The Obligation to Believe in Mashiach

וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד׃ {פ} וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אֲדֹנָ֤י ׀ שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃ וְנָשָׂ֥א נֵס֙ לַגּוֹיִ֔ם וְאָסַ֖ף נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְפֻצ֤וֹת יְהוּדָה֙ יְקַבֵּ֔ץ מֵאַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

But a shoot shall grow out of the stump of Jesse, A twig shall sprout from his stock. In that day, The stock of Jesse that has remained standing Shall become a standard to peoples— Nations shall seek his counsel And his abode shall be honored. In that day, my Sovereign will apply the divine hand again to redeeming the other part of this people from Assyria—as also from Egypt, Pathros, Cush, Elam, Shinar, Hamath, and the coastlands. [God] will hold up a signal to the nations And assemble the banished of Israel, And gather the dispersed of Judah From the four corners of the earth.

וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃

וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃

מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. וְדִילְמָא רַחוֹשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ בְּעָלְמָא? כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל מִי שֶׁנֶּאֶמְרָה הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ בְּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.

אמר רבי ינאי אמר רב כל המצפה לישועה הקב"ה מרביצו לגן עדן שנאמר אני ארעה צאני ואני ארביצם (יחזקאל ל"ד ט"ו):

וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ.

היסוד שנים עשר ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה. לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו וחכמים אומרים (סנהדרין צז:ע"ש) תפח רוחן של מחשבי קצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו:

האמונה בביאת המשיח מחוייבת על כל בעל תורת משה, כמו שבארנו בפרק כ״ג מהמאמר הראשון, וזה כי לפי שבא בתורה מפורש החיוב להאמין בדברי הנביא, שנאמר אליו תשמעון, והנביאים נבאו בביאת המשיח, הוא מבואר שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר בדברי הנביאים ועובר על מצות עשה, אבל מכל מקום אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם.

ועל כן נאמר שאין האמנת ביאת המשיח עקר שהמכחיש ביאתו יקרא כופר בעיקר, אבל היא אמונה אמתית יחוייב כל בעל תורת משה להאמינה, ואולם לזכור הנבואות הפרטיות המורות על ביאתו אין זו כונת המאמר ויארך הספור בהם, לפי שהמפרשים עם שהם מודים בביאתו הנה הם חולקים בנבואות המורות עליו, שהרי יש מחכמי התלמוד מי שהבין שכל הנבואות הבאות בדברי הנביאים על המשיח כלם נתקיימו בשעבר

וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וּבְבִיאַת הַגּוֹאֵל.

וכן אמונת ביאת המשיח על זה הדרך היא, כי הוא ענף מסתעף מן העקר השלישי שהוא השכר והעונש, והיא אמונה מקובלת באומה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, כמו שיתבאר במאמר הרביעי בעזרת השם, ואולם אינו שורש ולא עקר לתורת משה, כי כבר תצוייר תורת משה עקריה ושרשיה זולתה.

וּמִפְּנֵי זֶה נִתְאַוּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל נְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחוּ מִמַּלְכֻיּוֹת שֶׁאֵינָן מְנִיחוֹת לָהֶן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת כַּהֹגֶן. וְיִמְצְאוּ לָהֶם מַרְגּוֹעַ וְיִרְבּוּ בְּחָכְמָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים תִּרְבֶּה הַדֵּעָה וְהַחָכְמָה וְהָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'".

זכר הנביא בנבואה הזאת עשרה תוארים שימצאו במלך המשיח, והם תנאים הכרחיים במלכותו ובגאולה העתידה, שמבלתם אי אפשר שיהיה הוא משיח, ולא שתקרא גאולתו גאולה אמתית. האחד בייחוסו ומשפחתו, שיהיה מזרע דוד מגזע ישי החסיד, ונצר משרשיו השלמים דוד ושלמה והיה זה לפי שיעקב אבינו נתן המלכות והממשלה באומה אל שבט יהודה, כמו שאמר (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה, ומכל משפחות בית יהודה בחר בדוד עבדו, ויעדו שכסאו יהיה נצחי לעד ומפני זה יחוייב שיהיה המושיע מזרעו של דוד ולא מזרעו אחר, וישב במקומו ובכסאו ויקרא בשמו, ומזה יראה שלא נתקיימה הנבואה הזאת בזמן בית שני

אלא שהאמת הוא שיש בתורה ובדברי הנביאים כתובים מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם שלא נתקיימו לעולם לא כלם ולא מקצתם, וזה כמו מה שנאמר בתורה דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, ואמרו רבותינו ז״ל ומחץ פאתי מואב זה דוד, וקרקר כל בני שת זה מלך המשיח, וזה אמת בהכרח כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת

והנה ר' הלל בפ' חלק (סנהדרין צ"ט ע"א) אמר אין משיח לישראל פירש"י אלא הקב"ה בעצמו יגאלם בלי שליח ופי' זה מוכרח הוא דאל"ה אדמקשה לי' רב יוסף מעני רוכב על החמור דיש לדחות דקאי על נחמי' כמ"ש רמב"ן סוף פי' שיר השירים ולא דחאו מדברי זכרי' שיצאו מים חיים מבית ה' וראיה זו כ' הראב"ע סוף זכרי' ע"ש אע"כ מזה אין ראיה דודאי גם לר' הלל יש גאולה אלא שאין משיח מלך וגם בזה לית הלכתא כוותי' והאומר אין משיח וקים לי' כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה דכיילי אחרי רבים להטות כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותי' שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו כמו ע"ד משל במקומו של ר"א היו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה ואחר דאיפסקא הלכתא ע"פ רבי' מחכמי ישראל דלא כוותי' העושה כן בשבת בעדים והתרא' סקול יסקל ולא מצי למימר קים לי כר"א. והא דתני' במס' עדיות למה נישנו דברי היחיד ע"ש מילתא אחריתי כמובן ואין להאריך ועכ"פ הגאולה וביאת המשיח איננה עיקר אבל מי שאינו מודה בו כופר בעיקר של האמנת התורה ודברי נביאים:

בפרק חלק (סנהדרין צז.), "ואפס עצור ועזוב" (דברים לב, לו), כביכול אין סומך ואין עוזר* לישראל. כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו במטותא מנייכו*, לא תרחקוה. דתני, ג' באין בהיסח הדעת, אלו הן; משיח, מציאה, ועקרב. וביאור ענין זה, כי כאשר לא יהיה עצור ועזוב, אז יתייאשו מן הגאולה, ולא יחשבו כלל שיהיו נגאלים, ואז יבא הגואל, כי ג' באים בהסח הדעת וכו'.

ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה: וכל זה תבין כי לשון 'גלה' ו'גאל' אותיות שניהם שוות, רק שבלשון 'גאל' נרמז בו שהוא יתברך גאל אותם מכל ד' רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האל"ף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל 'גלה' הוא בה"א, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד' רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר - הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות 'גלה' הם אותיות 'גאל', רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל"ף של 'גאל'. ובמה שיש ה"א במלת 'גלה', אשר הה"א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד' קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל:

The Sages hinted towards this idea, in their wisdom, in Midrash Bereishit Rabbah (44:18) [on the double language in the verse] "G-d said to Avram you shall surely know [lit: it is known, you will know]" (Gen 15:13)" [The Midrash says:] "(1) It is known that I will disperse them, you will know that I will gather them in. (2) It is known that I will pawn them, you will know that I will reclaim them. (3) It is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them." This Midrash did not need to express all three of these ideas, because they are all one concept. It would have been enough for them to express [only the third one] "It is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them" Because this is the essence which records that, in any case, that He will redeem Am Yisrael. So why did they need to mention also the idea of (1) gathering in and (2) reclaiming? The [Sages] wanted to express that by this double expression the exile and redemption are hinted at. The exile is referred to by the expression "it is known" and the redemption by the expression "you will know" in the future tense. They explain [that G-d is saying] "it is known that I disperse them, you will know that I will gather them in". Because dispersal is not according to the order of existence - that a single entity, like the People of Israel which is one people, should be dispersed, as has been explained already, that things which are one are together also. And [the Sages say] "it is known that I will pawn them" meaning that I will put them under the authority of others, and it is not appropriate according to the order of existence that the People of Israel should stand under any other sovereignty. Because when the People of Israel are in another land, they leave behind their own sovereignty and stand under the authority of another. Like a pawned object which is situated in the domain of someone other than its owner. So with the People of Israel, who should not, according to the order of existence, be under the government of others, and that others should be subjugating them, because it was not for this that they were created. Therefore, "by it being known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them" - take them out of the subjugation. Because He is the One who ordered existence, it is impossible that something which comes from Him should depart from that order. Rather something temporary arising out of the happening of a sin, because something which is a temporary punishment because of sin is not called a departure from the order of existence. But for such a state of affairs to continue forever cannot be, because you will not find anything which departs from the natural order which sustains. Similarly when [the Sages] said "it is known that I will subjugate them, you will know that I will redeem them", it is because the subjugation of one nation by another is not in accordance with the order of existence as it should be, because it should be that every nation is free. This we have discussed at length in my book "Gevurot Hashem" (Chap 35) on the verse "This month shall be for you the first of months" (Ex 12:2) q.v. Thus has been explained by these three ideas [being out of place, dispersal, and subjugation] that one can come to an understanding of redemption from [understanding] exile. And you will understand all this, since the letters of the expressions, exiled [galah] and redeemed [gaal], are the same [even though only the first has a hey and only the second has an alef]. It is just that the expression, redeemed, hints within it that He, may He be blessed, redeemed them from all four directions of the world and united their dispersion. For all unity in the world is in the center, since the edges are divided but the center is one. And that is why the alef, which is unity and the unification of the dispersion, is in the middle [of the word]. However, exiled is with a hey, which is dispersion. And dispersion is in the four directions, in all of the edges, and also in the center. For something that is dispersed is dispersed in all of the space, which includes the four directions and also the center. And even though the middle is not dispersion — this thing that they have a middle comes to teach that a power of unity and assembly remains among the Jewish people, as will be explained. It also tells you that the exile itself is a cause for the redemption, to assemble the dispersion, and for the Jewish people to be one. Hence the letters of exiled are the letters of redeemed, except that the dispersion becomes a unification, which is hinted to in the alef of gaal; and with that which there is a hey in the word, galah, since the hey teaches that the Jewish people is dispersed in all of the corners and in the center. And because of this, unity remains among them, even in their exile. As, behold, the one that is in the center, in the middle of the four [directions], unites and binds the dispersion of the four to itself. For the middle always unites and binds everything. And this thing indicates that the Jewish people still have the power of unity in their exile, and that they have not been completely separated. And because of this power of unity that remains in them, they will again unite. For if, God forbid, there were no power of unity remaining in them, they would have already separated and they would not have the power to become reunited. However now they will unite from the power of unity that remains among the Jewish people.

וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ

It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.

ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון

סימן ח ביאור החיובמברכו ומוקירו משה פיינשטיין סימן ח ביאור החיוב לצפוח לביאת המשיח בכל יום בע״ה י״א ניםן תשל״ט. מע״ב אהובי בן אחי וחביבי הגאון מוהר״ר יחיאל מיכל פיינשטיין שליט״א כולכם תעמדו על הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כלעל הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כל ישראל לגאולה אשר אנחנו מצפים ומחכים תמיד, וגם לבנך בית הבחירה. ונקיים גם מצוות פסח, אף אם בטומאה, ובששת ימים עוד לקיים ראיה וחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשרוחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשר פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, אשר יש לפרש, אף כשליכא רסז, דהרי עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם, וא׳׳ב בכל חם שיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החםשיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החם מהקודמים, שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול לבא בכל רגע ורגע, ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק. דהא למ״ד שריב״ז סובר שבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשבילשבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשביל מהרה יבנה ביהמ״ק אף שהוא רק כשלא נבנה עד תמיסה, נאסר יום הנף כולו. ואם היה זה רק בחשיבות ספק, והוא גם רק ספק קטן, לא היה שייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משוםשייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעץ וודאי שיבא הי

מה שרבים מחסידיו מדמים שהגאון רממ"ש ז"ל הוא מלך המשיח הוא הבל ושטות אבל איני יודע איזו מינות ואפיקורסות יש בזה, הלא הם מצפים למשיח ומאי איכפת לן שלדעתם הטועה כבר היה ומת ועתיד לחיות שוב ולמלוך, סוף סוף הם מצפים למשיח שיבוא ועדיפא מרבי הילל במסכת סנהדרין דף צ"ח עמוד ב' שאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה עכ"ל ולא נידון על כך כאפיקורס. ומה שהם טועים בזהות המשיח אינו אלא כמי שמדמה לעצמו שהמשיח לא יהיה אלא מי שיש לו שיער אדום וששוקל כך וכך שכל אלה הם דברי הבל ושטות אבל אפיקורסות אין. ולכן בטועים אלה אם הם מקפידים במצוות אין חשש לאכול משחיטתם ושאר העניינים שהזכיר במכתבו.

ולא נמצא ברמב"ם חיוב להאמין שהמשיח עומד לבוא בכל רגע, אלא כמו שסיים בפרוש במשניות שם שמי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפרוש בפרשת בלעם ואתם נצבים עכ"ל. ובהלכות מלכים פרק י"א הלכה א' כתב, המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד וכו' עכ"ל והמשיך בתאור פרטיו, ובפרק י"ב הלכה ב' סיים וז"ל אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות וכו' וכן לא יחשב קיצין וכו' אלא יחכה ויאמין בכלל הדברים כאשר בארנו עכ"ל, הרי שלא הזכיר מועד בואו אם קרוב או רחוק אלא רק שיחכה לו ויאמין בכלל בואו.