מפרשי הפרשה
נצבים
Parshas Nitzavim
Deuteronomy
9 commentaries
רבינו בחיי
Rabbeinu Bahya, Devarim 29:9
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
Q — Why is a second covenant being struck in Arvos Moav? Wasn't Sinai enough?
A — Rabbeinu Bachya answers with audacity: Sinai was annulled. The moment Klal Yisrael declared אלה אלהיך ישראל at the egel, the bris of Sinai was procedurally voided. Therefore Moshe convenes everyone here at Arvos Moav as a literal re-do of Sinai: נצבים... לפני ה' אלקיכם matches ויתיצבו בתחתית ההר. Same posture, same audience composition (heads, elders, women, gerim, water-drawers — every category present), same acceptance באלה ובשבועה. RBB then layers a second meaning onto נצבים. After the long tochacha of the preceding parsha — where Israel was warned it would be scattered, hunted, decimated — the word נצבים carries an oath: you will stand, you will not be eradicated, the tochacha will refine you but will not end you. לעולם ה' דברך נצב בשמים — the stem is the same. So the second covenant comes with a guarantee built in: Israel will be the דור אחרון — the nation that, alone among the nations, possesses no termination point.
נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני, כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל, לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה... ויתכן לומר כי נכללו בפסוק זה שתי הבטחות: האחת שיהיו ישראל קיימין ולא יתבטלו לעולם אבל יהיו דור אחרון ולעולם יעמדו, והשני שיהיו זוכין לחיי העוה"ב בקיום התורה.
אבן עזרא
Ibn Ezra on Deuteronomy 29:19
פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃
Q — The warning opens with a four-fold list — "איש או אשה או משפחה או שבט" who turns from Hashem. Then the punishment clauses follow in pasukim 19-20, which on first read repeat themselves: "יעשן אף ה' וקנאתו... ורבצה בו כל האלה... ומחה ה' את שמו... והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל." Why the apparent threefold repetition? (Or HaChaim asks: once "מחה ה' את שמו," what room is left for "והבדילו"?)
A — Ibn Ezra reads the threefold punishment as exactly parallel to the threefold subject — the warning targets three units (individual, family, tribe — the woman folds into the individual category), and the punishments distribute one to each. (1) Individual ("איש או אשה") → "יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא" — "ימות מיד," he dies immediately. (2) Family ("משפחה") → "ורבצה בו כל האלה... ומחה ה' את שמו" — the family is wiped out by accumulating curses until its name is erased. (3) Tribe ("שבט") → "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית" — the tribe is set apart for evil. The vav at the start of each punishment clause = "or" — distributive, not cumulative. Ibn Ezra brings a parallel from Yiftach's vow (Shoftim 11:31): "והיה לה' והעליתיהו עולה" — usually read as one cumulative act (dedicated and offered up). Ibn Ezra reads it disjunctively: either "to Hashem" (if a person — dedicated to Divine service, not slaughtered) or "as an olah" (if an animal). This same Yiftach reading is fiercely attacked by Ramban (in his comment on Bamidbar 27:29) — but the principle, however contested, is unified across Tanach. (Radak and Ralbag follow Ibn Ezra on Yiftach.) Implication: Bat-Yiftach was consecrated, not slaughtered.
יעשן אף - ישרפנו אש האף עד שיראה העשן. והנה אם הוא יחיד - ימות מיד, ואם הוא משפחה - 'ורבצה בו כל האלה', והטעם: שתרבץ האלה במשפחה עד שימחה שמה. ואם הוא שבט - 'והבדילו ה' לרעה'.
משך חכמה
Meshekh Chokhmah, Nitzavim:5
וְהָיָ֡ה בְּשׇׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה׃
Q — How does the Meshech Chochmah understand "בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" — what sophisticated rationalization is being condemned?
A — A pseudo-spiritual logic: "Closing one's eyes and avoiding temptation is no avodah — the HIGHER path is to plunge into the marketplace, into forbidden women, into "שרירות הלב" — and STILL retain yirat shamayim; THAT proves true dveykus." He turns "ספות הרוה את הצמאה" into a strategy: artificially induce desire even for things you naturally don't want, so you can collect reward for resisting them too. The Torah condemns this with the harshest language — do NOT place yourself in nisyonot at all.
'כי בשרירות לבי אלך' — לחמם התאוה ולהגדיל המדורה. ואז יהיה התועליות 'למען ספות הרוה את הצמאה' — כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהם ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהם, הלא הוא הכל איפוא חדא, ואטול שכר כולם.
ספורנו
Sforno on Deuteronomy 30:1
וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃
Q — The Torah's description of teshuvah in exile has two stages: "והשבות אל לבבך" in 30:1, then "ושבת עד ה' אלקיך" in 30:2. What is the difference? Both seem to be about returning.
A — For Sforno, these are two distinct stages, and the first is the intellectual precondition for the second. "ושבת עד ה'" is the destination — teshuvah me-ahavah, "לעשות רצון קונך בלבד," the kind that "מגעת עד כסא הכבוד" (Yoma 86a). But before that comes "והשבות אל לבבך" — a mental act, not yet a religious act. The chiddush: "התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר." Bring the competing life-paths simultaneously into your mind — not partial, not one-sided, but full contradictory contemplation, holding both alternatives before the inner eye. Only by seeing the two together can a person make a clean discrimination. From that clear-eyed comparison comes the recognition "כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו" — and only then does the actual teshuvah of pasuk 2 become possible. Galut's value, in this reading, is that it forces the contrast: you can see the alternatives because you've lived in them.
והשבות אל לבבך. התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדיו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל יתעלה בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו.
הכתב והקבלה
HaKtav VeHaKabalah, Deuteronomy 30:9
וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
Q — The teshuvah section of Nitzavim oscillates between two prepositions: 'ושבת עד ה' אלהיך' (v.2) and 'כי תשוב אל ה' אלהיך' (v.10). The same dual usage appears in Navi: 'שובה ישראל עד ה' אלהיך... ושובו אל ה'' (Hoshea 14:2-3), 'שובו עדי בכל לבבכם ושובו אל ה'' (Yoel 2:12-13). Why two prepositions for one mitzvah?
A — HaKtav VeHaKabbalah maps the prepositions onto Chazal's two-tier theory of teshuvah. 'עד' denotes partial return — teshuvah motivated by fear of punishment, in which zedonot become like shegagot but are not fully erased. 'אל' denotes complete return — teshuvah motivated by love of Hashem, in which zedonot become merits (זכויות). The prepositional difference encodes the qualitative gap: 'עד' approaches Hashem but stops short of full unity; 'אל' arrives. The same verbal root — שוב — splits into two grades according to which preposition follows. The prophets' alternations are deliberate: they call us first to the lower level we can manage (יראה), and then push toward the higher one (אהבה).
ולמעלה אמר 'ושבת עד ה' אלהיך', וכן בנביאים פעם מחובר תשובה במלת 'אל' ופעם במלת 'עד', 'שובה ישראל עד ה' אלהיך ...קחו עמכם דברים ושובו אל ה'' (הושע יד, ב-ג), וכן 'שובו עדי בכל לבבכם וגו' ואל בגדיכם ושובו אל ה''. וטעם שינויים אלו נראה לי שהוא בשינויי סיבות המביאות אל התשובה, אם שהתשובה היא מפני יראת העונשים לבד, אם מצד אהבת ה'. כי אם התשובה היא מיראת העונש שאין העון נמחק לגמרי, כמאמרם שהזדונות נעשות כש[גגות]...
אור החיים
Or HaChaim on Deuteronomy 30:2
וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל־נַפְשֶֽׁךָ׃
Q — The parsha of teshuvah describes the process of repentance and return — 'you shall return to the Lord your God and heed His voice.' What stages does Or HaChaim see in this return?
A — Or HaChaim traces the movement of teshuvah and the ingathering it triggers: the return begins with the heart's reckoning ('והשבת אל לבבך') even while scattered among the nations to which God has driven Israel, proceeds through 'returning to the Lord' and heeding His voice 'with all your heart and all your soul,' and culminates in God's reciprocal turning — gathering the exiles back. The sequence shows teshuvah as both Israel's act of return and the divine response it draws forth, the human and heavenly movements meeting.
ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו... והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה (תהליך התשובה והשיבה אל ה').
רמב"ן
Ramban on Deuteronomy 30:3
Q — What does it actually MEAN that Hashem will "circumcise our hearts" in the future? And how does this square with bechira chofshit, which Chazal insist is the foundation of שכר ועונש?
A — Ramban: the ערלה of the heart is desire itself — "החמדה והתאוה ערלה ללב." In ימות המשיח, after Israel's full teshuva, Hashem will REMOVE desire, so that choosing-good becomes Israel's NATURE — like the heavens and their hosts, "פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם." This is a return to אדם הראשון's pre-sin state: before eating from the עץ, Adam acted by nature with no contrary will. The eating of the eitz birthed bechira (= "דעת" = רצון) — a "מדה אלהית" but also a source of יצר and תאוה. Crucial caveat: this divine help comes only AFTER human teshuva — "הבא ליטהר מסייעין אותו" — never as a substitute for the work. And it brings an inevitable consequence: per Chazal on קהלת, ימות המשיח have "לא זכות ולא חובה" — both presuppose bechira, which itself will be transcended.
לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה... וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו.
כלי יקר
Kli Yakar on Deuteronomy 30:15
רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע׃
Q — The verse pairs 'החיים ואת הטוב' — life and good — in that order. But shouldn't good come first, since doing good is what earns life? Why is life mentioned before good?
A — Kli Yakar reads the word order as a precise warning against instrumentalizing morality. If good came first, one might infer: 'I do good in order to live.' Life would become the goal and good the means. By putting life first, the Torah inverts the relationship: 'יחיה כדי שיעשה טוב' — live in order to do good, not do good in order to live. Tehillim 34:13 makes the same point: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב' — the one who wants life loves days so as to see good. And the parsha's final verse closes the loop: 'לאהבה את ה' אלהיך... כי הוא חייך' — Hashem isn't for life, He is life's purpose. The verse's order is its theology.
ואם תאמר למה לא הקדים הטוב שהרי על ידי מעשה הטוב יזכה לחיים? תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו, כמו שנאמר 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב'.
עקידת יצחק
Akeidat Yitzchak 100:3
Q — What is the nature of the mitzvah of teshuvah promised here? If a person has already sinned, how can the past be undone? Why is return placed at the climax of Moshe's covenant address?
A — Teshuvah is always possible because it lies within a person's power to return and repair what he distorted — this is a foundation of bechirah itself. Sin does not seal a person's fate; abandoning the wrong, regretting it, confessing, and resolving for the future genuinely restore the relationship with God. Return crowns the covenant because the whole edifice of free choice presupposes that a person can always change course. The promise "ושבת עד ה'" affirms that no failure is final and the path back is never closed.
יבאר ענין התשובה וסודה: והיה כי יבאו עליך וגו' ושבת עד יי' אלהיך ושמעת בקולו. בפרק אין עומדין (ברכות ל"ד:) אמר רבי חייא כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמם אין לא ראתה אלהים זולתך ופליגא דרבי אבהו דאמר ר
Chassidus on the parsha
חסידות
Sefat Emet, Shem MiShmuel and Peri Tzadik — indexed by parsha, not by pasuk
Sefat Emet — R' Yehuda Aryeh Leib Alter of Ger
העידותי בכם, פירש רש"י כלום שינו שמים וארץ מדתם וכו'. ולכאורה מאי ראיה מהם, שאין להם בחירה. אך על כל פנים מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר השי"ת וציוויו, אם כן וודאי לא נגרע האדם מזה, רק שניתן לו בחירה יצר טוב ויצר הרע, ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים, ומזה מובן ולך ה' החסד וכו' תשלם לאיש כמעשהו, וקשה מה החסד, אך גם מ…
הקדים אתם נצבים לפרשת תשובה, שהראה משה רבינו ע"ה לבני ישראל כח התשובה, כי בני ישראל היו אז בעלי תשובה, כי במעמד הר סיני היה הרצון להיות בבחינת צדיקים גמורים ושלא יהיה דרך אחר כלל, ואחר החטא שחזרו בתשובה נכנסו בברית ואלה וניתן ב' דרכים ברכה וקללה, ומכל מקום "אתם נצבים וגו' כולכם לפני ה'", שנתקבלו ביתר עוז, ואמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים…
לא נפלאת היא ממך וכו', במדרש דכתיב נעלמה מעיני כל חי, מלאכים חיות הקודש וכו', וממך לא נפלאת. ביאור הענין על פי מה שאמר האר"י ז"ל, כי המלאכים הם מבחינת חיצוניות העולמות, ובני ישראל ונשמות בני ישראל מפנימיות וכו'. לכן עבודת האדם רק בחיצוניות לתקן זאת. וכן המלאכים להם קשה לתקן הפנימיות, כי זה לעומת זה עשה הקב"ה, בעבור כי לנו הפנימיות, צריכין לתקן החיצוניות, וזה…
א"נ היום כולכם כו'. כי הכלל ישראל לעולם עומדין לפני הקב"ה והעבודה רק לכל פרט לבטל עצמו אל הכלל. וזה היום הוא בכל יום ויום. וגם מאחר שכ' בתורה אתם נצבים. ושפת אמת תכון לעד כי אם הי' הפסק לדבר לא הי' נאמר זאת בתורה. ומצד זה יכולין כל הרשעים לחזור בתשובה כי החטא רק במקרה שנפרש מכללות ישראל ולכן יכול לחזור לשורשו כמאמר לירושת אבותי אני חוזר. וכתיב והשבות אל לבבך…
ומל ה"א את לבבך וא"ל זרעך. פי' כי השב בתשובה יזכה גם לזרעיו אחריו להסיר ערלת לבבם. והקדמונים נתנו רמז בפסוק זה א"ל ואת לבב ר"ת אלול הוא כנ"ל. כי בזמן זה היו בנ"י בעלי תשובה בעת שקיבל מרע"ה לוחות שניות. לכן אלו הימים הם ימי רצון גם לנו זרעם אחריהם בזכות התשובה שעשו אבותינו כנ"ל:
למען ספות הרוה כו' שגגות כזדונות. והיא פלא השופט כל הארץ ל"י משפט. ויש לבאר הענין ע"פ מאמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכן הרשע נוטל חלק הצדיק בגיהנם. ופי' הענין כי זדון הרשע מביא הצדיק לשגגות. וגם שגגת הצדיק מביא הרשע לזדונות [ואולי ז"ש שגגת תלמוד עולה זדון] כי כל ישראל ערבין זב"ז. ומצד זה נוטל זה חלקו כנ"ל:
כי המצוה הזאת וגו', ובמדרש הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה וכו'. פירוש כי יש ב' דרכים להשגת התורה, או על ידי התקדשות וטהרה רבה לעלות מעלות רבות לבחינת משה רע"ה איש האלקים, או על ידי התגברות על היצר הרע, ומצד זכות זה יכולין גם כן להשיג התורה, וזה נקרא מעבר לים, והנה ב' בחינות אלו כבר תיקנו כלל בני ישראל בנסיון במצרים, ואחר כך נתקרבו ממש לשמים בקבלת התור…
הנסתרות לה"א והנגלות לנו כו' לעשות כו'. פי' דבר זה נוהג בכל מעשה כי הפנימיות היא מהקב"ה וחז"ל המשילו מעש"ט לתולדות שאמרו תולדותיהן של צדיקים כו'. וכמו התולדה בגשמיות הם ג' שותפין ופנימיות הנשמה הוא מהש"י. כמו כן בכל מצוה הפנימיות הוא מהקב"ה. וע"ז מבקשין ויהי נועם כו' כמ"ש בזוה"ק. לכן צריך כ"א לשוב בתשובה קודם כל מצוה להתבונן שנכנס בשותפות עם הקב"ה וחלק האדם …
קרוב אליך וגו'... שכתב רש"י התורה ניתנה בכתב ובעל פה, בכתב, חרות על לוח לבם של בני ישראל, שיש בכל אחד נקודה קדושה כוללת התורה שחתם הקב"ה בלבות בני ישראל, לכן אחר שימול ה' ערלת הלב יתגלה חותם זה, ובעל פה היא פתיחת החותם שעל ידי כח הפה מתעורר נקודת הלב...
במדרש הפותח והחותם כו' מצוה אתם עושין על עולמי כו'. פי' שאין ביכולת שום ברי' לפתוח בתורה רק בנ"י כמ"ש ונעלמה מעיני כ"ח כו' ולבנ"י הוא קרוב. ולא עוד אלא שגם בבנ"י מיוחד חלק בתורה לכל איש ישראל שאין אחר יכול לפתוח רק הוא. ובראשונים מצינו כן במדרשים ובזוה"ק שפתח כל א' מהם דרך באותו פסוק ואותו תיבה בתורה. אכן יש להאמין שגם לפשוטי בנ"י יש לכ"א חלק. וג"ז נכלל ברמז…
בפסוק והותירך ה' אלקיך וגו', דאיתא ישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל רוב טובה, כי השלימות אי אפשר להשיג בעולם הזה. ולכן הרשעים שאין להם הטוב באמת יכולין להנות מעולם הזה, ומי שיש לו חלק הטוב בקדושה אינו יכול לקבל טובת עולם הזה, כי השלימות אינו יכול להיות בעולם הזה, ורק בעלי תשובות שיש להם כח מלמעלה מהטבע והוא כמו מעין עולם הבא, לכן יכולין לקבל גם ברכת עולם הזה …
במדרש כי המצוה הזאת כו' הפותח והחותם בתורה מברך כו' עד לא לרעתכם נתתי לכם התורה כו'. כבר כתבתי במ"א בזה. והענין בקצרה דקוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד. נמצא התורה הממוצע ובנ"י צריכין לחבר התורה לקוב"ה. וזה ברכה הראשונה של הפותח. כי התורה למעלה. ומ"ש לא בשמים היא מסיים הפסוק לאמר מי יעלה כו'. לענין זה אינו בשמים להיות נפלאת ממך כי בכח בנ"י להמשיך אור התורה משמי…
אתם נצבים וגו', פרש"י שכינסם וזרזן כשיצאו מרשותו וכו'. כי הנה מתחלה היו בני ישראל בחינת צדיקים גמורים, ואחר החטא נעשו בעלי תשובה, ואותו הדור הוצרך להכין ב' המדרגות בעבור כל הדורות...
לעברך וגו' דאיתא כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ומשה רבינו ע"ה כינס את בני ישראל בדורו, שיהיה כוונתם רק לשמו ית', כמו שכתוב לעברך בברית, ועל ידי שכיוונו לשם שמים נשאר זה ברית לכל הדורות, כמו שכתוב את אשר ישנו וגו', ודורו של משה רבינו ע"ה כולל כל הדורות שלפניו ולאחריו... שבכל דור כפי הכנסיה שמתאספין לשם שמים לקבל עול מלכותו ית' מתאספין עמהם כל הדורות, אך ל…
בפרשת התשובה כי המצוה הזאת כו'. כי הנה עיקר התשובה אינו על עבירה דווקא אך שצריך האדם לשוב להתדבק בשורשו. וע"ז אמרו חז"ל שמגעת עד כה"כ כלומר שצריכין לשוב אל החלק שיש לכל איש נשמת אלקי ממעל כמ"ש עד ה' אלקיך. והענין הוא דמקודם כ' כריתות הברית שכרת אתנו הקב"ה וכתיב הנסתרות לה"א כו'. והוא דאיתא קוב"ה סתים וגלי' אורייתא וישראל סתים וגליא. וזה הברית שיש לבנ"י התקשר…
וזהו ענין תקיעות שופר בראש השנה, שהדיבור יש בו השתנות אבל הקול הבא דרך הקנה לא ישתנה, וזה הרמז שנקרא קנה על שם קנה חכמה זקן שקנה חכמה, פירוש שהחכמה היא בקביעות אצלו, כמו כן זה הקול קול יעקב שיש בכללות בני ישראל, וזכו לזה בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך, וניתן להם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי, ולכן נקרא שופר שהוא תפארת ישראל שעומד בתפארתו לעולם בלי השתנות...
בפסוק קרוב אליך הד' כו' בפיך ובלבבך. כ' דרשו ה' בהמצאו כו' בהיותו קרוב פירשו חז"ל בעשי"ת בהמצאו בר"ה בהיותו קרוב ביוה"כ וכמו שיש בשנה זמנים שהוא נמצא וקרוב כמו כן בנפשות. בפיך שהיא התורה ובלבבך שהיא תפלה ותשובה הם מקומות מיוחדים שהקב"ה נמצא וקרוב בהם לאיש ישראל. ובמד' הפותח והחותם בתורה מברך לפני' ולאחרי' דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וברכה שלפני' הו…
...וזה שאמר כי המצוה וגו' אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך וגו', פירוש זה הציוי המתחדש בכל יום, אם כן הוא למעלה מן הזמן, מכל מקום לא נפלאת היא, בפיך ובלבבך לעשותו, הם ברית הלשון וברית המעור, מאחר שנקראו בריתות, אם כן הם למעלה מן הטבע כנ"ל, ובאמת על ידי כל מצוה יכולין להתדבק בזה השורש, אבל המצוות שנקראו בריתות הם עיקר כוחן של ישראל, לכן כתיב לא נפלאת היא ממך ד…
במדרש לא נפלאת היא... כמו שהנשמה מחיה כל האדם, וכל האברים מושכין חיות מן הנשמה, אף על פי שהיא רוחניות, יש בה המשכת חיות לכל אבר כפי הטבע שלו, כמו כן התורה היא חיות כל הנשמות והיא נותנת עיקר החיים לכל האדם, לכן אמר לא נפלאת היא, לא מפרשא ממך, שהיא עיקר החיות המיוחד לבני ישראל, ובאמת נשמה היא רק ניצוץ מן התורה חלק אלקי ממעל, כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים, נשי…
בפסוק והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך וכו' לטובה, כי לעתיד יהיה מתוקן בתערובת טוב ורע, ויהיה מתברר רק הטוב, וזה כאשר שש על אבותיך, שנאמר בהם בכל מכל כל, שלא שלט בהם יצר הרע, כדאיתא בגמרא שהטעימן מעין עולם הבא, והותירך, דכתיב מה יתרון לאדם וכו', תחת השמש אין לו, לפי שהטבע מסתיר ומתערב פסולת במעשה האדם, אבל אחר התיקון יהיה יתרון לאדם בכל המעשים, שהרי הקב"ה ברא …
אתם נצבים היום כלכם, היום בכל יום על ידי הכנה לקבל עול מלכות שמים ובריתו, בזה יכולים להתאסף להיות אגודה... וכשנעשין אגודה אחת הם נצבים לפני ה', וזה בחינת התפלה אחר קריאת שמע שנקרא עמידה, וכן במדרש מביא כאן זמני התפלה, שבאלה הזמנים יכולין להתאסף להתיצב לפני ה'...
...ואין מי שיכול לפתוח בתורה רק בני ישראל בכח התרי"ג המצוות, שנקרא נר מצוה שהוא עצה איך לגלות אור תורה, וכמו שכל מפתח יש בו צורה, כדמות המנעל, ובו יכולין לפתח, ואם נשתנה צורת המפתח אי אפשר כלל לפתוח, כן מפתח של התורה הוא תרי"ג מצוות, וכל מפתח ציור פרטי, ועל ידי קיום כל התרי"ג נפתח התורה, ולכן נעלמה מעיני כל חי, רק בני ישראל שנמסר להם המפתח, ולכן כתוב במדרש ל…
Mekoros on the pasuk
מקראות גדולות
Browse the parsha by aliyah — click a pasuk to open its commentaries
All Parshiyot
Genesis
Exodus
Leviticus
Numbers
Deuteronomy