Permitting Agunot of Fallen Soldiers

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָעוֹלָם, קְטָטָה בֵינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ, אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, תִּנָּשֵׂא: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. לֹא דִבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַהֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמָּאי:

With regard to a woman who went, she and her husband, overseas, if there was peace between him and her, i.e., the couple were not fighting at the time, and there was also peace in the world, i.e., there was no war at that time, and the woman came back by herself and said: My husband died, she may marry on the basis of her own testimony. Likewise, if she said: My husband died, and they did not have children, but her husband had a brother, she may enter into levirate marriage. If there was peace between him and her when they left but there was war in the world, or if there was a quarrel between him and her and peace in the world, and she came and said: My husband died, she is not deemed credible, as she may be mistaken or lying. Rabbi Yehuda says: She is never deemed credible when she testifies that her husband died, unless she came crying and her clothing was torn, in which case it is apparent that she is speaking the truth. They said to him: This is an incorrect distinction. Rather, both this woman who cries and this woman who does not cry may marry on the basis of their own testimony. Beit Hillel say: We heard that one may accept the testimony of a woman concerning the death of her husband only when she comes from the grain harvest, and when she testified in the same country where he died, and in circumstances similar to the incident that occurred, in which a lenient ruling was issued, as will be explained. Beit Shammai said to Beit Hillel: The same halakha applies to a wife who comes from the grain harvest, and one who comes from the olive harvest, and also one who comes from the grape harvest, and even one who comes from one country to another country. Although the incident in question took place during the grain harvest, the Sages spoke of the grain harvest only because it was the present occurrence, i.e., that is what happened in practice, but this is no proof that she is deemed credible only when she arrived specifically from the grain harvest. The mishna comments: Beit Hillel retracted their opinion, and decided to teach in accordance with the opinion of Beit Shammai on this issue.

קֵירַב מִיתָתוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ?

אפי' שמע קול מקוננת שמזכרתו בין המתים, אין עדות גדולה מזו. שמע בית דין של ישראל שהיו אומ' פלני בן פלני מת, או נהרג, תנשא אשתו, שמע בקונטרוסון של מלכים שהיו או' פלוני בן פלוני מת, או נהרג, לא תנשא אשתו. ומשיאין על בת קול. מעש' שעמד אחד על ראש ההר, ואמ' איש פלני בן איש פלני נשכו נחש ומת. הלכו ומצאוהו שתפחו פניו, והשיאו את אשתו. ובגוי אם היה מתכוין להעד אין עדותו עדות. אבא יודן איש צידן אומ' מעשה בגוי וישראל אחד שהיו מהלכין בדרך, אמ' אותו הגוי, הוי והבל על ישראל אחד שמת כאן וספדתיו וקברתיו, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו. אמ' רבן שמעון בן גמליאל מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא, בחזירתן אמרו, לא נהרג ממנו אלא פל' יהודי, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו. שוב מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום ביתר ולא עלה אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את נשיהם. אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו, שמו ושם עירו, אבל אמ' אחד יצא מעיר פלני, מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא, תנשא אשתו.

אִם יֵשׁ עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין. וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא? וּרְמִינְהִי: לֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים. וַאֲפִילּוּ עַל פִּי עֶבֶד וְעַל פִּי שִׁפְחָה. חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בְּשִׁפְחָתָהּ! אָמַר רַב פַּפֵּי: בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא וְהָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ, וְשִׁפְחָה מִיחְזָא חָזְיָא וְשָׁתְקָה. הָתָם דִּשְׁתִיקָתָהּ מַתִּירָתָהּ — לָא מְהֵימְנָא. הָכָא דִּשְׁתִיקָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ — מְהֵימְנָא.

אַבָּא יוּדָן אִישׁ צַיְידָן אָמַר: מַעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא גּוֹי וְאָמַר: ״חֲבָל עַל יְהוּדִי שֶׁהָיָה עִמִּי בַּדֶּרֶךְ שֶׁמֵּת בַּדֶּרֶךְ, וּקְבַרְתִּיו״, וְהִשִּׂיאוּ אִשְׁתּוֹ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּקוֹלָר שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לְאַנְטוֹכְיָא, וּבָא גּוֹי אֶחָד וְאָמַר: ״חֲבָל עַל קוֹלָר שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁמֵּתוּ, וּקְבַרְתִּים״, וְהִשִּׂיאוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁשִּׁים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין לְכַרְכּוֹם בֵּיתֵּר, וּבָא גּוֹי וְאָמַר: ״חֲבָל עַל שִׁשִּׁים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ בֵּיתֵּר שֶׁמֵּתוּ, וּקְבַרְתִּים״ וְהִשִּׂיאוּ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם. מִתּוֹךְ הַדָּבָר, נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא, וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל נְשׁוֹתֵיהֶן עַל פִּי עֵד אֶחָד. וְהוּחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי שִׁפְחָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים: אֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא עַל פִּי אִשָּׁה, וְלֹא עַל פִּי עֶבֶד, וְלֹא עַל פִּי שִׁפְחָה, וְלֹא עַל פִּי קְרוֹבִים.

Abba Yudan of Sidon said: An incident occurred involving a Jew and a gentile who traveled on the road, and later the gentile came and said: Alas for the Jew who was with me on the road, for he died, and I buried him. And the Sages relied upon this statement and allowed his wife to marry. And there was another incident involving a group of people who had been taken prisoner, each of whom was shackled with a collar [kolar] around his neck, and they were walking to Antokhya. And some time later a certain gentile came and said: Alas for the group of collared people, for they died, and I buried them. And the Sages allowed their wives to marry. And there was yet another incident involving sixty people who were walking to the siege [karkom] of Beitar, and later a gentile came and said: Alas for those sixty people who were walking on the road to Beitar, for they died, and I buried them. And the Sages allowed their wives to marry. As a result of this event, Rabban Gamliel remembered that people were murdered in Tel Arza, and Rabban Gamliel then allowed their wives to remarry based on only one witness. And from then onward they established as protocol to allow a woman to remarry based on hearsay testimony, a slave’s testimony, a woman’s testimony, or a maidservant’s testimony. Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua say: The court may not allow a woman to remarry based on only one witness. Rabbi Akiva says: The court may not allow a woman to marry based on the testimony of a woman, nor based on the testimony of a slave, nor based on the testimony of a maidservant, nor based on the testimony of close relatives.

מַתְנִי׳ עֵד אוֹמֵר ״מֵת״, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״לֹא מֵת״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. עֵד אוֹמֵר ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא מֵת״ — אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״, וְעֵד אוֹמֵר ״לֹא מֵת״ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִשֵּׂאת, הָא לֹא נִשֵּׂאת — לֹא תִּנָּשֵׂא. וְהָאָמַר עוּלָּא: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם. הָכִי קָאָמַר: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״מֵת״, וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״לֹא מֵת״ — לֹא תֵּצֵא מֵהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.

MISHNA: If one witness says: The man died, and the wife married based on this testimony, and one other witness came and said: He did not die, she need not leave her new husband due to this testimony. However, if one witness comes and says: The husband died, and two witnesses say: He did not die, then even though she married based on the first witness she must leave her new husband. If two witnesses say: He died, and one witness says: He did not die, the testimony of the two witnesses is accepted, and even though she did not yet marry, she may marry. GEMARA: The Gemara infers: The reason in the case of one witness contradicted by another witness is that she already married; however, if she did not yet marry and a second witness comes in the meantime and contradicts the statement of the first one, she may not marry. The Gemara asks: But didn’t Ulla say: Wherever you find that the Torah relies on one witness, his testimony is considered complete proof, as though there are two witnesses present here? If so, the witness who comes and testifies to the opposite is only one witness, and the statement of one witness has no standing in a place where it is contradicted by two witnesses. Why, then, may she not remarry, even ab initio? The Gemara answers that this is what the mishna said: If one witness says: He died, and they permitted her to marry based on his testimony, and one other witness later came and said: He did not die, she does not leave her initial, permitted state, i.e., the permission she was granted to remarry is still in force, and she may marry ab initio.

מַתְנִי׳ אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת ״מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי״ — דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים ״הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״. בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין. גְּמָ׳ וְדִלְמָא לָא אָזְלִי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּקָאָמְרִי: ״הָרֵינוּ בָּאִין מִלִּסְפּוֹד וּמִלִּקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּין — אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בְּמֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ. כִּי הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוַּאי, מַאן אִיכָּא בֵּי חִיוַּאי, שְׁכֵיב חִיוַּאי״, וְאַנְסְבַהּ רַב יוֹסֵף לִדְבֵיתְהוּ. הָהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזֵיל: ״וַוי לֵיהּ לְפָרָשָׁא זְרִיזָא דַּהֲוָה בְּפוּמְבְּדִיתָא דִּשְׁכֵיב״, וְאַנְסְבַהּ רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רָבָא, לִדְבֵיתְהוּ.

MISHNA: Even if one heard from the women, who were saying: So-and-so died, this is sufficient in order to testify to his death. Rabbi Yehuda says: Even if one heard from the children, who were saying: We are going to eulogize and bury so-and-so, that is also sufficient. Furthermore, one may rely upon someone mentioning that a man died, regardless of whether the speaker intends to testify and thereby allow the man’s wife to remarry or whether he does not intend to offer formal testimony. GEMARA: With regard to relying on what children said, that they are going to eulogize and bury so-and-so, the Gemara asks: Perhaps they will not go; perhaps they only assumed that the individual would die, but in the end he didn’t. The Gemara answers: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is referring to a situation where the children say: We are coming from eulogizing and burying so-and-so. The Gemara asks: But, if that is so, what about that which is taught in the mishna: With regard to a gentile, if he intended to testify, his testimony is not considered valid testimony, which implies that if the gentile does not intend to testify, his statement may be relied upon? How can you find a case where one would rely on his statement? The Gemara answers: One may rely on a gentile’s statement when he speaks offhandedly, without any intention to testify. Like that gentile who was going around saying: Who is from the house of Ḥivvai; who is from the house of Ḥivvai? Ḥivvai has died. And based upon this report, Rav Yosef allowed Ḥivvai’s wife to marry. There was also a certain gentile who was going around saying: Alas for the brave horseman who was in Pumbedita, for he is dead. And Rav Yosef, and some say Rava, allowed his wife to marry.

אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתוּבָּה נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כּוֹתֵב לָהּ: שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי. וְחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: נִתְיַיבְּמָה — יְבָמָהּ נִכְנָס לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. הֵם דָּרְשׁוּ מִדְרַשׁ כְּתוּבָּה — אָנוּ לֹא נִדְרוֹשׁ מִדְרַשׁ תּוֹרָה?!

Beit Shammai said to them: But we can learn this halakha from the scroll of the marriage contract, as every husband writes for her that: If you marry another man, take what is written for you in this contract. This shows that her right to receive the money of her marriage contract is dependent upon her eligibility to remarry. In this case, as she is deemed credible when she says her husband died and she may marry again, she is likewise entitled to the money of the marriage contract. And Beit Hillel again retracted their opinion, and decided to teach in accordance with the opinion of Beit Shammai. GEMARA: Rav Ḥisda said: If the woman entered into levirate marriage based upon her own testimony, her yavam comes into the inheritance of the property of his dead brother based on her testimony. He adds: If Beit Shammai taught their halakha that she is entitled to her money, by interpreting homiletically the language of a marriage contract, will we not teach by interpreting homiletically the Torah itself?

הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: ״מֵת בַּעְלִיךְ״ — לֹא תִּנָּשֵׂא, וְלֹא תִּתְיַיבֵּם עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעוּבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ.

מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״גְּרוּשָׁה אֲנִי״, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה: ״נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״טְהוֹרָה אֲנִי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: מִנַּיִן לְהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה״. ״לָאִישׁ״ — אָסְרָה, ״הַזֶּה״ — הִתִּירָה.

MISHNA: With regard to a woman who said: I was a married woman and now I am a divorcée, she is deemed credible and permitted to remarry, as the mouth that prohibited and established that she was married is the mouth that permitted, and established that she is divorced. However, if there are witnesses that she was a married woman, and she says: I am a divorcée, she is not deemed credible. Similarly, with regard to a woman who said: I was taken captive but I am pure, as I was not raped in captivity, she is deemed credible and permitted to marry a priest, as the mouth that prohibited and established that she was taken captive is the mouth that permitted and established that she was not defiled. But if there are witnesses that she was taken captive, and she says: I am pure, she is not deemed credible. And if witnesses came after she married, this woman need not leave her husband. GEMARA: Rav Asi said: From where in the Torah is the principle: The mouth that prohibited is the mouth that permitted, derived? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazeh] as a wife” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her off “to the man [la’ish]” without revealing his identity, he rendered her forbidden to all men. When he then says “this [hazeh],” thereby identifying the man to whom he married her off, he renders her permitted to her husband.

מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הֲרַגְתִּיו״ — לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. הוּא נִיהוּ דְּלֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ, הָא לְאַחֵר תִּנָּשֵׂא. וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף: ״פְּלוֹנִי רְבָעַנִי לְאוֹנְסִי״ — הוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְהׇרְגוֹ. ״לִרְצוֹנִי״ — רָשָׁע הוּא, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיוֹת עֵד חָמָס״?

MISHNA: An agent who brought a bill of divorce from a country overseas and said: It was written in my presence and it was signed in my presence, as required in order to establish the bill of divorce as valid, may not marry the wife, i.e., the divorcée. Since the validity of the bill of divorce is based upon his testimony, marrying the divorcée creates the impression that he had an ulterior motive for his testimony. Similarly, a witness who testified that a certain man died, or testified: I killed him, or: We killed him, may not marry that man’s wife. Rabbi Yehuda says: If he testified: I killed him, his wife may not be married at all based on that evidence, as his testimony is unreliable, but if he said: We killed him, his wife may be married to anyone other than those witnesses. The mishna stated that if the witness said with regard to the husband that he died, or: I killed him, or: We killed him, then he may not marry the wife of the deceased. The Gemara infers that he, the witness himself, may not marry the wife; this implies that to another she may be married on the basis of his testimony. The Gemara challenges this: Didn’t Rav Yosef say: With regard to one who testified that so-and-so sodomized me against my will, then he who testified to being the victim of the sexual assault and another bystander witness can combine as a pair of witnesses in order to put the assailant to death for homosexual intercourse. But if he testified: I was willingly sodomized by so-and-so, then he is wicked by his own admission, since he willingly transgressed. And the Torah said: “Put not your hand with the wicked to be a corrupt witness” (Exodus 23:1). If one renders himself unfit as a witness by admitting to murder, how can his testimony be accepted to permit the wife to remarry?

אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב פָּפָּא: וְאַתְּ לָא תִּסְבְּרַאּ?! וְהָתְנַן: נִתְקַדְּשָׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא בַּעְלָהּ – מוּתֶּרֶת לַחְזוֹר. לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן עַל תְּנַאי קַדֵּישׁ? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָתֵי בַּעַל וְקָא מְעַרְעֵר. אִי הָכִי, נִישֵּׂאת נָמֵי! נִישֵּׂאת, דַּעֲבַדָה אִיסּוּרָא – קַנְסוּהָ רַבָּנַן; נִתְקַדְּשָׁה, דְּלָא עֲבַדָה אִיסּוּרָא – לָא קַנְסוּהָ רַבָּנַן.

Rav Kahana said to Rav Pappa: And you, do you not hold Rav Zevid’s statement to be true? But didn’t we learn in a mishna that if a woman was betrothed after her husband was taken for dead, and then her husband came back, she is permitted to return to him (Yevamot 92a), which would not have been the case if she had been married and not merely betrothed? Isn’t this because we say that the second man betrothed her conditionally, stipulating that if her husband is found to be alive the betrothal is null, even though this explanation did not circulate explicitly? The Gemara answers: It is different there because the husband comes and contests the betrothal, which shows clearly that he never divorced her and that her betrothal was mistaken. Therefore, there is no need for an additional explanation. The Gemara asks: If so, in a case where she married the second man, it should also be permitted for her to return to her first husband. Why do the Sages render it prohibited for her to do so? The Gemara answers: In a case where she married him, since she performed a prohibited action, albeit unintentionally, by engaging in sexual intercourse with a man who is not her husband while she was married, the Sages penalized her. By contrast, in a case where she was merely betrothed, since she did not perform a prohibited action, the Sages did not penalize her.

דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, כּוֹתֵב גֵּט כְּרִיתוּת לְאִשְׁתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״. מַאי ״עֲרֻבָּתָם״? — תָּנֵי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִים בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.

לִפְנֵי ה׳ – הֵם סְבוּרִים לִפְנֵי בָּשָׂר וָדָם הֵם עוֹמְדִים, וְאֵינָם אֶלָּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם! (דברים יט יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים יז ד): ״וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמַעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב״ – הֵיטֵב הֵיטֵב לִגְזֵרָה שָׁוָה, מְלַמֵּד שֶׁבּוֹדְקִים אוֹתוֹ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת. אֵין לִי אֶלָּא חֲקִירוֹת, בְּדִיקוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יג טו): ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר״.

כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה, אמרו כתיב בתורה (דברים כ"ד) כי יקח איש אשה חדשה וגו', הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם. והן אינן יודעין שדוד חכם ודורש במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, רבי יהודה אומר לא כי, אלא במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה...

אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפי' עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כגון משחק בקוביאות ומפריחי יונים וכיוצא בהם כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם משיחים לפי תומם כשרים בא אחד מהם ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה כתב א"א ז"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת אפי' אם יש הכחשה בדבריהם נושאים את אשתו כיון ששניהם מעידים על מיתתו אפי' לא שמעו אלא קול שאמרה פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו והוא שראו צל צלו דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא בד"א בשדה או בעיר בבור וכיוצא בו שהוא מקום חרוב אבל בעיר שלא בבור אפי' לא ראו צל משיאים את אשתו כתב גאון האידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא: כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג פליגי בה בירושלמי חד אמר משיאים את אשתו וחד אמר אין משיאין אשתו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא אסיק כחד מינייהו ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא והרמב"ם כתב מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני וידוע שהוא כתב ישראל תינשא אשתו וכן מי שנשתתק בודקין אותו אם נמצאת דעתו מכוונת וכתב מת פלוני בן פלוני סומכין עליו ותינשא אשתו אפי' שמעו מן התינוקות שאמרו מת פלוני בן פלוני בין כיונו לשם עדות בין כיונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו ואם שומעין מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו ואין סומכים עליהם להשיא אשתו אא"כ יאמרו כך וכך ספדנים היו שם וכך וכך הלכו אחר המטה שיש דבר שמורה על הענין שהוא אמת: עכו"ם שמסיח לפי תומו שמת ואין מכוין לשם עדות משיאין את אשתו וכן השומע ממנו ובא והעיד בפני ב"ד משיאין את אשתו כיצד מסיח לפי תומו כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוון לשם עדות אבל אם מכוין לשם עדות או שנראה שאמר כן כדי שירא מפניו כגון שאמר עשה דבר פלוני ואם לאו אהרוג אותך כמו שהרגתי לפלוני אינו נאמן כתב הרמב"ם יצא ישראל ועכו"ם מעמנו למקום אחר ובא עכו"ם והסיח לפי תומו איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו אע"פ שאין העכו"ם יודע את האיש והוא שאמר קברתיו ע"כ ואיני יודע למה צריך שיאמר קברתיו התחיל העכו"ם להסיח לפי תומו וחזר ושאלו לו ואח"כ פירש כל הענין קרוי שפיר מסיח לפי תומו כתב הרמב"ם ז"ל שמע מערכאות של עכו"ם הרגנו לפלוני אינן נאמנין ויראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאפי' אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים בא אחד ואמר אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יוסף בן שמעון ובא ואמר כן ואנו מכירים פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת אע"פ שלא אמר בו סי' שנכירנו על ידו ואין אנו חוששין שמא אחר היה ששמו כך וי"א דוקא כשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם וגם לא שכיח שיירו' שעוברים שם הא איכא חד מינייהו אין משיאין ורב אלפס כתב אפילו שכיח תרי בהאי שמא או שכיחי שיירות משיאין עד דאיכא תרווייהו לריעותא וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: כל הבא להעיד על עדות אשה א"צ דרישה וחקירה ומעידין לאור הנר ולאור הלבנה שאפילו לא ראו אותו אלא לאור הנר והלבנה והכירוהו המעידים עליו שהוא הוא ראו אחד שאמר על עצמו שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי הוא מת שנחש נשכו והלכו שם ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו:

הנכבד החכם רבי נתן ס"ט על אודות האשה שאמר הגוי שטבעה הספינה שבעלה היה בה והיתה רחוקה מן היבשה כשלשים מיל ונסתפקת אם נקרא זה מים שיש להם סוף לפי שבים נראים ההרים ברחוק ל' מיל וגם היבשה נראית להם כדוגמא בעלמא ברחוק ל' מיל. דע כי אין להסתפק בזה ומים שיש להם סוף כל שעומד ורואה מד' רוחותיו וכיון ששהה בכדי שתצא נפשו ונסתכל בד' רוחות סביב ולא ראהו עולה ודאי מת אבל הכא אם עלה ברחוק ל' מיל ממנו לא היה יכול לראות ועוד אם מצד אחד היה הספינה בתוך ל' מיל של יבשה היתה רחוקה משאר צדדים הרבה על כן איני יכול למצוא לה היתר.

וענין ואת ערובתם תקח רז"ל פירשוהו בפ"ק דכתובו' (ט' רע"ב) וגם בפ' במה בהמה יוצאה (שבת נ"ו ע"א) פי' דברים המעורבים בין איש לאשתו כלו' שיתירו הקשר שביניהם והם הקדושין ע"י גט כריתות והיו עושין כן מפני שאם ימות אחד במלחמ' לא תשאר אשתו עגונה ואע"פ שזה הפסוק נכתב במלחמת שאול רש"י ז"ל פי' שכן היו עושין במלחמת בית דוד ולפי זה אמרו שאדוננו דוד לא בעל בת שבע באיסור וחליל' לאדוננו דוד שיכשל באשת איש:

הָאָב שֶׁאָמַר בִּתִּי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת הִיא לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא לוֹ אִם זִנְּתָה אֵינָהּ נִסְקֶלֶת עַל פִּיו עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּתְאָרְסָה בִּפְנֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מְקֻדֶּשֶׁת אֲנִי אֵינָהּ נֶהֱרֶגֶת עַל פִּיהָ עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים אוֹ תֻּחְזַק:

בד"א שהאשה נאמנת לומר מת בעלי כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל אם יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה או שהמיר בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי) ואח"כ הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואפי' אמרה קברתיו (ב"י בשם הג"מ פי"ג מהל' גירושין) אע"פ ששלום בעולם ואפי' בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אע"פ שיש שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת אפי' אומרת קברתיו וי"א שאם אמרה קברתיו נאמנת ואם אמרה מת על מטתו נאמנת לדברי הכל: הגה וה"ה כל שאומרת שמת או נהרג רחוק מן המלחמה מהימנא דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש אבל שלא במלחמה אפי' הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל נאמנת (במרדכי פ' האשה בתרא בשם ראבי"ה): לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא וי"א דאפי' נישאת תצא (טור בשם הרא"ש): בא עד א' ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת אם אמר קברתיו תנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא: הגה אבל ב' אפי' לא אמרו קברנוהו נאמנים (ג"ז טור בשם הרא"ש) וי"א אפי' בעד א' אפי' אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו (ב"י בשם המרדכי פ' האשה) וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה צריך ג"כ שיאמר קברתיו (ב"י בשם הר"ן פרק האשה וכן משמע באש"רי ובתו') ויש מקילין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ור' נתן וראבי"ה):

בעדות אשה שמת בעלה הקילו רבותינו חכמי המשנה והתלמוד קולות רבות והחמירו חומרות רבות, ורז"ל נתנו בזה כלל: שהקילו בסוף עדות ולא בתחלת עדות [בכורות מ"ו:, ואע"ג שמתרץ שם תירוץ אחר מ"מ האי תירוצא קאי כיון דהאמת כן, ודו"ק]. וביאור הדברים: שהקילו בסוף העדות כשנתברר בבירור גמור מיתתו בלי שום שמץ חשש הקילו מי הוא המעיד על המיתה, ולא לבד שלא הצריכו שני עדים כשירים אלא אפילו עד אחד נאמן, ואפילו פסולי עדות כמו אשה וקרוב ועבד ושפחה וכותי מסיח לפ"ת, ולא עוד אלא שהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי. ואין דומה לזה בכל האיסורים, דהא קיי"ל במקום דאיתחזיק איסורא אין עד אחד נאמן להוציא הדבר מחזקתו כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ז, וכ"ש הכא באיסור אשת איש דאיכא חזקת איסור אשת איש וחזקת חיים דהבעל, ומ"מ הקילו בזה מטעמים שיתבאר לפנינו בס"ד. ונגד זה – בתחלת העדות, כלומר בגוף ענין מיתתו, החמירו הרבה חומרות לחוש למיעוטא דמיעוטא ולמיעוט שאינו מצוי מה דלא חשו בזה בכל איסורי תורה, כמו אם נפל בבגדיו לים או לנהר גדול ונאבד זכרו שע"פ האומדנא ודאי נטבע, מ"מ לא התירו חז"ל את העגונה בזה וכן כיוצא בזה חומרות גדולות שיתבאר לפנינו בס"ד. וטעמא דמלתא דבאיסור אשת איש החמור שבזה תלוי כל יחוס ישראל ואם חלילה היא אשת איש ותנשא לאחר ותוליד בנים יתרבו ממזרים בישראל, ואם יארע אף אחד מאלפי אלפים ותנשא לאחד ותוליד בנים ובנות ממזרים וממזרות וינשאו ויולידו יתרבו ממזרים במשך השנים למאות, וכבר נודע גם בימינו מעשים כאלו שהבעל לא היה שנים רבות ונשכח זכרו ולפי האומדנא כבר מת ואח"כ בא הבעל. ומעשה אירע בימינו במדינת אשכנז בסביבות עיר מגנצא שהבעל לא היה יותר מט"ו שנים והאשה בקשה להנשא, ופריצי הדור החזיקו בידה כי לא היה ביניהם שום קטטה וחיו באהבה, ולפי האומדנא לא היה שום ספק בדבר שמת, רק הרב דמגנצא עמד בפרץ שלא תנשא, ואח"כ בא הבעל. וכן כמה מהנטבעים אירע שנצולו ויצאו מהמים בחיים, ובגמ' ג"כ יש מעשים כאלו, ולכן יסכר פי דוברי שקר באמרם שחז"ל לא חשו על תקנות עגונות, ומי כרבותינו ז"ל שהרבה קולות גדולות הקילו משום תקנת עגונות, ולכן במה שהחמירו ידעו למה החמירו והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה.

אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפילו עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה משנה בסוף יבמות (קכב.) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה וכתב הר"ן בפרק שבועת העדות שאם עד אחד אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת ודאי דבכה"ג לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין הב' האומר בשמו נאמן והביא ראיה לדבר בפרק המדיר כ"כ בשם הרמב"ן וכתב בסוף דבריו וכך קבלתי דין זה ואע"פ שממ"ש (שם הר"ן בשם הרשב"א והירושלמי נראה שאפשר לדחות ראיית הרמב"ן ז"ל לא שבקינן מש"ה קבלת הרמב"ן ז"ל ודעתו ודעת הר"ן ז"ל) כתב מהרי"ק בשורש ל' אין לנו להקל משום עיגונא אלא במקום שהקילו חכמים ונתן טעם למה הקילו חכמים באיסור אשת איש ועיין בתשובת הריב"ש סי' שע"ח: ומ"ש רבינו בא אחד ואמר הרגתיו תנשא וכו' פלוגתא דתנאי בספ"ב דיבמות (דף כה) והלכה כת"ק דאמר הכי: אפילו לא שמעו אלא קול שאמר פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו בסוף יבמות (ד' קכב):

אפי' עד א'. הנה בדין נאמנות עד א' בעדות אשה אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן (ונ"מ לכמה דברים שיתבארו בסימן זה) הוא מחלוקת הראשונים ז"ל דמדברי הנ"י ר"פ האשה רבה מבואר בשם הרא"ה והריטב"א דהוא מן התורה דמשום מלתא דעבידי לגלויי ומשום דייקא ודאי קושטא מסהיד ונחשב כעדות גמורה מדאורי' והא דאמרי בש"ס משום עגונה אקילו בה רבנן פי' הריטב"א דאקילו רבנן ולא החמירו על דברי תורה. אבל דעת התוס' שם דנאמנת רק מדרבנן ע"ש (עב"ש לקמן ס"ק ק"ט) וכן דעת רש"י ביבמות דף צ"ב בד"ה תדע דהוראה הוא (וכן משמע מדברי רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב שכ' דכל המקדש אדעתא דרבנן כו' ע"ש אמנם לדברי הנו"ב דלקמן אין מדברי רש"י אלו ראיה דשם מיירי בעד מפי עד) וכן דעת הרשב"א בשיטותיו דף פ"ז. ובדעת הרמב"ם ז"ל בזה נתווכחו המחברים דמדברי הרמב"ם רפ"ה מהלכות עדות נראה דהוא מדרבנן ובס"פ י"ג מהל' גירושין דבריו סותרין זא"ז שהתחיל אל יקשה בעיניך שהקילו חכמים כו' שלא הקפידה התורה כו' לפיכך הקילו חכמים כו' והלח"מ שם פי' כונת הרמב"ם כדעת התו' דנאמנות עד א' מדרבנן וזהו דעת הריב"ש סי' קנ"ה בדעת הרמב"ם ומ"ש שלא הקפידה התורה כו' לתקנת חכמים קרי תורה ע"ש אך דעת מהרי"ק סוף שורש ל' דמשמע מדברי הרמב"ם דמשום דהוי מלתא דעבידי לגלויי נאמן מה"ת. ע"ש וע' בתשו' נ"ב סי' כ"ז וכ"ט ובסי' ל"ג שהאריך בענין זה ודעתו להכריע דנאמן מה"ת והביא ראיה מהספרי לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא באשה להשיאה כו' ועוד כמה ראיות אך כ' דזה דוקא בעד כשר אבל לא בעד פסול כגון אשה ועבד ועד מפי עד דבאלו הנאמנות רק מדרבנן וביאר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ופי' בזה דבריו שבהלכות גירושין הנ"ל דעד כשר נאמן מה"ת רק חכמים הוסיפו להכשיר גם הפסולים כגון עד מפי עד כו' והם דרפ"ה מעדות הנ"ל מפרש דלענין משפטי העדות לא האמינה התורה לעד א' רק בסוטה ובע"ע אבל היכא דהנאמנות משום עבידא לגלויי אין הטעם משום משפטי העדות רק שהדבר עד לעצמו מחמת חזקה דלא משקרי והאריך בזה ע"ש. וע' בתשו' ברית אברהם סי' כ"א וסי' ל"ט שפלפל ג"כ בענין זה והביא דהרשב"ץ ח"א מסי' פ"ב עד סי' פ"ה האריך בזה ועלה ג"כ בדעת הרמב"ם כמו שפי' הנו"ב הכל במכוון וכ' שרוח קדשו של התשב"ץ הופיע בבית מדרשו של הגאון נו"ב ז"ל שכיון כמעט לכל דברי התשב"ץ יעו"ש (וע' בתשו' שיבת ציון סי' פ"א מ"ש בזה) וע' בס' פני יהושע כתובות כ"ב שהביא ג"כ הספרי הנ"ל ובגיטין דף ב' כ' הפ"י מדלא הוזכר בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת וע' בתשו' אאמ"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ט ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קט"ז ובס' בית מאיר סעיף זה (ובתשו' חתם סופר סי' צ"ד): וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ג שנשאל מאיש אחד להזדקק בדינו אודות המערערים עליו ועל אחותו לפסול אותם ואת בניהם מלבא בקהל ישראל מחמת שאמם נשאת לאביהם מבלי גביית עדות בב"ד שבעלה הראשון מת והנה עתה מעיד עד אחד ששמע מפי אחי בעלה הראשון קודם שנשאת להשני שמתאבל על אחיו על ידי שכ' לו אחד ממדינת האללאנד שמת אחיו ר' יוזפא. וכ' דלכאורה עדות זו מספיק להתיר לאשתו של ר' יוזפא להנשא אך כל זה אם היה זה העד מעיד כן להתיר להאשה להנשא דהאמינו חז"ל לעד א' ולעד מפ"ע בצירוף דמתוך חומר כו' ומשום עגונ' כאשר האריכו רבותינו כו' משא"כ כשמעיד העד אחר מיתתה דעיקר העדות על הבנים שהולידה י"ל בכה"ג האמינוהו ואוקמי אדינ' דבמקום חזקת א"א אין עד אחד נאמן וביותר מסתפקנ' באשה שנשאת בלי שום עדות ואח"כ בא עד א' שמת בעלה הראשון מכבר די"ל דלא מהני דאף דהאמת סברת דייקא אינו דוקא בתחילת נישואין אלא כל רגע ורגע שיושבת תחת בעלה כמ"ש תוס' ב"ב דף ל"ב מ"מ י"ל דהאשה זו דראינו דנשאת בלי שום עדות ולא היה לה ע"מ לדייק איתרע חזקה זו לגב' ודילמא גם עתה כשמעיד העד והיא יושבת תחת בעלה יושבת בלי דיוק. וביותר י"ל דל"ש כלל אצלה סברת דייקא במה דיושבת תחת בעלה דהא ליכא יראת החומר דלא תרויח מידי בצאתה ממנו דהא אם יבא בעלה הא' יהיה לה כל חומר א"א על שנשאת להבא בלי עדות וכיון דליכא דייקא בתחילת נישואין ולא אח"כ י"ל דאין עד א' נאמן ועדיין לא מצאתי גילוי לדין זה בפרט במעיד אחר מיתתה דכל עדות רק להכשיר הבנים י"ל דדינו כמו בעלמא ובאמת אם היו ב' מעידים שאחי בעלה הראשון אמר ששמע שמת אחיו היה צד גדול להתיר אף דלא הוו עדות מעליא כיון דהוי עד מפי עד וגם מעידים שניהם רק מפי עד א' מ"מ כמו דבעלמא יכולים להעיד שנתקבל עדות בב"ד פלוני ה"נ בעדות אשם כיון שא"צ שיהא העדות דוקא בב"ד כו' אך בנ"ד דהיה רק עד א' אפשר דאינו נאמן. וגם ביש ב' עדים י"ל דלא הוי כמעידין שנתקבל עדות בב"ד כו' (עמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ט) אמנם יש לצדד להקל דאף במעיד לאחר מיתתה מהני כיון דחז"ל האמינו לע"א מחמת סיועת דייקא משום עיגונ' ה"נ במעיד אחר מיתת' יש עדות העד וסיועת דייקא דאמרי' אין דרך אשה להנשא לאחר מחשש החומר בסופ' וניכר לאמת שאחי בעלה אמר כן והיא דייקא ונשאת ובצירוף ב' הסברות כמו דמקילין משום עיגונא ה"נ במקום דחק ועיגון לפוסלו מקהל דאין לך עיגון גדול מזה. ומ"ש בסי' קכ"ד וקכ"ה על ענין הנ"ל שפלפל בזה עם הגאון מליסא ז"ל בסברות עמוקות ושם מבואר עוד כמה צדדים להקל בנ"ד להתיר אותם לבא בקהל. ושם בסי' קכ"ד כתוב עוד חקיר' בזה (באם נידון בעד א' שבא אחר שניסת דלא מהני מטעמים המבוארים לעיל) בבאו ב' עדים אחר שניסת ומעידים שמת בעלה הא' ולא ידעו אימת מת ועד אחד מעיד שמת מכבר מקודם שנשאת לזה אי מהני ומותרת לעמוד תחתיו (עמ"ש לעיל סי' י"א סק"ג בשם ת' מוצל מאש) וכ' די"ל דמדאורייתא נאמן דלהפוסקים דס"ל למסקנא ע"א נאמן באתחזק איסורא י"ל דהכא נאמן דלא מקרי דבר שבערוה כיון דעכ"פ השתא מת וליכא עוד איסור א"א אלא דאם מת עתה אסורה על הבעל הב' מדין סוטה י"ל דלא מקרי דבר שבערוה ואף דעיקר לימוד דבר דבר מממון כתיב גבי זינתה תחת בעלה י"ל דדוקא לגבי בעל אבל לא לגבי בועל כמ"ש תו' יבמות דף ג'. ואף להפוסקים באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן י"ל דדוקא אם כפי דברי העד היה האיסור עד עתה כו' אבל הכא דאיסור א"א ודאי ליכא דהרי מת לפנינו ע"י עדות ב' עדים ולגבי איסור סוטה לא היתה מעולם באיסור סוטה על זה הבעל ואף דהיתה מעולם אסורה עליו פעם אחת מטעם א"א מ"מ אין מחזיקין מאיסור לאיסור כו' וצ"ע לדינא ע"ש היטב ובסי' קכ"ה. וע' בתשו' ברית אברהם מסימן ס' עד סי' ס"ג בכל זה: (וע' עוד בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ק"ל נזכר שם עוד חקירה אחת כעין החקירה הא' הנ"ל. וז"ל שם. בא לידי עובד' באשה שבעלה הרחיק ממנה זמן רב והיא זינתה תחתיו ואח"כ בא עד א' והעיד שמת בעלה. והיה אז בין כסה לעשור. והרהרתי דאולי עיקר דייקא מן חומר היינו מה שתצא מן בעלה הראשון אבל בזינתה דאסור' לו י"ל דמשום בעלה השני שרצונה להנשא לו לא מקרי חומר וכמ"ש הבעל המאור בההיא דע"א ביבמה. ומחמת טרדת הימים הקדושים הנחתי הדבר עד אחר ימי המועד ובינתיי' בא בעלה ולא הוצרכתי לדקדק ביסוד זה כל הצורך. אך אח"כ היה לי בזה ויכוח עם הגאון מליסא ז"ל והסכים דגם זה מקרי חומר וכן הסכים חתני הגאון רבי משה מפ"ב וגם אני הוכחתי זה בראיות ברורות עכ"ל ע"ש. גם בתשו' נו"ב סימן מ"ב העלה כן דגם מפני חומר של בעלה שני ג"כ דייקא עיין שם ודבריו קצת באורך , יובא לקמן סעיף מ"ח ס"ק קס"ח: ובתשו' רע"ק סי' קכ"ה בדברי הגאון מליס' שם מבואר חידוש יותר בזינתה תחת בעלה ואח"כ הלך למדה"י והעיד עד א' שמת וניסת להבועל באיסור דמועיל עדותו לענין שלא יהיו הבנים ממזרים אף דבזה לא שייך חומר לא לגבי ראשון ולא לגבי שני כיון דבלא"ה תצא מזה ומזה מ"מ דייקא שלא תעשה בניה ממזרים ומשום כתובה ושאר דברים שיש לה מהשני ע"ש היטב. ועיין בתשו' נו"ב סי' כ"ז דפשיטא ליה מלתא דגם בקטנה נאמן עד א' אף דל"ש גבה דייקא מ"מ העד מתייר' שתידוק כשתגדיל ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ב שכתב עליו עדיין לא הועיל במסל"ת שכ' הנ"י ג"כ דנאמן משום דייקא ובזה ל"ש סברת הנ"ב. גם עדיין בחרשת שהשיא' אביה לא הועיל כלום וכ' נימא דהוי מלתא דעב"ל משום שמא תתפקח ע"כ נראה בקטנה וחרשת צ"ע לדינא מ"ש גם בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין א' מסתפק בזה לדינא ע"ש (ע"ל סעי' מ"ג בהגה ובבה"ט שם) וע בס' בית מאיר לעיל ס"ס ט"ו כ' שם דחליל' להעלות כזה על הדעת לו' בקטנה אין עד א' נאמן שהרי לא מצינו בשום מקום לחלק וצ"ל הטעם אף שהיא אינה בת דייקא סמכו החכמים על קרובים שיבדקו ע"ש עוד ועי' בתשו' ברית אברהם סימן מ"ו אות ב' מ"ש בזה:

מכתבך מן ו' העבר הגיעני וזה כל הנחת שלי לעת זקנותי. ע"ד דברי תורה אשר שאלת באשה שבעלה כמר נטע מלאבשין הלך לאחיו שיעזור אותו בעת דחקו ועתה שמעו שבחזירתו מת בדרך ונקבר בק' קעמפני והלכה שמה והושיבה שם ב"ד לעמוד על החקירה וזהו תורף הגב"ע אשר בידה. מתחלה חקרו הב"ד אותה אם יש לה סימנים בגופו של בעלה ואמרה שהיה לבעלה נקבים עמוקים על לחי אחד והנקבים נעשו לו ע"י יריית קנה השריפה שירה אחד נגדו אבל אינה יודעת על איזה לחי גם יודעת שהיה לו ברגלו אצבע הסמוכה לאגודל נעקם וכפוף ומושכב על האגודל ונדבק בו עד שלא יוכל איש להזיזו ממקומו וגם היא אינה יודעת באיזה רגל. בא כמר ליזר והעיד שבימי החנוכה הביאו מת מעיר מערשוב לשם והיתה אשה אחת שבאה עם המת ואמרה שהמת קודם מותו נסע עמה מק"ק לאסק ואמר לה ששמו נטע מלאבשין והיה אצל אחיו לבקש ממנו עזר בעת דחקו ויש לו בק"ק לאבשין ווייב אונד קינד. גם העיד ליזר הנ"ל שהיה אצל הטהרה וראה על רגל אחד היה האצבע עקום והיה מונח תחת האגודל ואינו זוכר באיזה רגל. ואחר איזה ימים בא כמר ליזר אל הב"ד ואמר מה שאמר שהיה האצבע תחת האגודל זה אמר בדדמי אבל יכול להיות שלא השגיח כל כך ואפשר שהיה מונח על האגודל. שוב בא עד והעיד ג"כ שהיה אצל הטהרה וראה ברגל אחד איין איבר ליגטר פינגר ושמע שכתבו שם המת לזכרון נטע מלאבשין. שוב בא אחד והעיד שראה שהיה להמת נטע מלאבשין נקבים עמוקים בפנים שלו ואינו זוכר כעת באיזה צד, אלו הם תורף העדיות שביד האשה הנ"ל: אהובי חתני מה אדע ולא ידעת ומה אראך ולא ראית ועיניך פקוחות ומשוטטות בכל הש"ס והפוסקים לא לגמרא דידי ולא לסברא דידי אתה צריך, ואעפ"כ לעשות רצונך חפצתי ואמנם בקצרה. והנה זה פשוט יותר מביעתא בכותחא שאף אם סימנים לאו דאורייתא היינו לסמוך עליו להתיר חיישינן שמא נזדמן סימן כזה באיש אחר אבל להיפך אם הסימן שהיה בו לא נמצא באיש הנמצא או שנמצא הסימן שלא כצורת הסימן שהיה באיש ההוא אם הוא מסימנים שא"א להם להשתנות ודאי הוא עדות גמורה שזה הנמצא איננו האיש ההוא וכאשר כתבתי בנודע ביהודה (קמא) סי' ל"ו. וא"כ לכאורה היה עדותו של ליזר כפי שהעיד בראשונה הכחשה גמורה להסימן שאמרה האשה שהיא אמרה שבעלה היה האצבע סמוך לאגודל נעקם על האגודל וזה העיד שהמת היה האצבע עקום תחת האגודל וא"כ איננו בעלה של זאת, אבל באמת אין זה הכחשה להיות אות ומופת שאיננו זה מכמה טעמים. חדא שהרי האשה לא אמרה שבדקה הרגל השני של בעלה ולא היה בו שום עיקום וא"כ אפשר דתרווייהו איתנהו שהיה בו ברגל אחת אצבע מעוקם ונתעקם למעלה מהאגודל והיה לו ברגל השני אצבע עקום ונתעקם תחת האגודל וליזר זה לא השגיח על רגל השני, ואמנם דבר זה היה יכול להתברר אצל האשה ואצל כמר ליזר מה יאמרו על הרגל השני אם נתנו עיניהם בו: אלא שאני אומר שאפי' האשה תאמר שרגל השני היה שוה כמו בכל אדם בלי שום עיקום וגם ליזר יאמר שרגל השני הסתכל בו ולא היה בו שום עיקום ג"כ אין כאן הכחשה כי אין זה בריה בידי שמים או כמו רושם וצלקת שלא ישנו מקומם לעולם אבל זה העיקום ע"י סיבה ומקרה נעשה ואולי בהיותו בדרך בזמן ההוא שהיה נפרד מאשתו אירע לו מקרה וסיבה ברגלו ונעקם האצבע מלמעלה למטה כי זה בצד האפשרי והיה די לומר דל עדותו של ליזר מהכא לגמרי ודבריו לא מועילים ולא מפסידים. וגם לדעתי פשוט כי יכול לומר שלא דקדק שפיר אם היה למעלה או למטה ונאמן במה שהעיד אחר כמה ימים שאינו זוכר בודאי אם היה העיקום לצד מעלה או לצד מטה והדבר צריך תלמוד, ועכ"פ אם היה העד השני מעיד בפירוש שהיה העיקום לצד מעלה היינו אומרים דל עדותו של ליזר והרי השני מעיד כדברי האשה אבל כיון שהעד השני אמר סתם שהיה לו איבר ליגטן פינגער אם כן אם אנו תופסין דברי ליזר הראשונים לעיקר בודאי לא נעשה אנחנו הכחשה בין העדים וא"כ עדות סימן האצבע לא מעלה ולא מוריד ויש כאן עד על הנקבים בפנים. וגם לדעתי היתר האשה הזאת פשוט דמהני דהרי יש כאן שמו ושם עירו אך שאין כאן שם אביו והא ודאי שסימן בגוף לחוד אם הוא סימן אמצעי עדיף משם אביו לחוד שהרי אם העידו שמת אחד שהיה שם אביו פלוני ולא היו מעידים לא שמו ולא שם עירו הוא פשוט דלא מהני כלל ואם העידו על סימן שבגופו להרבה פוסקים שפוסקים סימנין דאורייתא מהני ואפי' הרמב"ם שמחמיר סובר שאינו רק חומרא דרבנן וא"כ כיון שסימני הגוף עכ"פ עדיף משם אביו וכאן שיש שמו ושם עירו וסימן הגוף שעדיף משם האב פשיטא שמהני. ועוד כיון שאמר שהלך אצל אחיו לעזור לו ובעל האשה הזאת בשביל עזר הלך אצל אחיו ובפרט אם העיר מערשוב הוא בדרך הזה שהולכים בו מלאבשין למקום שדר בו אחי בעלה ועיין בחיבורי שם סימן ל"ו. זו הנלע"ד פשוט שאשה זו מותרת ואין צריך לטרוח ולחפש בליבשאן אם יצא משם איש אחר שהיה שמו נטע. ובתנאי אם גם אתה אהובי חתני מסכים עמי תתיר אותה שם בבית דינך, ולרוב הטרדה קצרתי, דברי חותנך:

תשובה אלהים יענה בטוב מענה. את שלום כבוד אהובי ש"ב הרב הגדול המופלא מגזע היחוס והמעלה. כבוד שמו מוהר"ר יצחק הכהן אב"ד דק"ק לייפניק: מכתבו עם השאלה ע"ד העגונה ועם פלפולו דרום מעלתו הגיעני קודם חג השבועות העבר ואז הייתי כלוא בחדר המטות ולא הייתי בקו הבריאה ולכן לא יכולתי להשיב וכעת שמתי עיוני. והנה שורש השאלה ע"ד האשה בלימלה בת משה שזה יותר מתשע שנים שהיא עגונה מבעלה ישעיה בן ליבלי לעשני מלייפניק וקודם לזה היה קטטה בינה ובין בעלה וכבר עמדו לדין אצל הרב דק"ק נאווי מיעסטא לקבל גט מבעלה והשליש בעלה משכנות שיתן גט והרב החזיר המשכנות. ואח"כ עשה ישעיה איזה גניבה וברח והרחיק נדוד ומאז והלאה לא ראתה אותו ונשארה עגונה. ובא עתה כ' וואלף ברש"ט והעיד וזה תורף עדותו בקיצור. איך הבי גוואהנט סמוך למקום שהיה דר ישעיה ואשתו בלימלי הנ"ל כמו רביע שנה איך הבי איהם גקענט. אונד איך בין גוועזין אין אשכנז בקהלה ריטשוף אן דיא ריין שטראם והייתי שם וויא מען דען ישעיה אויז האט גפיהרט צו דער תליה עם עוד שלשה אנשים בין נעבין דען וואגין גגאנגין אונד וויא מן האט איהם דען ישעיה אויף גיהאנגין נעבין דען גאלגין גשטאנדין. אונד איך מיט עוד שלשה אנשים הבין איהה גיהאלפין ארבעה עשר יום לאחר שבעה עשר בתמוז פון גלגין אראב נעמין אונד קובר גוועזין אותן ארבעה אנשים וואו מיר ארבעה אנשים ארבעים זהובים ביקומין האבין אלז פועל גיוועזין ע"פ רשיון השררה לקבורת ישראל גיקומין זענין אונד וויא איהם מען דען ישעיה אויז גפיהרט האט ער מיך גבעטין איך זאל דיזעס דער היים זיין ווייב צו וויסן טאהן. עד כאן לשון תורף עדותו: אחר הדברים האלה שאלו אותו הב"ד אם היה עומד אצל התליה ביז דער גשטארבין איז דער ישעיה. והשיב ער איזט גוועזין דער בייא ביז ער אויף גיהערט האט צו צאפלין. וגם שאלו אותו הב"ד באיזה יום נתלה ישעיה הנ"ל והשיב ד' ימים קודם י"ז בתמוז תקלג"ל יהיו כלות ג' שנים:

יקרתו הגיעני ע"ד עגונה א' שנלקח בעלה לצבא המלחמה ולא נודע ממנו מאומה כמה שנים אך כעת ע"י החקירה והדרישה של האשה אצל רעגימענט א"ל כי מת האיש הלז אשר שמו הי' כך מעיר אייבשיטץ וגם חקרה אצל רעגימענטס קאנצלייא כי רשומי' שם כל המתים שם והי' כותב יאזעפה בערגר מעיר אייבשיטץ מת ביום פלוני והנה כדת מה לעשות להתירה להנשא בכתב זה עכ"ל ואחר שנכנס בפלפול בענין מצא כ' בשטר כ' גוי ואם יש להאמין מטעם ערכאות אחר כ"ז סיים בסוף דלשני יב"ש ליכא למיחש הכא מטעמי' שכ' פר"מ שם ולא נשאלתי על זה גם לא הזכיר אם מת במלחמה ואם כ' שם וקברתיו או כיוצא בזה כי רגיל הוא שנכתב באותו ס' זכרונות באיזה חולי מת ובאיזה מקום נקבר ומ"מ על שלא נשאלתי לא נזקקתי להשיב והנה מה שנוגע לנאמנת הערכאות כבר כתבתי במק"א [עיין לעיל בתשובה הקודמת:] והשתא בנדון שלפנינו בספר הערכי שנכתב בין המתים אין כאן חשש השטאה ולא זיוף כלל מה לי כ' גוי או ישראל והכתיבה ההיא ביום שנכתבה איננו אלא כמסל"ת ולא כמעיד ע"כ אם ראה ישראל בעצמו באותו הספר שנכתב כך שם וליכא למיחש לשני יב"ש ולא לשני שוירי ולא לבדדמי אתתא שרי' בלי ספק אך אם לא ראה באותו הספר רק שנאמר לו עפ"י שאלה קשה להתיר כ"א ע"י ב' זה שלא בפני זה וע"י טאטען שיין חותם בחותמו של אמת דה"ל כחתימת ערכאות ומדהוי תרי זה שלא בפני זה יש לדמותו כהני תרי פרסאי בגיטין י"ט ע"ב אלא דהתם הוו מסל"ת והכא ע"י שאלה אך הכא הוה ערכי עדיף טפי וע"כ אם ישראל א' שאל בקאנצלייא אפי' אינם מראי' לו בפנים רק הם רואי' ומשיבי' כך ושוב ממקום אחר השיג טאטען שיין כתוב באותו ענין ממש וחתום בחותם של ערכי אעפ"י ששניהם הוה כמו עד מפי עד כי הכותב בעצמו לא קברו מ"מ יש להקל אפי' כתב גוי כה"ג וכאשר בררתי לעיל עם צירוף דברי שבתשובה הקודמת המדבר מענין ערכי ואם הוא כנ"ל למטינא שיבא מכשורי ואחתום בכל חותמי ברכות א"נ: פ"ב מש"ק נגהי ליום א' כ"ב שבט תקצדיק לפ"ק:

כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן וישראל ששמע מכותי המסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו: הגה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו אע"פ שלא אמר דברים אחרים מיקרי שפיר מסל"ת (ריב"ש סי' שע"ז) ויש מחמירים (ב"י בשם הר"ן) בד"א בשלא היה שם אמתלאה אבל אם היה אמתלאה בשיחת הכותי שמא נתכוין לד"א כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסיח לפי תומו שכוונתו להטיל אימה ע"ז: הגה וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך אין סומכין עליו (ר"י נתיב כ"ג) וכן אם שמע מערכאות של כותים שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב וכן כל כיוצא בדברים אלו: הגה וי"א דכל ערכאות אינם נאמנים אפילו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא"ש) וכ"ז דוקא בערכאות אבל שאר כותים משיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של כותים נאמנים (פסקי מהרא"י סי' ל"ד):

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אין מעידין עליו שמת ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת:

If they saw him crucified and the bird eating from his flesh, even if they also stabbed him or shot him with arrows, they may not testify to his death. But if they saw the bird eating from a place where the life force leaves when it is removed, such as the brain or the heart or the intestines, he may testify to his death.

א) נראה לי דלא התקין ר"י מפריז רק בשכ"מ שאינו משתהא זמן מרובה בזה יוכל לסמוך על חרם הקהלות שעושין קודם גירושין שלאחר שתתגרש ויבריא ישאו זא"ז, אבל בזה שאפשר שישתהא איזה שנים תוכל לומר אח"כ שאי אפשר לה להיות עגונה כמה שנים, וכמו בטענת מאיס עלי כשיש לה טענה מבוררת שלא היתה יודעת בשעת שידוכין, ומשום דלא גרעה מאשת איש שאומרת מאיס עלי שאין כופין אותה להיות עמו, ולהרמב"ם כופין אותו לגרש כ"ש בשידוכין והוא הדין בזה דטענה מעלייתא הוא שאינה רוצה להתעגן זמן רב, דכהאי גוונא בחולה שאינו יכול לקיים עונה עכ"פ פעם אחת לששה חדשים כופין אותו לגרש כ"ש שאינה מחוייבת מחמת חרם הקהלות: ב) אף דוודאי בשידוכין דעלמא אף שקבעו הנישואין לזמן מרובה אינה יכולה לטעון משום דתחילה הכניסה עצמה לכך ובתחילה מה סברה, אבל הכא שתחילה בין כך ובין כך היתה עגונה התחייבה עצמה ואח"כ שנתגרשה אינה יכולה להיות עגונה ותהי' מותרת להנשא, על כן אין עצה רק תנאי, וגם בלא זה כשלא ירצה רק תנאי וודאי לא תיקן ר"י מפריז משום תקנת עגונות כמ"ש כ"ת: ג) וסדר התנאי לאותם שאין להם בנים יהי' אם אתי עד שובי למקום אשתי בתוך זמן כך וכך לא יהי' גט, ואם מתי בתוך זמן הזה טרם שובי לאשתי יהי' גט מעכשיו, ואף אם אחי' רק שלא אשוב למקום אשתי בתוך זמן כך וכך יהי' גט מעכשיו ואם אתי עד שובי למקום אשתי בתוך זמן כך וכך לא יהי' גט:

והנה אם גזר גם במקום מצוה או לא יש הרבה דיעות בין הראשונים וגם הנ"י בפ' הבע"י מיקל שלא גזר רגמ"ה במקום מצוה הגם שד"מ [בסי' א'] כתב בשמו להחמיר לענ"ד נראה דלא כן כוונת הנ"י ומהר"ל ז"ל בהגהות על הטור הניח דברי הד"מ בהבנת דברי הנ"י ז"ל בצ"ע ולענ"ד דזה כוונת הנ"י ז"ל שכ' ביבמות וז"ל מתני' נשא אשה ושהה עמה וכו' אינו רשאי וכו' אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה ומשמע מן הירושלמי דלא ילדה לאו דוקא ה"ה אם הי' לו בנים ומתו מונה לה משעה שמתו ויש שפירשו דכל שיש לה ולד א' חי אין כופין אותו לגרשה דהא ילדה ומתני' ולא ילדה קתני אלא שיש מפרשים אחרים דהאי ולא ילדה ארישא דמתני' דמצות פ"ו אזכר ונקיבה קאי א"כ כל שלא ילדה זכר ונקיבה אינו רשאי לבטל ואם מת האחד שילדה אין מונין לה משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת והרשב"א ז"ל כתב שראשון נראה לו עיקר ולכ"ע מיהת אם לא ילדה אלא כולם זכרים או נקיבות אעפ"י שזכר ונקיבה היא המצוה אין כופין אותו להוציא ולאותן שקבלו החרם דר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו השתא נמי אינו יכול לדעת המחבר ע"כ כו' עד ואם שהתה יו"ד שנים ולא נתעברה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת עלי' כדאמרן לעיל ואע"ג שהחרים ר"ג ז"ל בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו ז"ל וכ"כ רבני צרפת בתשו' הריטב"א ז"ל עכ"ל. והנה לדעתי דהנ"י קאי אהפלוגתא (שכיון) [שבין] הרשב"א להי"מ דהי"מ ס"ל דבאם לא ילדה זו"נ כופין והרשב"א ז"ל ס"ל דבילדה ולד (אחר) [אחד] אין כופין כדי לקיים המצוה ולזה כתב דלפי"ז במקום שנוהגין התקנה דרגמ"ה אסור להוציא דהא כיון שאין כופין מדינא דש"ס חל התקנה דרגמ"ה ולבתר הכי כתב הנמ"י ודקדק בלשונו אם לא נתעברה דכה"ג כופין אפי' לאחר התקנה דכה"ג לא תיקן רגמ"ה לבטל דברי חכמים שאמרו שכופין להוציא ות"ל הנחני ה' בדרך אמת לפרש דברי הנ"י ז"ל א"כ גם הנמ"י מהמתירין בדבר מצוה. סוף דבר כיון דהוא פלוגתת הראשונים ז"ל אי גזר במקום מצוה פסק בד"מ להקל בנישתטית ובאם מהדין לגרשה דמספיקא מקלינן בדרבנן אך בנשתטית והוא קיים המצוה לא כתב דעתו ורק במקום מצוה יש לסמוך בנשתטית אהנך שמתירין במקום מצוה ולפי"ז י"ל דגם מהרש"ל לא פליג עליו בזה במקום מצוה ולזה סרה קו' ותמיהת אחרונים אהב"ח ז"ל [עיין ב"ש סי' א' סקכ"ג וסי' קי"ט סק"ח] והבן. ס"ד דהרמ"א מיקל במקום מצוה לישא עכ"פ ב' נשים לכל האחרונים ורק שהב"ח ז"ל [בסי' א' ובסי' קי"ט] וכל האחרונים כתבו מנהג שלנו שלא להתיר בלא מאה רבנים אך מדינא מותר במקום מצוה וכן פסק הב"ש כמה פעמים בסי' קנ"ד ובב"י [סי' א'] וכן הב"מ ז"ל פסק כן אפי' שראה דברי היש"ש שהרי הביאו בסי' א' ולא כח"ס ז"ל שכ' דלא ראו האחרונים דברי היש"ש ז"ל מש"ה הקילו.

היתר נשואין ע"פ ק' רבנים