Sources address whether belief in the coming of Mashiach constitutes a religious obligation in Jewish law and thought. Prophetic passages establish the messianic hope, while rabbinic and medieval Jewish philosophers articulate the status and scope of this belief as a commandment rooted in the obligation to believe the prophets.
וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ
Opens as a working sheet — explore, annotate, and export.
What the sources say
The prophetic literature lays the groundwork for the entire discussion: Yirmiyahu 23:5 foretells that God will raise up for David a righteous branch who will reign as king and execute justice in the land, while Yechezkel 37:22 promises that Israel will be made into one nation under a single king — the scriptural foundation upon which all later belief is anchored.
The Gemara in Berakhot 34b teaches in the name of Rabbi Yochanan that all the prophets prophesied exclusively about the days of Mashiach, establishing that messianic expectation is woven through the entire prophetic corpus, not a peripheral theme.
The Rambam (Sanhedrin 10:1) codifies belief in Mashiach as the twelfth foundational principle of faith, requiring one to believe and trust that he will come, to await him without calculating a fixed time, and to affirm his supremacy over all kings — and he rules that whoever doubts or diminishes his stature thereby denies the Torah, which gives explicit testimony to him in the portions of Balak and Nitzavim.
Mishneh Torah, Melachim and Wars 11:1 goes further, ruling that whoever does not believe in Mashiach or does not await his coming is not merely rejecting the other prophets — he is rejecting the Torah and Moshe Rabeinu himself.
The Gemara in Shabbat 31a records that among the questions a person is asked at the heavenly judgment is whether he awaited salvation (צִפִּיתָ לִישׁוּעָה), indicating that this anticipation is treated as a personal obligation whose fulfillment is reckoned to one's account.
The Sefer HaIkkarim (Maamar 4, 42:1) agrees that belief in the coming of Mashiach is obligatory upon every adherent of Torah, reasoning that since the Torah commands one to heed the prophets — 'to him you shall listen' — and all the prophets prophesied about Mashiach's arrival, disbelieving in it constitutes a violation of a positive commandment; yet he draws a crucial distinction from the Sefer HaIkkarim (Maamar 4, 42:3), maintaining that this belief is not a foundational principle (ikkar) whose denial makes one a heretic in the fullest sense, but rather a genuine and binding obligation that falls short of that ultimate category.
Responsa Benei Banim, Volume III, Essays 3 clarifies the precise scope of the Rambam's position: the Rambam nowhere requires one to believe that Mashiach is about to arrive at any given moment, but only that one await him and believe in the general certainty of his coming, and the Rambam himself concluded his discussion by saying one should wait and believe 'in the general matter of these things' — not specifying whether his arrival is near or far.
Responsa Benei Banim, Volume IV 26 addresses the practical texture of this obligation, distinguishing between genuine anticipation, which is the requirement, and mere lip-service; it also engages with the question of whether identifying a specific deceased figure as Mashiach constitutes a halachic problem, and concludes, on our reading of the cited page, that while such a belief is foolish, its precise halachic status differs from the case of Rabbi Hillel in Sanhedrin who denied Mashiach would come to Israel at all.
Likkutei Sichos 28, Chukat concludes, on our reading of the cited page, that constant anticipation of Mashiach is a halachic requirement connected to the ongoing human need for spiritual purification, which will only be fully realized in the messianic era.
ירמיהו כ״ג
Jeremiah 23:5
Jeremiah promises a righteous Davidic king and describes the future redemption and return of Israel. It is one of the principal prophetic passages concerning the Messiah and the redemption.
הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וַהֲקִמֹתִ֥י לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צַדִּ֑יק וּמָ֤לַךְ מֶ֙לֶךְ֙ וְהִשְׂכִּ֔יל וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ׃
יחזקאל ל״ז
Ezekiel 37:22
Ezekiel prophesies the ingathering and reunification of Israel under ‘David My servant,’ with an everlasting covenant and God’s sanctuary among them. The passage supplies biblical content for the messianic hope.
וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָ֠ם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א (יהיה) [יִֽהְיוּ־]עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃
See also
ברכות ל״ד ב
Berakhot 34b:19
The Mishnah and Gemara distinguish between the messianic era and the World to Come, while discussing the scope of prophetic and eschatological expectations. This passage helps define what belief in Mashiach entails.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַנְּבִיאִים כּוּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל לְעוֹלָם הַבָּא, ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״.
שבת ל״א א — ד"ה אָמַר רָבָא
Shabbat 31a:11
Rava’s famous formulation of the questions asked after death includes: ‘Did you await salvation?’ The passage is a major rabbinic source for the religious significance of actively anticipating redemption.
אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.
With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value.
סנהדרין צ׳ ב-צ״ט א
Sanhedrin 90b-99a
This extended sugya discusses the messianic era, signs of redemption, the duty or significance of awaiting it, and the consequences of rejecting messianic expectation. It also includes the well-known discussion of the duration and nature of the messianic period.
(צֶדֶ״ק גַּ״ם גֶּשֶׁ״ם קָ״ם סִימָן) שָׁאֲלוּ צַדּוּקִים אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּיה מֵתִים? אָמַר לָהֶם: מִן הַתּוֹרָה, וּמִן הַנְּבִיאִים, וּמִן הַכְּתוּבִים. וְלֹא קִיבְּלוּ מִמֶּנּוּ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם״. אָמְרוּ לוֹ: וְדִילְמָא ״וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה״? מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: ״יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״. וְדִילְמָא מֵתִים שֶׁהֶחְיָה יְחֶזְקֵאל? מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. וְדִילְמָא רַחוֹשֵׁי מְרַחֲשָׁן שִׂפְוָותֵיהּ בְּעָלְמָא? כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: כׇּל מִי שֶׁנֶּאֶמְרָה הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ בְּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״. עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה׳ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם״. ״לָכֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לָהֶם״. מִיכָּן לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה אָמַר לָהֶם, ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם״. פְּשִׁיטָא דְּחַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם! אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּיוֹם שֶׁכׇּל הָעוֹלָם כּוּלָּם מֵתִים – אַתֶּם חַיִּים. מָה הַיּוֹם כּוּלְּכֶם קַיָּימִין, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלְּכֶם קַיָּימִין.
The Gemara records a mnemonic for those cited in the upcoming discussion: Tzadi, dalet, kuf; gimmel, mem; gimmel, shin, mem; kuf, mem. Heretics asked Rabban Gamliel: From where is it derived that the Holy One, Blessed be He, revives the dead? Rabban Gamliel said to them that this matter can be proven from the Torah, from the Prophets, and from Writings, but they did not accept the proofs from him. The proof from the Torah is as it is written: “And the Lord said to Moses, behold, you shall lie with your fathers and arise” (Deuteronomy 31:16). The heretics said to him: But perhaps the verse should be divided in a different manner, and it should be read: “Behold, you shall lie with your fathers, and this people will arise and stray after the foreign gods of the land.” The proof from the Prophets is as it is written: “Your dead shall live, my corpse shall arise. Awake and sing, you that dwell in the dust, for your dew is as the dew of vegetation, and the land shall cast out the dead” (Isaiah 26:19). The heretics said to him: But perhaps the prophecy was fulfilled with the dead that Ezekiel revived. No proof may be cited from that verse with regard to any future resurrection. The proof from Writings is as it is written: “And your palate is like the best wine that glides down smoothly for my beloved, moving gently the lips of those that sleep” (Song of Songs 7:10), indicating that the dead will ultimately rise and speak. The heretics said to him: But perhaps merely their lips will move, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: Anyone in whose name a halakha is stated in this world, his lips move in the grave as if repeating the statement cited in his name, as it is stated: “Moving gently the lips of those that sleep.” No proof may be cited from that verse, as it is unrelated to resurrection. This exchange continued until Rabban Gamliel stated to them this verse: “That your days may be multiplied, and the days of your children, upon the land that the Lord took an oath to your forefathers to give them” (Deuteronomy 11:21). The phrase: To give you, is not stated; rather, it is stated: “To give them,” to the Patriarchs themselves, as in the future the Patriarchs will come to life and inherit the land. From here resurrection of the dead is derived from the Torah. And there are those who say that it is from this following verse that he said to them his ultimate proof: “But you who cleave to the Lord your God every one of you is alive this day” (Deuteronomy 4:4). Wasn’t it obvious with regard to the children of Israel whom God was addressing, that “every one of you is alive this day”? Rather, the meaning of the verse is: Even on the day when everyone is dead you will live; just as today every one of you is alive, so too, in the World-to-Come every one of you will be alive.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א
Mishneh Torah, Kings and Wars 11:1
Rambam presents the Messiah, the Davidic dynasty, the rebuilding of the Temple, and the ingathering of Israel as concrete doctrines of redemption. In 11:1 he states that one who does not believe in him or does not await his coming denies the Torah and Moses’ prophecy; this is the clearest classical source for the status of the belief.
וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ.
ספר העקרים, מאמר ד פרק מב
Sefer HaIkkarim, Maamar 4 42:1
Belief in the coming of Mashiach is obligatory upon every adherent of the Torah of Moses, since the Torah explicitly commands belief in the words of the prophets ("you shall listen to him"), and the prophets prophesied about the coming of Mashiach, so one who does not believe in Mashiach is a denier of the prophets' words and transgresses a positive commandment; however, belief in Mashiach's coming is not a principle such that the entire Torah would be nullified if a person does not believe in it.
האמונה בביאת המשיח מחוייבת על כל בעל תורת משה, כמו שבארנו בפרק כ״ג מהמאמר הראשון, וזה כי לפי שבא בתורה מפורש החיוב להאמין בדברי הנביא, שנאמר אליו תשמעון, והנביאים נבאו בביאת המשיח, הוא מבואר שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר בדברי הנביאים ועובר על מצות עשה, אבל מכל מקום אין האמנת ביאת המשיח עיקר שתבטל התורה בכללה אם לא יאמינהו האדם.
פירוש המשניות לרמב"ם, סנהדרין הקדמת פרק חלק
Rambam on Mishnah Sanhedrin 10:1
One who doubts or diminishes the superiority and honor that the Moshiach will possess over all previous kings—as all prophets from Moshe to Malachi foretold—denies the Torah, which explicitly describes this in the passages of Balaam and Netzavim; moreover, a fundamental principle is that Israel's king must come exclusively from the house of David and the seed of Shlomo, and whoever contests this lineage denies the name of God and the words of the prophets.
היסוד שנים עשר ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה. לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו וחכמים אומרים (סנהדרין צז:ע"ש) תפח רוחן של מחשבי קצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו:
ספר העקרים, מאמר ד פרק מב
Sefer HaIkkarim, Maamar 4 42:3
While belief in the coming of Mashiach is not a cardinal principle such that denying it makes one a denier of fundamentals, it is nonetheless a true faith that every bearer of Mosaic Torah is obligated to believe; the passage explains that recounting particular prophecies concerning his coming is not the author's intent, since Talmudic sages agree on his coming but dispute which prophecies refer to him—some having understood that all prophecies concerning Mashiach mentioned by the prophets were already fulfilled in the past.
ועל כן נאמר שאין האמנת ביאת המשיח עקר שהמכחיש ביאתו יקרא כופר בעיקר, אבל היא אמונה אמתית יחוייב כל בעל תורת משה להאמינה, ואולם לזכור הנבואות הפרטיות המורות על ביאתו אין זו כונת המאמר ויארך הספור בהם, לפי שהמפרשים עם שהם מודים בביאתו הנה הם חולקים בנבואות המורות עליו, שהרי יש מחכמי התלמוד מי שהבין שכל הנבואות הבאות בדברי הנביאים על המשיח כלם נתקיימו בשעבר
ספר המצוות, מצוות עשה ג׳
Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 3
The passage explains that the commandment to love God inherently includes calling all people to worship Him and believe in Him, just as one who loves a particular person speaks his praises and persuades others to love him; similarly, when one truly loves God through grasping His truth, one necessarily calls fools and simpletons to know that truth, exemplified by Avraham who called people to faith in God's name out of his great love for Him.
וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה עד"מ כן בשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ור"ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.
recovered from “Ikkarim 3:28”
ספר העקרים, מאמר ג כ״ח — ד"ה וזה כי בדעות יש מצות עשה
Sefer HaIkkarim, Maamar 3 28:2
The passage explains that human perfection is achieved through both positive and negative commandments across the three categories of Torah (doctrines, statutes, and laws), and addresses how the civil laws section specifically contributes to spiritual perfection through the intention behind performing the commandments rather than through the actions themselves.
וזה כי בדעות יש מצות עשה כאמונת מציאות השם ואחדותו ושאינו גוף, ומצות לא תעשה שלא להעלות במחשבה שיש אלוה מבלעדי ה׳ ושלא לתור אחרי עבודה זרה וזולת זה. ובחקים כלבישת ציצית ואסורי מאכלות. ובמשפטים, בצדק תשפוט עמיתך, ביומו תתן שכרו, העניק תעניק לו, ולא תונו איש את עמיתו, לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, וזולת אלה הרבה.
In theoretical ideas, positive commandments are, for example, belief in the existence, the unity and the incorporeality of God; while examples of negative precepts are, not to entertain the notion that there is another god, not to incline after idolatry, and so on. In the statutes, the wearing of zizit (fringes) is an example of a positive commandment, while prohibited foods illustrate the negative precepts. In the judgments the positive precepts are illustrated in the following passages: “In righteousness shalt thou judge thy neighbour;” “In the same day thou shalt give him his hire;” “Thou shalt furnish him liberally.” The negative commandments are exemplified in the following passages: “And ye shall not wrong one another;” “Ye shall not steal; neither shall ye deal falsely, nor lie one to another,” and many other passages besides.
Likkutei Sichos 28 חוקת
The passage states that nine red heifers were prepared from the time this commandment was given until the destruction of the Second Temple—the first by Moses, the second by Ezra, and seven more by Ezra until the Temple's destruction—and that the tenth heifer will be prepared by the Messiah, speedily revealed.
ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון
In this sichaThe sicha explains why Maimonides includes a prayer for redemption in his halachic ruling on the tenth red heifer. It argues that constant anticipation of the Messiah is a halachic requirement related to the ongoing need for spiritual purification from the impurity of death, which will only be fully realized in the Messianic era.
Open the original PDF ↗Likutei Sichos is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שו"ת בני בנים, חלק שלישי, מאמרים ג׳
Responsa Benei Banim, Volume III, Essays 3
The Rambam does not require belief that Mashiach will come at any specific moment, but rather states that one who doubts or trivializes Mashiach denies the Torah's explicit promise of him, and in Hilchot Melachim teaches that Mashiach will arise and restore the Davidic kingdom—while cautioning that the precise details and timing of these events are not fundamental to faith, and one should simply await and believe in his coming in general.
ולא נמצא ברמב"ם חיוב להאמין שהמשיח עומד לבוא בכל רגע, אלא כמו שסיים בפרוש במשניות שם שמי שנסתפק בו או זלזל בענינו הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפרוש בפרשת בלעם ואתם נצבים עכ"ל. ובהלכות מלכים פרק י"א הלכה א' כתב, המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד וכו' עכ"ל והמשיך בתאור פרטיו, ובפרק י"ב הלכה ב' סיים וז"ל אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות וכו' וכן לא יחשב קיצין וכו' אלא יחכה ויאמין בכלל הדברים כאשר בארנו עכ"ל, הרי שלא הזכיר מועד בואו אם קרוב או רחוק אלא רק שיחכה לו ויאמין בכלל בואו.
אגרות משה, או"ח ה׳:ח׳
Igros Moshe OC 5:8
The passage discusses an obligation to await and expect the coming of Mashiach each day with certainty, comparing this expectation to the obligation to perform Passover even without the Temple, and arguing that since Mashiach could arrive at any moment, one must maintain constant readiness and anticipation.
סימן ח ביאור החיובמברכו ומוקירו משה פיינשטיין סימן ח ביאור החיוב לצפוח לביאת המשיח בכל יום בע״ה י״א ניםן תשל״ט. מע״ב אהובי בן אחי וחביבי הגאון מוהר״ר יחיאל מיכל פיינשטיין שליט״א כולכם תעמדו על הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כלעל הברכה לחג כשר ושמח מאד, וגם שנזכה בו עם כל ישראל לגאולה אשר אנחנו מצפים ומחכים תמיד, וגם לבנך בית הבחירה. ונקיים גם מצוות פסח, אף אם בטומאה, ובששת ימים עוד לקיים ראיה וחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשרוחגיגה ושמחה בשלמים, ובנבואת מלאכי )ג׳, א׳( אשר פתאם יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, אשר יש לפרש, אף כשליכא רסז, דהרי עברו כל הקיצים שאמרו אף גדולי עולם, וא׳׳ב בכל חם שיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החםשיבא הוא פתאם. שהרי לא חוע שום טעם על עדיפות החם מהקודמים, שלכן מצד אמונתנו הטהורה יכול לבא בכל רגע ורגע, ולזה משמע שאיכא חיוב לצפות יותר מחשיבות ספק. דהא למ״ד שריב״ז סובר שבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשבילשבליכא מקדש האיר מזרח מתיר)מנחות ם״ח ע״א( ובשביל מהרה יבנה ביהמ״ק אף שהוא רק כשלא נבנה עד תמיסה, נאסר יום הנף כולו. ואם היה זה רק בחשיבות ספק, והוא גם רק ספק קטן, לא היה שייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משוםשייך למיגזר ולאסור בחדש כל יום הנף, אלא הוא משום דהחיוב בכל יום ויום לצפות כעץ וודאי שיבא הי
On this pageThe passage discusses an obligation to await and expect the coming of Mashiach each day with certainty, comparing this expectation to the obligation to perform Passover even without the Temple, and arguing that since Mashiach could arrive at any moment, one must maintain constant readiness and anticipation.
Igros Moshe is not freely available in text. This PDF surfaced in our research. Please use the feedback buttons below to help us improve.
שו"ת בני בנים, חלק רביעי כ״ו
Responsa Benei Banim, Volume IV 26
The passage discusses the obligation to await Mashiach, citing the Gaon of Vilna's view that one must expect Mashiach to come each day (though not necessarily that he will come on any particular day), and notes that many struggle with this anticipation—some merely pay lip service to it while others imagine he has already arrived; the author argues that those who mistakenly believe a particular person was Mashiach are not heretics as long as they still await Mashiach's coming, since even Hillel's view in Sanhedrin that Israel already consumed Mashiach in Hezekiah's time was not deemed heretical, and erring about Mashiach's identity is merely foolishness, not heresy.
בדבר הצפייה למשיח כתבתי בבני בנים חלק ג' מאמר ג' ובשם הגמו"ז זצלה"ה שהחיוב הוא לצפות כל יום שיבוא ולאו דווקא לצפות שיבוא כל יום. אך רבים מתקשים לעמוד אף בזה, ויש שנוח להם מצבם ומקומם והצפייה למשיח היא רק מן השפה ולחוץ ואילו אחרים רוצים כל כך שיבוא המשיח עד שמדמים לעצמם שהוא כבר בא. מה שרבים מחסידיו מדמים שהגאון רממ"ש ז"ל הוא מלך המשיח הוא הבל ושטות אבל איני יודע איזו מינות ואפיקורסות יש בזה, הלא הם מצפים למשיח ומאי איכפת לן שלדעתם הטועה כבר היה ומת ועתיד לחיות שוב ולמלוך, סוף סוף הם מצפים למשיח שיבוא ועדיפא מרבי הילל במסכת סנהדרין דף צ"ח עמוד ב' שאמר אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה עכ"ל ולא נידון על כך כאפיקורס. ומה שהם טועים בזהות המשיח אינו אלא כמי שמדמה לעצמו שהמשיח לא יהיה אלא מי שיש לו שיער אדום וששוקל כך וכך שכל אלה הם דברי הבל ושטות אבל אפיקורסות אין.
שו"ת במראה הבזק חלק רביעי ע״ו
B'Mareh HaBazak Volume IV 76
A community must examine two questions regarding a member who believes in the messianism of Yeshu: whether such a person is considered a Jew, and how the community should relate to that person.
בנדון זה חבר בקהילה היהודית שמאמין במשיחיות יש"ו יש להידרש לשתי שאלות: האם נחשב ליהודי, ב. כיצד על הקהילה להתייחס אליו:
אֶלָּא יְחַכֶּה וְיַאֲמִין בִּכְלַל הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
Same passage as Responsa Benei Banim, Volume III, Essays 3
ועל כן נאמר שאין האמנת ביאת המשיח עקר שהמכחיש ביאתו יקרא כופר בעיקר, אבל היא אמונה אמתית יחוייב כל בעל תורת משה להאמינה, ואולם לזכור הנבואות הפרטיות המורות על ביאתו אין זו כונת המאמר ויארך הספור בהם, לפי שהמפרשים עם שהם מודים בביאתו הנה הם חולקים בנבואות המורות עליו, שהרי יש מחכמי התלמוד מי שהבין שכל הנבואות הבאות בדברי הנביאים על המשיח כלם נתקיימו בשעבר
Same passage as Sefer HaIkkarim, Maamar 4 42:3
שורש מצוה זו אין צריך ביאור, ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. וענין האמונה הוא, שיקבע בנפשו שהאמת כן ושאי אפשר חלוף זה בשום פנים, ואם ישאל עליו ישיב לכל שואל, שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה, אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכח אל הפועל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר...
from our library copy — not yet checked against the original
...וכן אמונת ביאת המשיח על זה הדרך היא, כי הוא ענף מסתעף מן העיקר השלישי, שהוא השכר, והיא אמונה מקובלת באומה, ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, שכמו שיתבאר במאמר הרביעי בעזרת השם.
from our library copy — not yet checked against the original
מושל יראת אלקים - אמר לאמנאה לי מלכא משיחא דעתיד דיקום וישלוט בדחלתא דה'.
from our library copy — not yet checked against the original
אבל מה שהיה מחדש להם עכשיו ומצוה שיאמינו בו, הוא שאמר כמדבר בעדו, אני הוא אותו מחוייב המציאות מנהיגך... שממנו מגיעים אלינו מצות ואזהרות... והמצוה השניה לא יהיה לך וגו', כלומר לא תעבוד אלוה אחר בעולם זולתי... ואלה שתי מצות אין טבע השכל נותנת, אבל מצד עיוננו נטעה ונשפט ההפך... ושאין ראוי שנעבדהו כלל, לפי שאם כן נאמין שהוא יתפעל מצד מעשינו, ושיהיה לו איזה התלות והקשר בנו, אבל ראוי שנעבוד כו"ם מצד שיש לנו קשר עמהם... ולפיכך אמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, והוא על דרך משל, שאם איש אחד משרי המלך הקרובים יצוה אותנו בדבר מה שיראה לנו שלא נאמין אליו בשום צד, אבל נשיבהו שבשום פנים לא נעשה כן, אם לא שנשמע אותו הצווי מאת המלך פנים אל פנים, כן הענין בשתי המצות הללו בשוה...
from our library copy — not yet checked against the original
הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה. וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל, ג) "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ" וְגוֹ' (דברים ל, ד) "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם" וְגוֹ' (דברים ל, ה) "וֶהֱבִיאֲךָ ה'". וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה הֵם כּוֹלְלִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים. אַף בְּפָרָשַׁת בִּלְעָם נֶאֱמַר וְשָׁם נִבֵּא בִּשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִים. בַּמָּשִׁיחַ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא דָּוִד שֶׁהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד צָרֵיהֶם. וּבַמָּשִׁיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁעוֹמֵד מִבָּנָיו שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל [בָּאַחֲרוֹנָה]. וְשָׁם הוּא אוֹמֵר (במדבר כד, יז) "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה" זֶה דָּוִד. (במדבר כד, יז) "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד, יז) "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" זֶה דָּוִד. (במדבר כד, יז) "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. (במדבר כד, יז) "וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב" זֶה דָּוִד. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב ח, ב) "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל" (במדבר כד, יז) "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (זכריה ט, י) "וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם". (במדבר כד, יח) "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה" זֶה דָּוִד. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ח, יד) "וַתְּהִי אֱדוֹם לְדָוִד לַעֲבָדִים" וְגוֹ'. (במדבר כד, יח) "וְהָיָה יְרֵשָׁה" וְגוֹ' זֶה הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, כא) "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן" וְגוֹ': אַף בְּעָרֵי מִקְלָט הוּא אוֹמֵר (דברים יט, ח) "אִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ" (דברים יט, ט) "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים" וְגוֹ'. וּמֵעוֹלָם לֹא הָיָה דָּבָר זֶה. וְלֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְתֹהוּ. אֲבָל בְּדִבְרֵי הַנְּבִיאִים אֵין הַדָּבָר צָרִיךְ רְאָיָה שֶׁכָּל הַסְּפָרִים מְלֵאִים בְּדָבָר זֶה:
from our library copy — not yet checked against the original
ספר הבהיר מאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצוותיו וצונו ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה. מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול ובידו הוא אוצר הנשמות. ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבא בעולם. ואם אינן טובים לא יצאו והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף מאי כל הנשמות שבגוף הוי אומר שבגוף האדם העליון. ויזכו החדשות לצאת ואז בן דוד זוכה להוולד היאך כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב. נתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת. בא לדרוש ולפקוד אם יש להם מה יאכלו מצא להם פת מעופש ומצאן מתביישים לבקש לו פת אחרת כלומר זה לא שמרנו ואחר נבקש. גם המלך כעס ולקח אותו המעופש וצוה עליו לתקנו וליבשו כפי היכולת ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו עד שיאכלו הפת המעופש הזה. ושלחו להם מתוקן מחדש מה עשו אמרו לחלוק אותו חלקוהו ונטל כל אחד מהם חלקו הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב והאחר לקח אותו ואכל ממנו בתאוה אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתיאש ממנו ונפסד יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו נשאר רעב עד שמת ונפקד עליו עון גופו לאמר למה הרגת עצמך לא די שהפת קלקלתם לכם מתחלה אלא החזרתיו לכם מתוקן וחלקתם אותו ואתה קלקלתה חלקך ונתרשלת מלשמרו ולא עוד אלא הרגת את עצמך והוא משיב אדוני מה הייתי עושה ועונים אותו היה לך לשומרו. ואם תאמר לא יכולת היה לך להשגיח בחביריך ושכיניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם בו ושמירתם והיה לך להשתדל לשמור כמותן ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך לא די שקלקלת הפת אלא עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך ואפשר שהיה יוצא ממך ברא מעליא שהיה מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם. לכן מכל צד ירבו עליך ייסורין. נבהל והשיב ומה הייתי עושה מאחר שלא היה לי פת או ממה הייתי יכול לחיות. אמר לו אם אתה היית עמל ויגע בתורה לא תענה כסילות ועזות כזה שמתוך תשובת דבריך ניכר שלא עמלת ויגעת בתורה. והוא כתיב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומה היה לך לחקור ולדרוש ולשאול מה הדבר על מה יחיה האדם. כי בעולם החשך האדם חי על הפת אך בעולם האור לא יחיה על הלחם לבדו. אלא על מה הוי אומר על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומאי ניהו מוצא פי יי' הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי יי' מכאן אמרו לא עם הארץ חסיד. אם אליו אינו גומל חסד היאך יקרא חסיד ואעפ"י שמתחסד עם הבריות והוא עם הארץ לאו חסיד איקרי ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב רוכב שמים בעזרך הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים. מאי שחקים הוי אומר בחדרי חדרים כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמייא. הילכך לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם והיא תורה שיצאה מפי הקב"ה ועליה יחיה האדם הילכך וכסיל יענה עזות. עזוב עזות ואל תענה כאשר ענית ולכך נענש. ומהו ענשו כבר פירשתיו. ומזה המאמר יש להוכיח כי דוד לא הוצרך לעיבור זהו שנאמר אף בשרי ישכון לבטח. ונשמת המשיח חדשה. ואין זה דעת הקלירי שאמר הוא דוד בעצמו. וכתיב ודוד עבד?? נשיא להם לעולם (יחזקאל לז כה). וסימן לדבר אד"ם. וכן דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו על מלך המשיח שנולד מוכיח כדעת הקלירי. גם יש לדקדק מזה המאמר שאין עתה נשמות חדשות עד ימות המשיח שנ??מר ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל יא יט) שהרי אמר ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו. וכן נראה לי להוכיח מפסוק מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א ט') והבן זה. ואולי המדה הזאת הותחלה ממאמר לא ידון רוחי באדם והבן מה שכתבתי שם. אמנם יש מבעלי הקבלה חולקים בדבר כי יש בשרידים גם עתה מן החדשות וכן מוכיח בספר הזוהר. ופסוק ורוח חדשה מדבר על הכלל גם זה המשל אמר אלה האנשים וברוך היודע. ושמעתי כי החסיד רבינו יצחק בר ה"ר אברהם בר רבי דוד היה מכיר בפני אדם אם הוא מן החדשים או מן הישנים:
from our library copy — not yet checked against the original
Sources explore whether belief in the coming of Mashiach constitutes a religious obligation, examining rabbinic formulations of messianic doctrine, biblical prophecies of redemption, and the relationship between this belief and core Jewish faith.
The Shelah explores the essential role of Mashiach ben Yosef as a precursor to the final redemption, examining how his struggles and ultimate death prepare the way for Mashiach ben David. Sources trace the mystical significance of Yosef and Yehudah's reunion as an allegory for the unification of these two messianic figures in the end of days.
Sources exploring the tradition that the Messiah was born on Tisha B'Av, the day of the Temple's destruction. These texts reconcile the apparent paradox by presenting Tisha B'Av as both a day of national tragedy and the seed of future redemption, with the emergence of the Messiah signifying ultimate consolation.
The Sefas Emes draws a profound connection between the portion of Vayeshev and the festival of Chanukah, teaching that both speak to the preservation of an inner, inextinguishable point of holiness in darkness and spiritual exile. Joseph's maintenance of his faith and purity in Egypt parallels the Maccabees' discovery of the pure oil, illustrating how divine light endures even when hidden from perception.
Sources explore the spiritual and practical function of Moshiach Ben Yosef in the messianic era, including his role in wars against the nations, his preparation of the world for Moshiach Ben David, and his relationship to the future redemption of Israel.
The Sfas Emes draws a profound parallel between Joseph's descent into Egypt and the spiritual darkness of exile, connecting both to Chanukah's triumph of light over concealment. Through Hasidic interpretation, Joseph emerges as a tzaddik whose hidden divine light—like the Chanukah flames—illuminates the deepest darkness and cannot be extinguished.