Shomea K'Oneh: Fulfilling Obligations Through Listening

הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.

The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse. It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.

אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁמִיעַ בָּעֵי כַּוָּונָה. הָכָא בִּשְׁלִיחַ צִיבּוּר עָסְקִינַן, דְּדַעְתֵּיהּ אַכּוּלֵּיהּ עָלְמָא. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שׁוֹמֵעַ — שׁוֹמֵעַ לְעַצְמוֹ, וּמַשְׁמִיעַ — מַשְׁמִיעַ לְפִי דַּרְכּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד — לָא יָצָא, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ.

Have intent to sound the shofar on my behalf and sound it for me. The Gemara infers: Apparently, Rabbi Zeira maintains that he who sounds the shofar for others is required to have intent to discharge the hearer’s obligation. The Gemara answers: Here we are dealing with the representative of the community, i.e., one who sounds the shofar for the entire congregation and has everyone in mind. He does not sound it for a specific individual, but rather on behalf of the entire community, and therefore anyone who hears him sound the shofar fulfills his obligation. The Gemara answers: This is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The hearer hears for himself, and the sounder sounds the shofar in his usual way, i.e., he need not intend to sound it for the sake of the hearer. Rabbi Yosei said: In what case is this statement said? It was said in the case of a representative of the community. But in the case of an ordinary individual, the hearer does not fulfill his obligation until both the hearer and the sounder have intent to discharge the hearer’s obligation, as argued by Rabbi Zeira.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ – מִצְוָה לֵיחָלֵק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר – סוֹפֵר מְבָרֵךְ וּבוּר יוֹצֵא.

The Gemara notes: This halakha is also taught in a baraita: If only two individuals ate, it is a mitzva for them to separate. In what case is this statement said? It is said when they were both scribes, i.e., Torah scholars, who know how to recite Grace after Meals properly. But if one of them was a scribe and one was an ignoramus, the scribe recites Grace after Meals and the ignoramus fulfills his obligation by listening to the scribe.

גְּמָ׳ מַאן תְּנָא חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא? אָמַר רַב מַתְנָה: רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דִּתְנַן: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא יָצָא. לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן: מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן — דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, אַף חֵרֵשׁ — דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.

GEMARA: The Gemara asks: Who is the tanna that taught that the reading of a deaf person, even after the fact, no, it is not valid? Rav Mattana said: It is Rabbi Yosei, as we learned in a mishna elsewhere (Berakhot 15a): If one recites the Shema but does not make it audible to his ears, he has nevertheless fulfilled his obligation. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei said: He has not fulfilled his obligation. Rabbi Yosei’s statement implies that one who does not hear what he is saying does not fulfill his obligation. Presumably the halakhot for Shema recitation and Megilla reading are equivalent. The Gemara rejects this proposal: This should not enter your mind, as the mishna teaches the halakha of a deaf person, an imbecile, and a minor together, implying that a deaf person is similar to an imbecile or a minor. Therefore, it may be inferred that just as the readings of an imbecile and a minor are not valid even after the fact, so too, even after the fact, no, the reading of a deaf person is not valid.

אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ״מוֹדִים״ — יִתְפַּלֵּל. וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אִם יָכוֹל לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לִ״קְדוּשָּׁה״ — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל.

Rav Huna said: One who did not yet pray and enters a synagogue and found that the congregation is in the midst of reciting the Amida prayer, if he is able to begin and complete his own prayer before the prayer leader reaches the blessing of thanksgiving [modim], he should begin to pray, and, if not, he should not begin to pray. Rabbi Yehoshua ben Levi said: If he is able to begin and complete his prayer before the prayer leader reaches sanctification [kedusha], then he should begin to pray. If not, then he should not begin to pray.

אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תֵּימָא לֵיהּ לַאֲבוּךְ הָכִי. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ ״אַבָּא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה״, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״אַבָּא כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה״. ״כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה״ – צַעוֹרֵי קָא מְצַעַר לֵיהּ! אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: ״אַבָּא, מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ״.

Later, Shmuel said to Rav Yehuda: Big-toothed one, do not speak to your father like that, as it is disrespectful. As it is taught in a baraita: If one’s father was transgressing a Torah matter, he should not say to him explicitly: Father, you transgressed a Torah matter. Rather, he should say to him: Father, so it is written in the Torah. The Gemara asks: If he says to him directly: This is what is written in the Torah, he will cause him suffering. Rather, he should say to him: Father, this verse is written in the Torah, and he should proceed to quote the verse, from which his father will understand on his own that he has acted improperly.

הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה לֹא יָצָא. הָיָה כּוֹתְבָהּ אוֹ דּוֹרְשָׁהּ אוֹ מַגִּיהָהּ אִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ לָצֵאת בִּקְרִיאָה זוֹ יָצָא וְאִם לֹא כִּוִּן לִבּוֹ לֹא יָצָא.

אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיּוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת אֲרֻכּוֹת וְאֵין רֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שַׁ״ץ לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ:

A person should recite all the blessings loud enough for him to hear what he is saying. Nevertheless, a person who does not recite a blessing out loud fulfills his obligation, whether he verbalizes the blessing or merely recites it in his heart.

וזה שאמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא, בהפך ענין התפלה שהיא דבור עם אלקים השומע דברים שבלב, וצריך שיוציא הדברים בפה בלבד. ואמר בברכות כ"ד המגביה קולו בתפלתו מקטני אמנה ומנביאי הבעל, וכן למדנו מחנה "רק שפתיה נעות", אם כן אין מענין התפלה להשמיעה לאנשים. אמנם המאמרים המלמדים אותנו בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים צריך להשמיעם לאזנינו, כמו שנאמר שמע ישראל...

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה לא יצא נתכוין שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע: מי שתקע ונתכוין להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוין לצאת ידי חובתו אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו יצא שהרי נתכוין להוציא לכל מי שישמענו לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע תקיעו' משליח צבור יצא אם נתכוין לצאת שהרי ש"ץ מתכוין להוציא את הרבים ידי חובתן:

Someone who is engaged in blowing a shofar in order to practice doesn't fulfil his obligation. Similarly, someone who hears shofar from someone such a person doesn't fulfil his obligation. Similarly, someone who is blowing the shofar to make music and doesn't intend for the mitzva of blowing the shofar doesn't fulfil his obligation. If the listener intends to fulfil the mitzva but the blower doesn't have intent for him or if blower has intent for him but the listener does not; he doesn't fulfil his obligation until the two of them have intent, the listener and the blower. If somebody blows the shofar with the intention of fulfilling the obligation of every listener, and somebody hears it and has the intention to fulfill their obligation, even if the blower is not intending for this specific person who hears his blasts and doesn't know them, they fulfill their obligation, given that he had the intention to fulfill the obligation of everybody who heard him. Therefore, if somebody was walking on the street or sitting at home and heard the communal blasts, they fulfill their obligation if they have the intention to fulfill their obligation because the communal blower has the intention to fulfill the members of the community's obligations.

הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתבי הקודש אע"פ שאינו יודע מה הם אומרים יצא ידי חובתו: הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא השומע וצריך [שיכוין] השומע לצאת ואם הקורא שליח צבור מסתמא דעתו על כל השומעים אפי' הם אחורי בית הכנס' אין מדקדקין בטעיותיה וי"א דוקא בטעו' שהלשון והענין אחד כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבי קמי' דרב חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו אבל טעות אחר לא:

One who speaks a different language (other than Hebrew) who hears the Megillah which was written in the Holy Language (Hebrew) fulfills his obligation even if he does not know what they are saying. One who reads the Megillah must intend to fulfill the obligations of those who hear it from him, and the one who hears must intend to fulfill his obligation through hearing it. And if the reader is the chazan he likely intends to fulfill the obligation of all who hear from him, even those in the back of the shul. We are not precise in correcting reading errors. And there are those who say [that we are not so precise] specifically with errors which don't change the meaning such as the two students that were sitting with Rav, and where one read it as Yehudim and another reads it as Yehudiim, and neither were corrected. But [according to this second opinion] regarding other errors [which do change the meaning] he does not fulfill their obligation [if he is not precise in the language].

אין המברך מוציא אחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפי' לא יענו אמן: אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפי' יענה אמן אא"כ שמעה מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו:

One who is blessing covers others, unless one is eating or drinking with them, and then they will depart their obligation with their listening when they are intending to be covered by that blessing, even if they hadn't answered "amen". One does not fulfill their obligation by hearing the blessing, even if they answer Amen, unless they heard it from the beginning to the end and intended to fulfill their obligation through it, and the one who recited the blessing also intended to fulfill their obligation on their behalf.

(ג) אחד פוטר את חבירו - ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך: (יז) אפילו לא יענו אמן - דקי"ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו.

(ג) דכיון שאינו שומע וכו' - שהרי אנו מברכין וציונו לשמוע קול שופר: (טז) ולא נתכוון השומע לצאת - זה מיירי כשבא לביהכ"נ בסתמא אבל אם בא לביהכ"נ לצאת ידי חובה עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא בסתמא יצא:

(מח) צריך שיכוין וכו' וצריך וכו' - ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וזה הכיון הוא קודם שמתחיל לקרוא יכוין על כל הקריאה זה לצאת וזה להוציא ותו א"צ לכוין בכל הקריאה. וצריך השומע להאזין אוזנו ולשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא ואם חיסר הקורא אפילו תיבה אחת וכן אם השומע חיסר תיבה אחת לשמוע לא יצאו וצריך לחזור:

אית' בגמרא שדרכן היה בסעודות גדולות שהאורחים מתכנסים ויושבי' ע"ג ספסלים ושותין עד שנקבצו כלם ואז עולין ויושבין במקום הסעודה ובמקום הראשון כל אחד מברך לעצמו דכיון דדעתייהו למיעקר לא מקרי קביעות כלל וגרע מישיבה, כתבו התו' וא"ת מ"ש דבמוגמר לא בעי הסיבה וי"ל דבמוגמר כלם נהנים ביחד משא"כ באכילה שנהנים זא"ז עכ"ל