Permitting an Agunah to Remarry

מַתְנִי׳ אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת ״מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי״ — דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים ״הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפּוֹד וְלִקְבּוֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי״. בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּין, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין.

מַתְנִי׳ עֵד אוֹמֵר ״מֵת״, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״לֹא מֵת״ — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. עֵד אוֹמֵר ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא מֵת״ — אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״מֵת״, וְעֵד אוֹמֵר ״לֹא מֵת״ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא. הָכִי קָאָמַר: עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״מֵת״, וְהִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא, וּבָא אֶחָד וְאָמַר ״לֹא מֵת״ — לֹא תֵּצֵא מֵהֶיתֵּירָהּ הָרִאשׁוֹן.

MISHNA: If one witness says: The man died, and the wife married based on this testimony, and one other witness came and said: He did not die, she need not leave her new husband due to this testimony. However, if one witness comes and says: The husband died, and two witnesses say: He did not die, then even though she married based on the first witness she must leave her new husband. If two witnesses say: He died, and one witness says: He did not die, the testimony of the two witnesses is accepted, and even though she did not yet marry, she may marry. The Gemara answers that this is what the mishna said: If one witness says: He died, and they permitted her to marry based on his testimony, and one other witness later came and said: He did not die, she does not leave her initial, permitted state, i.e., the permission she was granted to remarry is still in force, and she may marry ab initio.

מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים, וְקִיְּימוּ אֶת דְּבָרָיו: עַל עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ כַּרְקוֹם, וְעַל הַסְּפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם, וְעַל הַיּוֹצֵא לִידּוֹן – שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּימִין. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג – נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חוּמְרֵי חַיִּים וְחוּמְרֵי מֵתִים – בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן, וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה. תָּא שְׁמַע: שְׁמַע מִבֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרָג״ – יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵקוֹמֶנְטָרִיסִין שֶׁל גּוֹיִם ״אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת״; ״אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג״ – אַל יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ.

MISHNA: Rabbi Elazar ben Perata said three statements before the Sages as testimony from previous generations, and they upheld his statements: He spoke concerning the residents of a town that was surrounded by a camp of besiegers [karkom]; and concerning the travelers in a ship that is cast about in the sea; and concerning one who is going out to be judged in a capital case; that they are all presumed to be alive. However, concerning the residents of a town that was conquered by a camp of besiegers; and the travelers on a ship that was lost at sea; and one who is going out to be executed after receiving his verdict; in these cases one applies to them the stringencies of the living and the stringencies of the dead. How so? An Israelite woman married to a priest in one of these situations or a daughter of a priest married to an Israelite in one of these situations may not partake of teruma. The first woman may not do so because she may partake of teruma only while her husband is alive, and the second may not do so because she may partake of teruma only if he has died. The Gemara suggests another proof: Come and hear: If one heard from a Jewish court that they were saying: The man so-and-so died, or: The man so-and-so was killed, then the court allows his wife to marry. If he heard from a gentile judicial registrar [komentirisin]: The man so-and-so died, or: The man so-and-so was killed, then the court does not allow his wife to marry.

הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָעוֹלָם, קְטָטָה בֵינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ, אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, תִּנָּשֵׂא: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. לֹא דִבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַהֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמָּאי:

With regard to a woman who went, she and her husband, overseas, if there was peace between him and her, i.e., the couple were not fighting at the time, and there was also peace in the world, i.e., there was no war at that time, and the woman came back by herself and said: My husband died, she may marry on the basis of her own testimony. Likewise, if she said: My husband died, and they did not have children, but her husband had a brother, she may enter into levirate marriage. If there was peace between him and her when they left but there was war in the world, or if there was a quarrel between him and her and peace in the world, and she came and said: My husband died, she is not deemed credible, as she may be mistaken or lying. Rabbi Yehuda says: She is never deemed credible when she testifies that her husband died, unless she came crying and her clothing was torn, in which case it is apparent that she is speaking the truth. They said to him: This is an incorrect distinction. Rather, both this woman who cries and this woman who does not cry may marry on the basis of their own testimony. Beit Hillel say: We heard that one may accept the testimony of a woman concerning the death of her husband only when she comes from the grain harvest, and when she testified in the same country where he died, and in circumstances similar to the incident that occurred, in which a lenient ruling was issued, as will be explained. Beit Shammai said to Beit Hillel: The same halakha applies to a wife who comes from the grain harvest, and one who comes from the olive harvest, and also one who comes from the grape harvest, and even one who comes from one country to another country. Although the incident in question took place during the grain harvest, the Sages spoke of the grain harvest only because it was the present occurrence, i.e., that is what happened in practice, but this is no proof that she is deemed credible only when she arrived specifically from the grain harvest. The mishna comments: Beit Hillel retracted their opinion, and decided to teach in accordance with the opinion of Beit Shammai on this issue.

אָמַר רַב נַחְמָן: בָּאת לְבֵית דִּין וְאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי, הַתִּירוּנִי לְהִנָּשֵׂא״ — מַתִּירִין אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא וְנוֹתְנִין לָהּ כְּתוּבָּתָהּ. ״תְּנוּ לִי כְּתוּבָּתִי״ — אַף לְהִנָּשֵׂא אֵין מַתִּירִין אוֹתָהּ. מַאי טַעְמָא — אַדַּעְתָּא דִכְתוּבָּה אֲתַאי.

§ Rav Naḥman said: A woman came to the court and said: My husband died; permit me to marry. The halakha is that after investigating the matter, they permit her to marry, and also give her her marriage contract. However, if she came and said: Give me my marriage contract, they do not even permit her to marry. What is the reason? Since she came with the money of the marriage contract in mind, she is suspected of lying, and her testimony is rejected.

מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: ״אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״גְּרוּשָׁה אֲנִי״, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמְרָה: ״נִשְׁבֵּיתִי, וּטְהוֹרָה אֲנִי״ — נֶאֱמֶנֶת. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר, הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית, וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״טְהוֹרָה אֲנִי״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְאִם מִשֶּׁנִּשֵּׂאת בָּאוּ עֵדִים — הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא. גְּמָ׳ אָמַר רַב אַסִּי: מִנַּיִן לְהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה״. ״לָאִישׁ״ — אָסְרָה, ״הַזֶּה״ — הִתִּירָה.

MISHNA: With regard to a woman who said: I was a married woman and now I am a divorcée, she is deemed credible and permitted to remarry, as the mouth that prohibited and established that she was married is the mouth that permitted, and established that she is divorced. However, if there are witnesses that she was a married woman, and she says: I am a divorcée, she is not deemed credible. Similarly, with regard to a woman who said: I was taken captive but I am pure, as I was not raped in captivity, she is deemed credible and permitted to marry a priest, as the mouth that prohibited and established that she was taken captive is the mouth that permitted and established that she was not defiled. But if there are witnesses that she was taken captive, and she says: I am pure, she is not deemed credible. And if witnesses came after she married, this woman need not leave her husband. GEMARA: Rav Asi said: From where in the Torah is the principle: The mouth that prohibited is the mouth that permitted, derived? It is derived as it is stated: “I gave my daughter to this man [la’ish hazeh] as a wife” (Deuteronomy 22:16). When the father said that he married her off “to the man [la’ish]” without revealing his identity, he rendered her forbidden to all men. When he then says “this [hazeh],” thereby identifying the man to whom he married her off, he renders her permitted to her husband.

מַתְנִי׳ הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר: ״בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״הֲרַגְתִּיו״ — לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. ״מֵת״, ״הֲרַגְתִּיו״, ״הֲרַגְנוּהוּ״ — לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. הוּא נִיהוּ דְּלֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ, הָא לְאַחֵר תִּנָּשֵׂא.

MISHNA: An agent who brought a bill of divorce from a country overseas and said: It was written in my presence and it was signed in my presence, as required in order to establish the bill of divorce as valid, may not marry the wife, i.e., the divorcée. Since the validity of the bill of divorce is based upon his testimony, marrying the divorcée creates the impression that he had an ulterior motive for his testimony. Similarly, a witness who testified that a certain man died, or testified: I killed him, or: We killed him, may not marry that man’s wife. Rabbi Yehuda says: If he testified: I killed him, his wife may not be married at all based on that evidence, as his testimony is unreliable, but if he said: We killed him, his wife may be married to anyone other than those witnesses. The mishna stated that if the witness said with regard to the husband that he died, or: I killed him, or: We killed him, then he may not marry the wife of the deceased. The Gemara infers that he, the witness himself, may not marry the wife; this implies that to another she may be married on the basis of his testimony.

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ נֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגוֹדְלָן מַה שֶּׁרָאוּ בְּקוֹטְנָן. נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא״, וְ״זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי״, וְ״זֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל אָחִי״. ״זָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית שֶׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ״, וְ״שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבּוֹל, לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה״. וְ״שֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגּוֹרֶן״. וְ״הַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס״. וְ״עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בַּשַּׁבָּת״.

MISHNA: And these are deemed credible to testify in their majority with regard to what they saw in their minority. A person is deemed credible to say: This is my father’s handwriting, and to say: This is my teacher’s handwriting; and to say: This is my brother’s handwriting, even though he never saw their handwriting after reaching majority. § Similarly, one is deemed credible to say: I was reminded of the wedding of so-and-so, who went out with a hinnuma, or with her hair uncovered in a manner typical of virgins, and therefore, her marriage contract is two hundred dinars; and to say that so-and-so would leave school to immerse in order to partake of teruma, and that he would share teruma with us at the threshing floor and therefore he is a priest. Similarly, one is deemed credible to say: This place is a beit haperas, a field with a grave that was plowed, scattering the bones, and rendering the field a place of uncertain ritual impurity; and to say: Until here we would come on Shabbat and thereby determine the Shabbat boundary.

וְהַאי אֲחוֹת אִשָּׁה נָמֵי הֵיכִי דָּמֵי — כְּגוֹן שֶׁקִּידֵּשׁ אֶת אִשָּׁה, וְהָלְכָה לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע שֶׁמֵּתָה, עָמַד וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: הָךְ קַמַּיְיתָא, תְּנָאֵי הֲוָה לֵיהּ בְּקִדּוּשֶׁיהָ, וְהָא שַׁפִּיר נָסֵיב. אֶלָּא נִשּׂוּאִין, מִי אִיכָּא לְמֵימַר תְּנָאָה הֲוָה לֵיהּ בְּנִשּׂוּאִין? אֲחוֹת אִשָּׁה, דִּבְמֵזִיד לָא אֲסִירָא מִדְּאוֹרָיְיתָא, בְּשׁוֹגֵג לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. וּמְנָלַן דְּלָא אֲסִירָא, דְּתַנְיָא: ״אוֹתָהּ״, אוֹתָהּ — שְׁכִיבָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ, וְאֵין שְׁכִיבַת אֲחוֹתָהּ אוֹסַרְתָּהּ.

And in this case of a wife’s sister as well, what are the circumstances? For example, if he betrothed a woman and she went overseas, and he heard she died and arose and married her sister. As people will say: This first one, he had a condition in her betrothal, and as the condition was not fulfilled the betrothal is annulled, and this other one married well. However, with regard to the case of the mishna, which involves an actual previous marriage, can it be said that he had a condition in the marriage? There is a presumption that no man marries a woman conditionally. Once he marries her, it is assumed that he waived all prior conditions, and therefore even Rabbi Akiva agrees that a bill of divorce is not required in this case. However, with regard to a wife’s sister, where even if the sister sins intentionally the wife is not forbidden to him by Torah law, if he did so unwittingly the Sages did not decree with regard to him. And from where do we derive that she is not forbidden? As it is taught in a baraita that in the verse: “A man, when his wife goes aside…and a man lies with her” (Numbers 5:12–13), the emphasis of “her” teaches: It is her intercourse with another man that renders her forbidden to her husband, but the intercourse of her sister does not render her forbidden.

(דברים יז ו) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת, יָכוֹל אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד? מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר הַמּוּמָתִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת.

וְכֵן אִם הָיְתָה מִלְחָמָה בָּעוֹלָם וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי בַּמִּלְחָמָה אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ (שֶׁמָּא) תִּסְמֹךְ דַּעְתָּהּ עַל דְּבָרִים שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה וְתֹאמַר מֵת כְּגוֹן שֶׁנֶּהֶרְגוּ הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בְּאֶמְצָעָן שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת מֵאַחַר שֶׁנֶּהֶרְגוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ נֶהֱרַג הוּא בִּכְלָלָן. לְפִיכָךְ אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וַאֲפִלּוּ אָמְרָה מֵת בַּמִּלְחָמָה וּקְבַרְתִּיו. אֲבָל אִם אָמְרָה מֵת עַל מִטָּתוֹ נֶאֱמֶנֶת: עֵד אֶחָד אוֹמֵר רְאִיתִיו שֶׁמֵּת בַּמִּלְחָמָה אוֹ בְּמַפּלֶת אוֹ שֶׁטָּבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל וָמֵת וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁרֻבָּן לְמִיתָה אִם אָמַר קְבַרְתִּיו נֶאֱמָן וְתִנָּשֵׂא עַל פִּיו. וְאִם לֹא אָמַר קְבַרְתִּיו לֹא תִּנָּשֵׂא. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא:

Similarly, when there is a state of war in the world at large, if [a woman] comes and says, "My husband died in the war," her word is not accepted, even where the couple's relationship is peaceful. [The rationale is that we fear that] she will rely on a situation in which the likelihood is that he will die - e.g., the people in the front and at the rear were killed, and her husband is in the center. She might think, "Since these were killed, and those were killed, he was killed surely together with them." For this reason, her word is not accepted, even if she says, "He died in the war, and I buried him." If, however, she says that he died in bed, her word is accepted. [The following laws apply when] one witness testifies, "I saw that he died in a war or in a landslide, or that he drowned in the ocean and died," or mentioned other causes that would probably lead to death. If he says, "I buried him," his statements are accepted, and she may be granted permission to remarry. If he did not say, "I buried him," she should not be granted permission to remarry. If, however, she remarries, she need not leave [her second husband].

אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפי' עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כגון משחק בקוביאות ומפריחי יונים וכיוצא בהם כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם משיחים לפי תומם כשרים בא אחד מהם ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה כתב א"א ז"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת אפי' אם יש הכחשה בדבריהם נושאים את אשתו כיון ששניהם מעידים על מיתתו אפי' לא שמעו אלא קול שאמרה פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו והוא שראו צל צלו דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא בד"א בשדה או בעיר בבור וכיוצא בו שהוא מקום חרוב אבל בעיר שלא בבור אפי' לא ראו צל משיאים את אשתו כתב גאון האידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא:

וְאִם מֵת בַּעְלָהּ חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

אמנם יש לחפש לה היתר ממקום אחר כיון שידוע שהיה שם בעלה של אשה זו מכלוף בן מלול ואין מכלוף בן מלול אחר בעיר נראה לי דאתתא שריא לינשא וראיה מפ"ק דבבא מציעא (י"ח) ההוא גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ומסיק התם דאף על גב דשכיחי שיירתא כיון שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון שמחזירין הגט לזה התובע ולא חיישינן שמא עיר אחרת יש ששמה שוירי ויש שם איש ששמו יוסף בן שמעון וממנו נפל גט זה הכא נמי לא חיישינן למכלוף בן מלול אחר כיון שלא הוחזקו ואפילו אי שכיחי שיירתא במקום שנמצא הרוג האיש הזה וכי תימא שאני הכא שאיש אחד ששמו יוסף בן שמעון וממנו נפל גט זה עומד לפנינו ואומר שכתב גט לאשתו בשוירי מתא דעל רכיס נהרא הלכך דין הוא שנחזיר לו את הגט דלא חיישינן למלתא דלא שכיחא שמא יטעו בעיר אחרת ששמה שוירי דעל רכיס נהרא ויש שם איש ששמו כשם האיש הזה ושם אשתו כשם אשתו אבל הכא דילמא כמה מכלוף בן מלול איכא בעולם כיון שלא היה בעיר שהיה בעל זה של אשה זו וגם לא העיד על שם מקומו לכן יש להביא ראיה ממקום אחר דלא חיישינן להכי דגרסינן ביבמות פרק האשה שלום (קט"ו) יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב וכו' מי חיישינן לתרי יצחק או לא אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דכתיב ביה בצד קלוניא מתא אנא אדרעלאי נהרדעא פטר ותריך פלוניתא אתתי ושלחה אבוה דשמואל קמיה דר' יהודה נשיאה ושלח ליה תבדק נהרדעא כולה ורבא אמר אם איתא תבדוק כל העולם כלו מיבעי ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח ליה הרי מה שהבאתי דומה לנדון זה שהרי העדים לא העידו כי אם על שמו אבל לא הכירו לא את מקומו ולא את אשתו אלא כך היה שם האיש שנפטר בכאן דאלו העידו עדות גמורה שידעו שהיה בעלה של אותה אשה בהא לא הוה אמר אביי חיישינן לתרי יצחק (אלא הוה אמר יבדק אותו מקום כדקאמר בתר הכי תבדוק כולי נהרדעא) אלא ודאי ההוא עובדא הוה דלא הוחזקו שני יצחק ובשכיחי שיירתא דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו לא הוה אמר אביי חיישינן דהא תנן בפ"ק דב"מ (י"ח) כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ולא חיישינן שמא מאחר נפלו וגם ליכא למימר דמיירי בשכיחי שיירתא והוחזקו דאם כן לא הוה אמר רבא לא חיישינן אלא ודאי מיירי בשכיחי שיירתא ולא הוחזקו ופליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורבי זירא בפ"ק דב"מ (י"ח) רבא סבר כרבה דלא חיישינן עד דאיכא תרוייהו דשכיחי שיירתא והוחזקו ואביי ס"ל כר' זירא וכאיכא דאמרי דאף על גב דלא הוחזקו לא נהדר כיון דשכיחי שיירתא והלכתא כרבא וכרבה הלכך בנדון זה אפילו אי שכיחי שיירתא אם לא הוחזק מכלוף בן מלול אחר אתתיה שריא לינשא וכאשר הבנתי מתוך ההלכה כך מצאתי בחבורו של רבינו משה ז"ל שכתב וז"ל בא אחד ואמר אמרו לי בית דין או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת ואין אנו חוששין שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת ועוד כתב ישראל שאמר מת יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך וכך היו סימניו אין אומדין באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אמר אחד יצא עמנו ממקום פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו והנראה בעיני כתבתי אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

עד אחד אמר שראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא: האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתייבם על פיה ונותנין לה עיקר כתובתה אם תתייבם נכנס היבם לנחלה על פיה (ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת) (תא"ו נכ"ג) ובלבד שיודעת בטיב נשואין ואלמנות (שם בשם הרמ"ה) בד"א כשבאה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני ולא הזכירה שם כתובה מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובתה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובת' מחיים בלבד וי"א דאפי' יש לה עד שמת לא מהני בכה"ג (נ"י בשם הריטב"א):

וביאור הדברים: שהקילו בסוף העדות כשנתברר בבירור גמור מיתתו בלי שום שמץ חשש הקילו מי הוא המעיד על המיתה, ולא לבד שלא הצריכו שני עדים כשירים אלא אפילו עד אחד נאמן, ואפילו פסולי עדות כמו אשה וקרוב ועבד ושפחה וכותי מסיח לפ"ת, ולא עוד אלא שהיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי. ואין דומה לזה בכל האיסורים, דהא קיי"ל במקום דאיתחזיק איסורא אין עד אחד נאמן להוציא הדבר מחזקתו כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ז, וכ"ש הכא באיסור אשת איש דאיכא חזקת איסור אשת איש וחזקת חיים דהבעל, ומ"מ הקילו בזה מטעמים שיתבאר לפנינו בס"ד. ונגד זה – בתחלת העדות, כלומר בגוף ענין מיתתו, החמירו הרבה חומרות לחוש למיעוטא דמיעוטא ולמיעוט שאינו מצוי מה דלא חשו בזה בכל איסורי תורה, כמו אם נפל בבגדיו לים או לנהר גדול ונאבד זכרו שע"פ האומדנא ודאי נטבע, מ"מ לא התירו חז"ל את העגונה בזה וכן כיוצא בזה חומרות גדולות שיתבאר לפנינו בס"ד. וטעמא דמלתא דבאיסור אשת איש החמור שבזה תלוי כל יחוס ישראל ואם חלילה היא אשת איש ותנשא לאחר ותוליד בנים יתרבו ממזרים בישראל, ואם יארע אף אחד מאלפי אלפים ותנשא לאחד ותוליד בנים ובנות ממזרים וממזרות וינשאו ויולידו יתרבו ממזרים במשך השנים למאות, וכבר נודע גם בימינו מעשים כאלו שהבעל לא היה שנים רבות ונשכח זכרו ולפי האומדנא כבר מת ואח"כ בא הבעל. ומעשה אירע בימינו במדינת אשכנז בסביבות עיר מגנצא שהבעל לא היה יותר מט"ו שנים והאשה בקשה להנשא, ופריצי הדור החזיקו בידה כי לא היה ביניהם שום קטטה וחיו באהבה, ולפי האומדנא לא היה שום ספק בדבר שמת, רק הרב דמגנצא עמד בפרץ שלא תנשא, ואח"כ בא הבעל. וכן כמה מהנטבעים אירע שנצולו ויצאו מהמים בחיים, ובגמ' ג"כ יש מעשים כאלו, ולכן יסכר פי דוברי שקר באמרם שחז"ל לא חשו על תקנות עגונות, ומי כרבותינו ז"ל שהרבה קולות גדולות הקילו משום תקנת עגונות, ולכן במה שהחמירו ידעו למה החמירו והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. ובזה שהקילו רז"ל בסוף עדות כמ"ש מפני תקנת עגונות, דע"פ הרוב קשה הדבר שדווקא שני עדים כשירים יעמדו אצל מיתתו. ובטעמי הדבר שהקילו בזה אמרו חז"ל דמפני חומר שהחמירו עליה בסופה הקילו עליה בתחלתה, ודייקא ומינסבא, ומילתא דעבידי לאיגלויי לא משקרא אינשי, דהנה אם חלילה לא דקדקה שפיר במיתתו והוא בחיים – קנסוה חז"ל שתצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה, וכמו שיתבאר עוד חומרות שהטילו עליה, ולכן הקילו עליה בתחלתה. [ר"פ האשה רבה אמרו הטעם דמתוך חומר וכו', וזהו טעם דמתוך כך דייקא. ובדף צ"ג: ובר"פ האשה שלום ובדף קט"ז: אמרו טעם דעבידא לגלויי וז"ש בלשון בעיא אי טעמא דדייקא אי טעמא דעבידא לגלויי ר"ל איזה טעם עיקר כמ"ש התוס' שם, אבל באמת על כל הטעמים סמכו חז"ל מפני תקנת עגונות, ע"ש ודו"ק].

ציר בגוים שולח לצרוף דעתי בשריותא דאתתא אסתרל שהיתה אשת מנשה ב"ר מנדל ולא ראיתי השליח ולא אבה המתין וללון לינה א' וחמק עבר ע"כ הנני על המוקדם האפשרי ולא לדידי צריך הגאון מכ"ת נ"י וגם לפע"ד השאלה אינה צריכה לפנים אתתא דא שרי' לחלוץ ולהתנסבא אח"כ לכל גבר דתצביין בהסכמת פר"מ הגאון וב"ד נ"י ולא אאריך בסוגי' ש"ס ופוסקי' רק ע"פי ג"ע ההובא לפנינו: הנה ע"פי עדות של ר' הרש פריליס שהגוי הספן בעל מעבורות אמר לו שגיסו נטבע ורדפו אחריו והוציאוהו והנה מונח על היבשה וטיכל עם פלאש קשורה בידו מלשון עד זה מבואר שהגוי המסל"ת הלז הכיר בהיהודי וידע שזה הי' גיסו של זה ואמר לו גיסך מנשה נטבע עם הערלת ומשמע נמי שראה אותו עתה בהוציאם מהמים והכירו וא"כ ממנ"פ אי ראה הטביעה דהיינו שראה כשישב לו אל הספינה לעבור כדרך הספנים שעומדי' אצל המעבורת וראה מנשה זה יושב לו בספינה קטנה והכירו שזה מנשה בן מאנדל וראוהו אז בחיי' מלובש באותן מלבושים שמצאוהו עתה בהוציאו מן המים והאשה וכל העם יודעים שאלו הם המלבושים שיצא בהם מביתו ולא השאילום עד שעה שישב בספינה שראוהו הגוי ובהם נטבע ובהם מצאוהו מלובש עתה בהוצאתו מהמים אין לך סי' מובהק יותר מזה וליכא למיחש לשאלה כמ"ש בתשו' מהר"מ פאדוי ועמ"ש ב"ש סקצ"ח דבהאי גונא שרי':

שאלה מגיסי הרב הגאון הגדול מוהר"ר מניס סג"ל אב"ד דק"ק זמיגראד. בעסק עגונה שבא כתב שמת בעלה מה דינה אם מותרת על פי הכתב: תשובה

אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפילו עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה משנה בסוף יבמות (קכב.) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה וכתב הר"ן בפרק שבועת העדות שאם עד אחד אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת ודאי דבכה"ג לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין הב' האומר בשמו נאמן והביא ראיה לדבר בפרק המדיר כ"כ בשם הרמב"ן וכתב בסוף דבריו וכך קבלתי דין זה ואע"פ שממ"ש (שם הר"ן בשם הרשב"א והירושלמי נראה שאפשר לדחות ראיית הרמב"ן ז"ל לא שבקינן מש"ה קבלת הרמב"ן ז"ל ודעתו ודעת הר"ן ז"ל) כתב מהרי"ק בשורש ל' אין לנו להקל משום עיגונא אלא במקום שהקילו חכמים ונתן טעם למה הקילו חכמים באיסור אשת איש ועיין בתשובת הריב"ש סי' שע"ח: ומ"ש ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן וכו' כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים מימרא בספ"ב דיבמות (ד' כה:): ומ"ש ואם משיחין לפי תומן כשרים כ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף יבמות וטעמא משום דלא גרע מעכו"ם וכן פסק הרמב"ם וכתב הר"ן בתשובה סי' ג' דלפי דעתם ז"ל ה"ה לישראל מומר לעכו"ם ולכל התורה כולה שהוא נאמן במל"ת ואף לרשב"א ראיתי במעשה אחד שבא לפניו מישראל מומר שאמר לפי תומו שמת והוזכרה שם סברת הרי"ף כי לפי מה שהוא תופס בפשיטות דברי הרי"ף אין חילוק בין פסול לעבירה לישראל מומר ומ"מ יש שחלקו על הרי"ף עכ"ל כ' הרא"ש בתשובה כלל כ"ב סימן ה' עדות זה נ"ל טוב כיון שחזר בתשובה וכן עשינו מעשה באשכנז בשעת הגזירות התרנו נשים ע"פ עדות בעלי תשובה וכתבתי על זה (מחמת) תשובה גדולה ובכלל נ"ד סי' א' כתב וז"ל אמנם עדות העדים צריך דרישה וחקירה אם ידוע שהיו אנשים טובים והגונים בשעת הגזירות ועתה שבו כהוגן אם [מחמת] אונס נפשות חטאו וכאשר מצאו נס והמלטה שבו מיד לא נפסלו ואף אם מצאו מקום ושעה לימלט ולא עשו ואכלו נבילות לתיאבון ונפסלו להעיד על מה שראו באותה שעה ומ"מ מה שמעידים על הריגתם זה היה בשעת הגזירה ועדיין לא נשתקעו בין העכו"ם ובאותה שעה היו כשרים להעיד ואף אם אח"כ אכלו נבילות ואח"כ שבו ה"ל תחלתו וסופו בכשרות כמי שהיה ידוע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דכשר להעיד אמנם צריך לדקדק הרבה בעדות לאפוקי ממונא כי יש הרבה מן האנוסים שאף קודם הגזירות היו חשודים ודאי בעדות עגונא היה לנו לקבל עדותן אך בהוצאת ממון צריך לדקדק וצ"ע עכ"ל ואותה תשובה גדולה הנ"ל באה לידי וכתוב בה עוד אחר שהמירו לא היה להם עוד עת מלחמה וראה וידע ולא אמר בדדמי וראיה מפ' האשה שלום (יבמות קטו.) דא"ר אידי אשה כלי זיינה עליה אלמא דבמלחמה קטנה דאינה יריאה ואינה בורחת לא אמרה בדדמי: ריקים הממירים וחוזרים אך לא תשובה גמורה אם דינם כחומרים או כרשעי ישראל לענין עדות אשה בכתבי מה"ר איסרלן סי' קל"ח ור"כ ורכ"א וכתוב עוד בכתבים הנזכר סימן רנ"ד הך איתתא שריא ויכול מר להתירה אך בקנאי זה אם ידוע למר שהועד העדות בלי רמיה כי איני מכיר העד אם הוא מן הריקים הפוחזים דלא חיישינן במידי לאסהודי שיקרא וכ"ש כה"ג דסבורים שבודאי לא יבואו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך לכן אם נראה למר שיש שום עיקול ונכול ועוקבא בהעדאת עדות זו כגון אם יחשדוהו להעיד וכה"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירות חכמים עכ"ל : כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה כלל נ"א סימן ה' אם שנים מעידים שמת אפי' אם יש הכחשה בדבריהם משיאין את אשתו וכו' לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלימה היא בפ' האשה שלום אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ור' יהודה ורש"א הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו וידוע דהלכה כר' יהודה ור"ש והרא"ש עצמו בתשובה ממשנה זו הביא ראיה ועיין בתשובת הר"ן שאכתוב בסי' זה אצל כל הבא להעיד על עדות אשה צריך דרישה וחקירה: אם עד אחד נאמן לומר מת במלחמה או בדבר יתבאר לקמן בסי' זה.

מכתבו הגיעני קודם ימי נוראים ולא הי' פנאי לעיין בדבריו וכמעט לא קריתי הפלפול עם השאלה ועתה כי נתתי אל לבי לאחר ימי החג הקדוש שמתי אל לבי לעיין בדברי הדורשים והשואלים בדבר הלכה ובא לידי מכתבו ופניתי להשיב מפני העיגון. והנה לפי הגב"ע מהבחור דזאריק האשה הזאת מותרת מאחר שהגיד שמו ושם עירו ושם משפחתו וגם סימנין שנלקח מקודם וגם העד ששמע מפי איש מהימן שראה אותו מת בהביאו אותו לביתו רחוק מהמלחמה. וגם העיד שהביאו אותו במשא מת א"כ אין שום חולק דע"א מהימן דהוי כקברתיו בהזיזו אותו וה"נ ראה העד ר"ח האיך (שראה) שהזיזו אותו הנושאים אותו מת וגם שהי' רחוק מהמלחמה א"צ כלל קברתיו כמבואר וא"כ הדבר ברור שאשה זאת מותרת ואם כי יש קצת לגמגם בעדותו של ר"ח שלא אמר שמו רק שם עירו מ"מ הלא אמר להם סימן שאכל אצלו יו"ט ושהוא מריעיו וכפי הנראה שעל הידוע ביניהם דיבר ולכן בודאי שאשה זאת מותרת כמבואר כמה פעמים בפוסקים זה ולכן לדעתי אשה זו מותרת בלא פקפוק כלל ועל פלפולו אין כעת הפנאי לפלפל והיה בזה שלום:

להרב כו'. הגיעני מכתבו אודות שנכתב שם אבי אשה בגט יהודא זאב דמתקרי ליב וואלף והמכונה וואלף ובאמת שכן היו קורין אותו מעריסה אבל נראה שנשתקע שם ליב ולא קראו אותו רק ואלף לחוד. ונלע"ד שנכון מ"ש בספר דברי חיים בשער השמות סי' י"ב וסי' י"ז דבדיעבד כשר במקום עיגון בכתב שם הנשתקע ובפרט שכתב שניהם וגם בשם אבי האשה יש להקל בשינה שמו ובפרט שכתב שם הנשתקע ושם הנשתקע ידוע בסביבותיו כאשר כתב מעכ"ת ולכן פשוט הדבר שהבעל מותר ליקח אשה ולה יודיע מעכ"ת שאם רצונה לקבל עוד גט לחומרא יתנו לה והי' שלום כדברי ידידו דו"ש :

ואמנם בכל זאת דעתי הדלה שאפשר להקל בזה ולתקן שהבעל יתנה על השליחות מפני הטעם המעשי שהעיר מעכ״ת והיתו כדי שידע הבעל שנעשה הדבר על תנאי וידע ויבין שכשהוא חוזר באמצע המלחמה כל הענין מתבטל וצריך לעשותו מחדש