶׁיִּקָּבֵר עֵשָׂו הָרָשָׁע בִּקְבוּרַת צַדִּיקִים. מֶה עָשָׂה. הֵבִיא כָּל כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ וְעָשָׂה מֵהֶן כֶּרִי. אָמַר לְעֵשָׂו, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ הַכְּרִי הַזֶּה אוֹ הַקֶּבֶר הַזֶּה. נָטַל עֵשָׂו אֶת הַכְּרִי, וְיַעֲקֹב נָטַל אוֹתָהּ מְעָרָה.
But when I sleep with my fathers, bury me in their resting place (ibid. 47:30). “Where is that place?” Joseph inquired. Jacob replied: In the grave I prepared for myself Did Jacob actually dig a grave? The purpose of this remark is to teach us that after Isaac died, Jacob had said: “Perhaps the wicked Esau will be buried in the cave of the righteous one?” What did he do? He piled up all his gold and silver possessions into a single heap, and said to Esau: “Which do you prefer, this heap or the cave?” Esau chose the heap, and Jacob took the cave.
ברכות ג׳ ב
Berakhot 3b:20
Chachmei Bavel explain that David rose to pray from evening rather than at midnight, interpreting “neshef” in his statement as evening based on its usage in Mishlei.
וְדָוִד בְּפַלְגָא דְלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי? מֵאוּרְתָּא הֲוָה קָאֵי! דִּכְתִיב: ״קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה״, וּמִמַּאי דְּהַאי ״נֶשֶׁף״ אוּרְתָּא הוּא? — דִּכְתִיב: ״בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה״!
תענית ט״ז א — ד"ה לָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת
Taanit 16a:7
Chachmei Bavel record a dispute over visiting a cemetery on a fast day: it either expresses that the living are like the dead before God or seeks mercy through the deceased, with graves of gentiles being sufficient only according to the first explanation.
לָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חֲנִינָא. חַד אָמַר: הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּמֵתִים, וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עָלֵינוּ מֵתִים רַחֲמִים. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ קִבְרֵי נׇכְרִים.
The Gemara further asks: And why do they go out to the cemetery on a fast day? Again, Rabbi Levi bar Ḥama and Rabbi Ḥanina disagree with regard to this matter. One said this is as though to say: We are like the dead before You. And one said that one goes out to the cemetery in order that the deceased will request mercy on our behalf. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers that the practical difference between them concerns graves of gentiles. If the purpose of going to graves is to say that they stand before God like the dead, graves of gentiles would suffice. However, if they go to the cemetery for the deceased to ask for mercy on their behalf, they should visit specifically Jewish graves.
בבא מציעא פ״ה ב — ד"ה לָא מְצַאי לְאוֹקְמָא אַנַּפְשַׁאי
Bava Metzia 85b:10
Chachmei Bavel recount that prostrating at Rabbi Ḥiyya’s burial cave and asking him to pray brought healing to the narrator’s vision, and that Rabbi Ḥiyya and his sons possessed prayers powerful enough to bring wind, rain, and upheaval when Rabbi Yehuda HaNasi brought them to pray during a fast.
לָא מְצַאי לְאוֹקְמָא אַנַּפְשַׁאי, אִסְתַּכַּלִי בָּהּ: אֲתוֹ תְּרֵי בּוּטִיטֵי דְנוּרָא וּמַחְיוּהּו לְהָהוּא גַּבְרָא וְסַמּוֹנְהוּ לְעֵינֵיהּ. לִמְחַר אֲזַלִי אִשְׁתַּטַּחִי אַמְּעָרְתֵּיהּ, אָמֵינָא: מַתְנְיָיתָא דְּמָר מַתְנֵינָא, וְאִתַּסַּאי. אֵלִיָּהוּ הֲוָה שְׁכִיחַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי, יוֹמָא חַד רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, נְגַהּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נְגַהּ לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּאוֹקֵימְנָא לְאַבְרָהָם וּמָשֵׁינָא יְדֵיהּ וּמְצַלֵּי וּמַגְנֵינָא לֵיהּ, וְכֵן לְיִצְחָק וְכֵן לְיַעֲקֹב. וְלוֹקְמִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! סָבַרי: תָּקְפִי בְּרַחֲמֵי וּמַיְיתִי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְיֵשׁ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה? אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא רַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. גְּזַר רַבִּי תַּעֲנִיתָא, אַחְתִינְהוּ לְרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. אֲמַר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״ – וּנְשַׁבָה זִיקָא. אֲמַר ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ – וַאֲתָא מִיטְרָא, כִּי מְטָא לְמֵימַר ״מְחַיֵּה הַמֵּתִים״ – רְגַשׁ עָלְמָא.
The Sage relating this story continued: I was unable to restrain myself, and I gazed upon Rabbi Ḥiyya’s chariot. Two fiery flames came and struck that man, i.e., me, and blinded his eyes. The next day, I went and prostrated on Rabbi Ḥiyya’s burial cave in supplication. I said: I study the baraitot of the Master, Rabbi Ḥiyya; please pray on my behalf. And my vision was healed, but my eyes remained scorched. The Gemara relates another incident involving Elijah the prophet. Elijah was often found in the academy of Rabbi Yehuda HaNasi. One day it was a New Moon, the first of the month, and Elijah was delayed and did not come to the academy. Later, Rabbi Yehuda HaNasi said to Elijah: What is the reason that the Master was delayed? Elijah said to him: I had to wake up Abraham, wash his hands, and wait for him to pray, and then lay him down again. And similarly, I followed the same procedure for Isaac, and similarly for Jacob in turn. Rabbi Yehuda HaNasi asked Elijah: And let the Master wake them all together. Elijah responded: I maintain that if I were to wake all three to pray at the same time, they would generate powerful prayers and bring the Messiah prematurely. Rabbi Yehuda HaNasi said to Elijah: And is there anyone alive in this world who is comparable to them and can produce such efficacious prayers? Elijah said to him: There are Rabbi Ḥiyya and his sons. Rabbi Yehuda HaNasi decreed a fast, and the Sages brought Rabbi Ḥiyya and his sons down to the pulpit to pray on behalf of the congregation. Rabbi Ḥiyya recited the phrase in the Amida prayer: Who makes the wind blow, and the wind blew. Rabbi Ḥiyya recited the next phrase: Who makes the rain fall, and rain fell. When he was about to say the phrase: Who revives the dead, the world trembled.
תוספות על סוטה ל״ד ב — ד"ה אבותי בקשו עלי רחמים - וא"ת
Tosafot on Sotah 34b:7
Tosafot addresses how Caleb could pray at the patriarchs' graves, clarifying the theological and practical distinction between praying to God and seeking the merit or protection associated with the righteous.
אבותי בקשו עלי רחמים - וא"ת והאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) דמיתי לא ידעין מידי ומשמע במסקנא. ואפילו אבות העולם יש לומר דעל ידי תפלה שזה מתפלל מודיעין להן שכך נתפלל והכי אמר בפרק שני דתענית (דף טז.) למה יוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עליהם מתים רחמים וכן בפרקי דחסידים בעובדא דרבי מנא דאשתטח אמערתא דאבוה:
ספר חסידים, לב
Sefer Chasidim
The passage states that one who loves righteousness, reproof, and acts of kindness, welcomes guests, and prays with concentration will not experience the travails of the grave or the judgment of Gehinnom, even outside the Land of Israel.
וכל האוהב צדקות ותוכחות וגמילות חסדים, מכניס אורחים ומתפלל בכוונה, גם בחוץ לארץ אינו רואה חיבוט הקבר ודין גיהנם.
ילקוט שמעוני, משלי פרק יא, תתקמז פרק טו, תתקנג
Yalkut Shimoni on Nach 953:12
The passage reconciles “The Lord is near to all who call upon Him” with “The Lord is far from the wicked,” explaining that God is near to those who call sincerely, while the prayers of the righteous are heard when they pray with the community; it also praises Torah scholars and Torah teachings for illuminating and gladdening people’s hearts.
רחוק ה' מרשעים. א"ר חמא בוא וראה כמה קשה חכמתו של שלמה יותר מחכמתו של דוד אביו, דוד אמר קרוב ה' לכל קוראיו, ושלמה אמר רחוק ה' מרשעים, אלא ע"מ לכל אשר יקראוהו באמת כך רחוק ה' מרשעים אלו שאינם עושים תשובה כל עקר. ותפלת צדיקים ישמע בשעה שמתפללים עם הצבור. מאור עינים ישמח לב אלו בעלי תורה שהם מאירים עיניו של אדם ומשמחין לבו שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים. שמועה טובה תדשן עצם, אף כך דברי תורה משמחין לבו של אדם שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב:
דרשות הר"ן, דרוש ח
Derashot HaRan 8:11
Ran states that even after the righteous die, their burial places may serve as channels for divine influence because their bones retain some of the sanctity and honor they possessed in life.
ולא בחייהם בלבד כי גם אחרי מותם. מקומות קברותיהן ראויין להמצע השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי. עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה.
משנה תורה, אבל יד יג
Mishneh Torah, Mourning 14:13
Rambam states that cemeteries may not be used for eating, drinking, work, studying, or frivolity, and prohibits praying or entering within four cubits of a grave while carrying tefillin or a Sefer Torah; beyond four cubits, these activities are permitted.
בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. כֵּיצַד. אֵין אוֹכְלִין בָּהֶן. וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן מְלָאכָה. וְלֹא קוֹרִין בָּהֶן וְלֹא שׁוֹנִין בָּהֶן. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין נֵאוֹתִין בָּהֶן. וְלֹא נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. לֹא יֵלֵךְ אָדָם בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל קֶבֶר וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ. וְלֹא יִתְפַּלֵּל שָׁם. וּבְרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר:
See also
שולחן ערוך, אורח חיים תקפ״א — ד"ה מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה
Shulchan Arukh, Orach Chayim 581:4
The code records the custom of visiting graves before Rosh Hashanah and explains the practice in relation to humility, remembrance, and petition before God.
מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה (ויש נוהגין לטבול בערב ר"ה משום קרי) (כל בו) (ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות (מהרי"ל) ונותנים שם צדקה לעניים (כל בו):
One bathes and cuts their hair on the eve of Rosh Hashana. (and there are those that are accustomed to immerse in a mikvah on the eve of Rosh Hashana on account of seminal emission. And there are places where there is a custom to go to the graves and to pray very much there and to give charity to poor people there.)
See also
משנה ברורה תקפ״א — ד"ה (כז) הקברות - דביה"ק הוא מקום
Mishnah Berurah 581:27
Mishnah Berurah explains the custom of visiting graves before Rosh Hashanah and emphasizes asking God for mercy while invoking the merit of the righteous, not directing prayer to the dead.
(כז) הקברות - דביה"ק הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד:
See also
מגן אברהם תקפ״א — ד"ה על הקברות
Magen Avraham 581:16
Magen Avraham discusses visiting graves before Rosh Hashanah and the spiritual purpose of the practice, including arousing the merit of the deceased righteous.
על הקברות. ולהשתטח על קברי הצדיקים (שם) וכ"ה בגמ' ויקיף הקברות כדאיתא באגודה פ"ק דמ"ק ואין לילך על קבר א' ב"פ ביום א' (כתבים):
See also
שולחן ערוך, אורח חיים תקע״ט — ד"ה שבע תעניו' האלו אחר שמתפללים יוצאים
Shulchan Arukh, Orach Chayim 579:3
Joseph Karo states that after seven fasts and prayer, the community goes to the cemetery to weep and plead, addressing the deceased as a warning that failure to repent leaves them as if dead; if no Jewish graves are available, they go to non-Jewish graves.
שבע תעניו' האלו אחר שמתפללים יוצאים כל העם לבית הקברו' ובוכים ומתחננים שם כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרככם (ולפי זה אם אין קברי ישראל הולכים על קברי כותים). (גמרא):
3. After completing these seven fasts, following the prayer, the entire community goes to the cemetery, weeping and pleading there. This means they address the deceased, saying, 'Behold, you are dead as if you do not repent from your ways.' (According to this, if there are no Jewish graves, they go to the graves of non-Jews.) (Talmud).
See also
שו"ת חתם סופר, אורח חיים קס״ו — ד"ה יקרתו הגיעני ראשית דברי' תמה על
Responsa Chatam Sofer, Orach Chayim 166:2
Chatam Sofer discusses prayer at graves and the boundaries between requesting that the dead intercede and directing prayer toward the dead, offering a major responsa treatment of the issue.
יקרתו הגיעני ראשית דברי' תמה על הגאון מהר"ל מפראג בספר נתיבו' עולם נתיב עבודה פי"ב שמיאן לומ' פיוט מכניסי רחמים שאין לנו עם מלאכים כלום כ"א ה' אלקינו שומע קול תפלה ופר"מ נתקשה הרי כל הספרים ספרי נביאים מלאים ותלך לדרוש את ה' להתפלל כמ"ש הרמב"ן על התורה ואין צורך להאריך תמהתי הלא הגאון הנ"ל נשמר מזה באותו הפרק תוך כ"ד ויען כי דבריו סתומים קצת ע"כ אפרש כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהב' ית"ש והוא מקבל בסבר פנים יפות אפי' בלשון עלגים וגמגו' אם כן המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה אך כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א' וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער ועד"ז המתפלל על חברו צריך שיחלה עצמו עליו פי' שיראה כאלו גם הוא חולה וכיון ששניהם בצער טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל ע"ד משל הת"ח הוא הראש והמצטער שהוא עתה שרוי בדין הוא בבחינת רגל וקצת נזוף טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר ולדברי הגאון הנ"ל גם פזמון מלאכי רחמי' וסליחה י"ג מדות האמורות בחנינה יש למנוע מ"מ אנו אומרים עם הצבור הן אל כביר לא ימאס ודלגו עלי אהבה אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע ש"ץ לשומר ישראל ה' ישמור עמו ישראל מכל פגע ויחתמנו לשנה טובה שנת גאולה וישועה אמן פ"ב יום ד' דסליחות תקפ"ט לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ:
שולחן ערוך, אורח חיים תר״ה
Shulchan Arukh, Orach Chayim 605
Joseph Karo records customs of kapparot, including using a rooster for a male and a hen for a female, giving or redeeming the birds for the poor, visiting graves and increasing charity, and slaughtering the kapparot after circling them and placing one’s hands on them.
הגה ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות כי הוא מנהג ותיקין ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר ולנקבה לוקחין תרנגולת (ב"י בשם תשב"ץ) ולוקחין למעוברת ב' תרנגולים אולי תלד זכר ובוחרין בתרנגולים לבנים על דרך שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ונהגו ליתן הכפרות לעניים או לפדותן בממון שנותנים לעניים (מהרי"ל) ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה והכל מנהג יפה ויש להסמיך שחיטת הכפרו' מיד לאחר שהחזירו עליו וסמך ידיו עליו דמות הקרבן וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולין לקחת משם (טור):
שולחן ערוך, יורה דעה שס״ז — ד"ה לא יהלך בבית הקברות או בתוך
Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 367:3
Joseph Karo’s passage prohibits reading from a Torah scroll, reciting the Tefillah, or orally reciting Biblical verses in a cemetery or within four cubits of a corpse or grave, except for the honor of the dead; beyond four cubits, or behind a partition, these practices are permitted even when the grave remains visible.
לא יהלך בבית הקברות או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וספר תורה בזרועו ויקרא בו או יתפלל והוא הדין על פה אסור לקרות אלא אם כן לכבוד המת כמו שנתבאר (וע"ל סימן שד"מ סעיף ט"ז): כיון שהרחיק ד' אמות קורא ומתפלל ואפילו רואה הקבר או בית הקברות ואם יש שם מחיצה מותר אחר המחיצה סמוך אפילו תוך ד' אמות לקבר:
One may not walk on the cemetery or within four cubits of a corpse or a grave while [holding] a Torah scroll in his arm and read in it, [nor] may one recite the Tefillah [there]. Likewise, is it forbidden to recite [Biblical verses] orally [on the cemetery], unless it is for the honour of the dead as has been explained. As soon as one removes himself four cubits he may read [the Shema] and recite the Tefillah even if he [still] sees the grave or the cemetery; and if there is a partition there, he is permitted [to read the Shema and recite the Tefillah] behind the partition close by, even within four cubits of the grave.
See also
הלכות קטנות, חלק א רי״ב — ד"ה שאלת עוד על כמה קברות צריך
Halakhot Ketanot, Part I 212:2
Jacob Chagiz discusses whether a blessing is required over graves, suggesting that the custom of those visiting the graves of tzaddikim not to recite one may relate to the blessing’s applicability to multiple or ancient graves, while noting the Radbaz’s view that one also blesses over a single grave.
שאלת עוד על כמה קברות צריך לברך וההולכים על קברי הצדיקים אמאי אין מברכין: תשובה היה משמע דמיירי בקברות שהם מזמן קדמון שאי אפשר לעמוד על מספרם ואפשר היה לומר דבקברי כותים שאומר בושה אמכם והוא הכתוב על האוכלוסא דאין גוי פחות מס' רבוא (שם ע"א) אלא שכבר נהוג. ואפשר דלא נתקנה על יחיד דשמא לא הגיע זמנו והוי דומיא דמרים מגדלא (חגיגה ד'.) ואינו בדין. והרדב"ז כתב דעל קבר א' נמי מברך. וקשה תיבת אתכם לנוכח. (עי' באה"ט או"ח סי' רכ"ד ס"ק ח'):
שו"ת חתם סופר, ליקוטי שו"ת ד׳ — ד"ה יקרתו הגיעני בו הודיעני כי נתקבלו
Responsa Chatam Sofer, Collected Responsa 4:2
Moses Sofer (Chatam Sofer) rules that placing a human figure on a Jewish grave is disgraceful and makes praying there appear like bowing to the figure, so prayer at such graves should at least be publicly prohibited; he further cites the Radbaz that such figures may violate the prohibition against imitating idolatrous practices.
יקרתו הגיעני בו הודיעני כי נתקבלו דברי על לבו הטהור, ואלף תודות על זה, שוב הודיעני אודת דבר שלא כהוגן שהעמידו צורת אדם בולטת על מצבת קבר ישראל, ופר"מ ואתיו הרב נ"י צווחו כי כרוכי' אע"ג דברבים ליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר כמ"ש הש"ך יו"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ז בשם רבינו ירוחם וכל יקר ראתה עינו בכה"ג ותש"ו רדב"ז ח"א סי' ק"ז, ודעת פר"מ שמצבת קבורת מתים דומה לבה"כ הואיל ורגילים להתפלל שם בעד החיים כנהוג, יפה כיון והדין עמו, ועכ"פ יש לאסור להתפלל על קבר זה דנראה כמשתחוה לו, וכמ"ש ר' אליקים שבמרדכי והג"א פ' כל הצלמים על הצורות שמציירים בחלונות בה"כ שנראה כמשתחוה מכ"ש כשמשתחוה על אבן זה ששם הצורה ההיא, א"כ לכל הפחות ראוי לפרסם ולאסור להתפלל על קברי' הללו ויהיה זה גנאי ובזיון להקבור שם ובלאה"נ הרי מחמרינן בשבת ויו"ט מה שהיה מותר מדינא מ"מ לצורך המת מחמרינן דגנאי היא לו שנתחלל שבת ע"י עיי' מג"א סי' שי"א ס"ק י"ג מכ"ש הכא כיעור וגנאי להמת הוא. ולכבוד וזכות לנשמת המת יחשב אם ישמעו ויאזינו להסר משם הכיעור ההיא. - ומלבד זה הנה עיניהם הביטו בטוב בתשובת רדב"ז ח"א סי' ק"ז מה שהאריך מאוד בצורת ארי' וגזר שמתא על ככה, ומכ"ש צורת אדם דחמירא טפי ובתוך הדברים כ' וז"ל ותו איכא לאוכוחי דאפי' המתירים שארי הצורות אריה בכלל בנ"ד מודו דאסור לעשות בבית או בשדה דאיכא משום לא תלכו בחוקות הגוים, לפי שחק הוא לעע"ז בכל מקומות מושבותם ודירתם שמציירים אותו דבר שעובדים, בבית תפלתם ובבית ועדם על פתחיהם ועל הנס שלהם כו' א"כ כל ישראל שמצייר צורה כזו על פתח ביתו או על (הארמ"ש) שלו או בכל מקום שיהיה בממשלה ההיא (פי' באותו מלכות שעע"ז ההיא) עובר משום בחוקותיהם לא תלכו שהוא מראה עצמו שהוא תחת ממשלת שר שלהם ומה' יסור לבו ואינו בכלל יעקוב חבל נחלתו עכ"ל הרדב"ז, ומעתה מאחר שאסור כן בבית ובשדה כש"כ להעמידו על מצבת אבן שעל קבר שידוע שמחק האמורי' בזמנינו להעמיד צורת נעבדיהם על ראש קברם פשיטא, ע"כ מכאן והלאה יש למנוע בכל כח ועוז, והעבר אם אפשר להסירו לגמרי בלי מחלוקת ה"ז טוב ואם לאו לכה"פ יפתסו צורתו בדבר הניכר להדי', ויעיי' סי' קמ"ו סעי' ז', ואי לא ישמעו גם לזה אשר לא אקוה ידוע ליהוי שאסור להתפלל על קברים הללו כל זמן שהצורה קיימת שם והגם שהדברים האלו פשוטים לא מנעתי לעשות רצונו ורצון אחיו הרב המאוה"ג נ"י ואחתום בברכה א"נ דש"ת. פ"ב יום ד' ה' אב תקצב"ל משה"ק סופר מפפד"מ. -
תניא, חלק ראשון; ליקוטי אמרים כ״ז — ד"ה וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב
Tanya, Part I; Likkutei Amarim 27:7
The Tanya describes the spiritual effect of the righteous after their physical passing and the continuing influence of their souls, a conceptual foundation for attachment to and inspiration from tzaddikim.
וְעַל זֶה אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ רְשָׁעִים״; וְלֹא שֶׁיִּהְיוּ רְשָׁעִים בֶּאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְהִרְהוּרָם לְבַד, וְהֵם יִהְיוּ נִלְחָמִים תָּמִיד לְהַסִּיחַ דַּעְתָּם מֵהֶם, כְּדֵי לְאַכֽפַּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלֹא יוּכְלוּ לְבַטְּלָהּ מִכֹּל וָכֹל, כִּי זֶה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי צַדִּיקִים. וּשְׁנֵי מִינֵי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ לְמַעְלָה: אֶחָד – מִבִּיטּוּל הַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי, וְאִתְהַפְּכָא מִמְּרִירוּ לְמִתְקָא וּמֵחֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, עַל יְדֵי הַצַּדִּיקִים. וְהַשֵּׁנִית – כַּד אִתְכַּפְיָא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּעוֹדָהּ בְּתָקְפָּהּ וּגְבוּרָתָהּ וּמַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, וּמִשָּׁם מוֹרִידָהּ ה׳ בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא עַל יְדֵי הַבֵּינוֹנִים.
It is concerning this that Job said, “You have created wicked men”—not that they shall actually be wicked, G–d forbid, but that they shall share the temptations of the wicked in their thoughts and meditations alone and that they shall eternally wage war to avert their minds from them in order to subdue the sitra achara; yet they would not be able to annihilate it completely, for that is accomplished by the tzaddikim. For there are two kinds of gratification before Him, blessed be He: one, from the complete annihilation of the sitra achara and the conversion of bitter to sweet and of darkness to light by the tzaddikim; the second, when the sitra achara is subdued while it is still at its strongest and most powerful and soars like an eagle, whence the L–rd brings her down through the effort of the benonim below.
מאמרים מלוקטים — ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"ח
Maamarim Melukatim ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"ח
The passage explains that “ממעמקים” in Tehillim 130 refers either to the depths of a person’s soul or to hidden supernal depths, with heartfelt repentance enabling one to draw from a level beyond all divisions of spiritual degrees.
בס"ד. ש"פ האזינו, שבת שובה ה'תשמ"ח – התוועדות ב' – המשך להתוועדות יום ב' דראש השנה – [cup]שיר[/cup] המעלות ממעמקים קראתיך הוי' , הנה מזמור זה נתקן לאומרו בכל יום מעשרת ימי תשובה, מתחיל מראש השנה (שהוא היום הראשון דעשי"ת), וכמה דרושי ראש השנה מתחילים בפסוק זה. ומובא ע"ז בהדרושים , דבפירוש ממעמקים יש שתי דיעות בזהר ר' יצחק ור' אבא, דר"י מפרש ממעמקים של האדם, שהתפלה הנ"ל היא ממעמקי נפשו של האדם , ממעמקי הנפש של דוד המלך וכן של כאו"א מישראל האומר מזמור זה, ור"א מפרש ממעמקים של למעלה אתר גנוז הוא לעי
תשובות והנהגות, ח״ב סי׳ ס״ד
Teshuvos V'hanhagos 2:64
The passage says that praying extensively at the graves of tzaddikim is especially meritorious, and that prayers are accepted through the merit of the tzaddik or a relative—especially one's parents—bringing redemption and salvation.
On this pageThe passage says that praying extensively at the graves of tzaddikim is especially meritorious, and that prayers are accepted through the merit of the tzaddik or a relative—especially one's parents—bringing redemption and salvation.
Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
תשובות והנהגות, ח״ב סי׳ ס״ה
Teshuvos V'hanhagos 2:65
The passage permits visiting a cemetery in Nissan, Tishrei, or on a yahrzeit to recite Tehillim and prayers, but recommends postponing visits likely to involve extensive weeping to Erev Rosh Chodesh or the fifteenth of the month; it also mentions giving tzedakah and visiting the graves of tzaddikim while asking that the deceased’s soul be restored to its proper place.
On this pageThe passage permits visiting a cemetery in Nissan, Tishrei, or on a yahrzeit to recite Tehillim and prayers, but recommends postponing visits likely to involve extensive weeping to Erev Rosh Chodesh or the fifteenth of the month; it also mentions giving tzedakah and visiting the graves of tzaddikim while asking that the deceased’s soul be restored to its proper place.
Rav Moshe Sternbuch Teshuvos V'hanhagos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
ציץ אליעזר, ח״י סי׳ י׳
Tzitz Eliezer 10:10
The passage refers to the Jewish custom of praying at the graves of the righteous and directs the reader to related discussions by the Chida in Birkei Yosef and Shem HaGedolim.
On this pageThe passage refers to the Jewish custom of praying at the graves of the righteous and directs the reader to related discussions by the Chida in Birkei Yosef and Shem HaGedolim.
Tzitz Eliezer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
גשר החיים, ח״א פרק כ״ט
Gesher HaChaim 29
The passage states that reciting Tehillim, delivering a derashah in honor of a tzaddik beside his grave, and praying Shacharit, Minchah, and Arvit in the ohalim of tzaddikim’s graves are practiced as permissible.
On this pageThe passage states that reciting Tehillim, delivering a derashah in honor of a tzaddik beside his grave, and praying Shacharit, Minchah, and Arvit in the ohalim of tzaddikim’s graves are practiced as permissible.
Gesher HaChaim is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
נטעי גבריאל, אבילות ב פרק ע״ה
Nitei Gavriel, Aveilus vol 2, perek 75
The passage states that visiting a grave on a yahrtzeit enables the soul to exert greater influence, and that it is customary to pray for the deceased on that day, including while standing at the grave.
On this pageThe passage states that visiting a grave on a yahrtzeit enables the soul to exert greater influence, and that it is customary to pray for the deceased on that day, including while standing at the grave.
Nitei Gavriel is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
מעין אומר בשם הרב עובדיה יוסף, ח״א פ״ה סי׳ קמ״ח
Maayan Omer 1:5:148
The passage rules that praying Shacharit, Minchah, or Maariv at the graves of the Patriarchs or at Rabbi Shimon bar Yochai’s grave is not the preferred practice.
On this pageThe passage rules that praying Shacharit, Minchah, or Maariv at the graves of the Patriarchs or at Rabbi Shimon bar Yochai’s grave is not the preferred practice.
Ma'ayan Omer carries the oral rulings of Rav Ovadia Yosef, recorded in his name by R. Yehuda Naki. Ma'ayan Omer is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
זהר, שמות רעח
Sulam on Zohar, Shemot 279
Sulam recounts that the prayers of the dead protect the living, illustrated by a deceased father’s prayer saving his son and by the spies’ prayer at the patriarchs’ graves in Chevron.
א"ל ר' יהודה וכו': א"ל ר"י, מה אתם עושים בעולם ההוא. נרעש הקבר, ואמר, לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו, וברחו משם כחצי מיל. ישבו, עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם אחד, שהיה רץ ובורח, מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפלת אביו המת. והיה נוזל דם מכתיפיו. אחזו בו, וסיפר להם המעשה שהנכרי שגנבו בהיותו קטן, הכהו עד זוב דם. אמרו לו, מה שמך. אמר להם, לחמא בר ליואי. אמרו, ומה ליואי בר לחמא, היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עמו יותר. לא חזרו אליו. אמר רבי אבא, זה שאמרו, שתפלות המתים מגינות על החיים. מאין לנו. הוא כי כתוב, ויעלו בנגב ויבא עד חברון, דהיינו להתפלל על קברם של האבות, שיתפללו בעדם.
מאמר מרדכי הלכות תעניות ובין המצרים, י״ב:כ״ו — ד"ה בית הקברות בעת צרה – יש
Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 12:26
The passage states that in times of trouble one should cry out and pray to God for deliverance in the merit of the holy patriarchs and other righteous people, and that visiting the graves of the righteous to ask them to pray on one’s behalf has great value.
בעת צרה – יש מעלה עצומה לתפילת האדם כאשר הוא מבקש שתפילתו תתקבל בזכות הצדיקים, ולכן, בעת צרה יש לזעוק ולהתפלל לה' יתברך שיושיע אותנו בזכות אבותינו הקדושים ושאר הצדיקים שהיו במהלך הדורות. קברי צדיקים הולכים לקברי ישראל, ובפרט לקברי הצדיקים, ומתפללים שם ומבקשים מהם שיתפללו עלינו [ולגבי שאר קברים – ראה לעיל סעי' ל"א-ל"ה].
קיצור שלחן ערוך ילקוט יוסף, Orach Chaim כ״ג:ה׳ — ד"ה אם לומד משניות או תהלים לעילוי
Kitzur Shulchan Arukh Yalkut Yosef, Orach Chaim 23:5
Rav Yitzchak Yosef states that studying Mishnah or Tehillim for a deceased person’s elevation is not considered לועג לרש, permitting eulogies, Tziduk HaDin, and Kaddish near the grave; he adds that prayer is permitted at sites such as Me'arat HaMachpelah, the grave of Rashbi in Meron, and the grave of Shimon HaTzadik, where the actual grave lies deep within a cave.
אם לומד משניות או תהלים לעילוי נשמת הנפטר, אין בזה משום לועג לרש. ולכן מותר לערוך הספד בסמוך לקבר. ומנהגינו לומר צידוק הדין וקדיש ליד הקבר. ואמנם במערת המכפלה, וכן בקבר רשב"י במירון, קבר שמעון הצדיק, וכדו', מותר להתפלל, אחר שהמקום הוא ציון מצבה לקבר הנמצא עמוק במערה. [ילקוט יוסף מהדו' תשס"ד עמ' שצ] .
מאמר מרדכי הלכות תעניות ובין המצרים, י״ב:נ״ב — ד"ה ובענין זה כתב הרמ"א בהלכות ערב
Maamar Mordechai Hilchot Taaniyot U'Vein HaMetzarim 12:52
The passage cites the Rema, Mishnah Berurah, and Kaf HaChaim on the custom of visiting cemeteries and prostrating oneself at the graves of the righteous to pray, evoke humility, and ask that the deceased plead for mercy, citing examples involving Rabbi Mani and Kalev.
ובענין זה כתב הרמ"א בהלכות ערב ראש השנה (סי' תקפ"א סעי' ד): "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות", וכתב שם המשנ"ב (ס"ק כ"ז): "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר". והוסיף כה"ח (ס"ק צ"ח): "עוד מצאתי הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים לומר אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו, ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים כדי שיבקשו המתים עלינו רחמים כעובדא דר' מאני דמשתטח על מערתא דאבוהי, וכן כלב השתטח על קברי אבות, וכן משמע בפרק אלו נאמרין, של"ה שם".
שו"ת הרב הראשי, כ׳:ב׳ — ד"ה תשובה
Shut HaRav HaRashi 20:2
Rabbi Mordechai Eliyahu states that although souls are not present in cemeteries on Shabbat and one should therefore not visit them, it is permitted to pray at gravesites where people customarily pray, such as the graves of Rashbi and Rachel.
היות והנשמות אינן נמצאות בבתי הקברות בשבת – אין מבקרים בהם בשבת. עם זאת, קברים שבהם מתפללים, כמו קבר הרשב"י, קבר רחל ואחרים, מותר להתפלל שם בשבת.
מאמר מרדכי הלכות שבת, Chelek 2 ל״ט:נ״ח — ד"ה ביקור בבית קברות אין מבקרים בבית
Maamar Mordechai Hilchot Shabbat, Chelek 2 39:58
Rabbi Mordechai Eliyahu states that one may not visit a cemetery on Shabbat, but may visit and pray at certain gravesites where prayer is customary, including the graves of the Rashbi, Rachel Imeinu, Rabbi Meir Baal HaNes, and Me’arat HaMachpelah.
ביקור בבית קברות אין מבקרים בבית קברות בשבת. יחד עם זאת, מותר לבקר בקברים שמתפללים שם, כמו: קבר הרשב"י, קבר רחל אמנו או קבר רבי מאיר בעל הנס וכן מערת המכפלה (שכל הנ"ל אינם קבורים עם אחרים), ולהתפלל שם בשבת. [הערה 93] וע"ע גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סי' ו'), שער הייחודים (דף ה'). וראה בשער רוח הקודש (דף מ"ב ע"א). [הערה 94] לגבי תפילה בקברי צדיקים – ראה גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סעי' י"א). וראה עוד בשד"ח (מערכת א"י אות ו' ד"ה ראינו).
למבואר בדברינו שנכון ליזהר כשהולך להתפלל על קבר צדיק )או צדיקים( יקדים ויאמר בפיו ״הריני נותן סכום פלוני לצדקה פלוני לעלוי נשמת צדיק פלוני שקבור כאן״, ומיד עם האמירה דוקא תיקון גדול, ומעלין נשמת הצדיק שנוסף לו זכות שעל
קברי צדיקים נחשב למקום קדוש, וכמ״ש מהרי״ל ״דמקום מנוחת הצדיקים הוא מקום קדוש וטהור והתפלה מתקבלת יותר״, הביאו הבה״ט בסס״י תקפ״א. ורק בקברות םתם בני אדם שורה ר״ר, וצריך נט״י להעביר הר״ר. וע״ב בליובאודט ש וראסטאוו אשר אהלי
בקברות צדיקים. ו ב פו ס קי ם דנו בנוסע בדרך ורואה קברים מרחוק אם יש לו לברך, כגון הנוסע מת״א לירושלים דרואה מהכביש את הקברים דהר המנוחות, ולכאורה הרואה קברי ישראל חייב לברך, וע״ש בשע״ת, אבל נראה דזה רק כשבא לבקרם אזי
זה תמוה, וכי לא יותר מצוד■ להתפלל במקומות שנתקדש בודאי בעשר קדושות(. גם לצאת לח״ל לקברי צדיקים הי׳ דעתי נוטה שאסור אבל בטלתי דעתי כנגד גדולים וטובים ממני ונדפס באז נדברו חלק י״ב. וכעת נראה לבסס את זה מסברא כיון שתפלה
אדם לקבל וללמוד. אבל להשתטח על קברי צדיקים, המבלי אין קברי צדיקים מספיק בא״י, קברי נביאים תנאים ואמוראים, ומי לנו גדול מהם בחו״ל שיצא להתפלל על קברם, ונראה אולי . דמיירי בקברי צדיקים שהי׳ דבוק בהם בחייו, כי בודאי באלו יש
כלל על הקברות בת״ב. ג( דכל הכוונה להשתטח על קברי צדיקים הוא שיסייעו להעלות תפילתנו למעלה בעת רחמים ורצון כמ״ש מהרי״ל, ובת״ב הוא בחינת גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי, לכן אין הולכין אז לביה״ק להתפלל עכ״ד. וכ״כ מועד לכל חי
ח ״ם א״ח קס״ו( אבל בשמש צדקה )כ״ג( ממליץ על המנהג שאין לנו עם הבורא ית״ש שום אמצעי ח ״ו רק פרקליטים, ולכן נוהגץ להתפלל אצל קברי הצדיקים ואצל קברי קרובים שימליצו לבורא ית״ש. וכן כאן כשמתפללים בפה, המלאכים גם כן שומעים והם
בישראל להתפלל על המת דוקא על קברו סמוך, ואם כן כשהולכים הלומדים הללו על קברו בודאי מהרהרים שם יותר בתשובה והוי זה תקונו, וזה הוא לדעתי מה שאיתא במסכת שמחות פוקדין על הקברות, וא״ב בודאי אם הקרן קיימת מספיק שצריכין לשלוח
Sources explore the spiritual practice of visiting and praying at the graves of tzaddikim and righteous figures. The sources discuss how the righteous continue to intercede and transmit divine influence after death, making their burial sites powerful places for prayer and repentance.
Chassidic and classical Jewish sources explore the centrality of joy in divine service, teaching that simcha is not merely an emotional accompaniment to mitzvot but a fundamental requirement for authentic spiritual connection. The sources emphasize that sadness obstructs the Divine Presence while genuine joy in mitzvah-performance opens the heart to Hashem and enables sustained spiritual growth.
These sources present the Shelah's theological vision of redemption, exploring how divine revelation, the role of Israel's souls, ethical preparation, and the fulfillment of Torah lead toward the ultimate geulah. The texts examine redemption as both a metaphysical process and a spiritual condition achieved through human preparation and alignment with divine will.
Jewish sources describe the defining characteristics of redemption, including the restoration of Jewish sovereignty, ingathering of exiles, and spiritual transformation. The sources also address how to discern whether such signs are present in any given era, balancing messianic expectation with the uncertainties of historical timing.
Sources trace the evening prayer to biblical precedent, Temple practice, and rabbinic institution. They examine whether Maariv is obligatory or optional and establish its role as the service carrying the nighttime acceptance of divine sovereignty through the recitation of Shema.
Sources establish that the recitation of Shema is a Torah-level commandment (deoraisa), based on the biblical passage in Deuteronomy and elaborated through rabbinic interpretation and halakhic codes. The sources address the obligation's timing, the requirement of proper intention, and the consequences of doubt regarding its fulfillment.